רש"י על הש"ס/זבחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים טו ב (עריכה)

הא צריך לאמטוייה - דקאמרת לאחשובה עבודה מהאי טעם מחלוקת ר' אליעזר ורבנן במתני':

בחוץ - להלן מן המזבח והכניסו בפנים לצד המזבח:

והוציאו לחוץ - כלומר ריחקו מן המזבח הנך חוץ ופנים כולהו בעזרה:

הא צריך לאמטוייה - לכשיחזור ויקריבנו לצד המזבח אם תהא אותה הולכה במחשבה פסולה:

לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי - הואיל ושלא לצורך הוציאו על חנם הוצרך לחזור ולהכניסו:

אי תניא - דמודה בה ר' אליעזר תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק אלא אר"ש אבוה קאי ופליג:

פרק שני - כל הזבחים שקבלו דמן

מתני' כל הזבחים - אונן. כל זמן שלא נקבר המת:

טבול יום - דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן:

מחוסר כפורים - זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

מחוסר בגדים - כהן גדול ששימש בפחות משמונה וכהן הדיוט בפחות מד':

ושלא רחץ ידים ורגלים - מן הכיור:

ערל - כהן שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב או עומד על גבי כלים - שיש חציצה בין רגליו לרצפה וכולהו יליף בגמ' דפסלי בעבודה:

גמ' וינזרו מקדשי וגו' - גבי מקריבים בטומאה כתיב דסמיך ליה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם:

(למעוטי מאי) בני ישראל למעוטי מאי - קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה:

אילימא למעוטי בנות ישראל - קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה:

קרבן נשים בטומאה קרב - בתמיה וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה:

אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים - עובד כוכבים ששילח עולתו כדתניא בהכל שוחטין (חולין דף יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

השתא ציץ לא מרצה - על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או החלב כדרך שמרצה על של ישראל:

דאמר מר - במנחות בהקומץ רבה (דף כה.):

לא הורצה - דכתיב לרצון להם ולא לעובדי כוכבים:

בטומאת הגוף יהא קרב - בתמיה והלא [אפילו] אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחת:

אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי - יתרחקו בטומאה מכל קדשים:

בני ישראל לא יחללו - והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם:

בעל מום שאוכל - את קדשי קדשים דכתיב (ויקרא כא) מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל:

אם עבד חילל - דכתיב מום בו ולא יחלל את מקדשי (שם):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים טז א (עריכה)

זר שאינו אוכל - בקדשי קדשים:

שכן עשה בו קרב כמקריב - המום פוסל בקרבן כדרך שפוסל בכהן:

טמא יוכיח - שלא עשה בו קרב כמקריב שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כשם שהכהן טמא מחיים וכתיב וינזרו ולא יחללו אלמא טמא שעבד חילל:

שמוזהרין - שלא לעבוד טמא מוינזרו בעל מום מולא יגש:

היכא מוזהר - זר:

אי נימא מוינזרו - דרשת ליה להאי קרא בני ישראל להזהיר זרים כדאמר לעיל:

חילול בגופיה כתיב - וק"ו למה לך:

ה"ג מה להצד כו' שכן לא הותרה בבמה - בבמת יחיד (בבמה) בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא (לקמן קיג.) הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה ובברייתא תניא עלה דברים ששוותה במה קטנה לבמה גדולה דם מתיר ומפגל ומומין תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה:

אונן - ילפינן לקמן מקראי אם עבד חילל:

שכן אסור במעשר - דכתיב לא אכלתי באוני (דברים כו):

אונן מוזהר שלא יעבוד - דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל:

דלמא שרי בבמה - דגבי אונן כתיב ומן המקדש:

יושב אם עבד חילל - לקמן ילפינן לה בפירקין (כג:):

שכן פסול לעדות - דאמרי' במס' שבועות (דף ל.) ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר:

ומשני מיושב תלמיד חכם - הכא מייתי לה דכשר לעדות כדאמרי' התם (שם) שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו:

[שם יושב] - מצינו שם יושב בעלמא שפסול לעדות משום שם יושב תאמר בשם זר שאינו נפסל לעדות משום שם זרות:

שם יושב לא פריך - הואיל וההוא יושב ת"ח דמייתי מיניה לק"ו כשר לעדות:

ומחד מהנך - אונן או טמא או בעל מום:

ויושב דכשר בבמה מנא לן - דלא נפרך שכן לא הותרו בבמה דהא מדשבקיה רב משרשיא לקל וחומר דלעיל דאונן וטמא ובעל מום ונקט יושב משום הני פירכי שבקיה דלא משכחת היתר בבמה בהדיא לחד מינייהו הכא מנליה:

לעמוד לפני ה' - במקדש הוא דבעי' עמידה:

אונן מנלן - דפסול כדקתני מתני':

ומן המקדש וגו' - לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל:

הן הקריבו - הן היום הקריבו וגו' מתשובתו של אהרן אתה לומד מה אמר לו משה מדוע לא אכלתם כו' שמא בניך הקריבוה באנינות שהיו אוננים על נדב ואביהוא ופסלתיה ולכך נשרפה אמר לו אהרן וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הן ופסולין לעבודה אני הקרבתי שאמרת לי ועשה את קרבן העם וגו' ואני כהן גדול ומקריב אונן מכלל דאי אינהו אקרוב דשפיר אשתרוף ולא היה משה אומר להם מדוע לא אכלתם:

מי כתיב הא אחר כו' - דלמא אחר נמי לא חילל ובדידיה איצטריך ליה למישרייה דלא תימא מתוך חישובו וקדושתו יתירא הוא פסול אונן:

קסבר מפני טומאה - שנגע בה נשרפה ולא הוזכר שם אנינות לענין הקרבה והן הקריבו ה"ק הן היום הלא עדיין יום הוא והיינו אסורין בקדשים לאכול עד הערב ומתוך כך אירע בה טואמה באונס ואיכא תנאי דפליגי לקמן (דף קא.) בהא חד אמר מפני טומאה נשרפה וחד אמר מפני אנינות נשרפה שלא היו יכולין לאוכלה אפילו לערב דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפילו נקבר המת ולפי שלא היו לה אוכלין נשרפה וכדר' יוחנן בן ברוקה דאמר בפסחים (דף פב.) גבי נטמאו בעלים של פסח אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין ואין טעון עבור צורה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים טז ב (עריכה)

שאינו אוכל - דכתיב לא אכלתי באוני:

[אין לו תקנה] - ואונן יש לו תקנה למחר:

בעל מום - יש לו תקנה כשיעבור מומו:

חילול בגופיה כתיב - כיון דדייקת הא אחר שלא יצא ק"ו תו למה לך:

וקסבר מפני אנינות נשרפה - שלא היו לו אוכלין וכדפרישית וכשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה טעה כסבור שהקריבוה אוננים ואמר להם שמא באנינות הקריבוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו (קרא אחרינא) הוה אמינא האי דאמר להו שמא באנינות הקרבתם אותו לאו למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין ואמר לו אהרן וכי הן הקריבו דאסורים להקריב אוננין אני הקרבתי שאין אנינות פוסל בי:

לא הותרו מכללן - זר ובעל מום מכלל איסורן שנאסרו במקדש לא הותרו אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן גדול:

טמא יוכיח - שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל:

ולפרוך מה להצד השוה - שבשלשתן שכן לא הותרו בקרבן יחיד אפי' אצל כ"ג אבל אונן הותר:

שם טומאה מיהא הא אישתראי - כגון בצבור הלכך לאו פירכא היא ואי קשיא למה לי למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם אבל אונן הותר מכללו שהרי נאסר במקדש אצל כהן [הדיוט]:

מתקיף לה רבא בר אהילאי - אדרבא פריך דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן דאישתראי אלא בצבור ופשיטא ליה דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט מדאישתראי סתמא ופשיטא ליה דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא לחלק על ידי ק"ו ולומר לא נאסר אלא ביחיד ולא אמרי' סתמא איתסר אם במה שלא חלקו הכתובים אתה בא לחלק על ידי קל וחומר אמאי פשיטא לך בהנך דלעיל יש לך לדרוש קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן:

לא תותר אנינות אצל כהן גדול ביחיד - וכי שרייה בצבור שרייה:

מק"ו ומה טומאה שהותרה כו' - דהא סתמא אישתרי:

לא הותרה כו' - דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד דלא כתיב במועדו אלא בצבור אנינות כו':

ותותר טומאה כו' - כלומר אי נמי דריש הכי ותותר טומאה אצל כ"ג ביחיד ואוקי איסורא בכהן הדיוט:

ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט כו' - כלומר א"נ החליף ודרוש בו נמצא מסולק מכולן ולא תדע מה תדרוש אלא אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יז א (עריכה)

דאיכא למיפרך הכי כו' - יש לדון כו' ויש להחליף ולא נדע איזה נדרוש הלכך כל חדא תיקו בדוכתה ככתיבתה סתם כשהותרה אנינות לכ"ג סתם בין ביחיד בין בצבור הותרה וכשנאסרה להדיוט בין ביחיד בין בצבור נאסרה וכשהותרה טומאה בצבור הותרה אף לכהן הדיוט וכשנאסרה בקרבן יחיד נאסרה אף לכ"ג:

קדושים יהיו - גבי טומאה כתיב באמור ולא יחללו וגו' כי את אשי ה' לחם וגו' בחילול קדשים הכתוב מדבר:

דנפקא ליה מוינזרו - דכתיב ביה חילול:

ונימא תנהו ענין וכו' - דמינייהו סליק לא יקרחו קרחה וסמיך ליה קדושים יהיו: אלא לא גרס:

טבול יום דאם עבד במיתה - שינויא הוא כלומר לא מצית למיתני תנהו ענין לקורח קרחה דמיתה גבי טבול יום שעבד ילפינן לה בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג:) וגמר חילול חילול מתרומה ומחילול דהאי קרא יליף לה נאמר כאן חילול ונאמר בטמא וטבול יום שאכלו תרומה חילול ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה כו' והלכך הואיל והאי קרא לג"ש מתרומה אתא ולא מפרש ביה במאי קאי לא תתנהו ענין אלא לפסולין לתרומה דילפי' מיניה דפסול בתרומה מחיל עבודה כו':

למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום כו' - אטמא לא קמיבעיא ליה דאי לאו כתב טמא לא הוה אתי לן חד מנייהו שיחלל עבודה דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן ואי לא הוה כתב טמא בוינזרו הוה אוקימנא לקדושים יהיו בטמא וכן מחוסר כפורים נמי לא כתב בה חילול אלא מדאיקרי טמא ילפינן ליה לקמן וכי מיבעי ליה לרבה טבול יום ומחוסר כפורים קמיבעיא:

במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה שכן מחוסר מעשה - הבאת קרבן תאמר בטבול יום שאינו מחוסר הבאת קרבן ושימשא ממילא ערבא בטמא ליכא למימר דלא אתיא מיני' דהא איהו נמי מחוסר טבילה ועוד דטמא לא קמיבעיא ליה מדלא קאמר בסיפא דמילתא לא לכתוב טמא ותיתי מהנך דתו לא הוה ליה לשנויי עלה מידי:

קלישא ליה טומאתו - דמחוסר כפורים שהרי העריב שמשו ותו ליכא פירכא דמה הצד דהוה ליה חד מינייהו נמי שאינו מחוסר מעשה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יז ב (עריכה)

קסבר - רבה דדרשה להאי שמעתא למימר דכולהו צריכי:

מחוסר כפורים דזב כזב - ה"ה למצורע אלא חד מנייהו נקט מחוסר כפורים דזב כזב דמי לענין קדשים שלא הותר אצלו הוה ליה כאילו לא טבל ואם אכלו חייב כרת או אם נגע בהו טמאן למנות בהן ראשון ושני לכך לא קלשה טומאה אצל קדשים כלל:

שרפה אונן כו' - בפרה אדומה קאי:

כשרה - דקדשי בדק הבית היא ואין אונן אסור בה דלא כתיבי הנך קראי אלא בקדשי מזבח:

כזב דמי - והוה ליה טמא וקרא כתיב איש טהור: לאו כזב דמי וה"ל כטבול יום דקיימא דכשר בפרה:

לא דכ"ע כזב דמי - ולענין שאר קדשים שטבול יום אסור בהו הוה מחוסר כפורים דזב חמור מטבול יום דשאר טומאות שאין טעונות כפרה:

והכא - גבי פרה בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא טהור כל דהוא משמע דהא קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והוה ליה למכתב והזה על הטמא לימד על טבול יום שכשר בפרה דאשכחן טבול יום דאיקרי טהור למעשר דכתיב ורחץ במים וטהר:

מר סבר טומאה דכל התורה - ת"ק סבר האי טבול יום דאכשר בה קרא אטבול יום דכל הטומאות שבתורה קאי ואף טבול יום דזב שהוא מחוסר כפורים:

טומאה דאותה פרשה - והיינו דמת טבול יום דטומאת מת אכשר בה הלכך טבול יום של שאר טומאות דמגע ומשא כגון שרץ ונבילה ומגע אתי להכשירא מטבול יום דמת מק"ו ומה טבול יום [דמת] דטומאת שבעה כשר טבול יום דטומאת ערב לא כ"ש אבל מחוסר כפורים וכו':

והיתה להם - הלבישה הזאת לכהונה אלמא כהונתן תלויה בבגדיהן ואי לא הוו להו זרים ובזר אשכחן דמחיל עבודה:

ובין החול - עבודה שאתה עובד בשכרות קרויה חול:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יח א (עריכה)

חוקה חוקה - בשתויי יין [כתיב] חוקת עולם [ובמחוסר] בגדים כתיב כהונה לחוקת עולם וברחיצת יד ורגל כתיב והיתה להם לחוקת עולם:

אי מהתם - משתויי יין הוה אמינא ה"מ דמחלי עבודה [במחוסר בגדים] בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולים הכתוב מדבר ואינה אלא ארבע עבודות זריקה והקטרה וניסוך המים והיין כדילפינן בפ"ב בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה כגון קבלה והולכה וקמיצה וכל חיוב מיתות בפסולי עבודה מזרות גמרינן כדתנן בפ' בתרא (לקמן קיב:) הקומץ והבולל והיוצק והמקבל דמים וכו' ואין בהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שלא רחץ ידים ורגלים אלמא מזר גמרינן:

אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה אימא לא - מחלי לה מחוסר בגדים להכי כתב והיתה להם לכהונת עולם לשוינהו זרים כשאין בגדיהם עליהם ובזר אשכחן חילול ולא חלק בין עבודה שיש בה מיתה לעבודה שאין בה מיתה:

אשכחן מחוסר בגדים - בכל העבודות:

שתויי יין מנלן - דפסלי עבודה שאין הזר חייב עליה מיתה:

והא תנא מלהבדיל קנסיב לה - לשתויי יין ולא גמר מגזירה שוה ואנן ניקו וניפלוג עלה למילף מקרא אחרינא:

הני מילי מקמי דתיקו ליה גזירה שוה - לא הוה ליה למילף שתויי יין אלא מלהבדיל ובמסקנא אידכר ליה גזירה שוה ותנא (ליה) שבקיה לאורחיה קמייתא ונקט גזירה שוה למילף משתויי יין מחוסר בגדים:

והא תנא - נקטיה לגזירה שוה מחוסר בגדים הוא דיליף בה משתויי יין ולא שבקיה לאורחיה:

והכי קאמר מנין שלא נחלקו כו' - לעולם לא למילף מחוסר בגדים משתויי יין אתא אלא למילף שתויי יין ממחוסר בגדים והכי קאמר למדנו לעבודות של מיתה שמתחללות בשיכרות מנין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין דכי היכי דמחוסר בגדים כל עבודותיו פסולות אף שתויי יין ושלא רחץ כן תלמוד לומר חוקה חוקה:

אלא בין החול למה לי - הואיל ולא ילפינן מינה חילול לעבודה:

לא מוקים אמורא עליה - למידרש בפירקין:

מיומא טבא לחבריה - משעה שאכל ושתה ועשה יום טוב עד למחר דהכי משמע קרא יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' וכן בשעה שאתה בא להבדיל ולהורות בין דבר קדושה לדבר חול אל תהי שכרות:

מהכא נפקא - מחוסר בגדים:

מהתם נפקא - אכתי קרא אחרינא כתיב ולמאי איצטריך הכהן הכא גבי ונתנו בני אהרן הכהן אש לאשמועינן מחוסר בגדים:

בכיהונו - בשעה שהוא מלובש בגדיו נקרא אהרן הכהן ולא כשהוא לבוש בגדי הדיוט:

אי מהתם - מוהיתה להם כהונה הוי מוקמינא ליה ההיא בעבודה המעכבת כפרה אבל נתינת אש של הדיוט דמצוה בעלמא היא שהרי יש שם אש שירדה מן השמים אימא לא תיבעי בגדים קא משמע לן ונתנו בני אהרן הכהן אש להכי כתב הכא חסרון בגדים למילף [דאף בעבודה שאינה מחוסר כפרה] דאי עבד אהרן בבגדי הדיוט לאו שפיר עבד והא ליכא למיפרך לימא האי ולא תיבעי ההוא דהכא לאו בגדים כתיבי ואי לאו דכתב והיתה להם כהונה [אצל וחגרת אותם אבנט] דשמעינן כהונה תלויה בבגדים לא הוה ידעינן הכהן בכיהונו מאי היא:

הכהנים - אבני קאי דהוו הדיוטים:

בכיהונן - בראוין להן שנתלית כהונתן בהן:

אי מהתם - מוהיתה להם כהונה:

[חיסור - כגון כה"ג בבגדי כהן הדיוט:

אבל ייתור - כגון כהן הדיוט בבגדי כה"ג]:

מרושלין - נגררין בקרקע:

מסולקין - מן הקרקע מתוך שהם קצרים:

משוחקים - ישנים:

כשרין - ואע"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב:

חיסר אחת - מכל הבגדים:

ייתר אחת - הוסיף עליהם שום בגד בעולם:

רטייה - איפלשטר"א שחוצץ בין בשרו לבגד דבעינן ילבש על בשרו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יח ב (עריכה)

מטושטשין - בטיט:

מקורעין - ואפילו הן חדשים דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת:

כאן שסילקן ע"י אבנט - משקורציי"ר בלע"ז כדרך שהנשים עושות כשרין דהא איתנהו:

אחד זה ואחד זה - אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא על ידי אבנט:

והתניא - בברייתא דלעיל:

אלא לרב קשיא - מרושלין:

וכ"ת מאי מרושלין - דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו על ידי אבנט וקמכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סלוק שע"י אבנט הוה ליה כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו:

אלא מסולקין קשיא - דקתני כשרין וסתם מסולקין גבוהין מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומא כגון שסילקן ע"י אבנט כדתרצה שמואל דהא על כרחיך לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז והשתא הוו כולהו כקצרים מעיקרא:

רב חדא תני - להנך מרושלין ומסולקין דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע"י אבנט עד כדי מדתו כשרין אבל מסולקין יותר מדאי פסולין אפילו ע"י אבנט:

ולא שלש - לימד על טלית של בת שלש כנפות שפטורה מן הציצית והיכי דמי כגון שעיגל אחת מד' כנפיה:

בת חמש - כגון שחתך מעט מן הכנף ולא עיגל שני מורשי קרנתא ממקום חתך דנעשה כשתי כנפות:

הרי בעלת חמש אמור - לחיוב דריבויא הוא:

מר סבר - מאן דפטר בעלת חמש סבר לא אמרינן יתר כמאן דליתיה דמי אלא כמאן דאיתיה הוא ולא קרינן לה בת ארבע ומאן דמחייב ס"ל יתר כמאן דליתיה דמי להאי חמישי וגבי מרושלין נמי לא הוי ייתור בגדים:

פרט לכסות לילה - טלית העשויה לכסות לילה פטורה מן הציצית:

שישנה בראיה כו' - וקרינן ביה וראיתם אותו:

בד - שהוא מן בוץ כדמפרש לקמן ממשמעותא:

חדשים - כשעת שהיו בבדי פשתנן:

שיהו שזורים וחוטן כפול ששה - ולקמן פריך והא בד לחודיה משמע כמו לבדו:

שלא ילבש של חול עמהם - דמשמע לבדו ילבש:

וליטעמיך - דילפת לה ממשמעותא מקראי חוטן כפול ששה מנא ליה:

דברים שנאמר בהן בד צריכין כו' יש מהן למצוה - חדשים לנוי דלאו ממשמעותא אתי ויש מהן לעכב בוץ ושזורים וחוטן כפול ששה בוץ כדמפרש ואזיל דבר העולה מן הקרקע בד בבד שזורים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי להו שש משזר וחוטן כפול ששה כדאמרינן בסדר יומא (דף עא:) וילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ויליף ליה לעיכובא:

העולה מן הקרקע בד בבד - קנה יחידי מכל גיזעי ואין ב' קנים עולים מגזע אחד:

ואימא עמרא - שאף הצמר עולה מן הבהמה בד בבד נימא נימא לבדה:

מיפציל - הנימא מתפצלת ומתחלקת לשנים על גבי בהמה מאליה:

כיתנא נמי מיפציל - לפני טוויתו כותשים הגבעול והוא נחלק לנימין הרבה:

אגב לקותא - שמכין אותו וחובטים אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש ונחלק:

ומכנסי פשתים יהיו וגו' - ובעלמא הרי הוא אומר ומכנסי בד ש"מ בד היינו פשתים:

דבר זה - קאמר לה לקמן (דף כב:) אמתני' דקתני ערל מחלל עבודה:

בן נכר - שנתנכרו מעשיו מחמת ערלת לבו שהוא ערל לב רשע:

וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי ולקמן (דף כב:) יליף בה חילול בהדיא:

במקום שמזיעין - במקום שהבשר נכפל על הבשר ומתחמם ומזיע:

כשהן חוגרין - אבנטיהם בשעת עבודה:

למטה ממתניהם - מקום שנכפל ונופל שומן הבטן על הקילבוסת שקורין אנק"א:

ולא למעלה מאציליהן - למעלה מנגד מרפקן שקורא קוד"א לפי ששם היד שוכב תמיד על הצלעות ומזיע:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יט א (עריכה)

כנגד אצילי ידיהם - על צלעותיהן כנגד המרפק:

איזגדר מלכא - כך שמו ומלך פרס היה:

והוה מידלי המיינאי ותיתייה ניהליה - אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה מכנגד אצילי ידיו והפשיטו למטה כדי לנאותו:

אמר ממלכת כהנים כתיב בכו - וצריכין אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו לא יחגרו ביזע:

כורך עליה גמי - בשעת עבודה שגנאי הוא שתראה שם מכתו ואע"ג דגמי מסי מכה וכל דבר שיש בו משום רפואה אסור משום שבות גזירה שמא ישחוק סמנים ה"מ במדינה אבל במקדש לא גזרו משום שבות:

ואם להוציא דם - שמתכוין לכך:

כאן וכאן אסור - דחבורה הוא ואיסור דאורייתא:

צילצול - בנדי"ל:

אבל שלא במקום בגדים - כגון אצבע:

ותיפוק לי משום דחוצץ - בין ידו לעבודה ואסור דבעינן ולקח הכהן שתהא קבלה בעצמו של כהן והיכי שרי ר' יוחנן:

בשמאל - שאינה כשרה לעבודה:

שלא במקום עבודה - כגון על גב היד:

ופליגא דרבא - אדרבי יוחנן:

שלש על שלש חוצצות - כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט בנימא אחת במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה:

ודאי פליגא - דהא אמר [שלא במקום בגדים] לא הוי ייתור בגדים ואפי' שלש על שלש במשמע:

מי לימא דפליגא - דאיהו אמר צילצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות משלש לא חוצץ:

דחשיב - לפי שעשוי לנוי והוי בגד:

ל"א אמרי לה כו' - בדר' יהודה בר' חייא לא פליגי לישני דחוצץ נמי דקאמר משום ייתור בגדים הוא דלא שייכא למימר חציצה שלא במקום בגדים ושלא במקום עבודה דאי במקום עבודה אפי' נימא חייצא ובדר' יוחנן הוא דפליגי לישני:

לימא פליג - דרבא אדר' יהודה דאילו רבי יוחנן פשיטא לן דפליג עליה ואפילו צילצול קטן מכשר דהא עלה קמהדר ופליג אלא דרבא דאיתמר (עלה) בעלמא מי לימא פליג אדרבי יהודה דנימא דרבא אפי' צילצול קטן מכשר שלא במקום בגדים:

ולר' יוחנן - דקאמר אפי' צילצול לא חייץ מאי איריא דנקט תנא דמתני' גמי לשמועינן צילצול לא הוי ייתור וכל שכן גמי:

דגמי מסי - רופא המכה ואפ"ה מותר דאין שבות במקדש דכולה מסכתא באיסור שבת איירי ועיקר משום שבות נקט לה ומשנה זו בעירובין וכן כולה הך סוגיא התם היא:

נכנסה לו רוח בבגדו - והבדילתו מבשרו בשעת עבודה:

רביתא היא - הרי היא כבשרו:

כיון דקפיד עלה - דברצונו לא תהא בבשרו:

אבק עפר - דק ואינו מרגיש בו:

בית השחי מהו שיחוץ - אויר בית השחי כגון בתי זרועותיו של חלוקו שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעין בבשר:

גופו - ידו שהיא גופו:

נימא - משמע דאתיא מעלמא:

נימא מדולדלת - מן הבגד מגוררין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרא:

יצא שערו - מראשו למטה עד שנכנס בין כתונת לבשרו מהו את"ל ידו לא חייצא שערו מאי:

מהו שיחוצו - למיהוי ייתור בגדים:

אליבא דמ"ד - בפרק בתרא דעירובין (דף צו.) ובהקומץ רבה (מנחות לו:):

לא תבעי לך - דודאי חייצי כדמפרש טעמא כיון דבעבודות לילה חייצין דהא לא מצוה הוה דניהוי כגופיה משום חביבותא דמצות:

דיום נמי חייצי - דאל"כ מצינו עבודות לילה חמיר מעבודות יום והן קלים מהן:

ולוים בדוכנן - לשיר:

ישראל במעמדן - על כל משמר ומשמר היה מעמד של ישראל בירושלים שבאין ועומדין בעזרה בשעת התמיד והן שלוחי כל ישראל לעמוד על קרבנן דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו שתהא שמירתכם עליו בשעת הקרבתו במסכת תענית (דף כו.):

פטורין מן התפלה - (שאין יכולין לכוין):

ומן התפילין - דקיימא לן (סוכה דף כה.) העוסק במצוה פטור מן המצוה:

דלא מיתני ליה אסורין - שאין יכול לשנות בהן איסור:

דיד - חוצצות דהוא בין בגד לבשר:

דראש - אין חוצצות כדמפרש ואזיל:

שערו - של כהן גדול שהיה נראה בין ציץ שעל מצחו למצנפת שבגובה ראשו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים יט ב (עריכה)

ששם מניח תפילין - הלכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אין חוצצות משום ייתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא:

מכלל שהיא טמאה - עד עכשיו וטמא כתיב ביה וינזרו ולא יחללו:

אתיא חוקה חוקה - מה להלן אם עבד חילל אף כאן אם עבד חילל:

כהן גדול כו' - כגון בחמש עבודות של יום הכפורים דילפינן בסדר יומא (דף לב.) שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשרה:

שחרית - בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים:

דאורייתא - דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מילתא:

וחוקה כתיב בהו - לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור וגו':

אמר קרא ולבשם - שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עכובא למעוטי עכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה:

ואין דבר אחר - בפסוק זה מעכב:

צהבו פניו - של ר' אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע:

וי"ו אאופתא כתיבי לך - כתבתי לך וי"ו על הבקעת אות שאין ניכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בה הפסקות הרבה לשון אחר השורות עצמו קרי להו ווי"ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א"כ אפילו קדוש של שחרית [של יוה"כ] נמי לא לעכב ביה דהא אימעוט ביום הכפורים מולבשם:

והיתה להם לחק עולם - בקידוש כתיב:

בזרעו - בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבא באהרן ביום הכפורים דהא חוקה כתיב:

לדורות הוא דכתיב - אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא:

שאין בו - שאין מחזיק מים כשיעור ארבע קידושין:

משה ואהרן - תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש:

מניח ידיו כו' - דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב קרא:

הפלגתה - דברים ממדת כל אדם דאי אפשר לו שלא יפול:

אמר רב יוסף - הא דרבי יוסי ברבי יהודה כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול:

מאי בינייהו - במאי פליגי:

עמידה מן הצד - כגון זו שאינו בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן:

אמר קרא לשרת - או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות:

אינו צריך לקדש בלילה - אם לא יצא ולא הסיח דעתו:

צריך לקדש ביום - כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה לקמן בפרק המזבח מקדש (דף פז.):

מתחילת עבודה - כשהתחיל לעבוד עבודות הללו ולא הסיח שוב דעתו [עד עשרה ימים ובלבד שיהא עומד ועובד]:

דפסק ליה מן העבודה - אלא שלא הסיח דעתו דלא תני בה היה עומד ומקריב כי הכא:

דכתיב בגשתם - וגישה דשחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה:

דכתיב בבואם - והרי לא יצא:

אבל גישה וגישה - ואפי' שתיהן בו ביום:

אביאה ריקנית - נכנס שלא לעבוד:

דרב אחא בר יעקב - בסדר יומא:

הכל מודים - ר"מ ורבנן דפליגי בקידוש שלפני כל טבילה של טבילות [כ"ג רבנן אמרי] קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו מודים הם בקידוש של אחר טבילה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואחר כך מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתיב בגשתם ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קידוש אלא גישה:

להקטיר אשה - דכתיב גבי קידוש למה לי פשיטא דבעיא קידוש דהא גישת מזבח היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כ א (עריכה)

מהו דתימא ה"מ - דבעינן קידוש שחרית בעבודה דמעכבת כפרה כגון דם וקמיצה אבל כל הקטרת אימורין דלא מעכבא אימא לא תיבעי קידוש:

מהו שיפסלו - בלינה אם לא שקעה בבור (בני הגולה) דאמרי' בסדר יומא (דף לז.) דמשקע להו:

או דילמא כיון דקדוש בכלי שרת איפסלו - דלא דמי לקידוש ידים שהמים ניגבו ואין לינה על מי לחול: ה"ג כי אתא רבין אמר כו' ול"ג ת"ש:

אמר לפניו רבי יצחק בר ביסנא - לפני ר' אמי וכולה רבין אמר לה:

שלא שקעו - בבור:

לעבודת לילה - להקטר חלבים:

והוינן בה - קמיה דרבי אסי ולא פשט לן:

דלא צריך לקדושי - וכרבי אלעזר בר' שמעון דלא פסל לינה בקידוש או דילמא אין ראויות לקדש דאיפסלו להו בלינה ואפי' לר' אלעזר דאי לרבי ליכא למיבעי אין צריך דהא אפילו בקידוש פסל:

ולא פשט - ר' אסי הך בעיא למימר דאין צריך לקדש קאמר ולא לפוסלה בלינה כדקאמרת כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ומר פשיט מיפשט דלר' אלעזר לא פסלה בלינה:

שנים עשר דד - שמוציאין מימיו ואמרינן בסדר יומא שיהו שנים עשר כהנים העסוקים בתמיד מקדשים בבת אחת:

מוכני - מפרש התם גלגלים שמעלין אותו בגלגלין מן הבור שחרית שלא יהא מימיו נפסלים בלינה לפיכך משקעין אותו ערבית בבור שיהו מימיו מחוברים למי המעין ובטלה לינתן:

מאי לאו - אפילו ר' אלעזר קאמר לה דאף על גב דפליג בקידוש שניגב מודה במים:

בא לו - כהן אצל פרו להתוודות עליו ביום הכיפורים דכתיב וכפר בעדו וגו' (ויקרא טז):

ראשו לדרום ופניו למערב - מצפון לדרום היה עומד ופניו למערב והתם מפרש לה בעוקם את ראשו והתם פריך לוקמיה להדיא ממזרח למערב ומשנינן לה:

והכהן עומד - אחוריו למזרח המזבח ופניו למערב כלפי ההיכל: ואמרינן טעמא התם:

מאן שמעת ליה [דאמר] כו' - דקתני בפירקא דבתריה (דף מג:) שחטו וקיבל במזרק את דמו סמוך לוידויו מיד אלמא בין האולם ולמזבח צפון הוא לשחיטת קדשי קדשים דהא פר חטאת הוא:

כנגד כל המזבח - כנגד צפונו ולא מן המזבח והלאה לא לצד מזרח ולא לצד מערב ואע"פ שהוא בחצי חלק עזרה הצפוני לאו כשר הוא לשחיטת חטאת דבעינן על ירך המזבח וליכא:

ר' אלעזר מוסיף אף בין האולם ולמזבח - שהוא מערבו של מזבח ובלבד שיהא (כל) חלק צפונו של עזרה אבל מזרחו של מזבח לצד שער נקנור שבו נכנסין לעזרה לא מכשר אפי' חלק צפוני דקילא קדושתיה דהוא מקום דריסת ישראל וכהנים י"א אמה מקום דריסת ישראל מן השער ולפנים וי"א אמה עד לצד המזבח מקום של דריסת רגלי הכהנים:

רבי מוסיף - אף צפון שבאותן עשרים ושתים אמה של צד מזרח שהן דריסת ישראל וכהנים: ה"ג אבל מן החליפות ולפנים הכל מודים שפסול ומיהו בית חליפות האולם עודף רוחבו על רוחב ההיכל ט"ו אמה לצפון וט"ו לדרום והוא נקרא בית החליפות שהיה בכותל האולם מאחריו חלונות שהכהנים מצניעין שם את סכיניהם [וסכין קרי חילוף בלשון ערבי] הכי תנן לה במסכת מדות ואשמועי' דמאחורי האולם לאו צפון הוא לשחיטת קדשי קדשים דכיון דלא מתחזי מזבח התם לא קרינן על ירך אע"ג דמכשרינן ליה לקמן (דף כו.) לשחיטת קדשים קלים לקדשי קדשים פסול:

ותסברא דר' אלעזר היא ולא רבי - דלא מודה רבי בבין האולם ולמזבח דליהוי צפון:

השתא רבי כו' - האי מוסיף דקתני אדר' יוסי קאי אדר' אלעזר לא קאי והא [ע"כ] אדר' אלעזר [נמי] אמרה למילתיה דעל כרחך כיון דמכשר מקום קדושה קלה לשחוט שם מקום קדושה חמורה לכ"ש:

אנן הכי קאמרי' - הא דשקליה ליה מרבי לאו משום דרבי לא מכשיר בין האולם ולמזבח לשחיטת חטאת אלא הכי קשיא לן כיון דרבי נמי מכשיר (צפון) לצפון שבמזרח למה לו לשוחטו אצל האולם לוקמיה בצפון המזרחי סמוך לכניסתן לעזרה דהא לאו אורח ארעא לאקרובי להיכל:

אלא מאי ר"א היא - ומשום דלא מכשר מקום דריסת ישראל וכהנים ושחיטת חטאת ממטי ליה להתם אכתי תקשה לך דהוה מצי לאוקמי מקיר מזבח צפוני עד כותל עזרה צפוני דהוי צפון לדברי הכל:

אלא מאי אית לך למימר - עליה:

משום חולשה דכ"ג - שכל עבודות (פנים) של יום הכיפורים עליו ותש כחו להכי ממטינן ליה להתם לפי שהוא צריך להכניס דמו להיכל ולהזות ולא יכבד עליו משוי המזרק והדם:

ה"נ - כי מוקמת ליה כרבי הא טעמא איכא:

תרומת הדשן - דכתיב והרים את הדשן בכל בקר היה נוטל מחתה מן הגחלים המאוכלות הפנימיות ויורד ונותנה במזרחו של כבש בדרומו של מזבח כדכתיב ושמו אצל המזבח ושם היה נבלע במקומו והיא היתה בכל יום ראשונה לכל העבודות:

מתחילת עבודה - שזו תחילת עבודת יום הוא:

הא אמרת פסלה לינה - ולינה בעמוד השחר תליא דכתיב עד בקר:

הא אמר מכאן ועד י' ימים - ואת תלית טעמא משום דקדיש בתחלת עבודת יום זה:

ולינה דרבנן - לינה זו שתועיל בקידוש שאין המים בפנינו מדרבנן הוא דגזור בה שלא תזלזל בלינה ומודה רבי שכשהעלו לכיור מן הבור מקרות הגבר שהוא זמן תרומת הדשן כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף כ.) דמשום האי פורתא לא פסלה לינה בקידוש דלא מסקי אינשי אדעתייהו דדמי כמה שקידש ביום:

וראה רבי יוחנן דבריו - של ר' אלעזר נכונים במקדש ידיו בתחלת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול:

ראוהו אחיו שירד - משנה היא במסכת תמיד (פרק ב מ"א) בתורם את הדשן שירד מן המזבח והמחתה של תרומת הדשן בידו:

מיהרו וקידשו כו' - להוציא את הדשן שבמקום המערכה או לסלקו לתפוח שבאמצע המזבח והכי תנן בה התם החלו מעלין באפר על גבי התפוח וקא סלקא דעתך בכהנים שעבדו כל הלילה קאי ומקודשי ידים ורגלים היו וצריכין לחזור ולקדש עכשיו שתמשך עבודה זו עד היום ויפסל קידוש הלילה בלינת עמוד השחר ויועיל להם קדוש זה של אחר קרות הגבר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כ ב (עריכה)

בשלמא לאביי דמוקי לה - להא דר' יוחנן כרבי ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה בקידוש הא מני נמי דקתני דקידוש זה לא יפסל בעמוד השחר אבל קידוש הלילה יפסל רבי היא:

אלא לרבא כו' הא מני - שמצריכין קידוש על קידוש ומתיר קידוש השני בקרות הגבר:

אי רבי הא אמר פסלה לינה - אף בזה שבקרות הגבר:

ואי ר' אלעזר - אף הראשון לא יפסל ושני זה למה:

בכהני חדתי - שלא שימשו בלילה ולא היו רחוצי ידים ורגלים:

יציאה - חוץ לעזרה מהו שתועיל כדרך שפוסל בכל הקדשים שקדשו בכלי שרת שאם יצאו נפסלין ביוצא:

דלא פריש - לא נבדל מעבודה:

ונטמאו - הידים בדבר שאין טומאתו מן התורה שיטמא גופו אלא בפיגול או בנותר ששנינו בפסחי' (דף קכ:) שמטמאים את הידים:

מטבילין - את הידים לבדן:

יצאו ידיו - שהושיטן לחוץ:

מקדש בכלי שרת - או כיור או כלי שרת אחר דמרבינן לקמן בשמעתין כל כלי שרת לקידוש:

בפנים - שהרי הוקבעו לו מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור וגו' והתם כתיב ורחצו ממנו:

בכלי חול פסול - דרחצו ממנו כתיב וכי איתרבו שאר כלים לקמן דומיא דידיה איתרבו:

או שטבל במי מערה - שהן כשרין לטבילה וה"ה למים חיים אלא שרוב טבילות במים מכונסין:

עבודתו פסולה - ולא אמרי' טבילה דבר חשוב הוא ומהני' ליה במקום קידוש:

הא קידש בפנים ויצא כשרין - דאי ס"ד פסולה השתא קידש בפנים ויצא פסולה קידש בחוץ מיבעיא וכי יש יציאה גדולה מזו:

ומשני דילמא קידש בחוץ - דאיצטריך ליה לתנא למיתני דפסולה:

כגון דאפיק ידיה לבר - וגופיה בפנים וקידש דאילו קידש בפנים והוציא ידיו תניא לעיל הרי הן בקדושתן אבל יצא גופו לא תידוק מינה:

אם להשהות טעון טבילה - קס"ד משום היסח הדעת:

הכא במאי עסקינן - דקתני אם לשהות טעון טבילה:

שיצא להסך רגליו - לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים דאמרינן בסדר יומא (דף ל.) מצוה לשפשף בידו ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה לפיכך צריך לקדש ידיו ורגליו:

בהדיא קתני לה - בסיפא דההיא:

פרה - בעבודת פרה אדומה שהיה חוץ לירושלים בהר המשחה:

ויוצא - אלמא לא פסל יציאה בקידוש ידים ורגלים:

כעין עבודה - שינוי' הוא:

טומאה - קס"ד נטמאו ידיו ולא גופו קמיבעיא ליה:

את"ל יציאה לא פסלה - התם הוא משום דגברא חזי לחזור וליכנס לא מסח דעתיה ולא מיפסל קידוש בהיסח הדעת:

או דלמא כיון דהדר חזי - על ידי הטבילה דק ליה מדקדק בקדושין ונזהר מליגע ידיו בדבר טינוף ולא מסח דעתיה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כא א (עריכה)

והא פרה דטמויי מטמאינן ליה - אחר קידוש זה כדתנן כו' וטבילה זו בהר המשחה היתה והכי תנן לה במסכת פרה (פ"ג מ"ו) ואחר טבילתו מיד הוא מסדר מערכתה ושורפה אלמא אחר הקידוש הזה היתה וש"מ לא פסלה לה טומאה י"ש חסרו"ן בספרי"ם ונראה לי הגירסא הכי שאני פרה הואיל וטבול יום כשר בה טומאה לא פסלה בקידושין שלה:

אי הכי למה לי דמקדש - הואיל ואין קידוש כשאר קידוש עבודה:

בכיור - שיכניס ידיו ורגליו בתוכו:

הא כיור דומיא דמערה - והיכי דמי כגון שנכנס לתוכו:

מי מערה איצטריך ליה - כלומר לעולם דכוותיה בכיור נמי פסול והאי דנקט מי מערה איצטריך סד"א הואיל וטבילה מעלייתא היא עדיפא היא מכיור שהן שאובין וקידוש אין כאן וטבילה אין כאן אבל הכא טבילה איכא קמשמע לן: ה"ג אמר רבי חייא בר יוסף מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאברים כאברים ורב חסדא אמר אף למתירין אין נפסלין אלא בעמוד השחר כאברים:

מי כיור - לפי זמן עבודה שהקידוש צריך לה הוי זמן מימיו ליפסל אם עבודת [מתיר הוא כגון עבודת] דם או קמצים שנפסלים בבא הלילה עליהם כדאמרי' באיזהו מקומן (לקמן דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' מי כיור נפסלין בשקיעת החמה אם לא נשקע הכיור בבור לפני שקיעת החמה נפסלים מימיו לקדש עוד מהם לצורך עבודת יום מחר אפי' שיקעו קודם עמוד השחר העושה לינה בכל מקום אינו מועיל לו שלפי עבודתו הוא חשובו וכן אם שקעו לפני שקיעת החמה והעלהו בלילה מכיון שמצאו הלילה שעה אחת חוץ לבור נפסלו מימיו לעבודת היום:

לאברים כאברים - לקדש מהן לעבודת הקטר חלבים נפסלין בעמוד השחר כמו שאברים נפסלין בלינת עמוד השחר כדכתיב עד בקר אבל כל הלילה כשרין לקדש מהן לעבודת לילה ואם שיקעו קודם עמוד השחר מעט כשרין מימיו לקידוש עבודת [היום:

אף] למתירין כו' כאברים - כשם שאין האברים נפסלין אלא בעמוד השחר אף כל לינות אין פוסלות בשום קדושה אלא בעמוד השחר:

ור' יוחנן אמר כיור כיון ששקעו - בבור כדרך מצותו סמוך לשקיעת החמה:

שוב אין מעלהו - כל הלילה וקס"ד דאפי' לעבודת הלילה קאמר ר' יוחנן דמיפסל בה העלאתו ואתרוייהו פליג:

לעבודת לילה - הקטר חלבים:

ולמחר אינו מקדש - קס"ד דאסור לקדש הימנו קאמר שנפסל בשקיעת החמה לעבודת יום אלמא כולה כרבי חייא סבירא ליה:

מאי אינו מעלהו נמי דקאמר - רבי יוחנן לעיל לעבודת יום משום פסול עבודת יום קאמר לה שלא יפסלו מימיו לעבודת יום וקא סלקא דעתך השתא שהעלאת הלילה תפסלם לעבודת מתיר כר' חייא:

אי הכי היינו דרבי חייא - מאי אינו מעלהו דקאמר רבי יוחנן עלה דר' חייא ודרב חסדא מאי אתא למימר הא רבי חייא נמי ה"ק:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כא ב (עריכה)

איכא בינייהו גזירת שיקוע - כלומר הא דאוקים אין מעלהו דרבי יוחנן משום פסול עבודת יום לא כדקס"ד שיהא הלילה פוסלו לעבודת היום כרבי חייא אלא שמא לא יחזור וישקענו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר ולעולם (אם שקעו קודם עמוד השחר כשר) והיינו דלא נקט רבי יוחנן לישנא דפסולה אלא לשון איסור העלאה שלא יגרמו להן ליפסל דכיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשמרן כשאר קדשים ומיהו בהעלאה לא מיפסיל ולקמן פריך היינו דרב חסדא דאמר לילה לא פסיל אלא עמוד השחר פוסל ורבי חייא לא אסר ליה להעלותו משום גזירת שיקוע אלא דבהעלותו נפסל מיד לעבודת מתיר הלכך נקט לשון נפסלין:

והאמר רבי יוחנן כו' - אלמא אמר שמעלהו לקדש לתרומת הדשן ולא הצריך לחזור ולשקעו ובשלמא העלאתו לא קשיא לן דלא סגי בלאו קידוש זה שזכה לפייס של תרומת הדשן ולגזירת שיקוע ליכא למיחש דכיון שמצאו משוקע והעלהו ועכשיו הגיע הזמן הסמוך לפסולו לא פשע ביה והדר משקע ליה ולא דמי למעלהו בלילה שמניחו לקדש בו כהנים הבאים תמיד להקטיר ואתי למיפשע ביה אלא הא קשיא לך דלא איירי בה רבי יוחנן במצות שיקוע ונימא דנישקעיה:

בשלמא לרבא דמוקי - לעיל הא מילתא דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר דאמר אין לינה מועלת בקידוש איכא למימר דמשום הכי לא חש לשיקועו דקסבר רבי אלעזר דבמי כיור גופייהו נמי לא פסלה לינה:

הא - דאמר ר' יוחנן לעיל אין מעלהו:

כרבי - אמרה דאמר לינה מועלת בקידוש וכל שכן במי כיור:

אלא לאביי - דאוקים לעיל כרבי קשיא דרבי אדרבי לעיל א"ר יוחנן אליבא דרבי לגזירת שיקוע חייש והכא נמי נשקעיה והכא ליכא למיתלי טעמא במודה רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה דבשלמא גבי קידוש דפסול לינה דידיה דרבנן שהרי אין המים בעולם הוא דאיכא למימר הכי אבל מי כיור דהוו קמן וקדושת כלי עליהם ולינה דידהו דאורייתא עמוד השחר הוא דגרים ליה:

מאי שנא התם דמשקע ליה - כלומר מאי שנא גבי אין מעלהו דחש לגזירת שיקועו ומ"ש כו':

דמסלק ליה והדר משקע ליה - לאחר קידוש תרומת הדשן ורבי יוחנן הוא דלא איירי בתקנת מי כיור אלא בהלכות קידוש לאשמועינן דמודי רבי מקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה: הכי גרסי' אי הכי למחר אינו מקדש אין צריך לקדש היינו דרב חסדא כו'. אי הכי דלר' יוחנן אוקמא דלילה לא פסל ולמחר אינו מקדש בתמיה:

אמאי - א"ר יוחנן משמיה דאילפא מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש דשמעי' מיניה דמשום דלא שיקעו בערב קא פסל להו קידוש מחר:

ומשני אין צריך לקדש - קאמר דכיון שקידש לעבודת לילה אין צריך למחר ואשמעי' דאין לינה מועלת בקידוש וכדרבי אלעזר:

היינו דרב חסדא - השתא דאוקמא אין מעלהו דר' יוחנן משום פסול עמוד השחר אבל לילה לא פסיל היינו דרב חסדא:

איכא בינייהו מצות שיקוע - לר' יוחנן מצות שיקוע מבערב כדי שימצאנו משוקע בקידוש תרומת הדשן ויהא נזכר לחזור ולשקעו והיינו דקאמר כיון ששקעו אלמא מבערב הוא משקע ליה ולרב חסדא לא החמירו בו כל כך ואין מצות שיקועו אלא סמוך לזמן פסולו קודם עמוד השחר:

לא היו רואין אותו כו' - [במי שזכה] בתרומת הדשן קמיירי במסכת תמיד כשהיה נכנס לעזרה לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו אחיו [הכהנים] שהיו בבית מוקד עד ששומעין כו':

והן אומרים הגיע - לכיור מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן לעיל גבי ראוהו אחיו הכהנים שירד:

מאי לאו - האי שמיעת קול העץ דקתני דסליק ליה לכיור מן הבור אלמא משוקע הוה וקשיא ליה לרב חסדא דאמר לא משקע ליה עד צפרא:

לא דמשקע - השתא:

מי משתמע קליה - הלא אין מוכני צריך לשוקעו אלא להעלותו אבל שיקועו משלשלו לבור והוא נופל מאליו:

ומשני דמשקע ליה בגלגלא - כי היכי דלישתמע קליה וישמעו הכהנים הישנים בעיר וניתו לפייס דתנן במסכת תמיד (פרק ג מ"ח) מיריחו היו שומעין את קול העץ שעשה כו':

בחומרתיה - גלגלא:

והא גביני כרוז - שהיה מכריז עמדו הכהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם:

גביני - שם האיש:

בי תרי היכרי הוו עבדי - שתי היכרות עושין לדבר:

כל הכלים מקדשים - מים שנתקדשו בהן לקדש את הידים ורגלים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כב א (עריכה)

בין שאין בהן רביעית - הלוג מים ואע"ג דליכא שיעורא גבי נטילת ידים לגבי קידוש לא בעינן שיעור:

בקודח בתוכו - קודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויונק מימי הכיור ומוציא אבל באפיה נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים:

והא ממנו כתיב - אמתני' פריך דאמר כל כלי שרת ראויין הם לקדש:

ירחצו - ובקרבתם אל המזבח ירחצו קרא יתירא הוא האי ירחצו דהא כתיב לעיל מיניה ורחצו ממנו וסמיך ליה בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח לא לכתוב ירחצו דהא אורחצו הסמוך קאי:

שנמשח עמו - ונתקדש במשיחתו כמותו אינו מקדש ידים ורגלים:

לנחושת הקשתיו - לא בהיקשא יליף לה אלא כלומר [דימיתיו לכיור] להיות של נחשת הכן כמו הכיור (דימיתיו לכיור):

ולא לדבר אחר - לא היקשתי שניהם בפסוק אחד ללמוד שאר דברים ולומר שכנו מקדש כמותו דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי שמע מינה לאו לאקשינהו בעי דאי איתקוש נחשת נמי ניתי בהיקשא אלא שמע מינה למאי דדמיא פריש בהדיא ולמאי דלא פריש לא דמיא:

לנחשת - לענין נחשת הקשתיו:

הקשתיו - דימיתיו:

כל המשלים למקוה - במסכת מקואות (פ"ז מ"א) תנן יש מעלין ולא פוסלין מעלין משלימין לארבעים סאה והתם מפרש להו:

משלים למי כיור - לשיעור ד' כהנים:

לרביעית - של נטילת ידים אינו משלים:

למעוטי מאי - אתא דאין משלים לרביעית:

אילימא למעוטי טיט הנדוק - שהוא מן המעלין את המקוה כדקתני התם:

נדוק - דק שראוי להריקו מכלי אל כלי:

אי דפרה שוחה ושותה ממנו - שאינו עב ליפסל משתיית בהמה:

אפי' לרביעית נמי - דכל זמן שנפסלו משתיית בהמה בין בכלי בין בקרקע פסולין הא לא נפסלו כשרין:

אפי' למקוה נמי לא - דלא נדוק הוא:

יבחושין אדומין - כמין יתושין בלא כנפים כדרך שגדל בשולי חביות של יין שלנו מבחוץ יבחושים דקין אף הן נבראים מן המים:

אפי' בעינייהו נמי - אם כל המקוה נעשה מהן כשר וריש לקיש נקט לישנא דהשלמה:

בעינו של דג - דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:

למעוטי נתן סאה ונטל סאה - למעוטי הנך מינים דתנן בהן לגבי מקוה פעמים מעלין ופעמים אין מעלין מי פירות וכל משקה שאינו מים ותמד משהחמיץ וקתני התם פעמים מעלין פעמים אין מעלין כיצד מקוה שיש בו ל"ט סאין ונפלה סאה מהן לתוכ' לא העלתהו פירוש לא השלימתהו ואף לא פסלתו פעמים דמעלין כיצד היו בתוכו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה מאלו המינים ונטל סאה אחר הנתינה כשר דבטלו להנך קמאי במקוה השלם הילכך כי חזר ונטל לא מיפסיל נמצא שהמקוה הזה נשלם על ידיהם לכשנטל סאה ודכוותיה בנטילת ידים לא משלמי שאם היתה בו רביעית מים ונתן ממינים הללו לתוכו רובע רביעית ונטל כנגדם פסולה דלא חשיבא שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו:

עד רובו - אם עירב בו ממינין הללו עד רובו של מקוה ולא רובו בכלל ע"י נתינת ונטילת סאה כשר:

אם קדח רביעית - בדופן המקוה והמים נמשכין שם ואף על פי שנתמעטו המים ואין מעורבין מי המקוה באותה קדיחה:

מטבילין בו מחטין כו' - צינוריות מזלגות קטנות של טווי זהב:

מי מקוה - אף על פי שאינן חיין:

כשרים - להשאיב הכיור בתוכו למלאות מהן ולתת לתוכו:

למימרא - דלא בעי מים חיים:

והתניא - בת"כ והקרב והכרעים ירחץ במים ולא במזוג מים ויין מזוגים יחד שני חלקי מים ואחד יין:

שאר מים - ואפילו מכונסין:

מאי קל וחומר למי כיור לאו [למימרא דמים חיים נינהו - וה"ק ק"ו] למים חיים הראויין לכיור שכשירין לרחיצת קרבי קדשים:

לא דקדשי - ומי כיור ממש קא יליף בק"ו שרוחצין במימיו קרבים וק"ו שלהן דקדשי הוא:

והא תנא דבי שמואל - לא ידענא אהיכא קאי ומיהו שמעינן מינה דהיכא דכתיב מים סתמא אין מי כיור כשרין לו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כב ב (עריכה)

יכול בן נכר ממש - עובד כוכבים:

תלמוד לומר ערל לב - אינו נפסל אלא מחמת ערלות לבו אלמא בכהן קאמר:

שנתנכרו מעשיו - נחשבים לנכרים למקום:

ערל בשר - והוא צדיק מנין:

טמא פסול - אמתני' קאי דתנן במתני' טמא מחלל עבודה ועל כרחיך בקרבן יחיד קאמר דאילו קרבן צבור קרב בטומאה:

מתוך שמרצה בצבור - לכתחילה:

מרצה ביחיד - דיעבד על ידי שהציץ מרצה עליו והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב במועדו ואפי' בטומאה משמע בין שכהן (נמי) טמא בין שהצבור טמאין ומדגלי בדוכתא אחריתי גבי טומאת בעלים דכי אישתראי טומאה בצבור במת אישתראי דכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ילפינן מינה איש נדחה ואין צבור נדחין אף גבי כהן המרצה נמי במת אישתראי: אי הכי ל"ג:

טמא שרץ נמי ליתי בקל וחומר - דמרצה בצבור לכתחילה בק"ו מטמא מת:

קסברי זקני דרום - דאמרי מת דווקא:

מכפרין כמתכפרין - כשהותרה טומאה בצבור שניהם היו במשמע הכהן והצבור דהא ממועדו נפקא לן (פסחים דף עז.) הילכך כהן כציבור מה כשהותרה טומאה אצל רוב צבור שנטמאו טמא מת הותר ולא טמא שרץ [אף כשהותר לכהן בקרבן צבור מת הותר ולא שרץ]:

מאי קסברי - זקני דרום דפשיטא להו דלא הותרה טומאת שרץ אצל רוב צבור ותיתי בקל וחומר:

אי קסברי אין שוחטין וזורקין - את הפסח על יחיד טמא שרץ ואף ע"ג דיכול לטבול ולאכול לערב ואיכא למ"ד בפסחים (דף צ:) [דס"ל] הכי ויליף לה מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ואפילו חל שביעי שלו ערב הפסח במשמע דהוה ליה כטמא שרץ: אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. דאיש ולא ציבור קאמר רחמנא:

אלא סברי לן כמ"ד התם שוחטין וזורקין על טמא שרץ - הואיל וחזי לאורתא הילכך צבור טמאי שרץ אף הן לא הותר להן ליכנס לעזרה טמאין אלא ישלחו קרבנותיהם לעזרה ויקריבוהו כהנים טהורין ויטבלו ויאכלו לערב דלא הותרה להם טומאה אלא במקום שאילו לא הותרה היו נדחין הילכך טמא מת שאינו מותר לאכול לערב הותר להן אבל טומאת שרץ לא ואין כאן ק"ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה:

תקע להו - צעק להם קול גדול:

איזה כח מרובה - לדחות את הטומאה:

הוי אומר כח מתכפרין - כדמפרש ואזיל שהיחיד טמא שרץ משלח קרבנו לעזרה כדקאמריתו שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכהן המרצה בו אם נטמא בשרץ פסול לו כדמוקמיתו מתני' דקתני טמא פסול בטמא שרץ:

מקום שאם נטמאו בעלים כו' - יחיד שנטמא במת אין משלח פסחו לעזרה לשחוט עליו [אלא נדחה לפסח שני] כדכתיב איש איש כי יהיה וגו' ואע"ג דכחו מרובה משל כהן אצל שרץ:

כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה - שהרי כחו רע משל בעלים אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה ביחיד מגו דמרצה בצבור:

טמא מת נמי - יחיד טמא מת נמי משלח קרבנותיו כלומר אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני ואף על פי שלא יאכל ממנו דקסברי אכילת פסחים לא מעכבת ומיהו לכתחילה אמר רחמנא נדחה לפסח שני וצבור עבדי בטומאה הילכך כהן המכפר בקרבן יחיד מתוך שמרצה [בצבור] לכתחילה מרצה ביחיד דיעבד:

והכתיב איש איש וגו' ועשה פסח בחדש השני - אלמא מידחי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כג א (עריכה)

לפי אכלו - הראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה:

במכסת - לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז):

ואיתקש אוכלין למנויין - מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין:

וכי לא מקשי נמי - וסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה:

ומה במקום כו' בעלים - יחיד:

מיתיבי - לזקני דרום:

מפני שאמרו - משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס"ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד:

אלמא נטמאו כו' - כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני:

הכי נמי - דמרצה ציץ:

כגון שנטמא כהן בשרץ - כדתנן טמא פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר ועושה פסח וה"ה לכל קרבנות יחיד והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד צולין וטומאת התהום טומאת ספק והתם מפרש איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף פ:):

לא אמרו - דהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד:

מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ - דלא הותרה ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה:

טומאת התהום דזיבה - כגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו:

דבעי רמי בר חמא - בכיצד צולין:

כהן המרצה בקרבנותיהן - של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה:

והא הכא בכהן אוקמא לה - לרישא דקתני אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה:

דרמי בר חמא פליג הוא - אדזקני דרום הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו דאכילת פסחים מעכב:

תא שמע - תיובתא לרמי בר חמא:

ונשא אהרן - בציץ כתיב:

את עון הקדשים - פסול קרבנות ירצה בציץ:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כג ב (עריכה)

אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - ה"ג לה בת"כ וכן הצעתה בכל מקום וה"ק איזה פסול קרבן מרצה הוא אם עון פיגול דמחשבת חוץ למקומו דאיקרי פיגול כדאמר לקמן בפירקין (דף כח.) פיגול הוא לא ירצה אם אינו לענין חוץ לזמנו תניהו לענין חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה:

אם עון נותר - פסול מחשבת נותר שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר דהיינו מחשבת חוץ לזמנו:

הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב - והאי קרא בחוץ לזמנו מיתוקמא בפירקין ובספרים שלנו גירסא זו משובשת בכ"מ בהש"ס ומחליפין המקראות ולאותה הגירסא אינך יכול לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו והפיגול במחשבת חוץ למקומו דלא יחשב בחוץ לזמנו כתיב וצריך אתה לפרש נותר ממש ואי אפשר לומר כן שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה אם הותיר ממנו:

הא אינו נושא כו' - הא כלומר הנה מצינו שאינו נושא אלא עון הטומאה ויש טעם לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה על טומאה הואיל ומצינו לה היתר אחר שהותרה מכללה בצבור לכתחילה הילכך יחיד שלא הותרה אצלו יבא הציץ וירצה בדיעבד:

אילימא טומאת שרץ - מתוקמא בכהן או בבעלים ולמימר דהאי דשוחט וזורק על טמא שרץ ציץ הוא דמרצה:

היכא אישתראי - בצבור כיון דאין יחיד נדחה צבור לא עבדי בטומאה:

לאו כגון שנטמאו בעלים במת - בתמיה ומי לא מיירי בטומאת בעלים וקתני משלחין:

וכי ימות מת עליו אמר רחמנא - דטמא ראש נזרו וסותר ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים ויביא קרבנות תגלחתו:

אלא בעושה פסח - וש"מ טמא מת משלח פסחו וקשיא לרמי בר חמא:

לעולם - טומאת שרץ קאמרינן מהכא דציץ מרצה לשחוט ולזרוק על טמא שרץ ודקשיא לך היכא אישתראי בהן:

ושם טומאה בעולם - אשכחן דאישתראי בהן וטעמא גדול בהו להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ:

ואיכא דדייק - לישנא דקראי ומייתינא להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא לרמי בר חמא:

עון מקדישים לא - טומאת הגוף בין דכהנים בין דבעלים לא מרצה במאי טומאה קאי דקא ממעט טומאת הגוף:

אילימא טומאת שרץ - ונוקמא זקני דרום בכהן דאילו גוף דבעלים לא בעי ציץ שהרי אין נוגע בו בטומאה ולאורתא בטהרה אכיל ליה:

היכא אישתראי בצבור - הא כיון דאית להו שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויחיד אין נדחה צבור לא עבדי בטומאה:

אלא לאו טומאת מת - שאינו משלח קרבנות ולא כהן טמא מת מרצה בקרבן יחיד:

לעולם בטומאת שרץ - קאי וקממעט כהן טמא שרץ מלרצות כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ וטומאת בעלים אין צריכין ציץ שהרי קרבן בטהרה קרב ודקשיא לך היכא אישתראי בצבור שום טומאה בעולם אישתראי בהו:

לעמוד לשרת - רישיה דקרא כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו':

לא לישיבה - וכיון דלא נבחרו הוו להו זרים וזר מחיל עבודה:

העומדים שם - [לעיל מיניה כתיב] ושרת ככל אחיו הלוים וגו':

[אימא מה זר וכו' - וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה]:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כד א (עריכה)

שני כתובין הבאין כאחד - דבתרוייהו כתיב קראי למיתה בסנהדרין באלו הן הנשרפין וטובא קשיא לי בגוה חדא דמה לו ללמוד מהן הא מיתה בגופה כתיב דכיון דזר הוא והזר הקרב יומת דהא מחוסר בגדים נמי הכי ילפינן ליה בסנהדרין אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים ועוד א"כ חילול עבודה לא נילף מיניה דבחילול נמי קראי טובא איכא:

הואיל ורצפה מקדשת - לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדיש דוד כו':

וכלי שרת מקדשין - כדכתיב וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז):

לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת - בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן (ויקרא ד) שתהא לקיחה בעצמו של כהן:

וצריכא - למיתני במתני' חציצת כלים ובהמה ורגל חבירו לפי הסדר שנשנו בה:

דלאו מינא דבשר אדם הוא - וכיון דאינו ממין אדם כלל הוי מין בשאינו מינו וחוצץ:

רגלו אחת על האבן - שמוטלת על הרצפה ואינה מן הרצפה:

נידלדלה - אבן אחת מאבניה מקביעותה ומתנענעת ברצפה:

נידלדלה - לכאן ולכאן:

נעקרה - לגמרי והגומא נראית שם ועמד בגומא ועבד:

כי קדיש דוד - שהיה מקדש אותה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדתנן במס' שבועות (דף יד. טו:):

תיבעי ליה כל העזרה כולה - שנטלה רצפה שלה:

דרך שירות בכך - מי הוי אורח ארעא ומיקרי שירות או לא:

באצבעו ולקח - דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה דורשהו לפניו ולאחריו לומר שלא יהיו אלא בימין דילפינן לקמן בשמעתין כל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין:

וכי נאמרה יד בקבלה - קס"ד דאם נאמרה בה יד הוה ר"ש מודה בה אבל באצבע לא יליף בה ימין לקמן בעי לה ומשנינן לה:

אלא באצבעו ונתן כו' - בהא מודינא לך דזריקת חטאת בעיא ימין:

ור"ש - דאמר אי הוה כתיב בה יד הוה יליף לה ימין ומאצבע לא יליף:

ממה נפשך אי אית ליה ג"ש - דילפינן יד יד דקמיצה ממצורע דכתיב ביה על בהן ידו הימנית אף כל מקום שנאמר יד אינה אלא ימין:

כי לא נאמר יד בקבלה מאי הוי - הרי נאמר בה אצבעו ונילף אצבע אצבע נמי מהתם דכתיב במצורע וטבל הכהן את אצבעו הימנית: ה"ג לעולם לית ליה ג"ש וה"ק וכי נאמר יד ימנית כו':

אלא אמר רבא לעולם אית ליה ג"ש וה"ק וכי נאמר בה יד בקבלה - אי הוה כתב יד שהיה ראויה לאחוז בכלי ולקבל הדם הוא איכא למידרש נמי אקבלה והואיל ולא נאמר כאן יד אלא אצבע ואי אפשר לקבל דם בכלי באצבע לבדה ע"כ משום נתינה הוא דכתיב בה שהוא ראוי לה ולא משום קבלה נמצא שאף אצבע לא נאמר בו לפיכך קיבל בשמאל כשר:

אוזן - כמו שעושים לכדים של חרס שקורין מאניק"ו:

ומקבל ביה - בההוא אוזן מקבל את הדם באצבע שתוחב אצבעו לתוכה ונושא את המזרק ומקבל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כד ב (עריכה)

נדרש - ר"ש סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו הילכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי ולא אולקח דכתיב לקמיה ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו:

מפקא מדאבוה - מוצאת מכלל דברי אביו ומכלל דברי חכמים:

כל מקום שנאמר אצבע בקבלה - ולא בנתינה כגון האי קרא דלעיל דר' אלעזר בר"ש דריש אצבע אולקח דהיינו לפניו ולא אונתן:

שינה בקבלה - שקיבל בשמאל וקאמר לך במקום שנכתב שם תתננו ולא במה שלא נכתב בו:

ולקחת מדם הפר - בפר המילואים כתיב:

ולא לפני פניו - דלא דריש להאי באצבע דמילואים אולקחת ולא לאחריו דלא דריש להאי באצבעו דחטאת יחיד (ויקרא ד) אונתן והיינו פליג אדאבוה דאבוה סבר לאחריו ולא לפניו ואדרבנן דאינהו סברי בין לפניו בין לאחריו:

וכהונה - כגון הכהן או הכהנים:

תרתי בעינן - אצבע וכהונה כגון האי קרא דכתיב גבי זריקת חטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו וקאמר רבי יוחנן דהכא ימין בעי דגמר ממצורע עשיר דכתיב ביה אצבע וכהונה ומפרש ביה ימנית:

הרגל של ימין - נושא ביד שמאל לכבש משום דרגל ימין קרבה תחילה עם הראש כדקיימא לן בפ"ב דסדר יומא (דף כה.) והילכך מוליך הראש בימין שהוא חשוב והרגל בשמאל:

ובית עורה לחוץ - כלפי העם ומקום החתך כלפי המוליך דהכי שפיר שלא יראה החתך:

המעכב כפרה - דומיא דהזאה של מצורע כגון קמיצה אבל הולכת איברים דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר לא בעיא ימין:

קבלה כתב בה כהונה - דכתיב והקריבו בני אהרן הכהנים ואמר מר זו קבלת הדם:

ואלא כהן למה לי - בקבלה הא כתיב בני אהרן אי לאו לאגמורי אימין אתא:

בכיהונו - בבגדי כהונה:

זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר - אשאר כל הזבחים דלא כתב בהו אצבע אלא וזרקו הכהנים אבל בזריקת חטאת מודה ר"ש כדאמר לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין:

ואלא הא דאמר רבא - במנחות בפ"ק (דף י.) יד יד לקמיצה בפרשת מצורע עשיר כתיב על תנוך אזן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא כדמפרש התם וקאמר רבא יד דמצורע אתי לג"ש למיגמר יד דקמיצה מינה שתהא בימין והיכא כתב יד בקמיצה וימלא כפו ממנה:

לחליצה - שתהא בימין:

למה לי - יד בקמיצה:

מדרבה בר בר חנה נפקא - דהא כהונה כתיב:

לקידוש קומץ - בכלי שרת שיהא בימין שיאחז הכלי שהוא מקדש בו בידו הימנית:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כה א (עריכה)

ולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ - כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) שלא בכלי שרת פסולה ורבי שמעון מכשיר:

ולמ"ד נמי ר"ש בעי קידוש קומץ - דאיכא אמוראי דפליגי התם במילתיה דר"ש ואיכא למ"ד הכל מודים בקומץ שטעון קידוש וכי קאמר ר"ש כשרה בהקטרה קאמר אם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקידשו והקטירו בידו:

בשמאל אכשורי מכשר - לקדש דלא עדיף קידוש הקומץ מקבלת הדם דמכשר לה רבי שמעון בשמאל:

אי לקמיצה גופה - שתהא בימין דלר"ש לא נפקא ליה מוקמץ הכהן דהא אמרו לעיל דבעינן לרבי שמעון אצבע מדר' יהודה נפקא:

מאי טעמא דר' שמעון - דמכשר הקטרת קומץ שלא בכלי אם העלן למזבח בידו אמר קרא במנחה קדש קדשים הוא להכי איתקש מנחה לחטאת ואשם לומר לך בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת שזריקת דמה בימין במתן אצבע ולא בכלי ובעיא ימין דכתיב בה אצבע וכהונה:

בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם - שזריקה בכלי והיא כשרה בשמאל לר"ש כדאמר לעיל זרק בשמאל פסול ור' שמעון מכשיר אלמא אי בעי ביד עביד אי בכלי עביד וממילא נפקא קמיצה בימין דהא עבודת יד היא ולא עבודת כלי:

לקומץ דמנחת חוטא - שתהא קמיצתו בימין:

דהואיל וא"ר שמעון - בפ"ק דמנחות (דף ו.) בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה לא הטעינה שלא יהא קרבנו מהודר סד"א קמיצת שמאל תתכשר בה קמ"ל יד יד דרבא כולה שמעתי' במנחות:

מתני' נשפך על הרצפה - מצואר בהמה שלא נתקבל בכלי:

גמ' מהפר יקבלנו - שאם נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול שהרי לא נתקבל מהפר דאי ס"ד דהאי מ"ם דכתיבא במדם דרשינן ליה כדכתיב דמשמע מקצת הדם יקבל והאמר רב כו':

גורעין - אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על חבירתה ודורשים כר"ש בסדר יומא:

בשפיכת שיריים כתיב - ולא בקבלה:

דהא ליתיה לכוליה דם - שכבר ניתן ממנו על הקרנות:

סכין למעלה - שלא יפול דם הסכין על המזרק:

ודבר אחר - סכין:

בשפת מזרק - ולא לתוכן:

כפורי זהב - קרי למזרקין בספר עזרא על שם קינוח כדאמר במסכת חולין (דף ח:) אי איכא בליתא דפריסא למכפריה א"נ ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא גבי נירון קיסר (גיטין דף נו.): צריך שיתן

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כה ב (עריכה)

ורידין לתוך כלי - דנהוי קבלה מהפר שפיר והאי תוך לאו דווקא דהא לא אפשר אלא על אוירו של תוך כלי:

שולי מזרק - קרקעיתו פיני"ו בלע"ז:

עד שלא הגיע דם לאויר מזרק - לבין דופני מזרק בעוד הדם למעלה מהן ומיהו על כנגד אוירו הן דהא ורידין רואים אויר כלי [בעינן]:

אויר שאין סופו לנוח - כגון האי שעתידים שוליו ליפול עד שלא ינוח דם לתוכו כמונח דמי והוה ליה כמי שנתקבל ונשפך דכשר לאוספו או לא כמונח דמי והוה ליה כנשפך מן הצואר לרצפה דפסול וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכן הויא קבלה:

חבית שמונח תחת הזינוק - צנור המקלח מים מהר זקוף והקילוח מקלח למרחוק ונופל לחבית וחבית זו אינה מונחת שם לשם קידוש מי חטאת:

מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין - כלומר שלא יתן כלי לתוך אוירה ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש ואף לא חוצה לה למעלה מאוגניה כנגד אוירה דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה הרי הן כמונחים בתוכה ופסק לה חיותייהו ואנן מים חיים אל כלי בעינן לקדוש אלמא אויר כמונח דמי ולקמיה פריך האי אויר שסופו לנוח הוא:

צירף פיה לזינוק - שאין אויר מפסיק בין פיה לזינוק:

שבתוכה - כלומר שבאו לתוך אויר דופנותיה פסולים:

שבחוצה לה - אע"פ שכנגד אוירה כשירין שעדיין לא פירשו מן הצינור ואפי' אויר אין כאן:

וקא פשיט ליה אויר שסופו לנוח הוא - כגון הא דקתני רישא שבחוצה לה פסולין דילמא האי דחשיב ליה כמונח משום דראוי היה לנוח שהרי חבית זו שלימה וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט אבל נפחתו שולי מזרק לא היה עתיד ראוי לנוח:

תרתי בעא מיניה - ופשט ליה חדא מינייהו:

חבית בעא מיניה - לא הוה שמיעא ליה הא מתניתין ובעא מיניה חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבחוצה כנגד אוירה מהו לקלוט אותן למי חטאת ופשט ליה מהא מתני' דפסולין:

ופשט ליה מזרק - צא ולמד מקבלת דם:

אי אתה מודה במזרק שאי איפשר לו בלא זינוק - כששוחט על אויר הכלי אין הדם שותת במקומו אלא מקלח לרוחב הכלי עד להלן ואי אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי נמצא כשהוא יורד לכלי מן האויר הוא בא ולא מן הפר והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו וגבי חבית נמי אויר שסופו לנוח הוא וכמונח דמי ופסולין:

נתן ידו או רגלו - קילוח היורד מהר מעוקם שמשפע ועולה ואין הקילוח יורד לחבית ונתן ידו למעלה מראש הצנור [לעשות כעין מרזב] כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית של קידוש:

וכן עלי ירקות - הראויין לאכילה ומקבלין טומאה:

פסולין - [המים] כדיליף לקמיה:

הוייתן - של מים המטהרים ע"י טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה:

זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי - מדקתני נתן ידו כו' פסל דהא אין המים שותתין מידו לכלי בשתיתה אלא בהעברה כשיוצאין מידו מקלחין להם על פני רחב פי החבית ואפי' הכי פסול אלמא משיצאו מידו לקלח על פני אויר הוה ליה כאילו שתתו מידו לכלי שהרי ידו על כנגד שפת הכלי מונחת ומשיצאו מידו מקלחים באו כנגד אוירו דאי לאו ככלי דמי אמאי פסול הלא מן האויר באין לו והוה ליה כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות:

דילמא בשותת - מידו לכלי ולא באו מן האויר:

תרדא - שוטה בהול:

שיעברו תנן - והעברה בקילוח משמע:

הצורם - אקרני"ר דהוי מום דתנן (בבכורות דף לז.) נפגמה אזנו גבי מום:

ואחר כך קיבל דמו - דהוה ביה מום בין שחיטה לקבלה:

שהיה כבר - צריך שיהא שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה:

אשכחן קדשי קדשים - דהאי בפר (העלם דבר של צבור) כתיב:

בשעת שחיטה - דכתיב (שמות יב) תכוסו על השה דהיינו שחיטה וסמיך ליה שה תמים וגו':

שנשתייר מהן - בשעת זריקה אם נטמא כל הבשר והחלב או שאבד לא יזרוק רבי יהושע לטעמיה דדריש ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם במנחות (דף נו) קתני מיהא זורק ואין לך בעל מום גדול מזה קשיא לרבא דאמר בעינן תם בשעת זריקה אבל לרבי זירא לא קשיא דהא לא בעי תם אלא בשחיטה וקבלה:

תרגומה אבן שנה - אביי אמר ליה לרבא תרגמה אבן שנה למתניתך דבעי כל הוויותיו בשעת שחיטה אבן שנה קאי דסליק מיניה בן שנה יהיה כל הווייתו יהיה בן שנה אבל אם נכנס בשנה שניה בין שחיטה לזריקה פסול דשעות פוסלות בקדשים כדפירש ואזיל אבל תם לא תילף מיניה דהאי יהיה לאו אתמים קאי וקבלה בקדשים קלים בתמימות הואיל וגלי בקדשי קדשים גלי:

שעות פוסלות בקדשים - דשנה האמורה בקדשים קיימא לן בפרק יוצא דופן במסכת נדה (דף מז:) דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת לשנה הבאה וילפינן לה מקרא דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא שנתו של מנין עולם ואשמעינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה אלא אף משעה לשעה שאם נולד בניסן בי"ד ובט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו:

הוא בפנים - בעזרה:

חתך - רגליה ואחר כך שחט כשרה שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם ולקמיה פריך הא שויה בעלת מום:

שחט ואחר כך חתך פסולה - שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא וכל דמי בהמה יונקים זה מזה ועלה ויצא דרך בית שחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כו א (עריכה)

ה"ג שחט ואחר כך חתך פסולה בעלת מום קמקריב אלא אימא חתך ואחר כך קיבל - שחתכו בין שחיטה לקבלה כשרה:

והא"ר זירא הצורם כו' - אלמא המום פוסל בקבלה:

ומשני אמר רב חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם - דלאו מום הוא והדם מעוכב ע"י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים:

קבל ואחר כך חתך פסולה - מילתיה דרבי אלעזר הדר ונקיט כמו אמר מר:

ש"מ דם המובלע באברים דם הוא - וכרת נמי לחייב דאי לא הוי דם אהיכא חייל פסול יוצא אמיא בעלמא:

דלמא משום שמנונית - דחזיא לאכילה וחשיבי כבשר לאיפסולי ביוצא כדכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה ומיבלע בדם הרגל ונפקא דרך בית שחיטה ופסלה לה לדם שבמזרק:

ש"מ בשר קדשים קלים שיצא מן העזרה לפני זריקה פסול - ואע"פ שסופו לצאת אחר זריקה ולהיות נאכל בכל העיר השתא מיהא לא מטא זמניה ותיהוי הך דרב אמי אמר ר' אלעזר דלא כדרבי יוחנן דמכשר ליה לקמן בפר' כל התדיר (דף פט:):

דלמא - כי אמרה רבי [אמי אמר ר' אלעזר]:

בקדשי קדשים - אמר דמיפסל לפני זריקה ביוצא לדברי הכל שאין סופו לצאת:

וקיבול דמן בכלי שרת בצפון - לקמן ילפינן לה באיזהו מקומן (דף מט.) דסמך קבלה לשחיטה:

עמד - בחלק דרומי של עזרה סמוך לאמצעה:

הושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשרה - לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל צריך להיות בצפון הלכך קיבל קבלתו פסולה:

הכניס ראשו ורובו - בצפון וקיבל כאילו נכנס כולו כדקי"ל בכל התורה רובו ככולו:

פרכסה - לאחר שחיטה ויצאה לדרום וחזרה כשרה דאין פסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי פנים וחוץ וחזרה לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזרה פסולה תנא רישא נמי וחזרה:

שחיטתן בפנים - דכתיב (ויקרא ג) בשלמים ושחטו פתח אהל מועד דהיינו תוך העזרה:

וקיבול דמן בכלי שרת בפנים - קבלה בפנים נפקא לן מלעמוד לפני ה' לשרתו (דברים י) אלמא כל שירות לפני ה' הוא:

עמד בחוץ והושיט ידו בפנים ושחט שחיטתו כשרה - לקמן בפרק כל הפסולין (דף לב:) ילפי' לה בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה':

קבל קבלתו פסולה - כדפרישית:

הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס - כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב יעמוד לפני ה' בעי נמי כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמר בשמעתין:

פרכסה - לאחר שחיטה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה דאיפסלא ביוצא כדגמרי' פסול יוצא בפסחים בכיצד צולין (דף פב.) מהן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה (ויקרא י) ומבשר בשדה טריפה (שמות כב):

דילמא - הא דקתני פסולה באליה ויותרת כו' דאימורין נינהו ואימורי קדשים קלים קדשי קדשים הן:

היא בפנים כו' מהו - לשוחטה לכתחילה:

תלה - הבהמה באויר העזרה:

על ירך - משמע אצלו:

נתלה - השוחט באויר העזרה מהו:

אמר ליה פסולה - מיניה קגמר לה דשמע דקא"ל תלה ושחט פסול וסבר ה"ה לנתלה:

אמר ליה כשרה - כדאמר ליה לנתלה ושחט:

[א"ל פסולה - מיניה גמר כדאמר ליה בתלה ושחט ובנתלה וקבל וסבר ה"ה לתלה וקיבל]:

בקדשי קדשים - דכתיב בהו על ירך:

כולן פסולין בר מן נתלה ושחט - דבשוחט לא כתיב ירך אלא בנשחט כדכתיב אותו על ירך אבל תלה וקבל פסולה דאויר צפון לאו כצפון דמי ובעינן קבלה בצפון כדגמרי' באיזהו מקומן (לקמן מט.) ואף על גב דלא כתיב ירך בקבלה צפון מיהא כתיב בה:

בקדשים קלים - לא כתיב בהו על ירך ולא כתיב בהו צפון כולן כשרים בר מנתלה וקבל דאין דרך שירות בכך:

דאויר פנים כפנים דמי - דהא על כרחך פנים מיהו כתיב בהו ומודית דאויר פנים כפנים:

אם כן בקדשי קדשים - אמאי פלגת אדאבוה דשמואל בתלה וקבל לימא נמי אויר צפון כצפון דמי:

אלא אמר רבא - כולה כאבוה דשמואל קאמר לה אלא דאבוה דשמואל לא איירי בקדשים קלים:

בר מן תלה ושחט בקדשי קדשים - דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשרה תלה וקבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך:

ונתלה וקבל בין בקדשים כו' - נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות היא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה:

ציציתו - ציצית ראשו דהיינו שערו:

מתני' נתנו - למתן דמו:

על גבי הכבש - שאינו מקום מתן דמים או במזבח שלא כנגד היסוד וילפינן לקמן דעולה טעונה מתן דמים כנגד היסוד שהיא יסוד המזבח למטה ממתן דמה למעוטי קרן מזרחית דרומית דלא הוה לה יסוד כדאמרינן באיזהו מקומן (לקמן דף נג:):

למטה - מחוט הסיקרא:

ואין בו כרת - אין באכילתו כרת ובגמרא מפרש למאי איצטריך למתנייה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כו ב (עריכה)

גמ' אמר שמואל פסול - דקתני מתני' אבשר קאי אבל בעלים נתכפרו:

על המזבח - כל המזבח שוה לענין כפרה:

לכפרה נתתיו - הקשיתי כל מקומות המזבח שוין ולא לדבר אחר שתהא זריקה חשובה להתיר בה בשר דזריקה הוא דשריא לה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל (דברים יב):

יחזור הכשר ויקבל - יחזור כהן הכשר לקבלה ויקבל כדי מתן מן הבהמה ויחזור ויתן במקומו וקס"ד השתא דעד השתא בכהן כשר נמי איירי והאי הכשר דקתני כדי נסבה:

למה לי יחזור - הלא נתכפרו:

וכי תימא להתיר בשר באכילה - דזריקה הוא דשריא לה:

ומי איכא זריקה דלא מיכפרא - כגון הך בתרייתא דלאו לכפרה אתיא דהא איכפר בקמייתא:

אי דיהביה - שלא במקומו כהן כשר הכי נמי דלא בעי יחזור ויקבל:

הכא במאי עסקינן דיהביה פסול - דהא דקתני נתנו על גבי הכבש ארישא קאי דקתני כל הפסולים ששחטו כו' וכולן שקיבלו את הדם כו' ועלה קאי נתנו על גבי הכבש כו' בפ"ג:

וליהוי דחוי - כיון דאמרי' שלא במקומו כמקומו דמי ובלבד שיהא במזבח כי יהביה פסול הויא לה זריקה פסולה כאילו נתנו פסול במקומו וניהוי כל הדם דחוי ולא תיהוי ליה תו תקנתא:

דהא תנן - בההיא:

וכולן שקבלו - את הדם ואפסולין קאי שקבלו את הדם במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

אם יש דם הנפש - עוד בצואר בהמה יחזור הכשר ויקבל מן הדם ויתן שלא במחשבה וכשר דמחשבה דחשיב עלה קמא לא נפסל דכיון דאינו ראוי לעבודה אין מחשבתו מחשבה:

קבלו אין - הוא דאית ליה תקנתא:

מאי טעמא לאו משום - דזריקה פסולה משויא ליה דחוי משום דגמר כפרתו:

לא - הא דדייקינן זרקו לא משום דמיפסיל במחשבה דהא בעושה מחשבה קיימינא ודכוותה דייקינן זרקו לא:

א"ה - דמחשבת פסולין פסלה מקבלה שקיבל במחשבה ליפסיל ועוד מי פסל במחשבת כהן פסול:

במי שראוי לעבודה - כהן כשר:

ובדבר הראוי לעבודה - מנחת חטים לאפוקי מנחת [העומר שהיא של] שעורים דלא חייל עלה פגול ליענש כרת באכילתה:

ובמקום הראוי לעבודה - לאפוקי נפגם המזבח הכי מפורש במנחות (דף ה:):

לא תימא זרקו לא - דודאי איכא תקנתא ואפי' זרקו פסול במחשבה:

אלא אימא שחטו לא - שאם שחטו פסול במחשבה תו ליכא תקנתא דכיון דכל הפסולין כשירין לשחוט פוסלין מחשבתן:

תנינא - בההיא משנה גופה כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה לפיכך הן פסולין במחשבה:

הא קמ"ל - הא דקתני וכולן שקיבלו את הדם כו' [אע"ג] דבשחיטה תנן פוסלין במחשבה אבל בקבלה ומקבלה ואילך לא פסלי ולא למידק מיניה זרקו לא דה"ה לזרקו אלא קמייתא דכולהו נקט דכיון דפסול אינו ראוי לה לא פסלה מחשבתו:

כדרבא - דאמר אין מחשבה מועלת אלא בראוי לעבודה:

חישב - כהן כשר:

ליתן את הניתנין כו' - ששחט או קיבל או הוליך על מנת לזרוק הזריקה שלא במקומו:

לאלתר כשר - אם חישב על מנת לזרוק שלא במקומו היום כשר ואי נמי זריקה פסולה היא ונמצא שעבד שאר העבודות על מנת לזרוק את הדם בפסול כשר הוא בזריקה הוגנת במקומו כדאמרינן במשנה כל הפסולין (לקמן לו.) אין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו ופסח וחטאת שלא לשמן:

חזר וחישב - בעבודה שניה על מנת לאוכלו חוץ למקומו פסול ואין חייבין כרת על אכילתו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כז א (עריכה)

חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - שהרי קרבו מתיריו דהכי תנן במתני' (לקמן כט:) חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול שהרי קרבו מתיריו מהן פיגול מהן שתיקה ואין כאן פסול מחשבה אחרת להוציאו מיד פיגול:

למחר פסול - אבל אם אותה מחשבה שחישב בעבודה ראשונה ליתן את הניתנין למטה למעלה חישב לזרוק אותה זריקה למחר פסול כדמוקמינן לקמן מידי דהוה אמחשבת הינוח שהרי שחט ע"מ להניח דמו למחר פסול ורבי יהודה היא דפסיל ליה בפ"ג (לקמן לה:):

חזר וחישב - בעבודה שניה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת דהא איפסיל ליה במחשבה קמייתא ותו לא חייל עליה פיגול דלא קרבו כל מתיריו:

ואי שלא במקומו - דמזבח כמקומו דמי:

האי פסול - בתמיה אמאי קרי ליה פסול להאי דחישב ליתן שלא במקומו למחר פיגול הוא שהרי חישב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו למחר דהיא אכילת מזבח אלא לאו כמקומו דמי ולא חשיבא אכילה:

זריקה דשריא בשר באכילה כו' - כגון במקום מתן הדם מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע"מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה לזרוק למחר:

זריקה דלא שריא בשר באכילה - אי הוה עביד לה בזמנה כגון זריקה שלא במקומו לא מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע"מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה למיעבד הך זריקה למחר לא מייתי לידי פיגול:

פיגול יהיה - והנפש האוכלת וגו':

מי שפיגולו גורם - שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר שנזרק הדם שלא במקומו דאיסור זריקה שלא במקומו גרם לו שלא יאכל הלכך אין חייבין על פיגולו כרת ונפקא לן מהכא דאי חישב בזריקה שלא במקומו ע"מ לאכול או להקטיר למחר לא הויא מחשבת זריקה לענין פיגול ומינה כי חישב בשחיטה ע"מ לעשות זריקה זו חוץ לזמנו לא הויא מחשבה בזריקה המפגלת:

אי הכי - דלא הויא זריקה לענין מחשבה איפסולי נמי לא נפסול:

אמחשבת הינוח - דהא חשיב מיהא להניחו למחר:

ואליבא דר' יהודה - לקמן בפ' כל הפסולין (דף לה:) תנן להניח מדמו למחר כשר ור' יהודה פוסל:

וריש לקיש אמר כו' - אמתניתין קאי ופליג אדשמואל:

לעולם פסול ממש - דלא תני תנא פסול אבשר לחודיה אי לא פריש בהדיא ומתני' פסול לגמרי קאמר שאף בעלים לא נתכפרו:

ושלא במקומו - כשמואל סבירא ליה דכמקומו דמי לענין כפרה ולא להתיר באכילה כדדריש ליה שמואל לקרא דלעיל ואני נתתיו לכם וגו' ולא קשיא אמתני':

כאן שנתן בשתיקה - דרשא דקרא דמשמע בעלים נתכפרו כשנתן בשלא במקומו בשתיקה ומתני' דקתני פסול בנתן במחשבת לאכול בשר חוץ לזמנו ואשמעינן דפסול ואין בו כרת דמחשבת זריקה זו מחשבה הוא לפסול דכמקומו דמי ולא לפגל דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול:

תנן כו' - כל הנך תיובתא דאותבי' לשמואל מותבי' נמי לריש לקיש דהא כוותיה סבירא ליה דשלא במקומו כמקומו דמי:

ורבי יוחנן אמר אידי ואידי - מתניתין דקתני פסול וליכא תקנתא ומתניתין דכל הפסולים דתני תקנתא שנתן בשתיקה:

בשלמא לריש לקיש - דאוקי מתני' כשנתן במחשבה איצטריך למיתני אין בו כרת לאשמועינן דאע"ג דחשיב בהך זריקה חוץ לזמנו אינו פיגול וכדאמרן דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול:

אלא לרבי יוחנן - דמוקי בשתיקה והאי פסול משום דלא במקומו הוא פשיטא דאין בו כרת קשיא:

ולשמואל מאי אין בו כרת - דאיהו נמי מוקי לה בשתיקה:

הכי קאמר ואם נתן במחשבה - דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת ואיצטריך לאשמועינן אע"ג דלענין כפרה כמקומו דמי מחשבת פיגול לא חיילא הואיל ולא שריא בשר באכילה אבל לרבי יוחנן לא מצי לשנויי הכי דכיון דאשמעינן תנא דידן פסול ומשום דשלא במקומו (הוא אלמא) לאו כמקומו דמי פשיטא דאם נתן במחשבה לא הויא מחשבה דהוי כאילו נתנו על הרצפה דלא קרבו כל מתיריו:

ורבי יוחנן - כיון דלאו זריקה הוא כלל ניהוי כמי שנשפך מן הכלי על הרצפה ויאספנו ואפי' ליכא דם הנפש אחרינא אמאי פסול יאסוף את זה מן המזבח ויחזור ויתננו במקומו בשלמא לשמואל ולריש לקיש כיון דזריקה היא לכפרה אידחי ליה מלאספו שהרי כיפר אלא לר' יוחנן יאספנו:

סבר לה - תנא דמתניתין:

כמ"ד לא יאספנו - כיון דהגיע למזבח ואע"ג דשלא כהילכתו הוא קלטיה מזבח לאפוקי מתורת כפרה אחריתי:

הכל מודים בניתנין למעלה שנתנן למעלה שלא כמצוותן - כגון במחשבה או בשמאל:

שלא יאספנו - לחזור וליתנו כמצותו דכיון דניתן במקומו אזדא ליה תורת זריקה מיניה:

לא נחלקו - הנך תנאי דבעינן למימר שרבי יוסי אומר לא יאספנו ואף על גב דלאו כמקומו דמי:

ורבי שמעון אומר כו' - וע"כ ליכא למימר

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כז ב (עריכה)

דטעמא דר' יוסי משום דס"ל דשלא במקומו כמקומו דמי דאם כן אדמיפלגי באסיפה ליפלגי בכפרה ונימא רבי יוסי כיפר ור' שמעון לא כיפר אלא לרבי יוסי נמי לאו כמקומו דמי ואפ"ה לא יאספנו ומשנתינו כדברי האומר לא יאספנו ומשום הכי תנא פסול במתני':

ורב חסדא אמר אבימי הכל מודים - ר' יוסי ור"ש:

בניתנין למטה שנתנן למעלה שלא יאספנו - דהואיל וניתן במזבח הראוי לו לא הוי כנשפך על הרצפה דקלטיה מזבח לאפוקי מכלל זריקה במקום אחר:

וכל שכן בניתנין למעלה שנתנן למטה - דקרובה היא למתנה גמורה שהרי דמים העליונים למטה הן שותתין ויורדין הלכך האי דם סופו לירד למטה היה ראוי וכי יהביה למטה קלטיה מזבח מלאוספו ולחזור וליתנו למעלה:

שרבי יוסי אומר יאספנו - דכיון דלמזבח זה לא היה ראוי לא קלטיה כלל:

ורבי שמעון אומר לא יאספנו - שהרי לשם מזבח היה ראוי והרי בא לשום מזבח:

אף אנן נמי תנינא - דאיתיה לדר' יוחנן דאמר דאיכא דאית ליה לא יאספנו ואע"ג דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לענין כפרה לענין אסיפה מיהו קלטיה מזבח:

זאת היא העולה - הרי אלו ג' מעוטין לפי שבא המקרא הזה ללמדנו על הפסולין למזבח שעלו דלא ירדו דילפינן מעולה על מוקדה על המזבח כל הלילה משעלה על מוקדה תהא שם כל הלילה לפיכך מיעט לך בו ג' [מעוטין למעט בו ג'] פסולין:

זאת - היא מיעוטא זאת ולא אחרת היא הוי מיעוטא ה"א דהעולה הוי מיעוטא כלומר העולה המיוחדת ולא כולן:

פרט לנשפך דמה ולשנשחטה בלילה ושיצא דמה - אבל שאר פסולין אם עלו לא ירדו ולקמן בפרק המזבח מקדש (דף פד:) מפרש טעמא דרבי יהודה דמרבי שאר פסולין ומפיק הנך:

אין לי אלא עולה כשרה - תהא על מוקדה כל הלילה עד הבקר:

והלן - שלן בשרה חוץ למזבח:

והיוצא - שיצא בשרה:

והטמא ושנשחט - ע"מ להקטיר חוץ לזמנו כו':

מנין - שכיון שעלו לא ירדו:

רובע ונרבע - על פי עד אחד שמותר להדיוט ואסור לגבוה ונפקי לן מקראי במסכת תמורה בפ' כל האסורין (דף כח.):

וכן מוקצה ונעבד וטריפה - מוקצה שהקצהו לתקרובת עבודת כוכבים:

נעבד - שהשתחוה לבהמה:

כלאים - שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן (חולין דף לח:):

מאי ראית - אחד שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש לך הכתוב מה ריבה ומה מיעט:

אמרת - ומעצמך מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש משבאו לעזרה נפסלו:

קתני מיהת כו' - ולא פליג רבי יהודה לשווינהו כנשפך על הרצפה ונימא ירדו כדאמר ר' יהודה פרט לנשפך דמה ואלמא לאו כנשפך דמה קחשיב ליה:

מאי טעמא לאו משום דקלטיה מזבח - לקדושי ושמע מינה לענין אסיפה לא יאספנו והא ליכא למימר משום דקסבר שלא במקומו כמקומו דמי ומשום דכיפרה הוא דהא דומיא דשאר זריקות פסולות קתני ליה ומדרבי שמעון היינו טעמא דלא מייתי ליה דאיכא למימר טעמא דרבי שמעון משום דתורת העולה ריבה ואפילו נשפך דמה נמי קאמר דלא ירדו:

מקדש פסולין - שאם עלו לא ירדו ואף על גב דלא כתיב קרא אלא בחיצון:

תנינא הניתנין בחוץ שנתנן בפנים לא ירדו - אבריהם ממזבח ולא פליג ר' יהודה מאי לאו דקלטיה פנימי לדם זה שניתנו עליו ואע"פ שנפסל בכניסתו להיכל משום וכל חטאת אשר יובא מדמה (ויקרא ו) הוה ליה כנשפך דמה:

הני מילי דם - שפסול הוא דמקדש הואיל וחזי ליה דם בעלמא כגון דמים הפנימיים:

אבל קומץ דלא חזי כלל - דכתיב (שמות ל) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה אימא אם עלה עליו ירד קמ"ל:

קטרת זרה - קטרת נדבה שלא התיר הכתוב אלא קטרת של ציבור שחרית וערבית:

שעלתה לגבי מזבח - קסלקא דעתך דבמזבח הקטרת קאי:

בראוי לו - לאפוקי קמצים שלא קידשו בכלי הכי מפרש לקמן בפרק המזבח (דף פג:):

האי רצפה - בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה:

והאי כלי שרת - ונמשח עם המשכן:

מתני' את הזבח - שלמים או שאר הנאכלין:

פסול ואין בו כרת - והאוכלו ואפילו בחוץ אין ענוש כרת:

לאכול את בשרו למחר - ליכא לאוקומה בשלמים אלא בתודה וחטאת ואשם דאילו בשלמים מחר זמנו הוא אבל לזרוק דמו או להקטיר אימוריו אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו:

פיגול וחייבין עליו כרת - האוכלו אפילו בזמנו ענוש כרת ובגמרא יליף לה: גמ'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כח א (עריכה)

כאליה דמי - ואפילו לענין הקטרה ובשלמי כבש שאלייתו קריבה נמי העור קרב כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא וקתני מתני' דכי שחיט שלמים לאכול עור האליה בחוץ או למחר הויא מחשבה ואע"ג דחישב מאכילת מזבח לאדם:

רבי אליעזר היא - לקמן בפ' כל הפסולים (דף לה.):

לאכול דבר שאין דרכו לאכול - כגון אימורים או חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

ולהקטיר - חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

דבר שאין דרכו להקטיר - כגון בשר:

לאכול דבר שדרכו לאכול - בשר:

שדרכו להקטיר - אימורין אבל אם חישב להקטיר בשר למחר או לאכול אימורין למחר כשר שאין מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם:

לאו כאליה דמי - לענין מצות הקטרתו הוא דמעטיה קרא כדמפרש רבה חלבו האליה תמימה גבי הקטרת אליה כתיב ופריש בהדיא חלב ולא עור:

והכא במאי עסקינן - מתני' דחשיב ליה אכילת אדם באליה של גדי שאינה קריבה כדאמרן בפ"ק (לעיל דף ט.) לימד על העז שאינה טעונה אליה:

מאי קמ"ל - תנא דמתני' אי באליה של גדי קאי אי אמרת בשלמא בשל כבש קמ"ל לשמואל דמחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר ולרב הונא דמוקי לה כרבנן אשמעינן תנא דידן דעור אליה לאו כאליה דמי להקטירו אלא לרב חסדא למה לי למתנייה אי לאשמועינן דעור אליה לענין אכילת אדם כאליה דמי וכי חשיב עליה לאוכלו למחר כאילו חישב על כזית מבשרו הואיל ורכיך וחזי לאכילה:

תנינא - בשחיטת חולין:

ואלו שעורותיהן כבשרן - לטמא טומאת נבילות וקחשיב עור האליה:

מצטרף - לטמא טומאת אוכלין בכביצה או טומאת נבילות בכזית:

אבל הכא - לענין קדשים כתיב גבי מתנות כהונה לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה (במדבר יח) והיינו לגדולה כדמתרגמינן לרבו ללמד שיהו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים ולא עבידי מלכים דאכלי עור אימא לא תהא מחשבה:

עגל הרך - מפרש בהעור והרוטב כל שנתו:

להביא עור בית הבושת - של נקבה וזה לבדו יש לך להביא עוד אצל קדשים מכל השנויים שם:

עור בית הפרסות - מן הארכובה ולמטה:

חוץ למקומו - אם שחט ע"מ לאכול מאחת מאלו חוץ למקומו:

עולה אין - גבי עולה הוא דתנא מחשבת הקטרת עור אליה דפסלה:

אבל זבח - סתמא לא קתני שמע מינה אין מחשבת הקטרה מועלת בעור האליה בשאר זבחים:

לרב הונא - דאמר בהדיא מעטיה קרא גבי אליה דנהוי אימורין אבל גבי עולה לא אימעיט דכתיב הנתחים ועור האליה בשר הוא:

אלא לרב חסדא - דאמר גבי אליית אימורין עור נמי קרב ליתני זבח סתמא:

איבעית אימא - הך מתני' נמי באליה של גדי ולא מיתני ליה זבח באליה במחשבת הקטרה אלא במחשבת אכילת אדם כי מתני':

מנהני מילי - דמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת וענוש כרת באכילה זאת שחישב עליו חוץ לזמנו:

תרי קראי כתיבי - חד חוץ לזמנו וחד חוץ למקומו:

שלישי - אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי (ויקרא ז) ומוקי' ליה תנא לקמן במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר:

זה חוץ לזמנו - דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא:

פגול - דכתיב בסיפיה דקרא פגול יהיה קרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו ומסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לה ולא אמחשבת שאר פסלות כגון לשפוך דמו [על הרצפה או] ע"מ לערבו בדם הפסולין דדמי לחוץ לזמנו קמרבי בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן:

ממנו - משמע דלא קאי אעונה תשא דנפקא לן מיניה כרת אלא אחד מינייהו דאחד משמע ולא שנים מדלא כתיב האוכלת ולשתוק:

למעוטי - דממנו מיעוטא הוא:

עדיף - לאוקומי כרת עליה:

דסמיך ליה - דהאי ממנו סמוך לפגול יהיה דמרבינן ביה חוץ למקומו:

כשהוא אומר שלישי - בפרשת קדושים תהיו קרא זוטא ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה (ויקרא יט):

תנהו לחוץ למקומו - דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקמא דהא כתיב לא ירצה ואמרינן לקמן (דף כט.) וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשב בשעת עבודה ע"מ כן קאמר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כח ב (עריכה)

אם אינו ענין לענין מחשבת חוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו - ופיגול דקרא אריכא דצו את אהרן לא תידרשיה לחוץ למקומו אלא כוליה קרא בחוץ לזמנו הלכך ממנו אחוץ לזמנו קאי וכ"ת הכא נמי כרת כתיב דסמיך ליה ואוכליו עונו ישא וגו' ההוא בנותר ממש מיתוקם כדמפרש ואזיל וכדי שלא תאמר שניהם במשמע מיעט רחמנא ואוכליו דהיינו מיעוטא מדלא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו דלעיל מיניה:

ואימא ואוכליו עונו ישא אחוץ למקומו - דסליק מיניה קאי וכדי שלא תאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף נותר במשמע ונהי דבלא ירצה ליתא אבל בכרת איתיה להכי מיעט ואוכליו דמשמע אחד ולא שנים למעט נותר מכרת: ה"ג מסתברא נותר אית לך לאוקומי בכרת למיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה במקד"ש. והכי פירושא נותר הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון כו' שמלמד כרת על חוץ לזמנו שאין כרת מפורש בו אלא נשיאות עון אמורה בו ולימד מכאן בגזירה שוה דהכא כתיב נשיאות עון ומפרש כרת הלכך אי מוקמת ליה להאי בנותר איכא למילפיה לג"ש שפיר דדמו אהדדי בשני דברים הללו ששניהן נפסלים בזמן זה בזמן ממש וזה במחשבת זמן ושניהם נוהגים בבמה כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיג.) דכי פרכת ונילף עון עון מטומאת בשר דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן לאו ולא כרת אף כאן לאו ולא כרת אמרינן מנותר הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב אבל אי מוקמת ליה להאי כרת בחוץ למקומו כי גמרת ליה חוץ לזמנו מיניה בג"ש ופרכינן ליה ונילף עון עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב דהא אין פסולו בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות:

במקד"ש - מ' מחשבה ק' קצת ד' דם ש' שלישי חוץ לזמנו וחוץ למקומו שניהם פסולין במחשבה ואם חישב במקצתו נפסל כולו ושניהם נפסלין בעבודת הדם ובשניהם נאמר שלישי לאפוקי טומאה דאינה פסול מחשבה ואם נטמא מקצתו לא נטמא כולו וישנה לאחר זריקת דמים ולא נאמר בו שלישי יתירא אבל בחוץ לזמנו וחוץ למקומו שלישי מיותר לג"ש דלעיל דבכל חד מינייהו כתיב והנותר ביום השלישי באש ישרף וסמיך ליה ואם האכל יאכל ולא בעי למכתב שלישי:

אתיא קודש קודש - דהאי ואוכליו בנותר כתיב:

קרא אריכא - ואם האכל יאכל דצו את אהרן אריכא הוא:

איפוך אנא - ואימא דאריכא בחוץ למקומו וכתיב ביה נשיאות עון ושלישי דקדושים תהיו חוץ לזמנו ואימעוט מכרת:

מסתברא אריכא בחוץ לזמנו - דכיון דלא פריש ביה כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתברא דדמי מדדמי יליף דדמי ליה בז"ב דאי מוקמן ליה בחוץ למקומו תו לא יליף כרת מנותר דלא דמי ליה במידי:

אדרבה - מסתברא משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנותר סמכיה לנותר וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה ניגמר מיניה:

כולהו מקרא אריכא אתיין - זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבה בריש שמעתין:

בשתי אכילות כו' - שמחשבת שתיהן פוסלת דהא לקמן במחשבה מוקי ליה תנא ולא באוכל ביום השלישי:

אחד אכילת אדם כו' - דלא שנא חישב לאכול למחר ל"ש חישב להקטיר אימורין למחר פגול:

מבשר זבח שלמיו - הקיש זבחים לשלמים מה שלמים יש בהן מפגלין ויש בהם מתפגלין שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין המתפגלין:

אף כל - שיש בו מפגלין ומתפגלין פיגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהם מתירין את עצמם ואין בהם שירים להתפגל מחמת עבודות מתיריהם שאין פיגול נוהג בהן:

לא ירצה המקריב - משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פיגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם כגון שנשפך בטל הפיגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר:

מה הרצאת כשר - לא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהוא סוף ארבע עבודות המתירות אף פיגול אינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו:

בהקרבה הוא נפסל - השתא יליף (פסול) דבמחשבה הכתוב מדבר שמחשב בשעת הקרבה לאוכלו בשלישי:

ואינו נפסל בשלישי - אם בהקרבה לא חישב ע"מ כן ואכל ממנו בשלישי אין הקרבן נפסל למפרע דהכי מידריש לא ירצה המקריב לא תהא זריקתו מרצה אם ע"מ כן הקריבו:

אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בזובח - כלומר ושלא תאמר דהאי המקריב לאו להכי הוא דאתא אלא לומר לך שהכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן לכך נאמר אותו הזבח בלא יחשב ואין הכהן בלא יחשב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כט א (עריכה)

לא יערב בו מחשבות אחרות - מכאן למחשבות שמוציאות זו מזו שמחשבת פסול מוציאה מידי פיגול כדתנא מתני' כיצד לא קרב המתיר כמצותו כו':

יהיה - עשאן הכתוב לחוץ למקומו ולחוץ לזמנו הויה אחת מלמד שמצטרפין חצאי שיעוריהן לפסול את הקרבן כדתנן במתני' לאכול כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר פסול:

דדמי ליה בז"ב - ולא שבקיה חוץ לזמנו דדמי לנותר דאתיא ג"ש מיניה ונגמר חוץ למקומו דלא דמי לנותר במידי והא דלא שנייה רבה בריש שמעתא הכי כי פרכינן אדרבה חוץ למקומו עדיף דסמיך ליה משום דאכתי לא קמה ליה ג"ש דתני לוי בר זבדי דכרת בנותר כתיב דנימא דנשיאות עון דגבי מחשבה בדדמי לנותר משתעי הואיל ומינה גמר:

שיהא משולש כו' - ולימד על מחשבת חוץ למקומו שאינה מועלת אלא או בקדשי קדשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקדשים קלים לאוכלם חוץ לעיר פרט למחשב לאכול בהיכל דלא פסיל דבעינן שחישב על מקום המשולש:

בדם בבשר ואימורין - היינו חוץ לעזרה בשעת היתר הבמות לאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורין ולא אכילת בשר:

תיפוק לי מקרא קמא - מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי לחוץ לזמנו וכתיב בההוא קרא חוץ למקומו:

שלישי פרט - מקום משולש ולא פנים:

מאחר שהוכשר - בעבודת דמו כתקונו:

בזב וזבה - שפסקו והתחילו למנות ימי סיפורן ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מניינם כדאמרינן במס' נדה (דף סז:) ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בהן:

ושומרת יום כנגד יום - הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וטבלה למחר שחרית הרי היא טהורה דמקצת היום ככולו וטבילתה ביום ואם תראה היום סתרה טהרתה ואדם וכלים שנגעו בהן היום טמאין למפרע כדתנן בפ"ב דנדה (דף עב.) ושוין ברואה תוך אחד עשר יום כו' וטבלה ביום של אחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגעה ובעילתה תלויין וזו היא תלייתן אם תראה היום יהיו טמאין למפרע וחייבין בקרבן:

הרי הוא אומר המקריב - בהקרבה נפסל והכי מידרש לא ירצה המקריב אין הקרבתו מרצה:

אלא זה כהן המקריב - ואמר לך הכתוב שלא יהא כשר לכהונה ושמע מינה תרתי שעת הקרבה ופסול כהן:

אותו - דא"כ ליכתוב המקריב לא יחשב השתא דכתיב אותו הזבח בלא יחשב ואין המקריב בלא יחשב:

במחשבה הוא נפסל - זה מפורש מן הראשון דהמקריב לא משמע להו שעת הקרבה עד דגמר קרא למילתיה ואמר המקריב אותו לא יחשב במחשבה זאת דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה:

נפקא ליה מדאחרים - מדאיצטריך קרא למימר ואינו נפסל בשלישי שמע מינה בזבח הכתוב מדבר דאי בזובח למה יפסל בשלישי הלא הוא לא חטא כי אם האוכל:

מדכתיב לישנא דלא ירצה ולא ירצה זיבחא הוא - דאין לשון לא ירצה נופל בפסול כהן:

שעיברה שנתו - וזהו איחור דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים כט ב (עריכה)

כפסולי המוקדשין - כאילו נפל בו מום:

מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה - שהרי בשלישי מזמן ביעור לבער כל המעשרות מן הבית ולהתוודות כדכתיב מקצה שלש שנים תוציא (דברים יד):

דלאו בר הרצאה הוא - אינו בא לכפר אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביאין לדורון ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ואימא הואיל ואיחרו פסול בעבודה הוא ולא לירצו קא משמע לן:

ולא בקרבנך חטא - שאם איחרו אינו נפסל והיה בך חטא סיפיה דקרא דלא תאחר לשלמו הוא:

הא אוקימנא - במס' ר"ה:

מבקשין ממנו - ממונו שגזל:

משכבך - אשתו:

שמוציאות זו מזו - מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול:

לא יחשב - קרי ביה לא יחשב להזהיר כהנים על כך:

רבי יהודה היא - במס' שבועות (דף ג:) והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דטעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקה המותיר ואע"ג דאין בו מעשה:

מתני' זה הכלל כל השוחט ומקבל כו' - או זו או זו:

לאכול דבר שדרכו לאכול - בשר:

או להקטיר דבר שדרכו להקטיר - אימורין כדילפינן לעיל דשתי אכילות מפגלות ובלבד דליחשיב עלייהו להאכילו למחר לראוי להן אימורין למזבח בשר לאדם:

ובלבד שיקריב המתיר כמצותו - הדם הוא המתיר כמצותו שלא יהיה בו פסול אחר אם יש בו פסול מחשבה אחרת יצא מידי פיגול כדילפינן לעיל דמחשבות מוציאות זו מזו: הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מוציאן מידי פיגול אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוציאן מידי פיגול דהא כשרים הן שלא לשמן:

לאכול כזית בחוץ כזית למחר - היינו הך דאמרן אלא דרישא איירי בב' עבודות וכאן בעבודה אחת ששחט על מנת לאכול כזית למחר כזית בחוץ ולמאן דמוקי לה בגמרא להא נמי בשתי עבודות משום כחצי זית נקט לה לאשמועינן דמצטרפין זה עם זה:

רבי יהודה אומר כו' - אכולה מתני' פליג דלית ליה מחשבות מוציאות זו מזו אלא אם כן קדם פסולו לפיגולו דתו לא קרינן ביה כהרצאת כשר ובעבודה אחת נמי פליג דאית ליה תפוס לשון ראשון:

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית - ושניהם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין לפוסלו דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא:

גמ' בשתי עבודות - דהא דתני סיפא כזית למחר כזית בחוץ דפליג ר' יהודה עלה בשתי עבודות מיירי כי רישא ששחט על מנת לאכול כזית למחר וקבל על מנת לאכול כזית בחוץ אהא הוא דפליג רבי יהודה שהרי הוקבע בפיגול ותו לא אתא מחשבת פסול ומפקע לה אבל בעבודה אחת אפילו ר' יהודה מודה דלא הוקבע בפיגול במחשבה מעורבת:

אף בעבודה אחת מחלוקת - דאית ליה לר' יהודה תפוס לשון ראשון:

מדרישא בשתי עבודות - דקתני בהדיא כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ לזמנו וקבל והלך חוץ למקומו:

סיפא נמי - כזית למחר כזית בחוץ דפליגי בה ר' יהודה ורבנן:

בשתי עבודות - קא מיירי והאי דהדר נקיט ליה לאשמועינן צירוף כחצי זית דלא אשמועינן ברישא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים ל א (עריכה)

אין רישא בשתי עבודות - דהא מפרש בהדיא סיפא איכא לאוקמא דבתרוייהו פליגי:

היינו דקתני זה הכלל - לאיתויי עבודה אחת:

תנן התם - במסכת תמורה:

הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים - שהעמיד בהמת חולין אצל שתים אחת עולה ואחת שלמים ואמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה תפוס לשון ראשון ואין קדושה חלה על קדושה:

הואיל ואי אפשר לקרות שתי שמות כאחת - והוצרך להקדים זה אחר זה:

דבריו קיימין - ותרעה ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים וכן מפרש בתמורה:

ה"ג איבעיא להו הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו - מי אמרי' הא דפליג ר' מאיר ואמר תפוס לשון ראשון משום דאמר תמורת תמורת תרי זימני והוה ליה כנמלך אבל הכא דאמר תמורת עולה ושלמים חד דיבורא הוא ותרוייהו חיילי או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם ופשטה קדושת עולה בכולה ותו לא אתו שלמים וחיילי:

לחצות מהו - את"ל פשטה קדושת עולה בכולה אמר הרי (זו) בהמה זו לחצות לעולה ושלמים מאי האי חד דיבורא הוא ואין זה חל בלא זה או דלמא כיון דפשטה בפלגא פשטה בכולה ולא אתו שלמים וחיילי:

והרי שחיטה - דקתני מתני' לאכול כזית למחר כזית בחוץ:

דכי לחצות דמי - דלאו מיהדר אימלוכי שהרי כמה זיתים יש בה וחד דיבורא הוא ופליגי וקא"ר יהודה תפוס לשון ראשון ור' מאיר דתמורה בשיטת רבי יהודה דמתניתין קאי דאמרינן בשמעתין ר"מ בשיטת רבי יהודה אמרה:

אמר ליה מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף - דלהוי הך תרתי מחשבות בסוף שחיטה וחד דיבורא הוא ואפי' הכי נימא ר' יהודה תפוס לשון ראשון:

ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - וכי היכי דמהניא מחשבה בסוף מהניא בתחילתה ומתוקמא מתני' כגון דאמר שחיטת סימן ראשון חוץ לזמנו ובשחיטת סימן שני חוץ למקומו ואית ליה לרבי יהודה מפגלים בחצי מתיר דהיינו חד סימן ותרי דבורי נינהו ואיפגל ליה מדבורא קדמאה אבל לחצות דחד דבור הוא מודי (ומהכא שמעינן דרבא אליבא דר"מ סבירא ליה אינה לשחיטה אלא בסוף מדיליף עדיין היא מחלוקת ממתני' והיינו דאמר בתמיד נשחט (פסחים דף סג.) נימא קסברי אחרים אין לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת ממתני' דתמורת עולה ושלמים כלחצות דאחרים היינו רבי מאיר ורבא מוקי דלרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף):

הרי קמיצה - דפליגי רבי יהודה ורבנן בה בפרק קמא דמנחות (דף יב.) כי מחשב לאכול כזית למחר כזית בחוץ כו':

דכי לחצות דמי - דחד דיבורא הוא וזיתים הרבה יש ולאו מיהדר אימלוכי הוא והכא ליכא לפלוגי בתרי דבורי כדפלגא בשחיטה בב' סימנין:

דאמר קומץ מנחה כו' - שהמנחה יש לה שני מתירין הקומץ והלבונה וכי פליגי רבי יהודה ורבנן לאו בקמיצה פליגי דאין קמיצה בלבונה אלא בהקטרה פליגי שהיא עבודה בכל אחת ואחת וכגון שהקטיר קומץ מנחה על מנת לאכול כזית למחר וקומץ לבונה על מנת לאכול כזית בחוץ ואית ליה לרבי יהודה מפגלין בחצי מתיר וכיון דהיינו תרי דבורי נינהו מקמא איפגלא לה אבל בקמיצה דחד מתיר הוא לא פליג רבי יהודה:

מנחת חוטא - מטמא מקדש או שמיעת הקול מביא מנחה בדלי דלות דכתיב לא יתן עליה לבונה (ויקרא ה):

פליגי בפסיעות - ובמחשבת הולכה דאמר בפסיעה ראשונה חוץ לזמנו ובפסיעה שניה אמר חוץ למקומו דהוו להו תרי דבורי:

מתני כדאביי - תני מתנייתא כדאביי דבלחצות מודי רבי מאיר:

מתני כדרבא - תני מתנייתא כדרבא דבלחצות נמי פליג רבי מאיר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים ל ב (עריכה)

כי מגעת להו - אם תרצה לקרב את דבריהם קרובים הם להיות שוים דתרוייהו לית להו תפוס לשון ראשון כדמפרש לקמיה והלכך אפילו רבי מאיר דתמורה בשחיטה לא סבר לה כר' יהודה:

ול"פ - בתמיה:

והא שמעי' להו דפליגי ואמר ליה פליגי במאי דפליגי - כדמפרש ואזיל:

ול"פ במאי דלא פליגי - והאי ל"פ דקאמר הכי קאמר ל"פ בתפוס לשון ראשון אלא בדעתיה דגברא בהוכחת דיבורו על מחשבתו אבל תרווייהו אית להו דבתר כוונתו אזלינן: הכל מודים היכא דאמר תחול תמורת עולה ואח"כ תחול תמורת שלמים דברי הכל לא חיילא. דאין קדושה חלה על קדושה:

חיילא - הואיל ונתכוון לכך ותרעה ויהא דמי חציה עולה ודמי חציה שלמים:

מיהדר קהדר ביה - ולחזור אי אפשר:

ורבי יוסי - אמר לך האי גברא לא מיהדר קהדר אלא לכך נתכוון וסבר אי אמינא (תורת) תמורת עולה ושלמים משתמע פלגא עולה פלגא שלמים וקדושה ואינה קריבה דאי איפשר להקריב לחצאין אימא תמורת עולה תמורת שלמים כי היכי דתפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה וטעי דסבר השתא קרבה הלכך לתרוייהו איכוין ודבריו קיימין ותימכר: ה"ג להכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים למימרא דכולה עולה כולה שלמים. וכ"ך קבלת"י בתמור"ה שמעינן מיהא מדרבה בר בר חנה דהיכא דאמר תמורת עולה ושלמים מודה רבי מאיר אלמא לאו כרבי יהודה סבירא ליה דמתני' להא דמיא דלכך נתכוון תחלה והא דאמר כזית כזית תרי זימני משום דבעא למיחשב בשני זיתים ועל כרחך לאו מיהדר הוא דכמה זתים יש בה:

אמר ליה - רב דימי לאביי ומדרבה בר בר חנה מותבת לי איהו אמר לא פליגי ואנא אמינא פליגי אף באומר תמורת עולה ושלמים שנתכוון לשניהם אית ליה לרבי מאיר תפוס לשון ראשון כר' יהודה:

כזית כזית תנן - דלרבי יהודה הוי פרטא וכשתי מחשבות נינהו ואפילו בעבודה אחת ותפוס לשון ראשון אבל כזית וכזית דחד דבורא הוא עירוב מחשבות ואינו פגול:

ת"ש - דכזית וכזית תנן וכ"ש כזית כזית:

דבעא מיניה לוי מרבי כזית למחר בחוץ - חישב על זית לאכלו למחר חוץ למקומו לר' יהודה מהו מי אמרי' בהא מודי רבי יהודה וחדא מחשבה מעורבת היא דאההוא גופיה דקחשיב לאכול למחר חשיב בחוץ וכחדא אכילה או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם:

זו שאילה - בניחותא שאילה גדולה שאלת:

עירוב מחשבות הוי - אפי' לר' יהודה:

לא משנתינו היא זו - ואמאי קלסת ליה הא מתניתין היא דעירוב מחשבות הוי מדנקט פלוגתייהו בכזית למחר כזית בחוץ דהוי שתי אכילות בהא הוא דפליג ר' יהודה הא כזית למחר בחוץ דבחדא אכילה קחשיב לאוכלו למחר חוץ למקומו מודי:

הוא שאלני דבר חכמה - לפום מאי דאתניתיה:

לדידך הוא דאתניתך במתניתין תרתי - לך שניתים במחלוקותם דבין בכזית כזית בין בכזית וכזית פליגי:

לא קשיא לך - דאמרת מדתנינן הך תרתי ולא תנן הך שמע מינה בהא מודי רבי יהודה:

לדידיה דלא אתניתיה אלא חדא - ללוי שלא שניתי לו במחלוקותם אלא אחת מהם ולקמן מפרש דכזית כזית אתנייה:

ושמעינהו להו לרבנן - דבי מדרשא שאר תלמידיי דקא גרסינן תרתי כמו ששניתי לך ולא ידע לוי אם מעצמם הוסיפוה או אני שניתיה להם ומשום הכי מספקא ליה הך שלישי דסבר הי דוקא משנתו או משנתיהם:

דידי דוקא - דבכזית כזית הוא דפליגי ודידהו דכזית וכזית עירוב מחשבות הוי ולא קבלוה מרבי אלא הם טעו והוסיפוה וכ"ש כזית למחר בחוץ הוי עירוב מחשבות או דלמא דידהו דוקא ומפיו שמעוה ולדידי שיורי שייר לי ולא שנאה ולעולם אף בה נחלקו ואע"פ שלא היה לי ללומדה מצד ששנה לי:

וכי היכי דשייר לי - הך דכזית וכזית שייר להו נמי הך דכזית למחר בחוץ ולא שנאה להם ולעולם אף בה נחלקו הילכך דבר חכמה שאל:

והי אתנייה - דלא הוה ליה למילף הך מיניה:

אילימא כזית וכזית אתנייה - ולרבי יהודה פרטא הוי האי לאו שיורא הוא דממילא מצי למילף דכל שכן כזית כזית וכיון דלא שייר ליה מידי הוי ליה למשמע דאי בהא דכזית למחר בחוץ נמי איפלוג הוה מתני לה ניהליה ודווקא אתנייה בדהנך הוא דפליגי אבל בהא מודה רבי יהודה:

אלא כזית כזית אתנייה - דלא הוה ליה למילף מינה ההיא דכזית כזית וכי שמעינהו לרבנן דתנו לה איסתפק ליה אי אתנינהו רבי לדידהו ולדידיה שייריה אי לדידיה דווקא אתנייה ואינהו הא דאוספוה:

ותיבעי ליה כזית וכזית - הואיל ומספקא ליה אי רבי אתנינהו לה אי לא: ה"ג הניחא אי אמר לי כללא כל שכן כזית למחר בחוץ אלא אמר לי פרטא אכתי כזית למחר בחוץ תיבעי לי אי הכי השתא נמי הניחא אי א"ל כזית למחר בחוץ פרטא כל שכן כזית וכזית אלא אי א"ל כללא אכתי כזית וכזית מיבעיא ליה א"כ מירתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא:

א"כ מירתח קא רתח - כלומר הכי סבר לוי איבעי מיניה הך דאישמע מיניה תרתי דאי אמר לי בה פרטא כ"ש כזית וכזית דתרי אכילות נינהו ואיכא לפלוגינהו בתרי דיבורי ואי אמר לי כללא בניחותא בלא רתיחה אישמע מיניה דהך הוא דהוי כללא אבל כזית וכזית פרטא וכדאתנינהו לרבנן דאם סבירא ליה בכזית וכזית נמי כללא מירתח רתח ומהדר לי בריתחא

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים לא א (עריכה)

מאי תיבעי לך השתא כזית וכזית הוה לך למידק דהוי כללא מדלא אתניתא אלא כזית כזית פרטא הא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא לך ובעיין איפשיט דבעינן לעיל כזית כזית תנן או כזית וכזית תנן ש"מ דכזית וכזית תנן ומהכא אמרינן בגמ' דהאומר לחבירו בקדושין (דף מז.) ובגמרא דשבועת הפקדון (שבועות לח.) רבי היא דאמר ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטא הוי: לישנא אחרינא גרסינן:

ויקץ כישן פיגול - כיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומבטולו שנצטרף עם חוץ למקומו לפסול ולא לפגל וחוזר מצטרף עם זה לפגל ובטל לו חצי זית דחוץ למקומו מלהוציא מידי פיגול דאין חצי זית מועיל במקום כזית ולא אמרי' כבר נצטרף עם שאצלו לפסול ולא יחזור ויפרד ממנו:

עירוב מחשבות הוי - מכיון שנצטרף שוב לא ירד:

ראשון - התערובות הזה תורת ראשון עליו לעשות מגעו שני דהא איכא שיעורא דראשון בגוויה ליתן טומאה:

חלקן זה שני וזה שני - שהרי בכל אחד חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני ותנן לקמן בשמעתא ראשון ושני מצטרפין לטמא בקל שבשניהם:

הא חזר ועירבן ראשון - כדמסיים ואזיל מגופא דמתני' אלמא כשחזר ומצא את מינו ניעור מצירוף דשאינו מינו:

נפל זה בעצמו וזה בעצמו - כשנסתלק הראשון נפל חבירו עליה פסלה ולא טימאה ליעשות שניה שכשנפל האחד לא היה בו כביצה ראשון וכשנפל חבירו כבר נסתלק זה:

נפלו שניהם כאחד - וה"ה בזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה:

עשאה שניה - אלמא הדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה:

התם איכא שיעורא - מעיקרא שלם הוא ונחלק הלכך כשחזר ועירבו חזר שמו עליו:

אבל הכא - מעיקרא חצי זית פגול וחצי זית פסול לא נקרא שם פגול עליו כי אם שם פסול הלכך כי הדר אתי חצי [זית] דזמן לא פקע שם פסול למיחל שם פגול: ה"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת שנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם מאי לאו אף על גב דהדר מלייה לא דלא הדר מלייה:

לטמא בקל שבשניהם - אם נגע בתרומה פסלה ולא טמאה דליכא כשיעור מן הראשון מאי לאו אפי' חזר והשלים מאוכל ראשון אחר על זה עד שהיה בו כביצה אוכל ראשון דאינו עושה עוד ראשון הואיל ולא היה בו מעולם שיעור קודם שנתערב עם אוכל שני אלמא כי לא הוי ביה שיעורא מעיקרא אין חוזר וניעור וא"ת אי בלא הוי ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה מתחילתו תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך כביצה וברייתא שלימה בת"כ כל אשר בתוכה יטמא מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ"ח דיומא (דף פ.) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת: ה"ג בדרב דימי חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו תנא בר קפרא כו'. דכיון דהוי להו הנך תרי דזמן גבי הדדי מצטרפין ולא אמרינן מכי חשיב אחצי זית דזמן קמא נצטרף עם חצי זית דמקום שקדמו דהא דאמרת (לעיל כט.) יהיה מלמד שמצטרפין היכא דליכא מינו לצרופי בהדיה:

כי אתא רבין אמר - לאו הכי תני בר קפרא דכיון שקדמו חצי זית דמקום אתי חצי זית קמא דזמן ואיצטריף ושוב אין חוזר וניעור אלא הכי תנא חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו פיגול אין חצי זית דמקום מועיל לבטל זמן דהוי כזית:

רב אשי כו' - כרבא סבירא ליה דאמר לעיל ויקץ כישן הפיגול ואפילו אפסקיה במחשבת מקום ועדיפא דרב אשי מדרבא דאשמעינן רבותא אע"ג דחשבינהו לזמן ומקום בחד דבורא וצירפן בשפתיו לכזית אחד ואפ"ה מצטרף למינו:

יאכלו הכלבים - אלמא שמיה אכילה:

אלא מעתה חישב - על הבשר לאכול באש הדיוט למחר:

הכי נמי - דהוי פיגול:

וכי תימא הכי נמי והא אנן תנן - דאפי' אש גבוה במידי דחזי לה ואורחה לא מצטרפא אם חישבה עם אכילת אדם ואע"ג דאכילה שמה אלמא לא מדמי אכילות להדדי דכל חדא וחדא למילתיה הוא דהויא אכילה:

בתר אוכלין - שנים האוכלין את הזית:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: זבחים לא ב (עריכה)

הא לאכול ולאכול - לשנים דומיא דלאכול ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף:

ביתר מכדי אכילת פרס - לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיימא לן דלא הויא אכילה הכא מאי:

לאכילת גבוה מדמינן לה - דהא איתקוש לענין מחשבה אכילת גבוה ואכילת אדם בהדי הדדי ואכילת גבוה אף ביותר מכדי אכילת פרס היא פעמים שאינו ממהר לשרוף:

ה"ג לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף - והיכי דמי יותר מכדי אכילת פרס לאכול חצי זית ולחזור ולאכול חצי זית ובין זה לזה יותר מכדי אכילת פרס דומיא דהקטרה מצטרף:

דלמא - האי להקטיר דקתני בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאכול ולאכול דמצטרף: ה"ג מתני' לאכול כחצי זית כו' טעמא דלאכול ולהקטיר כו' דבר שאין דרכו לאכול כי האי להקטיר דמתני' דקמיירי (הא) באימורים: הא קתני רישא זה הכלל כל השוחט והמקבל לאכול דבר שדרכו לאכול כו'. אלמא מאכילת מזבח לאדם לאו מחשבה היא:

הא מני הך סיפא - דאיצטריך למיתני אין אכילה והקטרה מצטרפין רבי אליעזר היא:

לאכול דבר שאין דרכו לאכול - [דהיינו] אימורין וחישב עליו חוץ למקומו או חוץ לזמנו:

אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול - הכי דוק מיניה אכילה והקטרה אין מצטרפין לפגל הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרף ואע"ג דחשיב לחצאין:

ומאי קמ"ל - הך סיפא אי לאו למידק מיניה הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דומיא דלהקטיר מאי קמשמע לן למה לי למתני אי לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול קא משמע לן כדקאמרת דמחשבת חצאין מצטרפת מרישא שמעת מינה:

ואי לאכול ולהקטיר - כלומר ואי היא גופה קא אתא לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפת ולאו לדיוקא דילה אתאי:

מדיוקא דרישא שמע מינה - דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול הויא מחשבה אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול לא הוי מחשבה ש"מ דאם חישב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפי וכל שכן לאכול חצי זית בשר ולהקטיר חצי זית אימורין דלא מצטרפי:

השתא ומה לאכול ולאכול לא מצטרפי - בשר ואימורים לאכול ולהקטיר מיבעיא:

התם - כי חישב לאכול אימורים הוא דלא מצטרף בהדי אכילת בשר משום דלאו כי אורחיה קמחשב אבל לאכול בשר ולהקטיר אימורין דבהאי כי אורחיה קמחשב כו' קמ"ל:

פרק שלישי - כל הפסולין

מתני' כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה - כדיליף בגמ':

ובטמאים - בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר וכגון דעביד סכין אריכא ושחיט:

לפיכך הן פוסלין - את הקרבן במחשבה אם שחטוהו במחשבה הואיל וראוין לעבודה זו מחשבתן מחשבה: