לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/זבחים/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שנשחט עולה לשם שלמים:

כשרים - לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלין אע"פ שמצותן לשוחטן לשמן כדיליף בגמ':

אלא שלא עלו וכו' - וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו:

חוץ מן הפסח והחטאת - שהן פסולין לגמרי ויליף לה בגמ':

הפסח בזמנו - [פסול] שלא לשמו כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב אבל קודם לכן ואחר מכאן קיימא לן (לקמן דף ז:) דפסח בשאר ימות השנה [שלמים] הוא וכל דינו כשלמים ואמרינן לעיל דשאר זבחים כשרין שלא לשמן ובגמ' יליף לה מקראי:

אף האשם - כדמפרש טעמא ואזיל:

הנשחטין לשם פסח - כל שאר זבחים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא:

שמעון אחי עזריה - על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרי' בסוטה (דף כא.) אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' לא כשמעון אחי עזריה לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו:

שחטן - לשאר זבחים לשם גבוה מהן כשרין כדמפרש ואזיל ובגמרא (לקמן דף יא:) יליף לה ומפרש להאי כשרין אי כשרין [ועלו] קאמר ובתרתי פליגי אי כשרין ולא עלו קאמר ובגבוה ובנמוך הוא דפליגי:

לשם נמוך מהן פסולין - לגמרי: בכור ומעשר בהמה נמוכין משלמים כדאמרינן בפ' כל התדיר (לקמן דף פט.) מפני שהשלמים טעונין מתן ארבע סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק:

גמ' למה לי למיתני אלא - להאריך בלשונו ליתני ולא עלו לבעלים כו' לשון קצרה כדקיימא לן (פסחים דף ג:) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה:

הא קמ"ל - שאין בהם שום ירידה אלא אותה לבדו:

אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו - תו שינויא אחרינא לעבוד אחת משאר עבודות לכתחילה שלא לשמה מיהו אם עבר ושינה כשר:

משום דשני בה - חדא זימנא לישני בה כל הני וניזיל:


נדר הוא - דהא כאשר נדרת כתיב ויש חילוק בין נדר לנדבה נדר דאמר הרי עלי ונדבה הרי זו:

אם כמה שנדרת עשית - שעבד עבודותיה לשמה:

יהא נדר - ויעלה זה לנדרך:

ואם לאו יהא לנדבה - כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת ולא לשם הראשונה:

ונדבה מי שרי לשנויי בה - וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן ד' כט:) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב והכי מידרש קרא אם מוצא שפתיך תשמור ועשית אז יהיה נדר אשר נדרת ואם לאו נדבה:

(מפי השמועה במנחות עד כאן גבן באורתא בתחומא. כלומר חבל על שלא היית אמש בשבת אצלנו בתוך התחום שתוכל לבא לבית המדרש ולשמוע: בי חרמך. שם מקום: ושני להו. ופירקן: שלא לשמן. משמע דעקר שמייהו בהדיא: שלא לשם אשה. האשה הזאת שנכתב לשום אחרת ששמה כשם זו פסול דכתיב וכתב לה לשמה: וסתמא נמי פסול. כגון אם כתבו הסופר [סתם] לשם לאה שיהא מזומן לכשיבא אדם אצלו ששמו ושם אשתו (שוין) כן ויתננו לו ולקמן מפרש מנלן ממתני' דסתם פסול: ושני - ותריץ רבא גופיה דרמינהו אהדדי:

בסתמן לשמן עומדין - הילכך כל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא הוו לשמן:

מנלן - ממתני' היכי שמע ליה רבא דתיקשה ליה:

שנזבחו שלא לשמן - משמע דעקר שמן מהן:

שלא נזבחו לשמן - משמע שלא הזכיר שמן עלייהו דהיינו סתמא:

שנכתב שלא לשם אשה זו - משמע שנכתב לשם אחרת בפירוש:

כיצד לשמן כו' - מתני' היא:

לשם פסח ולשם שלמים - כך חישב עליו:

הא לשם פסח וסתמא - שלא חישב אחריו לשם שלמים כשר ואע"ג דסוף שחיטה סתמא אישתחיט:

אלמא סתמן כלשמן דמי - דאי כשלא לשמן דמי הויא ליה כאילו אמר לשם פסח ולשם שלמים:

על דעת [ראשונה - אבל] היכא דשחטיה כוליה סתמא אימא לך דפסול:

הא סתמא [ולשם] פסח - תחילה שחטה סתם וסופה לשם פסח כשר ולא מיפסיל משום תחילתה אלמא סתמא כלשמן:

א"נ איידי כו' - כלומר לעולם לא תידוק מיניה הא סתמא ולשם פסח כשר דלעולם אימא לך פסול דסתמא כשלא לשמו והאי דקתני לשם שלמים איידי דפריש בלשמן ולא לשמן לשם שלמים דהתם דווקא הוא דאילו סתמא הוי כשר דעל דעת ראשונה הוא עושה פריש נמי תנא דמתני' בשלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח ולאו דווקא דה"ה לסתמא ולשם פסח דמיפסל בתחילת שחיטה:

לשם ששה דברים - משנה בפרק ב"ש ומקראי יליף להו:

לשם זבח - לשם מה שהוקדש:

לשם זובח - שיתכפר בו בעליו ולא שיתכפר בו אחר:

לשם שם - (לנחת רוח) להקב"ה שאמר (ונעשה רצונו):

לשם אשים - להקטירם ולא לעשותם צלי על המזבח קרבוניי"ש בלע"ז:

לשם ריח - לאפוקי איברים שצלאן והעלן דשוב אין בהן ריח והכי מפרש להו התם:

לשם ניחוח - לשם הנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו:

שלא היה בלבו - לשמו אלא סתם ולא הזכיר אחד מאלה:

שתנאי בית דין הוא - שישחטו סתם ולא יזכירו בשחיטתן לשמו כדמפרש טעמא ואזיל אתנו ב"ד דלא לימא לשמן כו':

וגבי גט דסתמא פסול מנא ליה - כלומר היכי שמע ליה רבא ממתני' דגיטין דפסול דתיקשה ליה ורמינהי אהדדי:

מקרין - את התלמידין שמלמדין אותן לכתוב טופסי גיטין:

דלא איכתוב לשם כריתות כלל - אבל היכא דאיכתב לשם כריתות שיהא מזומן לו לכשיזדמן לו מגרש ששמו ושם אשתו שוין בו כשר:


ונמלך - שלא יגרשנה:

דילמא שאני התם - דלאו סתמא הוא אלא שלא לשמה ממש:

דאינתיק - משאר כל האנשים והנשים [לשם] גירושין של זה ושל זו:

אלא מהא - דעדיפא מקמייתא דהכא חד גברא הוא:

דאין ברירה - וגריעה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת:

הכותב טופסי גיטין - שיהו מזומנין לו טופס לשון טפוס מול"ל בלע"ז:

מקום הרי את כו' - דזהו עיקר גופו אלמא סתמא פסול ואף על גב דאיכתב לשם כריתות לכשיזדמן לו:

תו רמי מילתא אחריתי - אדרבינא ורב פפא קאי דקאמר דרמי רבא אהדדי ושנינהו:

דרב יהודה אמר רב - לקמן בפרק בית שמאי (דף מו:):

לשם חולין כשירה - קס"ד סברא דידיה היא כדמפרש דמינה מחריב בה דבר שהוא מינו מועיל בו לעקור את שמו:

דלאו מינה - כגון חולין שאינו מין קדשים לא מחריב בה ואין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו:

פסול - לגרש בו אשה אחרת:

ואפי' לשם עובדת כוכבים - דהא שלא לשם האשה קתני דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשום אשה אחרת כל דהו ואע"ג דעובדת כוכבים לאו בת גירושין היא מהניא לפסול אלמא דלאו מינה [מחריב] בה:

דל עובדת כוכבים מיניה - ואימא נמי דלאו מינה לא מחריב בה אפילו הכי פסול דהוה ליה סתמא דמיהו לאו לשם אשה זו נכתב:

דל חולין מינייהו - כדסבירא לן דלא חייל ולא מחריב ביה דלא מיניה הוה הוו להו שחוטין סתם ואמרן לעיל סתמא כשירה:

תוכו - כל כלי חרס וגו' (ויקרא יא) ולא תוך תוכו כלי המונח בתנור ופיו למעלה מן פי התנור ואוכלין ומשקין בתוכו ושרץ בתנור אוכלין שבכלים טהורין והכי אמרינן בת"כ אבל היה פיו בתוך התנור תוכו קרינן ביה:

ואפי' כלי שטף מציל - כלומר לא מיבעיא כלי חרס המונח בתנור דמציל על האוכלין שבתוכו דהא תוך תוכו הוא וכלי גופיה ליכא למימר דמיטמא באויר ויטמא אוכלין שבו דאין כלי חרס מיטמא מגבו אלא אפי' כלי שטף שמיטמא מגבו הכא טהור ומציל דאמר [בפ' קמא דפסחים] (דף כ:) אוכלין מיטמאים מאויר כלי חרס ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס ומדקתני כלי שטף מציל אלמא דלאו מיניה חייץ ביה [ומבטל את שם תוכו] הכא נמי ליחול שם חולין וליפסל:

ושני הכא עשו חולין אצל קדשים כו' - כלומר לעולם דלאו מינה לאו מחריב ביה וכלי שטף אצל כלי חרס מיניה הוא דהא מנא והא מנא אבל חולין אצל קדשים הוי דלאו מיניה כמחיצה אצל תנור דאמרינן ביה לקמן דלא מהניא ביה להיות חציצה בין שרץ לאוכלין כדאמרן דלאו מיניה לא מחריב בה:

שחצצו בנסרים - שעשה מחיצה באמצעו וחלקו עד למעלה מפיו הכל טמא אפילו אוכלין שבעבר השני של מחיצה:

כוורת שהיא פחותה - גרסינן בטהרות ולהכי נקט פחותה דלאו כלי הוא דאי הואי שלימה הוה מצלת על אוכלין שבתוכה כדאמרן אפי' כלי שטף מציל אבל השתא דלאו כלי הוא הויא כמחיצה בעלמא:

ופקוקה בקש - רבותא נקט דאע"ג דפקוקה פחיתתה בקש לא הוי כלי ואפי' פיה למעלה מפי תנור לא מצלת על אוכלין שבתוכה:

ומשולשלת - תלויה:

אוכלין שבתוכה טמאים - והיינו דאמרן דלא מינה כגון מחיצה לא מחריב בה לבטל שם תוכו ממנו:


אם הציל - המחיצה במת החמור באהל המת שהמחיצה מפסקת וכלים שמעבר השני טהורין דכתיב (במדבר יט) כל אשר באהל יטמא והני לאו בההוא אהל נינהו:

שכן חולקין - דרך בני אדם לחלוק אוהלין במחיצה הלכך אהל אחרינא הוא:

תציל בכלי חרס - [בתמיה שאין חולקין כלי חרס] במחיצות הלכך תוכו קרינא ביה:

התינח לרבנן - דאמרי מחיצה לא מצלא איתא לדרב דאמר דלאו מיניה לא מחריב ביה:

אלא לר' אליעזר מאי איכא למימר - לימא דרב תנאי היא:

ר' אליעזר קל וחומר קאמר - לעולם בעלמא ר' אליעזר כרב סבירא ליה כגון חולין וקדשים אבל לענין מחיצה מקל וחומר יליף כיון דבמת החמור מצלא קל וחומר לכלי חרס הקל שהשרץ קל מן המת: הכי גרסינן אלא טעמא דרב כר' אלעזר ולא יחללו את קדשי הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל וגזירת הכתוב היא: ופרכינן אלמא לר' אלעזר דבעית לאוקמה לדרב אליביה אתא קרא דלא יחללו ואפקיה מק"ו דהוה לן למידרש קדשים מחללין קדשים כו':

ה"נ ליתי תוכו - קרא יתירא דדרשינן לקמן תוכו ולא תוך תוכו (וקאמרת מקרא למידק למידרש תוכו ולא תוך תוכו) וקאמרת מסברא דלא ממעט אלא תוך כלי אחר אבל מחיצה דלאו בת מיניה לית ליה לאיחרוביה אי לאו משום קל וחומר ואמאי אמרת קל וחומר ליתי תוכו וליפקיה דמדמעט תוך תוכו מכלל דתוכו לעולם טמא דאי מחיצה (בעלמא) מצלא למה לי קרא למעוטי תוך תוכו השתא תוכו מציל תוך תוכו מבעיא והאי שבעבר המחיצה תוכו הוא לרב דהאמרת דלאו מיניה לא מחריב ביה: אמר לך ר' אלעזר האי תוכו דאתי למעוטי תוך תוכו ובעית למידק מיניה מחיצה לא מצלא:

מיבעי ליה לאוכלין שגיבלן - וחיפן בטיט סביב שאין השרץ יכול ליגע בהן והכניסן לאויר התנור והני הוא דאיתרבו לטומאה מדרשא דלא תוך תוכו הוא כדקאמרת תוך תוכו הוא דמציל אבל הקפת טיט לא מיחרבא ביה לבטולי שם תוכו דלאו מיניה כה"ג לא מחריב ביה דס"ד אמינא הואיל וא"א להם ליטמא במגע שרץ לא נטמאו נמי מתורת אויר כלי חרס קמ"ל מיעוטא דלא תוך תוכו הוא (דאמר) דלא מטמא אבל הני מיטמו ומיהו מחיצה אע"ג דלאו מיניה הוא אתא ק"ו ורבייה לאיחרובי ביה:

ורבנן הני - אוכלין לא צריכי קרא הך וי"ו יתירא דדריש לקמן למעוטי תוך תוכו ואיתרבו הנך [דלאו] מיניה נינהו לא איצטריך קרא לרבויינהו דהני מתוך נפקי דהא בתוך נינהו ומהיכא תיתי לך לטהרינהו והא דקאמר הואיל ובנגיעה לא מטמאו לאו איריא היא לטהרינהו מדין אויר:

שינוי קודש - חטאת לשם עולה:

שינוי בעלים - חטאת ראובן ששחט לשם שמעון להתכפר בה שמעון דקי"ל [לקמן] דפסולה דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו:

חטאת ששחטה לשם חטאת - חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם והא מילתא לקמן בפירקין (דף ז.):

והאמר רב - בשינוי בעלים חטאת ראובן ששחטה להתכפר בה שמעון אם שמעון מחוייב חטאת (הוה) פסולה אבל אם מחוייב עולה ולא חטאת כשרה אלמא לאו מיניה לאו מחריב ביה:

התם - שינוי קודש נפקא לן [לפסולא מושחט] אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת וכאן הרי חטאת לשם חטאת נשחטה:

הכא - בשינוי בעלים פסולה נפקא לן מעליו ולא על חבירו והילכך חבירו דומיא דידיה דבר מיניה הוא דמחריב ביה לבטולי שמיה:

ארבעה תוכו כתיבי - כיצד תוכו תרי זימני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למיכתב אל תוך וכתיב תוכו למיעוטא וכן בחבירו:

חד לגופיה - שיטמא [אוכלין] מאוירן:

וחד לג"ש - שיטמא שרץ את הכלי ואע"פ שלא נגע כו' כדיליף ליה בהכל שוחטין (חולין דף כד:) נאמר תוכו ליטמא ונאמר תוכו לטמא:

ולא תוכו של אחר - למעוטי כלי שטף מטומאת אויר אא"כ נגע:

וחד תוכו ולא תוך תוכו - כדפרישית לעיל וע"כ עיקר קרא לכלי שטף אתא דאי למעוטי כלי חרס שבתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור שיציל על האוכלין שבתוכו למה לי וי"ו יתירא למעוטי לכתוב כל אשר [בתוך] יטמא ומהיכא תיתי לטמויי אוכלים שבפנימי הא לאו תוכו נינהו אלא ללמד על כלי שטף שאף הוא יציל דלא תימא דלאו מיניה לאו מחריב ביה הילכך גזירת הכתוב היא:


ומנלן דבעינן זביחה לשמה - לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות:

ממאי דלענין שחיטה קרוי זבח [דלמא] היינו שמייהו - זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה:

מה לזביחה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח - שאם שחטו שלא לאוכלין כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפילו הן בעליו דכתיב איש לפי אכלו אכילה בכזית ושאר עבודות לא פסלי שלא לאוכלין דכתיב תכוסו ותניא (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין (מחשבה) אוכלין בזריקה:

המקריב - קבלה הוא דתניא והקריבו זה קבלת הדם:

שכן פסולה בזר - לאפוקי שחיטה שכשירה בזר כדלקמן בפרק שלישי (דף לב.) שחיטה וקבלה טעונות צפון בפ' איזהו מקומן (לקמן דף מט.) יליף להו מקראי:

וישנן בחטאות הפנימיות - אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו:

זריקה זר חייב עליה מיתה - אבל שחיטה כשרה בזר וקבלה והולכה אע"פ שפסולה בזר אין חייב עליה מיתה כדאמרי' בסדר יומא (דף כד.) ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין דכתיב גבי והזר הקרב יומת ועבדתם עבודת מתנה ודרשינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה והני כולהו יש אחריהם עבודה:

מכולהו - במה הצד השוה שבהן שהן עבודה וצריכה לשמה אף אני אביא הולכה:

הולכה אפשר לבטלה - שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק כדתניא במתניתין (לקמן דף יג.):

והקריבו זו קבלת הדם - ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים זו קבלה דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקומיה בהולכה ואף על גב דלשון הולכה הוא כדחזינן בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה ולשון הולכה היא: ה"ג ואפקיה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה:

שינוי בעלים מנלן - שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר דקתני לקמן (דף מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח מנלן דבעינן לשם זובח:

זבח תודת שלמיו - שתהא זביחתו לשם תודה:

כשרה - ועלו לשם חובה:

פסולה - כלומר לא עלו לשם חובה:

תודה קרויה שלמים - כדכתיב תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא ד) תורת משה עבדי (מלאכי ג):

אנן מזבח תודה קאמרי' - דרשא דידן ואבא חנן מתודת שלמיו:

חטאת ואשם מנין - בת"כ קתני לה גבי האי קרא ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה:

חטאת ואשם מנין - ת"ל זבח:

א"כ - דלהך דרשא לחודיה אתא לרבות חטאת ואשם שתהא אכילתו ליום ולילה לכתוב לזבח לבסוף לגבי אכילה:

לא חלקת - דהא כולהו איתרבו לעיל:

שכן פסולו בגופו - לקמן מפרש לה ואזיל:

וישנו בד' עבודות - שאם שחט שלא לשמו או קיבל והלך וזרק שלא לשמו אע"פ שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו פסול כדרבינן להו לעיל אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה דהא דרבינן שחיטה לפסול בשינוי בעלים אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק אין זו מחשבה דשנוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה היא והכי אמרי' לקמן בפרקין (דף י.) שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר שחטו על מנת לזרוק לשם פלוני פסול וכן לענין קבלה והולכה לא שייך שינוי בעלים אא"כ חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר:

וישנו לאחר מיתה - המפריש קרבנו ומת והיורש מקריבו שייך בו שינוי קדש אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו:

וישנו בצבור - אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור שהרי הכל בעליו:


ואע"ג דתרתי לאו דוקא תרתי דוקא - אע"ג דמותבינן ארבעה פרכי איכא תרתי שאינן עיקר כדמפרש ואזיל:

תרתי מיהא דוקא - והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא:

ולרב פנחס כו' - ולקמן בשילהי שמעתין אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה:

לכפר עליו - היינו זריקה אלמא זריקה לשם בעלים בעיא:

את שעליו - כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה ולא נפטר:

את שאינו עליו - כגון דאמר הרי זו עולה:

מונרצה לו לכפר קאמר - דהכי משמע לו לכפר ולא לחבירו:

שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ - דכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפ' השוחט (דף קז.) דם שפך לרבות הזורק תאמר בקבלה והולכה שאין חייבין עליה בחוץ דתנן בפ' בתרא (שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ פטור:

יעשה כלל - שיהו כל עשיותיו לשם שלמים:

זבח פרט - שחיטה הוא דבעי לשמה:

אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת - דמשמע כללא שיהו עשייתו שלמים:

השתא דכתיב יעשה זבח שלמים - לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות עד שבא זבח והפסיק את הדבר:

כלל שאינו מלא - ולא נתמלא דבריו להשלים מלא פרדאשביי"ן בלע"ז:

לה' - יעשה זבח שלמים לה':

עשייתו - עבודות המיוחדות שחיטה וזריקה קבלה והולכה:

שפיכת שירים - שנשפכין שירי הדם ליסוד [אחר] שנתן ארבע מתנות ואינן מעכבין כפרה:

הא תנא דבי רבי ישמעאל כו' - בשילהי אלו טריפות (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים:

איכא למימר הכי - עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה:

ואיכא למימר הכי - עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה:

שקולין הן - המדות שוות והי מינייהו מפקת אי דרשת הא אנא דרישנא לאידך הלכך יבאו שניהם והולכה על כרחך לא תפקה מכלל קבלה:

מדרב אשי - מונרצה לו לכפר וכלל ופרט לאיתויי קבלה דאי לזריקה לא איצטריך:

שכן יש עמו דמים אחרים - שבאין עמו חטאת ועולה:

אשכחן שלמים - בין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים:

שכן טעונין כו' - ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק:

ליפסלו - שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה:

ואיצטריך - למיכתב זאת התורה למיגמר משלמים ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה:


לא ידעינן במאי - קאמר רחמנא מוצא שפתיך תשמור דהא לא כתיב בהדי' בהאי קרא עבודות לשמן ודלמא לאו בלשמן משתעי קרא כתב רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשה בהו לשמן:

הכי גרסי' רמי ריש לקיש על מעוהי - שוכב על בטנו פניו (על) כלפי קרקע:

למה הן באין - ואכתי לא קמא ליה טעמא דמתני' דילפינן ממוצא שפתיך:

ואין מרצין - שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו:

האשה - יולדת:

לא יביאו יורשין חטאתה - דהויא לה חטאת שמתו בעליה והלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה:

מודינא לך בעולה - שאם שחטה שלא לשמן שתתקרב אע"פ שאינה מרצה הואיל ומצינו שבאה לאחר מיתה ואינה מרצה וה"ה לשלמים ושאר קרבנות חוץ מחטאת ואשם מיהו דלא אתי לאחר מיתה דקי"ל (תמורה דף יח.) דכל שבחטאת מתה באשם רועה מנא לן דקרב שלא לשמן הואיל ואינו מרצה דלא אפיק תנא דמתני' אלא פסח וחטאת:

מחלוקתך - וסייעתך דאיכא רבי אליעזר דקאי כוותך:

משנה שלימה - סתם מתני' דלא פסל אלא חטאת:

פתחא לנפשאי - מנלן דקרבי:

יתיב רבי זירא וכו' - וקמתמה אפירוקיה דר"ל:

וקשיא ליה לריש לקיש אשם - אמאי קרב שלא לשמו שלא לרצות הא לא אתי לאחר מיתה:

ונסיב תלמודא - כלומר נסיב קרא לתלמודא דמילתיה:

אימא הבא בנדר ונדבה - כדמשמע קרא לייתו ולא לירצו כו':

ריש לקיש מהכא פתח - לה (מהכא) לא נפקא ליה ממוצא שפתיך דליקרב אלא דלא לירצי והקרבתו מהאי קרא יליף ושחט אותה לחטאת אותה מיעוטא הוא אותה הוא דבעינן לשמה ואי לא פסולה כדיליפינן לקמן הא שאר קדשים כו':

ארצויי נמי לירצו - כיון דנפקא לן הקרבתן מאותה:

אינה מרצה - כדאמר אם לאו יהא נדבה:

אשם שמכפר - על לאוין האמורים בשבועת הפקדון והקדש ושפחה חרופה:

שכן טעונים נסכים - ולא גרס סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה:

שלמים ישנו בצבור - כבשי עצרת:


הקיש הכתוב - אשם לשלמים ואין משיבין על ההיקש:

אקיש לחטאת - דפסול: קשיא ליה לריש לקיש אשם משום דלא אתי לאחר מיתה לימא ליה ר' אליעזר אשם נמי אתי לאחר מיתה. שאשם שמתו בעליו רועה ודמיו נופלין לקיץ המזבח:

למותרו - שדמיו נופלין לנדבה כדפרישית:

חטאת נמי - מותרו נדבה הוא כגון הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה (יומא סה.) וההיא קריבה לאחר מיתת בעלים שהרי נתכפר בחבירתה בחייו ואין זו חטאת שמתו בעליה אלמא אתיא חטאת לאחר מיתה ואפי' הכי פסולה שלא לשמה ואשם נמי ליפסול:

מיעט רחמנא הוא - בשעיר נשיא כתיב בשחיטתו (ויקרא ד) ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא שישחטנו לשם חטאת ואם לאו פסול דהוא משמע בהוייתו יהא אם בהוייתו יהא כשר ואם לאו פסול ומינה ילפי' פסול דחטאת לקמן בפרקין (דף י:):

אשם נמי כתיב ביה אשם הוא - בצו את אהרן והקטירו המזבח אשה לה' אשם הוא בזמן שהוא לשם אשם כשר ואם לאו פסול:

ההוא לאחר הקטרת אימורין - דלא ילפינן מיניה כדתניא לקמן בפ"ק אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין וליכא למימר בהקטרה דמבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר דאין כפרה אלא בדם ואע"ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא (ויקרא ו) קודם שחיטה לא ילפינן מיניה דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת הדם:

שניתק לרעייה - שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב"ד הוציאו וירעה:

ושחטו סתם כשר - לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה:

ניתק אין - דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא אשם הוא בהווייתו יהא:

הנהו נמי לייתו ולירצו - איורשים:

יולדת - עולת יולדת דאייתי ראיה מיניה יביאו יורשים עולתה מאי לייתו ולירצו איכא אם היא ילדה כו':

מאן לימא דאי איכא כמה עשה גבה - דיולדת דלא מיכפרא עולתה עלייהו אם הביאה מחיים עולה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה דתניא גבי עולת נדבה בת"כ ונרצה לו מלמד שהמקום מרוצה לו ועל מה המקום מרוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהם מיתת ב"ד מיתה בידי שמים כרת (בידי שמים) מלקות ארבעים חטאות אשמות הרי עונשן אמור הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה:

למימרא דקני להו - ליורשין בהמת קרבן אביהן דקפרכת תכפר עלייהו:

אין בה משום שותפות - דאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קד:) הכל בא בשותפות לא חילק הכתוב אלא מנחה שנאמר בו נפש:

ה"ג [נפש] אמר רחמנא - ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' (ויקרא ב):

דאין ממירין בה - אם המיר אינו תמורה:


ושותפין לא מצו ממירין - דתניא הכל ממירין [חוץ מן השותפים] לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר אחד מימר ולא שנים ממירין:

שאני התם - אע"ג דלא קניא להו גזירת הכתוב הוא דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן:

אחד ממיר - דהא דיורש ממיר בקרבן אביו מהכא נפקא לן אם המר לרבות את היורש דהוה מצי למיכתב אם ימר והכא נמי בלשון יחיד כתביה:

אם יגאל איש ממעשרו לרבות יורש - שמוסיף חומש ופודה את מעשר אביו:

איתיה בשותפות - דלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני ותמורה היינו טעמא משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד:

המקדיש מוסיף חומש כו' - אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו ואם גאל יגאל את השדה [המקדיש אותו]:

ומתכפר עושה תמורה - דאיהו הוה בעלים דידיה ובמסכת תמורה יליף טעמא בפ"ק:

והתורם - תרומה משלו על הכרי של חבירו טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה ואם בא ישראל ואמר לו הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן אותה סלע טובת הנאה של מפריש הוא ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כו) מי שהפרישה מתבואתו בידו לתתה:

ומשני מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא - כפרה קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין להן הלכך גבי מנחה כשרה ליקרב דלא דשותפין היא אבל כפרה קופיא וצפה ממילא יש להן בו והלכך ממיר:

קופיא - לשון צף כמו (חגיגה טז:) אקפו ידייכו וכמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל תרגום וקפא ברזלא ויש לו דומה במסכת יומא (דף טז:):

כיפרו על מה שבאו - קדשים שנזבחו שלא לשמן יקרבו ותנן לא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר מיהו מבעיא ליה אם כפרו על החטא שהופרשו עליו ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים:

אמר רב אשי רב שישא בריה דרב אידי - דיליף לא כיפרו מדבעי לאיתויי שני:

הכי קשיא ליה - בהבאת שני טפי מהקרבת ראשון:

אי אמרת בשלמא לא כיפרו - אפילו הכי מיקרב קרבי דשלא לשמו מכח לשמו קאתי דמתחילתו לשמו הוקדש ושני בא לכפר על החטא כגון אם עולה היא מכפרת על עשה או אם אשם הוא יכפר על אשמו:

אעשה דלאחר הפרשה כו' - אסתם עולה קאי שנזבחו לשמן:

אחטאת - דלא מכפרא אלא שגגת כרת דקודם הפרשה דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו' (ויקרא ד):

כיון דאי איכא כמה עשה גביה מכפרא - שהרי לא חייב הכתוב להביאו שתחייב על כל עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקדוש ברוך הוא (בת"כ פ' ויקרא) אלמא כולן נתכפרו:

שירי מצוה - שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה:

כאילו לא כיפר וכיפר - כלומר אף על פי כן כיפר: מאי כיפר ומאי לא כיפר לאו כיפר עשה קמא דקודם הפרשה ולא כיפר עשה דסמיכה דהוה ליה לאחר הפרשה:

בעמוד וסמוך קאי - ואכתי כל כמה דלא שחטיה לא עבר עליה:

כיפר גברא - על כל עשה שבידו וניצל מן היסורין:


לא כיפר קמי שמיא - לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר:

אם נתן - שיריים על ראש מצורע כיפר כו' דכפרה אמתנות הראש כתיבא:

שירי מצוה הן - דכתיב והנותר הלכך הוי כשפיכת שירי הדם דחטאת דלא מעכבי כדלקמן (דף נב.):

לא כיפר מתנות הראש - ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך שיתחיל בבהונות:

כבשי עצרת שלמים נינהו - והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו והלא חובה ללחם הן באין להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים:

שעירי עצרת - גבי עצרת כתיבי שני שעירים חד בתורת כהנים ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא לן במסכת שבועות (דף ב.) שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף:

שני למה קרב - והלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו:

בין זה לזה - קס"ד בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה:

[ראויים היו ישראל כו' - דכל שעה] בספק חוטאין קיימי:

אלא שחיסך הכתוב - חסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי שחס על ממונם וחבירו במסכת מנחות (דף עו:) מפני החיסחון ומפרש מאי מפני החיסחון התורה חסה על ממונם של ישראל:

והא הכא - דטומאה שאירעה בין זה לזה עשה דלאחר הפרשה הוא שהרי מאתמול הופרשו וקתני דשני מכפר טומאת מקדש וקדשיו עשה נמי הוא דכתיב וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה):

אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמי - דלא מכפר שני אמידי ואין צריך לבא:

הכא במאי עסקינן - דהוצרך שני לבא דאפרשינן בזה אחר זה והאי שאורעה בין זה לזה דקתני שאורעה אתמול בין הפרשתו של זה להפרשתו של זה ולעולם אעשה דלאחר הפרשה לא מכפר:

וליקום ולימא ליה כו' - בתמיה אפשר שלא בא הכתוב אלא לכך והלא בכל שנה הצריכו שנים:

לב בית דין - (העם) העוסקין בצרכי צבור מתנה עליהן שאפי' יפרישו הכהנים בבת אחת לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים:

קרבנות צבור סכין - השוחטן מושכתן למה שהן ראויים ועומדין ואפילו לא ידע השוחט מה הן (או) כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן שמצוה להביא מן החדש כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ המזבח כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח ואע"ג דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח הואיל ולא חזו לתמידין קרבי למאי דחזו משום דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו ואם לאו יקייצו בהן את המזבח ונראה בעיני דלא דלא גרסי לה להא דשמואל הכא דהא מוקמינן ליה בפ"ק דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן:


לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימין - דהכי גמר לה רבי יוחנן מרביה דפליגי בה רבי שמעון ורבנן לרבי שמעון לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה [לומר] אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהא קדושים לדמיהן שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאם לחול ויפלו דמיהם למותר תרומה ואחר כך יחזרו ויקחו אותם מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידין ולדברי חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן תנאי זה אלמא לית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן (בהן) דאי אית ליה יוכשרו לתמידין ולא יקייצו אלא לית [ליה לב ב"ד מתנה] כך שמעתי בשבועות:

ועוד - אי נמי בעית למימר דקרא דחיק ומוקי אנפשיה כשהפרישן בזה אחר זה ובטומאה דערב יום טוב קאמר מי מצית למימר דכי קתני שאירעה בין זה לזה בהפרשה קאמר והא בעא מיניה כו':

בשתי כוסות - נשחטין כאחד ואין שהות לאורועי טומאה בין שחיטתיהן ונזרק דמו של ראשון שני למה קרב לר' שמעון הרי אין טומאה בין זה לזה ואמר ליה לטומאה שאורעה בין זריקתו של זה לזריקתו של זה:

ע"כ לא מיבעיא כו' - אפילו לרבי ירמיה לא מתמה אלא אי מכפר אעשה דלאחר שחיטתו אי לא מכלל דפשיטא ליה דבין זה לזה דקאמר רבי שמעון בטומאת י"ט קאמר בין שחיטתו של זה לשחיטתו של זה:

דלמא אם תמצא לומר קאמר - דלמא תרוייהו קמיבעיא ליה והכי קמיבעיא ליה האי בין זה לזה דקאמר רבי שמעון קודם הפרשה קאי או לאחר הפרשה קאי ואם תימצי לומר אחר הפרשה נמי קאי קודם שחיטה או אפילו לאחר שחיטה עד זריקה ואהדר ליה איהו אפילו עד זריקה ודלמא לא קיימא לן כר' זירא ולא איפשיטא בעיין:

תודה ששחטה לשם תודת חבירו - לא ששחטה ע"מ שיתכפר בה מי שאינו בעליה ואין זה שינוי בעלים אלא שינוי קודש שהיתה לראובן תודה ולשמעון תודה אחרת ושחט את תודתו של זה לשם תודתו של זה [וה"ה] בשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם:

כשרה - ועולה לבעלים דאפי' שינוי קדש אין כאן:

פסולה - לא עלתה לבעלים דשינוי קדש הוא:

לשם שלמים דידיה בעינן - דכתיב זבח תודת שלמיו והאי דאיפלוג בתודה משום דמינה מייתי רבה סייעתא למילתיה מדאבא חנן ומיהו ה"ה לשאר זבחים:

כשרה - עלתה לבעלים:

פסולין - לא עלו:

לא דידיה - ואע"פ שלא באו על הודייה אחת דארבעה צריכין להודות כדאמרינן בברכות (דף נד:) וכתיב בהו (תהלים קז) ויזבחו זבחי תודה ושחט תודה בשעת עלייתו מן הים לשם תודה שהפריש על יציאתו מבית האסורין:

חטאת ששחטה לשם חטאת - כגון חטאת חלב שנשחטה לשם חטאת דם:

כשרה - ועלתה לו:

פסולה - פסולה לגמרי כדתנן חוץ מן הפסח והחטאת:

על מי שמחוייב חטאת - בשינוי בעלים על מנת לזרוק דמה לשם חבירו המחוייב חטאת כמותו:

שאינו מחוייב עשה - שלא עבר עשה ובעשה שייך למימר חטאת כדמפרש ואזיל:

ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה - הלכך מחוייב כפרה כמותו הוא:

למימרא - דעשה בת מינה דחטאת היא:

והאמר רבא כו' על מי שמחוייב עולה כשרה - אלמא לאו מיניה הוא דהא עבירות עשה בידו שהפריש עולה עליהן:


מקיבעא לא מכפרא - חטאת אעשה:

מקופיא מכפרא - הלכך על מי שמחוייב עולה כשרה כיון [דהפריש] עולה שייכי כולהו עשה שבידו אעולה ותו לא שייך חטאת גביה אבל מי שלא הפריש כלום ועבירות עשה בידו שייך חטאת גביה דאילו הוה מתחייב חטאת מכפר עשה מקופיא הלכך חייל שמיה אחטאתו שנשחטה לשמו לפוסלה:

לאחר מיתה - שמת בעליה והקריבה היורש:

פסולה - לא עלתה וצריך היורש להביא אחרת:

יש בעלים - שהיורש הוא בעליה:

דוקא קאמר מר - אי פליגי אדרבא ובעי לאתויי אחריתי או דלמא דאי איכא כמה עשה גביה דיורש מכפרא אם לא שינה בה ומיהו היכא דשני לא בעי לאיתויי אחריתי דהא איהו לא נדר מידי:

עולה דורון היא - אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסרח במלך וריצהו ע"י פרקליטין וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו:

היכי דמי - כלומר היכי דמי שתהא באה לכפרה:

אי דליכא תשובה - אעבירות עשה שבידו:

זבח רשעים תועבה - פסוק הוא במשלי (כא):

למה באה לפני עולה - כל מקום שמביא חטאת ועולה חטאת קודם כדיליף לקמן בפרק כל התדיר (דף פט.):

פרקליט - מליץ טוב:

פסח מנלן - בין למצוה בין לעכב דקס"ד לא אתי לן כשאר זבחים משלמים דלא כתיב בההוא קרא דזאת התורה דאיתרבי כל הזבחים מיניה למצוה:

מותר הפסח - שאבד ונתכפר באחר ונמצא הראשון:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים שהן באין מכל צאן ומכל בקר בין זכרים בין נקבות מה שאין כן בשאר זבחים שהוקבעו או בזכר או בנקבה עולה ואשם הוקבעו בזכרים חטאת הוקבע בנקבות והוקבע בזכרים כגון שעיר נשיא אינו בא בנקבה:

למצוה בשינוי קודש - בכולהו עשיות ילפינן מיניה דהא כתיב ועשית:

הוא - משמע פסח הוא בהוייתו לשמו כשר שלא לשמו פסול:

דהכא והכא - בשינוי קודש ובשינוי בעלים דהוא משמע אתרוייהו כשהוא עשוי כמצותו משמע:

ואשכחן זביחה - בשינוי [קודש ובשינוי] בעלים:

ביום צוותו - סמוך לזאת התורה ודרשינן סמוכין ביום צוותו להקריב את קרבניהם לרבות קרבנות שלא הוזכרו במקרא בענין שלמעלה:

אף כל כו' - הלכך מצוה בפסח ילפינן משלמים דרבינן להו לעיל לשינוי קודש ולשינוי בעלים (ועשית פסח לעכב בכל עשיותיו בשינוי קדש ואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשינוי בעלים):

וכשלמים - כלומ' כיון דגלי קרא עכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעכובא מהיקשא דמצוה כשלמים מה שלמים כו': הכי גרסי' אלא הוא למה לי לכדתניא [וכו'] אבל אשם לא נאמר כו' ול"ג כל מקום שנאמר בזביחה אינו אלא לעכב דהך ברייתא לקמן היא בפירקין בדינא ר' אליעזר ורבי יהושע ול"ג ליה:

לכדתניא - כלומר לגלויי על הוא דגבי אשם דלא ילפינן פסול מיניה כדמהדר ליה רבי יהושע לר' אליעזר לקמן בפירקין (דף י:) שהיה דורש אשם הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול וקא מהדר ליה רבי יהושע פסח נאמר בו הוא בשחיטה לפיכך שלא לשמו פסול אבל אשם כו':


ולקח הכהן - לשון קבלה הוא:

וכפר - היינו בזריקה הולכה לא אצטריך קרא דבכלל קבלה היא מתרביא ליה:

אשכחן למצוה כו' - ואי קשיא מצוה מהיקשא דזאת התורה משלמים אתיא כשאר כל הזבחים אין הכי נמי ומסקנא מהתם יליף לה לקמיה ומעיקרא הוא דמהדרינן דנכתבו כולהו בגופיה:

כדאמר רב הונא כו' - לקמן בשמעתין:

חטאתו - וכפר עליו הכהן מחטאתו (כשזרק דמו לשמו חטאת חטאתו) מדהוה ליה למכתב מחטאת וכתיב וי"ו יתירא למדרש בה לשם בעלים:

אשכחן מצוה בשנוי קדש - בכל עבודות וזריקה אשכחן בה מצוה ועכוב בשנוי בעלים דהאי מחטאתו נמי בזריקה כתיב שהיא הכפרה:

לעכב בכל עבודות בשנוי קדש - שלא למדנו לאחד מהן ושאר עבודות לבד מזריקה בשנוי בעלים בין למצוה בין לעכב מנלן:

שיהו כל עשיותיו לשם חטאת - ולמצוה לא אצטריך קרא דהא נפקא לן משאר חטאות והאי לעכובא: [ה"ג בס"א] אשכחן שנוי קדש שנוי בעלים מנלן:

אמר רב הונא כו' - גבי נזיר כתיב ועשה את חטאתו ואת עולתו הרי למצוה וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן בין זריקה לשאר עבודות בשנוי בעלים למצוה אף חטאת לא תחלק בין זריקה לשאר עבודות לעכב הרי לך מצוה ועכוב בין בשנוי קדש בין בשנוי בעלים כך נ"ל וכן יש לפרש גבי חטאת מצורע לקמן נ"ל:

ולרבינא - דלא קשיא ליה אלא עולת עולתו מנחתו ונסכו דכתיבי נמי גבי נזיר אמאי לא קשיא ליה:

ההוא מיבעי ליה - כי היכי דדרשינן לכל מנחתם ונסכיהם בלילה ואפי' למחר שיוכשרו לבא למחר לבא בלילה הכי נמי דרשינן להאי ועשה את מנחתו כל זמן שיעשנו הוא קרוי מנחתו ונסכו של זה אע"פ שלא קרבו עם זבחו:

מי גמרי - שאר חטאות וחטאת נזיר מהדדי דתמצי לומר חד למצוה וחד לעכב סתם חטאת קרי חטאת חלב משום דשכיחא טפי:

שכן כרת - מכפרת על חייבי כרת אלמא לא גמרי מהדדי וכיון דלא גמרי מהדדי תרווייהו למצוה אצטריכו:

ואשכחן שנוי קדש - ולעכב דהא נפקא לן מצוה לעיל בשאר חטאות:

וכפר על המטהר - סיפיה דועשה הכהן את החטאת הוא ועל המטהר אכולהו עשיות קאי:

ותיתי מהנך - נזיר ומצורע:

שאלה - נזיר נשאל לחכם ועוקר נזירתו ופטור מן הקרבן:

שכן אין באין בדלות גרסינן - שאין חטאות יורדות בעניות להביא עוף:

והנך קראי לעכב - וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה אף חטאת לא תחלוק בו לעכב וכיון דכתיב עכובא בזריקה אתיא להו לכולהו עבודות בהך דרשא מהיקשא דשלמים:

אשכחן חטאת חלב דכתיב ביה לחטאת - ושחט אותה לחטאת בסתם חטאת כתיב אם נפש כי תחטא וגו':


חטאת דעבודת כוכבים - דכתיב בפ' שלח לך ולא כתיב בהאי עניינא וכן חטאת דשמיעת הקול לא כתיב בההוא עניינא דההוא עניינא בחטאת דשגגת כרת קיימא כדילפינן בהוריות (דף ב.):

שמיעת הקול - שבועת העדות ושמעה קול אלה (שמיעת הקול) ושבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו בחד עניינא כתיבי בקרבן עולה ויורד ושמעה קול אלה או נפש כי תשבע לבטא או נפש אשר תגע וגו' ומוקמא לה במסכת שבועות בטומאת מקדש וקדשיו:

אתיין במה הצד - מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לחטאת נזיר ומצורע שכן יש עמהן דמים אחרים חטאת חלב תוכיח הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא חטאת דשמיעת הקול ומחטאת חלב וחדא מהני לא אתיא דאי מחטאת חלב וחטאת נזיר איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן באין בדלות תאמר בשבועת ביטוי שהיא בעולה ויורד אי מחטאת חלב וחטאת מצורע איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בשאלה תאמר בשבועה שישנה בשאלה:

שלא לשמו פסול - כדאמרי' (לעיל דף ז:):

בשאר ימות השנה לשמו פסול - כדאמרי' במס' פסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול דכתיב בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בי"ד בין הערבים:

שלא לשמו כשר - כדמפרש ואזיל:

מנהני מילי - דבשאר ימות השנה שלא לשמו כשר:

ואם מן הצאן קרבנו כו' - לאו קרא יתירא קא דריש אלא משמעותא דקרא משמע ליה הכי ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן היה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחך שלא בזמנו קאמר דאי בזמנו הא ילפינן ליה לעיל דפסול:

ואימא שלמים אין כו' - שחטו לשם שלמים ליתכשר אבל שחטו לשם עולה ליפסיל וברייתא קתני שלא לשמו כשר ואפילו שחטו לשם עולה או לשם חטאת:

לזבח - קרא יתירא הוא דמצי למכתב לשלמים:

אימא לכל דשחיט להוי כוותיה - שחטו לשם עולה יהא עולה דהא אתרבי ליה כל זבח:

ה"ג אי הוה כתיב לשלמים וזבח כדקא אמרת - דאי כתב הכי הוה משמע יהא כשלמים או כשאר זבח:

השתא דכתיב לזבח שלמים - הכי משמע לכל זבח שיזבחנו לשמו שלמים יהיה:

ואימא לזבח כלל כו' - אמאי דריש להאי זבח שלמים הכי דרוש הכי דבר הבא מן הצאן יהא לכל הזבחים כלל שכשר שלא לשמו כי הדר כתב שלמים פרט שלא הכשרתיו בעקירת שמו אלא א"כ שחטו לשלמים אבל שחטו לשם זבח אחר פסול:

ואפי' לעופות - שחטו לשם חטאת עוף:

אף כל שהוא שלא לשמו - יצא לשמו:

חטאת ואשם לא - שחטו לשם חטאת ואשם יהא פסול אפילו לשלמים:

אלא לזבח רבויא הוא - אינו לשון כלל ולא דרשי' ליה בכלל ופרט שאין כללות ופרטות באין מרבוי לשון אלא ממשמעות המקראות וכגון (ב"ק דף סג.) בכל אשר תאוה נפשך כלל וכן מן הבהמה כלל בקר וצאן פרט אבל לזבח שלמים שתי תיבות דבוקות הן כאילו כתיב לזבח השלמים וקרא יתירא בעלמא הוא דהוה מצי למכתב לשלמים וכל מקרא של לשון ייתור אינו לכלל ופרט אלא לרבות וכמאן דכתיב לשלמים וזבח דמי דאיתרבו ליה כל הזבחים:


דוחין קדשים הנאכלין - פסח זה מתחלה הוקדש לשם קרבן הנאכל הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה:

שאין נאכלין לכל אדם - אלא לזכרי כהונה:

ליהוי מעשר - דהא קדשים קלים הוא. בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:): במעשר בהמה כתיב יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא:

עברה עברה - בבכור כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז):

למילקא עלה - משום לא יחליפנו:

זו תמורה - ממש שהעומדת כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהויא תמורה:

ואין אחר - זבח ראשון ששחטו לשם תמורה:

ומותרו בעי נסכים - דהא אמרת שלמים ניהוי:

דמותר תודה עצמה - כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה (מנחות דף עט:) זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם:

ומותר דאתי לה מעלמא - תודה שבאה ממותר פסח:

דילמא במותר אשם כתיב - האי ואם מן הצאן דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר:

בכל צאן - בכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים:

בכל אתר את אמר - בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה (ב"ק דף מ:):

וכאן אתה אומר מן לרבות - דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע שבא מכל צאן:

ה"נ - כי מוקמינן לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא: ה"ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה:

והא מדכתיב אם כבש אם עז מכלל דלאו במותר הפסח הוא דכתיב - אלא בשלמים גרידי וה"ק אם נדר להביא מן הצאן יביא איזה שירצה או כבש או עז דאי במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים ומן העזים (שמות יב):

לכדתניא כו' - לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים:

כבש - קרא יתירא הוא דכיון דכתיב [מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב] בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא שני מינין:

לאליה - שתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה יסירנה מקום שהכליות יועצות:

שלמים הבאין מחמת פסח - חגיגת ארבעה עשר כדאמרי' בפסחים (דף סט:):

והא מהכא נפקא - דפסח שעברה שנתו קרב שלמים והלא זה הוא מותר הפסח והא ילפת לה לעיל מדאבוה דשמואל:

ומאי ניהו שלמים - דבאין מכל צאן ובקר בין זכרים ובין נקיבות:


עיברה זמנו - זמן שחיטת הפסח:

לא זמנו ולא שנתו - ואם שחטו קודם הפסח לשם שלמים כשר ואע"ג דחזי לפסח ראשון:

ממילתייהו - מפסח ראשון:

משמיה דמבוג - שם חכם:

חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון - שעיר חטאת [דחנוכת] הנשיאים:

כשרה - ולא הויא שינוי קדש דלא אמרי' חטאת נחשון כיון דלדורון אתי ולא לכפרה על חטא הרי היא כשחיטה לשם עולה וכ"ש דשינוי בעלים לא הוי דלא שחטה להתכפר בה נחשון:

ועלו לבעלים - ר"ש פליג אמנחות ומודה בזבחים:

מחבת ומרחשת - שני כלים שבהם מטגנים את המנחות שכל המנחות היו עשר עשר חלות מחבת צפה ומעשיה קשים מתוך שהכלי צף מעשיה מתפשטין והאור שורף את השמן מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ורכין שאין האור שורף את השמן וכשמניח אדם אצבעו עליה נראה כמו רוחשת:

חריבה - מנחת חוטא שאין בה שמן דכתיב (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן:

מעשיה מוכיחין - דמחשבה הניכרת שהיא שקר סבר ר"ש דלא מהניא:

שחיטה אחת לכולן - וכי שחיט עולה לשם חטאת ליכא הכירא דמשקר הילכך מהניא מחשבה כ"ך שמעת"י במנחו"ת:

טעמא כו' - אלמא אפי' לרבי שמעון דמהדר להיכשירא לא יליף מזאת תורה וכ"ש דמדרבנן קשיא לך דאמרי אף במנחות לא עלו אלמא לא דרשי תורה להכי ולרבא דאמר לעיל (דף ז.) חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ליכא למיפרך מינה דהתם כיון דכי הדדי נינהו דתרוייהו חטאת סתמא שמייהו וכפרת שתיהן שוה על הכרת אין שם שינוי קודש והרי חטאת לשם חטאת נשחטה ואילו מנחת מחבת ומנחת מרחשת אין שמותיהן שוין זו שמה לבדה וזו שמה לבדה אלא לרב קשיא דהא לשם חטאת נחשון שינוי גמור הוא שהרי היא כעולה וקאמר כשרה משום תורת חטאת:

אלא אי איתמר - דרב הכי איתמר ובשינוי בעלים איתמר:

שיתכפר בה - היינו שינוי בעלים:

שאין כפרה למתים - הילכך לא קרינא ביה במחוייב כפרה כמותו:

הא חי - אם שחטה בשינוי בעלים לשם אדם חי:

דומיא דנחשון - שמחוייב חטאת שאינה על חטא הדומה לשעיר נחשון כגון חטאת נזיר ומצורע הבאות להכשיר פסולה:

ופרכינן הני עולות נינהו - ואנן קים לן לעיל (דף ז.) חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשירה והני כעולה דמו: פשיטא ל"ג:

עיקר חטאת נקט - שורש החטאת שהיא היתה חטאת יחיד ראשונה:

לשם חטאת עבודת כוכבים - רבותא נקט אע"ג דלא דמיא לשאר חטאות שהן בכבשה או שעירה והיא אינה כשירה בכבשה אלא בשעירה:

בעיא דרבא היכי מתניתו לה - וכיון דאמרת דרבא בכולהו פסיל ואפילו חטאת חלב לשם חטאת דם כ"ש לשם חטאת דטומאת מקדש וקדשיו:

מי אמרינן כרת כמותה - והוה ליה מחוייב כפרה כמותו וקרינן ביה עליו ולא על חבירו וחבירו דומיא דידיה או דילמא כו' דאין קבוע כמותו שבא בעולה ויורד:

שחטה לשמה - שלא חישב על השחיטה אלא על הזריקה חישב בשעת שחיטה דהיינו מעבודה לעבודה:

מחשבין מעבודה לעבודה - כלומר מחשבה מועלת מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו:

דילפינן ממחשבת פיגול - דמהניא ביה הכי דתנן בפרק שני (לקמן דף כז:) השוחט את הזבח על מנת לזרוק דמו למחר פיגול:

אין מחשבין מעבודה לעבודה - בשלא לשמו דלא ילפינן לה מפיגול דהתם עיקר מחשבתו המביאה לידי פיגול זו היא שיחשוב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת מן אחת העבודות להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו וזריקה אכילת מזבח היא והוא הדין אם חישב על הקטרת החלב שאינה מן עבודות הילכך לא דמיא לשלא לשמו:


השוחט את הבהמה - של חולין לעבודת כוכבים אסורה בהנאה כדין זבחי מתים וזבחי מתים ילפינן (ע"ז דף כט:) שם שם מעגלה ערופה:

לזרוק דמה לעבודת כוכבים - (ועבודת) השחיטה לא נעשית לשם עבודת כוכבים אלא בשעת שחיטה חישב לעבוד הזריקה לשם עבודת כוכבים ולא זרק:

מחשבין מעבודה לעבודה - מחשבה היא לענין זבחי מתים ליאסר בהנאה:

דילפינן - עבודת כוכבים שהיא חוץ ממחשבת פיגול שהוא פנים:

מותרת - לאכילה:

אין מחשבין מעבודה לעבודה - ואינה אסורה אלא אם כן שחט לעבודת כוכבים שבשחיטתה עבד עבודת כוכבים או זרק לעבודת כוכבים:

פנים מפנים - מחשבת שלא לשמו מפיגול:

הריני שוחט חוץ לזמנו - ולא חישב על מנת לאכול ולא על מנת לזרוק או להקטיר אלא על השחיטה חישב סתם חוץ לזמנה כשר דלאו מחשבה היא דאין זמן אלא באכילת אדם ומזבח (דזהו) פיגול:

שכן כרת - האוכל פיגול אפי' לאלתר חייב כרת הואיל וחמור מהניא ביה מעבודה לעבודה:

הריני שוחטו חוץ למקומו - שלא חישב לא על אכילה ולא על זריקה אלא אמר הריני שוחט חוץ למקומו כשר דהא חזינן דבמקומו הוא שוחטו ועוד דבאכילת אדם או מזבח תלה רחמנא לחוץ למקומו וחוץ לזמנו דכתיב ואם האכל יאכל וגו' וילפינן חוץ למקומו וחוץ לזמנו מהאי קרא לקמן (דף יג.):

על מנת לזרוק דמו חוץ למקומו כו' פסול - (בפרק שני) והשתא ליכא למפרך שכן כרת שאין חייבין כרת על אכילתן כדתניא לקמן [בפרק שני] (דף כח.):

שחט לשם פלוני כשר - דאין שינוי בעלים חל על השחיטה דלא שייך שם בעלים אלא על הכפרה והיינו דאמרן לעיל (דף ד.) דשינוי בעלים אינו בד' עבודות:

לא תאמר בזריקה - מחשבין שלא לשמו דרבינן ליה לעיל בכולהו עבודות:

משחיטה וקבלה - ומה שחיטה שכשרה בזר פסולה בשלא לשמה זריקה לא כל שכן כי פרכת מה לשחיטה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח קבלה תוכיח:

דאין מחשבין מעבודה לעבודה - אלא בשעת זריקה גופה בעי מיחשב:

ודלמא - להכי כתביה לאשמועינן רבותא דמחשבין מעבודה לעבודה [שלא] בשעת זריקה גופה בעי מחשב דאפי' לא חישב על הזריקה בשעתה אלא בשעת שחיטה הויא מחשבה:

אם כן - דמחשבין אתא לאשמועינן לשתוק קרא מיניה ותיתי דמחשבין מקל וחומר דרב אשי כדאמרן ומה אם במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כו':

ואידך - רבי יוחנן פריך הכי דלא נפקא לן זריקה מקל וחומר דקבלה ושחיטה:

מה להנך כו' - הלכך לאו קרא יתירא הוא דניליף מיניה דאין מחשבין:

השתא מיהת בשלמים קיימינן - דבשלמים כתיבא מחשבה שלא לשמו הלכך מצי למילף זריקה משחיטה וקבלה וליכא למיפרך צפון דשלמים לא בעי צפון וליתנהו פנימיות:

שכן דמה למעלה - מחוט הסיקרא דתנן במס' מדות (פ"ג מ"א) חוט הסיקרא חוגרת באמצע להבדיל בין דמים עליונים לדמים התחתונים ויליף לקמן (דף נג.) מן והיתה הרשת עד חצי המזבח התורה נתנה מחיצה להבדיל וחטאת בהמה נעשית למעלה דכתיב בה (ויקרא ד) על קרנות וכן עולת העוף כדלקמן (דף סד:) ושאר זבחים שלא פירש בהן נעשין למטה דכתיב בהו מזבח ולא כתיב בהו קרנות וכוליה מזבח ליכא למימר דהוה מקומן שהרי תורה נתנה מחיצה:


חוזרני חלילה - ולא יקום הדין ולקמן פריך וניהדר דינא וניתי במה הצד:

נאמר בה היא בשחיטה - שעיר נשיא:

הרי הוא אומר כו' - ואין משיבין על ההיקש ולקמן בסוף שמעתא מפרש טעמייהו דרבנן דסמכי אהיקשא אחרינא והך היקשא דרשינן למילתא אחריתי:

תיתי במה הצד - דפסח וחטאת נאכלין (ליום ולילה) אף אני אביא אשם:

צד כרת - חטאת באה על שגגת כרת ופסח חייבים עליו כרת טהור שלא היה בדרך רחוקה:

שכן נכנס דמה לפני ולפנים - כגון ביום הכפורים:

בחטאות החיצונות קאמרינן - במתני' דפסולה ואע"ג דלא עיילי לפנים ומינייהו יליף ר' אליעזר:

שאם נכנס דמה לפנים פסול - פירכא היא וה"ק ולימא ליה מה לחטאת החיצונה שכן אם נכנס דמה לפנים פסולה דכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' תאמר באשם דלא מיפסיל בהכי:

אית ליה לרבי אליעזר אף באשם - שנכנס דמו לפנים פסול לקמן בשמעתין: ולימא ליה ר' יהושע מה לחטאה שכן מכפרת על חייבי כריתות:

מחטאת דשמיעת קול - יליף רבי אליעזר דאינה באה על כרת:

ולימא ליה שכן טעונה ארבע מתנות - תאמר באשם שאינו טעון אלא שני מתנות שהן ד':

כר' ישמעאל כו' - באיזהו מקומן (לקמן נג:) נאמר כאן סביב בעולה ואשם ונאמר להלן סביב בחטאת [המילואים] מה להלן פיסוק ארבע מתנות דהא ד' מתנות כתיבי בה ואי אפשר לשתי קרנות בבת אחת אף כאן פיסוק ד' מתנות באותה מתנה שנותן לקרן שהוא כשתים צריך לפסוק לצפונה של קרן ולמזרחה של קרן:

ולימא ליה שכן טעונין ד' מתנות על ד' קרנות - מה שאין כן באשם דר' ישמעאל גופיה לא בעי בשאר זבחים אלא ד' מתנות בשתי קרנות דקתני בדר' ישמעאל אי מה להלן ארבע מתנות [על ארבע קרנות] אף כאן כו' אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד:

וליטעמיך - טובא הוה ליה לרבי יהושע למיפרך דהא איכא קרן ואצבע וחודה שחטאת טעונה ליתן מתנותיה באצבע כנגד חודה של קרן אבן של אמה על אמה ברום אמה בד' מקצעות המזבח מה שאין כן בשאר הדמים דאפילו עולת העוף שהיא למעלה מחוט הסיקרא כדלקמן אינה צריכה להגביה כ"כ ולתת על הקרן ממש אלא שתהא למעלה מן החוט כל שהוא כדתניא לקמן (דף נג.) עשאה למטה מרגליו אפי' אמה כשרה ואין שום זבח טעון מתנות אצבע אלא זורק מן הכלי אל קיר המזבח למקצעותיו השנים והדם מתפשט לצפון ולמערב ואין מתנתו כנגד חודה במשך מלמעלה למטה כחטאת שצריכה כנגד חודה לקמן באיזהו מקומן (דף נג.): ולימא ליה רבי אליעזר אשם נמי דמו למעלה דהא רבי אליעזר מקיש אשם לחטאת:

חטאת העוף - דמה למטה לקמן בפרק קדשי קדשים (דף סג.):

אינה מין זבח - אלא מין מליקה:

אין להן קצבה - לדמיהן ואשם יש לו קצבה לדמיו בכסף שקלים:

המחטא אותה - הזורק דמה ובחטאת כתיב ומיעט אותה בחטאת למעוטי שאר קדשים ממקום מתן דמו של חטאת:

אי הכי - בשחיטת חטאת נמי כתיב אותה לחטאת ומיעוטא הוא ולידרשא ר' אליעזר למעוטי אשם מפסול שלא לשמו:

שייר עולת העוף - שהיא למעלה דילפינן לקמן (דף סה.) מומלק והקטיר מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח:

בזביחה לא שייר מידי - אדבר שהוא זבח לא שייר כלום שכל הזבחים נמעטו שלא יהא דמו למעלה ועולת העוף לאו שיורא הוא דאינו זבח כמותו:

הא מני - דלא חשיב עולת העוף שיור רבי אלעזר בר' שמעון היא:

דאמר האי מקום - דחטאת בהמה לחוד ודעולת העוף לחוד אע"פ ששניהם למעלה אין מקומן שוה הלכך במיעוטא דגבי זריקת חטאת ליכא שיור:

במה דברים אמורים - דעליונים לא קביע להו מקום אלא שיהא מן החוט ולמעלה:

בעולת העוף אבל חטאת בהמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן - האבן של אמה על אמה שבראש מזבח שכל למטה מן הקרנות פסולה ואף על פי שהיא למעלה מן החוט ארבע אמות:

כל דמים - החיצונים שנכנסו להיכל לכפר פסולין ואף על גב דלא כתיב אלא וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' מרבה רבי עקיבא קדשי קדשים וקדשים קלים מריבויא דכל וכל לקמן בכל הזבחים שנתערבו (דף פב.):

אלא לרבנן מאי טעמייהו - הא ודאי איתקש אשם לחטאת:


עולה נכנס דמה לפנים כשרה - בין לרבנן בין לרבי אליעזר דלא דרשינן כל וכל והיקשא נמי ליכא הכא:

מנחת חוטא - דקרבן עולה ויורד דשמיעת הקול:

תוכיח - שמכפרת ואם נכנסה לפנים כשירה דלא פסל הכתוב אלא דם:

ונימא חטאת העוף תוכיח - והכי שפיר טפי שהוא ממיני דמים וראויה להוכיח על מיני דמים:

חטאת העוף בעיא דר' אבין היא - היכא דהכניס דמה לפנים בצוארה שאין לדמה קבלה ומיבעיא ליה בפ' דם חטאת (לקמן צב:) אם נפסלה בכך או לא ולא איפשיטא לה:

דמה - אשר יובא מדמה:

ולא בשרה - שאם נכנס בשרה להיכל אינה נפסלת:

דם דמה לא דריש - דכיון דלא מצי למיכתב וכל חטאת אשר יובא אל אהל מועד דאיצטריך למיכתב דם למעוטי בשר אורחיה דקרא למיכתב מדמה:

קדש קדשים היא כחטאת וכאשם - במנחה הוא דכתיב וקא א"ר שמעון מדקא מקיש מנחות לחטאת ואשם להכי מקיש [לשניהם לומר לך דיש מהם כחטאת ויש מהם כאשם] שתהא מנחת חוטא כחטאת דלא לשמה פסולה ומנחת נדבה כאשם דכשר שלא לשמו:

אלא לרבי אליעזר - כיון דחטאת ואשם כי הדדי נינהו למאי הלכתא איתקש לתרוייהו:

שלא בכלי שרת - שלא קדש הקומץ בכלי שרת פסולה שהמנחות הוקשו לזבחים ליטעון ארבע עבודות קמיצה כנגד שחיטה מתן קומץ בכלי שרת כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה הקטרה כנגד זריקה:

ור"ש מכשיר - אם הוליכו בידו בקומצו עד המזבח והקטירו:

כחטאת וכאשם - להכי איתקש מנחה לחטאת ולאשם שאינן שוין בהלכותיהן לומר לך:

בא לעובדה - בהלכות והקטרות ביד שלא בכלי:

עובדה בימין - שהקומץ בה כזריקת דם חטאת שהיא ביד באצבע ובימין דכתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן וגו' ודרשינן לקמן בפ"ב (דף כד.) באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין:

בא לעובדה בכלי - רשאי לעובדה בשמאל להוליך הכלי שקדשה בתוכו בשמאלו למזבח וליתן בשמאלו מן הכלי על האשים כזריקת דם אשם שהוא מן הכלי למזבח שאינה בנתינת אצבע דלא כתיב אצבע אלא בחטאת וכשרה בשמאל לר"ש בכל הזבחים חוץ מחטאת דאמרינן לקמן בפרק שני (שם:) זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר חוץ מחטאת משום דרבי שמעון תרתי בעי אצבע וכהונה דגמרינן ממצורע דכתיב ביה אצבע וכהונה וימין וטבל הכהן באצבעו הימנית ובזריקת כל הזבחים לא כתיב בו אצבע אלא כהונה חוץ מחטאת:

מנחת חוטא כתיב בה כי חטאת היא - גבי שמיעת הקול בויקרא:

ולרבנן - דפליגי עליה דר' אליעזר במתני' למאי הלכתא כו': חטאת כתיב בה (ויקרא ד) וסמך ידו על ראש החטאת:

אמרו דבר אחד - דרבי אליעזר נמי פסיל באחרים הנשחטים לשם פסח בזמנו ולשם חטאת כל ימות השנה ומברייתא דלקמן דייק לה רבי יוחנן:

ורבה אמר באחרים לשם חטאת פליגי - יוסף בן חוני ורבי אליעזר ולא פסיל רבי אליעזר אלא באחרים לשם פסח אבל באחרים לשם חטאת מכשיר כדתניא כו' ובין רבה ובין ר' יוחנן דייקי מילתייהו מהא מתני' ובמסקנא בעינא לפרושי דיוקייהו:

הפסח שעברה שנתו - דתו לא חזי לפסח סתמיה שלמים כדרבינן לעיל (דף ח:) מקראי:

ושחטו בזמנו לשמו - דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח:

וכן השוחט - אחד מכל הזבחים לשם פסח בזמנו:

אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו - כדילפינן לה במסכת פסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב לעכב קביעות זמנו בי"ד בין הערבים:

אחרים כשרים לשמו - דרבי אליעזר מודה בו דלא פליג אלא בזמנו כדתנן בהדיא אבל כל ימות השנה אין שם שחיטת פסח חל על קרבן אחר:

אמר לו רבי אליעזר או חילוף - אם ק"ו אתה בא לדרוש יכול אני להחליפו בענין אחר ולומר דבר שאינו ולהכשיר פסח בזמנו שלא לשמו:

ויוכשר פסח בי"ד שלא לשמו - ובדין הזה אתה יכול להכשיר פסח בזמנו שלא לשמו:

וכן אתה אומר - בתמיה התדרוש ק"ו ויתכשרו:

מה לי הוכשרו אחרים כו' - ק"ו שדרשת יש עליו תשובה:

מה לי הוכשרו אחרים כו' יוכשרו אחרים כו' - בתמיה ומהכא דייק רבי יוחנן למילתיה ואמר דכי היכי דפסיל רבי אליעזר באחרים לשם פסח פסיל באחרים לשם חטאת דהא טעמו דרבי אליעזר משום דהוא פסול לשם אחרים וה"נ בחטאת איתא ורבה דייק מסיפא שחזר רבי אליעזר מדין זה ודנו בדין אחר ומודה דאחרים לשם חטאת כשרים:

א"כ - אם אתה פוסל אחרים לשמו בזמנו הורעת פסח ונתת כח בשלמים שכל השנה שהיא זמן שלמים פסח הנשחט לשמו כשר והיום שהוא זמן פסח כל שלמים הנשחטין לשמו פסולין נמצאת מחשבת שלו גדול כח בשלמים מפסח וקרא אשכחן דאחמור בפסח מבשלמים דכתיב ביה הוא ובכל הזבחים הכשיר שלא לשמן:


אמר לו רבי יהושע מצינו מותר חטאת בא עולה - כדתניא בתמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל דבר שבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהן עולה לקיץ המזבח והיכי דמי מותר חטאת כגון הפריש מעות לחטאתו וניתותרו אי נמי מפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל בתמורה (דף כד.) מתכפר באחת מהן והשניה תרעה:

ומה חטאת שמותרה כו' - ואם ק"ו כזה אתה דורש יש לך לפסול עולה לשם חטאת ומהכא דייק רבה מילתיה לעיל מדלא אהדר ליה רבי אליעזר אנא נמי פסילנא בנשחטין לשם חטאת:

שכן כשרה לשמה כל השנה - לפיכך עולה הנשחטת לשם חטאת כשרה:

ולא יחללו את קדשי - אין (כאן) חילול כשירימו אותם לשם גבוה מהם:

בעתידין לתרום - דהיינו טבל דכתיב ירימו דבר העתיד ומסיים בהא בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין גמר חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו:

א"כ - דלכר"ש אחי עזריה לחודיה אתא לכתוב ולא יחללו אשר הורמו מ"ש לשון עתיד דנקט ש"מ למידרש ביה נמי הא:

בעי רבי זירא - לשום גבוה מהן כשרים דקתני כשרין ואין מרצין קאמר כת"ק ולא פליג אלא בנמוך דקאמר פסולים לגמרי:

ובתרתי פליגי - לשם גבוה מכשיר לגמרי ובנמוך פסיל לגמרי ואילו רבנן בתרוייהו מכשירים ואין מרצין קאמרי:

ת"ש - מדקא מפרש מילתיה ונקיט בכור ומעשר דלא לרצויי אתו ש"מ כשרין ואינן מרצין קאמר:

ומדסיפא - הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרים ואין מרצין רישא קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים נמי כשרין ואין מרצין קאמר:

הא כדאיתא כו' - כשרין דקתני גבי בכור כשרין למילתייהו קאמר [וכשרים נמי דקתני גבי קדשי קדשים למילתייהו קאמר] ואפי' לרצות לשם חובה:

אלא מאי קמשמע לן - האי דנקט הבכור והמעשר אי לאו לגלויי עלה דרישא נקט לה ולמימר דכשרין ואין מרצין קאמר:

גבוה ונמוך קמשמע לן - בתמיה וכי אתא לפרושי לן היכי דמי נמוך לשם גבוה:

תנינא - ברישא דמילתא:

הא נמי תנינא - לקמן בפרק כל התדיר (דף פט.) דבכור נמוך משלמים:

שלמים קודמין את הבכור - אם שניהם עומדים לישחט בעזרה ולהקריב:

שהן טעונים מתן ארבע - שתי מתנות שהן ארבע ובכור במתנה אחת כדתנן באיזהו מקומן (לקמן נו:) סמיכה ונסכים ליתנהו בבכור כדילפינן במנחות בפרק שתי מדות (דף צ:):

הא עיקר - שנשנית תחילה לצורך לאשמועינן גבי פסול שלא לשמו דאיכא בקדשים קלים גבוה ונמוך:

ההיא - דכל התדיר אגררא נסבה ששנה שם את הקודמים זה לזה ונקט נמי האי בהדייהו אע"ג דכבר תנייה הכא:

מתני' רבי יהושע מכשיר - דפסח בשאר ימות השנה חשיב ליה:

בן בתירא פוסל - בגמרא מפרש להו:

שבעים ושנים זקן - בגמרא מפרש אמאי לא תנא זקנים:

כל הזבחים הנאכלין - אבל עולה לא:

לא הוסיף בן עזאי - על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח ומחטאת אלא העולה:

גמ' מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית לשמו - והוה ליה זמנו לפיכך פסול שלא לשמו כדאמר פסח בזמנו שלא לשמו פסול:

ומאי כאילו - נשחט בין הערבים והאמרת דכולא יומא בין הערבים קרי ליה מדקמכשרת ליה שחרית וקרא כתיב בין הערבים אלמא סבירא ליה בין ערב של אמש לערב של אחריו כדמפרשינן ליה לקמיה דהיינו משעלה השחר שפסק ליל של אמש עד שתשקע החמה ומאי כאילו הא הוא גופיה בין הערבים:

ליפלגו בלשמו - ולימא [פסח ששחטו בי"ד שחרית] ר' יהושע פוסל ובן בתירא מכשיר:

אבל בשלא לשמו מודה רבי יהושע - דאע"ג דשחרית לאו זימניה הוא פסול הואיל ומקצתו של יום ראוי לשמו קמ"ל:

והא כתיב בין הערבים - לרבי אושעיא פריך היכי מצי למימר פסח זמנו שחרית:

בין שני ערבים - מעלות השחר עד שקיעת החמה דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחילת ערב דאורתא:

ואימא חד בבקר - את הראשון לא ישהא יותר מחצות והשני כל היום זמנו רצה שחרית רצה ערבית כדכתיב בין הערבים דמפרשת ליה כל יומא:

ולא שנים בבקר - הלכך על כרחך צריך להשהות השני עד הערב:

מדתה - חצי לוג לכל נר ונר כך שיערו חכמים לילי תקופת טבת שלא תכבה כל הלילה ובתמוז ובניסן ובתשרי אם תדליק שליש היום לא איכפת לן:

אין לך עבודה - מעבודות שהן אמורות ביום כגון עבודות הדם וקמצו וקטרת שכשרין מהדלקת נרות ואילך שזו מאוחרת לכולן:


דאיתקש לנרות - ובהעלות אהרן וגו' והיינו בין הערבים דקטורת:

יאוחר דבר - יאוחר פסח לתמיד דאע"ג דכולה יומא זמניה אי שהייה עד זמן שחיטת התמיד תמיד קודם לו:

אין דהא"ר יוחנן - במסכת ברכות:

הלכה - כדברי האומר היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין ששהא ולא התפלל של מוספין עד זמן חבירתה משהינן לה:

ובין הערבים דכתיב גבי קטורת ונרות למה לי - הואיל ומיניה לא הוי משמע לן בין הערבים ממש ומבעי לן קרא אחריני לפרושי:

ועוד - תני בתוספתא תיובתא לר' אושעיא דקתני השיב רבי תחת בן בתירא כו':

לדברי ר' יהושע - דאמר כאילו נשחט בי"ג:

שאין מקצתו ראוי - לשמו הלכך לא קרינן ביה פסח בזמנו אלמא דרבי דס"ל כבן בתירא ומשום דמקצתו ראוי לשמו הוא דקאמר טעמיה:

ואם איתא - דבן בתירא שחרית מכשר לשמו כולו ראוי לשמו הוא:

מגדף בה - בהא דרבי יוחנן:

א"כ - דבין לשמו ובין שלא לשמו פסול:

פסח כשר - בזמנו לשמו לבן בתירא:

היכי משכחת לה אי דאפרשיה האידנא - בי"ד בשחרית:

דחוי מעיקרא הוא - דבשעת הפרשה לא חזי למידי ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דחוי מעיקרא הוי דחוי לגמרי שלא להירצות עוד:

ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא - דכי אפרשיה חזי להקריבו שלא לשמו וכי מטיא י"ד שחרית לא חזי למידי ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל בשלמא לרבנן פסח אינו נדחה כלל או מלשמו או משלא לשמו דעד זמן שחיטתו חזי לשלמים ובזמנו חזי לפסח אלא לבן בתירא דחוי הוא:

תהא לאחר חצות - משכחת לה פסח כשר לבן בתירא במפריש לאחר חצות דהיינו זמן שחיטתו וחזי לשמו:

אפי' תימא מצפרא - ואין כאן דחוי מעיקרו הואיל וראוי היום אין כאן חסרון זמן ראייתו:

ליל שמיני נכנס - הולד להתעשר וקיימא לן בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נז.) מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר:

הא לילה - ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן:

לקדושה - ראוי להקדישו ואע"ג דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה אלמא לילה אין מחוסר זמן הואיל ומחר יהיה ראוי:

לימא קסבר ר' יוחנן כו' - מדאיצטריך לן לשנויי אליביה במפריש לאחר חצות דאי לא שמיע לך מיניה בעלי חיים נדחים ראוי להפרישו לעולם דדלמא אין דחוי אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם במס' יומא (דף סב.):

הקדיש חציה - אחד מהם:

ועושה תמורה - דהא אינה דשותפין:

ואינה קריבה - הואיל ובתחילת הקדשה לא נראה להקריב דחצייה היתה חולין ודחוי מעיקרו הוא הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמיה אחרת:


יש דחוי בדמים - יש תורת דחוי בקדושת דמים אע"פ שאינה קדושת הגוף כגון הכא שהקדיש חציה לא קדשה אלא לדמיה שהרי אין לו חלק [אלא] בחציה ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו ואפי' הכי שייך בה דחוי ותדחה עולמית ולא אמרי' לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דחוי: לישנא אחרינא יש דחוי בשביל הדמים שלא פרע לקנות חציה של חבירו שלא היתה קנויה לו כשהקדישה שעדיין לא קנה חציה משל חבירו ואינ"ו נרא"ה למור"י:

והמיר דת - נדחה מקרבן בהכל שוחטין (חולין דף ה:) מעם הארץ פרט למומר:

ונשתטה - נדחה דבעינן דעת במסכת ערכין בפ' האומר משקלי עלי (דף כא.):

נשתפה - שקט משעמומו כגון על הר נשפה (ישעיהו יג) דמתרגם על טורא שלויא:

הורו ב"ד שחלב מותר - נדחה לו דאילו עבר השתא לאו בר קרבן הוא דאמרינן בהוריות (דף ב:) יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

מהא פתח - ודורש בו שידחה:

התם - גבי מומר ושוטה גברא אידחי מקרבן קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחת מישראל מן הכשרין אבל הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל:

למה לי למיתני זקן - ליתני זקנים:

בחדא - בישיבה אחת היו יושבין וכולן היו כאיש אחד:

לאחר הקטרת אימורין כתיב - וליכא למידרשיה לעיכובא דעצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר והאי הוא דרשינן למילתא אחריתי:

תרי הוא כתיבי - ואם אין השני ענין לאחר הקטרה דהא כתיב חד תנהו ענין לעבודת דם ולפסול בשלא לשמן חד הוא כתיב באיל עולה של מילואים בואתה תצוה וחד הוא כתיב בויקרא גבי עולת בן צאן:

אשם נמי תרי (אשם) הוא כתיבי - חד בצו את אהרן אחר הקטרה וחד בויקרא אשם הוא אשם לה' ואע"ג דליכא חד מינייהו דכתיב גבי עבודת דם תן האחד באם אינו ענין לכך כדאמרת בעולה:


צד כרת לא פריך - לפי שאינו שוה בשניהם דחטאת אינו ענוש כרת על הבאתו אלא שעל שגגת כרת הוא בא ופסח ענוש כרת על הבאתו:

אשם נמי לייתי - לפסול בשלא לשמו מבנין אב כדאמר רבי אליעזר לעיל (דף י:) דקא"ל רבי יהושע חוזרני חלילה ופרכינן וליהדר דינא ולייתי במה הצד וסליקנא להך אתקפתא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. ומשני לבן עזאי אשם מפירכא אחריתא מסלק ליה דלא לייתי בבנין אב דפריך מה להצד השוה שבהן שישנו בצבור פסח קרי ליה קרבן צבור כדאמרן בסדר יומא בפ' הוציאו לו (דף נא.) משום דאתי בכינופיא:

גמרא גמיר לה - מפי ע"ב זקנים כדתנן:

לחדד תלמידיו - שיקשו לו תשובה עליו א"נ שיתנו לבם להיות חריפין לדרוש קלים וחמורים מאיליהן כבן עזאי:

מתני' וקבל והלך וזרק כו' - או או קתני קבל או הלך או זרק:

או לשמו ושלא לשמו - שחישב בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו:

אבל אפשר בלא הילוך - הלכך לא חשיבא למיפסל:

המהלך במקום שהוא צריך להוליך - הולכה זו מחשבה פוסלת בה אם חישב בה שלא לשמה ובגמ' מפרש למילתי' מאי צריך ומאי אין צריך:

גמ' והקריבו - דכתיב בעולה ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן את הדם זו קבלת הדם וללמד שצריך לקבלו בכלי:

אתה אומר כו' או אינו אלא לזריקה - דהא לשון הקרבה למזבח הוא כדכתיב לכהן המקריב אותה וגו' והאי נמי בהקרבה למזבח משתעי דהיינו זריקה אבל קבלה לא צריך [כלי] מאהל מועד ואילך:

כשהוא אומר כו' זו קבלת הדם - כדאשכחן קבלה בעולת סיני (שמות כד) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות ואע"ג דהקרבה לשון הולכה היא כדאמרן לעיל (דף ד.) והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש הכא כיון דזימנין הולכה ליתיה כלל כמו השוחט בצד המזבח לא כתב לה קרא ואקבלה הוא דאכתביה והיכא דאיצטריכא הולכה נפקא לן דהויא עבודה מדאפקא רחמנא לקבלה בלשון הולכה:

בכהן כשר - לאפוקי חללים ובעלי מומין:

ובכלי שרת - שיהו מלובשים בגדי כהונה דכהנים משמע (הכהנים) בכיהונם (לקמן דף יח:) והיינו בגדי כהונה וכל היכא דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת בבגדי כהונה קאמר:

אמר רבי עקיבא - ר' עקיבא לא משמע ליה מהכא דאיכא למימר בני אהרן כל שהן והכהנים בכיהונם לא משמע ליה:

מה להלן בכהנים כשרין - הכתוב מדבר דהא אלעזר ואיתמר כתיבי ובכלי שרת נמי הכתוב מדבר דכתיב אשר מלא את ידם והיינו לשון רבוי בגדי כהונה דכתיב (ויקרא כא) ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וכתיב נמי ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם למלא בם את ידם (שמות כט):

להבחין הפרש כו' - ואתה עושה את הקבלה כשאר עבודות:

ואין לי לפרש - איני יודע לפרש מה הפרש שמעתי ביניהן:

לא עשה בה מחשבה כמעשה - השתא סלקא דעתך הא דקאמר אין מחשבה פוסלת בשבילה אם חישב בה חוץ לזמנו או שלא לשמו אלמא לא פסלה בקבלה:

קבלו בחוץ אינו חייב כרת - דשחיטה היא דכתיב לחיובא [ואל פתח אהל מועד] וזריקה נפקא מדם יחשב לקמן בפרק השוחט (דף קז.):

קבלו פסולין - זרים ושאר חייבי מיתות כגון שתויי יין והדומין להם:

אין חייבין עליו - מיתה דבעיא עבודה תמה שאין אחריה עבודה בסדר יומא (דף כד.) ובפרק בתרא דהכא (דף קיב:) נמי תנן אין בהם משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים כו':

אתה דורש - מאיליך ומסכים למה ששמעתי:

מחשבת פיגול - דחוץ לזמנו לא פסלה בקבלה:

דיקא נמי - [דתנא] דמתניתין לא איירי במחשבת פיגול:

אלא בזריקה - במחשב בשעת זריקה ע"מ לאכול מזבחו ביום השלישי כדכתיב בקרא דמחשבת פיגול המקריב אותו לא יחשב ילפינן מיניה בפ"ב (לקמן כט.) במחשב בשעת הקרבה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר [והקרבה] היינו זריקה:

בדברים המביאים - את הקרבן לידי היתר אכילה הכתוב מדבר:

אף שפיכת שירים - אם שפך שירי הדם ליסוד על מנת לאכול בשר חוץ לזמנו או אם הקטיר אימורין במחשבה זו:

לא ירצה - היינו זריקה שהיא מרצה:

בכלל היתה - בכלל הדברים המביאין לידי אכילה:

שאין מעכבין - שירים אין מעכבין כדתניא באיזהו מקומן (לקמן דף נב.) יכול יעכבנו תלמוד לומר ואת כל הדם ישפך נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה כו' הקטרת אימורין לא מעכבין כפרה דכתיב הדם הוא בנפש יכפר:

לא קשיא הא - דקתני לעיל מחשבת קבלה לא פסלה בפיגול לא כשחישב בשעת קבלה על אכילת בשר אלא במחשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דם למחר דאילו זריקה כהאי גוונא עשה בה מחשבה כמעשה אם שחט על מנת לזרוק דם למחר פיגול דהיינו אכילת מזבח (ואי נמי) דאיתרבי בהדיא אפי' שפיכת שיריים לקמן:

הא דאמר כו' - והאי דקתני מנין לרבות שחיטה וקבלה מחשב בשעת קבלה על מנת לשפוך שירים או אחת משאר האכילות קאמרי:

ושפיכת שירים לא פסלה בהו מחשבה - דקתני לעיל יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים:

אלא באכילת בשר - בשחישב לאכול בשר חוץ לזמנו:

מנין לרבות שפיכת שיריים - וכל שכן תחלת זריקה:


לא קשיא הא - דקמרבי שפיכת שירים כגון דאמר הריני זורק או אחת משאר עבודות על מנת לשפוך שירים למחר שהרי חישב להאכיל את המזבח חוץ לזמנו:

והא - דמעטינהו לעיל כגון דאמר הריני שופך שירים כו' כללא דמילתא בעינן מחשבה בשעת עבודה על דבר אכילת אדם או למזבח הלכך חישב בשעת שפיכת שיריים על אכילת בשר לא כלום היא דלא הואי מחשבה בשעת עבודה:

שמעתי מרבותי שטבילת אצבע - האמור בחטאות הפנימיות וטבל הכהן אצבעו וגו' (ויקרא ג) מפגלת בחטאת אם טבל ע"מ להקטיר אימורים למחר:

כלום למדנו פיגול - בחטאת אלא משלמים דעיקר פיגול בשלמים כתיב ואם האכל יאכל ושלמים אין בהן טבילת אצבע שכל הדמים בזריקה מן הכלי למזבח חוץ מן החטאת שהיא במתנת אצבע:

ופרכינן וכי הכל משלמים למדנו - דין פיגול בכל הזבחים כדינו בשלמים:

אי מה שלמים אין שלא לשמו מוציאו מידי פיגול - אם שחט במחשבת חוץ לזמנו וקבל והוליך שלא לשמן לא יצאו מידי פיגולן שהרי אין שלא לשמו פוסל בשלמים והוה ליה קרב המתיר כמצותו בפיגול בלא פסול מחשבה אחרת:

אף חטאת - אע"פ שלא לשמו פסול בה לא תוציאנה מידי פיגול ואנן תנן בפ"ב (לקמן דף כט:) הפסח והחטאת ששחטן חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק שלא לשמו זהו שלא קרב המתיר כמצותו ואינה פיגול ליענש כרת על אכילתו כדילפינן בפ"ב (שם דף כח:) מקרא כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול שיקרבו כל מתירין דהיינו ארבע עבודות בלא פסול מחשבה אחרת:

אלא מאי אית לך למימר מרבויא דקרא קאתי - כל הזבחים לפיגול בת"כ ולא משלמים למדו הילכך כל חד וחד מאי דפסיל מוציאו מידי פיגול וכן לענין הבאתו לידי פיגול כל חד וחד מאי דכתיב ביה דהוי עבודה מביאו לידי פיגול: הכי גרסינן שטבילת אצבע מפגלת:

אין הכל משלמים למדנו - ודקשיא לך בחטאת היאך שלא לשמו מוציאה מידי פיגול:

הואיל וחוץ למקומה כו' - מחשבת ע"מ לאוכלו חוץ למחיצת אכילתו דהיינו בכל העיר וחוץ לעיר הוי חוץ למקומו פוסל בשלמים בהדיא מרבינן לה לפסולא בפ"ב אלא שאין בו כרת:

מוציא מידי פיגול - כדילפינן בפ"ב שכל מחשבת פסול מוציאתו מידי פיגול:

מצדה תברא - תשובתה בצדה אם מחוץ למקומו אתה לומד לשלא לשמו ולהעמיד פיגול על עבודות הנוהגות בשלמים ותו לא אלא שמוציאתה מידי פיגול תלמד בחטאת שלא לשמו מחוץ למקומו דשלמים יש להשיב מה לחוץ למקומו דין הוא שיוציא מידי פיגול שהרי פסול וחמור לנהוג בכל הזבחים תאמר כו':

אלא מאי אית לך למימר - אם באת לומר הכל משלמים למדו מה יש לך טעם בשלא לשמו המוציא חטאת מידי פיגול כך יש לך לומר שלמים דבר הפוסל בהו כגון חוץ למקומו מוציאן מידי פיגול:

ודבר המעכב בהו - כגון ד' עבודות הדם מביאין לידי פיגול:

הכא נמי - אף חטאת דבר הפוסל בה כגון שלא לשמה מוציאה ודבר המעכב בה כל הכתוב בעבודת דמה וטבילת אצבע בכלל:

אף אנן נמי תנינא - דטבילת אצבע מפגלת דתנן במנחות כל הקומץ בכל ד' עבודות חישב על מנת לאכול שיריים או להקטיר קומץ למחר פיגול:

בשלמא קומץ - מפגל דהיינו כשוחט שמוציא דם שהוא חלק גבוה מן הבשר [והבשר] שיריים הם אף זה הפריש קומץ מתוך שיריים וכן שאר ב' עבודות דמפגל מהיקישא דהוקש מנחה לזבח דכתיב זאת התורה ואמר לקמן (דף צח.) דהך היקשא מה שלמים מפגל ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין:

התם ממילא - נופל הדם בכלי הכא קא שקיל בידיה ורמי:

אלא כיון דלא סגי דלא יהיב - קומץ לכלי לקדשו בתוכו כדאמרינן לעיל (דף יא.) שלא בכלי שרת פסולה ואמרינן טעמא במסכת סוטה בפרק שני (דף יד:) מידי דהוה אדם לאו אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר בעי לקבוליה וקדושיה בכלי זימנא אחריתי קומץ נמי אע"ג דקדשה מנחה כולה בכלי בעי לקדושי קומץ זימנא אחריתי הלכך עבודה חשובה היא ומפגלה הכי נמי בטבילת אצבע כיון דלא סגי כו' היינו הולכה שמוליך הדם באצבעו לקרבן למזבח:

לעולם דדמי לקבלה - הלכך אתיא בהיקישא דאיתקוש מנחות לשלמים דהא איתרבי קבלה בשלמים לפגל כדאמרי' לעיל ומתן כלי במנחה כקבלה בדם אבל טבילת אצבע לא איתרבאי ולא תיפשוט:

לא מפגלת - אם טבל על מנת להקטיר אימורין למחר:

ולא מתפגלת - אם שחט [או קבל] ע"מ לטבול אצבע למחר:

מאי לאו תנאי היא - דמר חשיב לה הולכה ומר לא חשיב לה הולכה:

לא - דכ"ע הולכה היא והא דקתני אינה מפגלת רבי שמעון היא דאמר במתניתין הולכה לא מפגלא כדתנן ורבי שמעון מכשיר בהילוך:


כל קרבן שאינו על מזבח החיצון כשלמים - שלמדנו מהם פיגול לכל הזבחים אין בו משום פיגול לקמן בפרק בית שמאי (דף מג.):

בחטאות החיצונות - אינה מפגלת דלא כתיב בהו וטבל אלא ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו וההיא לקיחה קבלה היא ומינה ילפינן קבלה לקמן באיזהו מקומן (דף מח.):

איצטריכא מהו דתימא הואיל וכתיב ולקח - דמשמע הוא בעצמו יקח:

ואי אתי קוף ורמי להו אידיה - על אצבעו בעי מיהדר ומשקל אלמא ולקח נמי אאצבעו קאי שיטבול אצבעו אימא כמאן דכתיב וטבל דמי:

להכי לא כתביה טבילה - בהדיא אלא כתב קבלה ומדסמכיה אאצבעו ונתן הוא דיליף לטבול אצבעו שצריך ליקח בעצמו ולטבול דמשמע הכי דלא תהא טבילת אצבע עבודה חשובה בהן לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה בפירוש ומשמע הכי שצריכה היא לטבול כחטאות החיצונה ולא דלישקל קוף ולירמייה לדם על האצבע דבעינן לקיחת אצבע מעליותא דולקח נמי אאצבע קאי:

שאי אפשר לבטלה - דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל ועל כרחו הוא שוחטו בעזרה ומוליכה בהיכל לקרנות מזבח פנימי ולהזאת פרוכת:

כל שאינו - כל קרבן שאין מתן דמו על מזבח החיצון לאפוקי חטאות הפנימיות וקס"ד דה"ה לפסול דשלא לשמו:

מודה הוא לפסול - נהי דאין בהן פיגול להתחייב כרת על אכילתו אבל מודה הוא דמחשבה חוץ לזמנו פוסלתו מק"ו והכי נמי הוה מצי לתרוצי ליה אנן במחשבה שלא לשמו קיימינא דפסלה בהו אלא דבעי רבי יוסי בר' חנינא לאשמועינן דמחשבת חוץ לזמנו פסלה בהו לר"ש:

חוץ לזמנו הפוסל בשלמים כו' - ומיהו כרת לא נפקא לן בו מינה דהא ק"ו מכח שלא לשמו אתי ודיו להבא מן הדין להיות כנדון:

חוץ למקומו מנא לן - דהא חוץ למקומו נמי בשלמים כתיב ומינייהו גמרינן לכל הזבחים ולר' שמעון דלא גמר מינייהו אלא חיצונות כמותן מנ"ל דפסלה בפנימיות:

אי מחוץ לזמנו - במה מצינו:

אי משלא לשמו - ובק"ו כדלעיל:

שכן נוהג בבמה - [בקרבן במת יחיד בשעת היתר הבמות שהרי שנוי קדש הוא תאמר בחוץ למקומו דלא שאין מחיצה בבמה] וכל הבקעה מקומו עד סוף העולם:

ומשני שלא לשמו במאי נוהג - באיזה קרבן אתה מוצא פסולו בפסח וחטאת והני בבמה לא קרבי דתנן לקמן (דף קיז.) כל הנידר ונידב קרב בבמה ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה:

ואיבעית אימא - חוץ למקומו מחוץ לזמנו אתי ולא פרכינן שכן כרת דהיקשא הוא דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו בפ' שני (לקמן דף כח.) בקרא אחרינא דאמרינן אם האכל יאכל ביום השלישי זה מחשבת חוץ לזמנו לא יחשב לו פיגול יהיה קרא יתירא הוא לאתויי חוץ למקומו וכיון דאיתקוש גמרינן מהדדי ואין משיבין על ההיקש:

אמר רבא את"ל ר' שמעון סבר לה כבריה דאמר - לקמן בפ' שני (דף כ.):

בין האולם למזבח צפון - חלק צפוני שבעזרה שבין האולם ולמזבח אע"ג דלא קרינן ביה על ירך המזבח צפונה דהא במערבו של מזבח הוא הוי צפון לענין שחיטת קדשי קדשים:

אין מחשבה מועלת בחטאות הפנימיות - אפילו לפסול:

אלא מפתח האולם ולפנים - שאם חישב בהולכת הדם ממקום שחיטתו עד האולם אינה מחשבה שהרי אפשר לבטל הולכה זו לשחוט אצל פתח האולם אבל אי סבר כרבי יוסי דפליג אדרבי אלעזר בר' שמעון ואומר אין צפון אלא כנגד המזבח מקיר המזבח צפוני עד כותל העזרה צפונית הויא לה עבודה שאין יכול לבטלה דהא חטאת טעונה צפון לשחיטתה דכתיב במקום אשר תשחט העולה וגו' וצפון בעולה כתיב:

ואת"ל - ר' שמעון סבר לה כר' יהודה דאמר לקמן בפ' קדשי קדשים (דף נט.) תוך עזרה מקדש כל רצפת העזרה בין האולם ולמזבח מקודשת להקטיר חלבים כמזבח עצמו דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר ותניא לקמן דברים ככתבן דברי ר' יהודה:

אין מחשבה מועלת - לר' שמעון בהולכת בזיכי לחם הפנים שהן מתירין את הלחם כדם המתיר את הבשר וכקומץ המתיר את השיריים והלחם מתפגל במחשבת עבודת הבזיכים הואיל והן מתירין רבי שמעון אי כרבי יהודה סבר לה אין מחשבת הולכה מועלת בה לפסול אלא מפתח היכל ולחוץ משהגיע לפתח היכל עד שמגיע ליציאת אולם לרצפת העזרה שלפניו דבכל ההיכל לא מהניא מחשבה שהרי כל ההיכל כשר להושיב שם שלחן לסדר עליו עד הפתח ואולם כי עזרה סבירא לן ומן האולם ולחוץ נמי לא מהניא מחשבה בהולכה שהרי אפשר להקטירו על רצפת העזרה מיד אם ירצה נמצאת הולכתו עד המזבח שלא לצורך: ה"ג ואת"ל סבר רבי שמעון קדושת אולם והיכל חדא היא אין מחשבה מועלת אלא מפתח אולם ולחוץ. כלומר ה' אמות של עובי כותל פתחו של אולם דבכל חללו של אולם לא מהניא דכפנים דמי וחוץ לפתח לא מהניא דאפשר להקטיר שם: ואת"ל סבר לה תוך פתח האולם כלפנים אין מחשבה מועלת אפילו פסיעה שלימה אלא בכדי הושטת ידו. עומד בפתח האולם ומושיט ידו לרצפה היינו הולכה ומהניא בה מחשבה: הכי גרסינן ואם תמצי לומר הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אין מחשבה מועלת כלל. דהא הושטת ידו הולכה שלא ברגל היא:

ויזרקו הכהנים את הדם מידם - [מידם] של שוחטין משמע ושוחטין זרים נינהו ואשמועינן קרא שהזרים לוקחין אותו מיד המקבל ומוליכין אותו לזרוק:


שיכור - היינו שתוי יין:

מעשה איצטבא - עומדין במקומן הזר אצל הכהן המקבל והכהן נותנו לו ואוחזו עד שבא הזורק ונוטלו מידו ואין הזר מקרבן לצד המזבח לא בהולכת רגל ולא בהושטת יד אלא כאיצטבא זו שמניחין כלי עליה:

והא שחיטה כו' - אלמא טעם לא בהא תלי וליכא למיפשט לרבנן דמשום דסבירא להו דהולכה אי אפשר לבטל א"כ בשחיטה דאי אפשר לבטל תיפסל בזר והא שחיטה בזר כשרה:

ומשני שחיטה לאו עבודה היא - מדאתכשרו בה כל הפסולים אבל מידי דהוי עבודה ואי אפשר לבטלה פסול בזר:

ואמר רב עלה - לפרושי למילתיה מאי טעם פסולה דכתיב בשחיטתה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ושחט וכתיב בה בפרה חוקה וכל היכא דכתיב חוקה עכובא:

שאני פרה - וחילוק טעם זה אינו מטעם עבודה דהא אינה קדושת מזבח אלא קדושת דמים בעלמא כקדשי בדק הבית ועל כרחך טעם הפוסל בה לאו משום תורת עבודה אלא גזירת הכתוב בעלמא היא אבל בקדשי מזבח דשייכי בהן עבודות לא חשיבא להיות עבודה:

הולכת אברים אפשר לבטלה - שאם רצה מפשיט ומנתח אצל המזבח:

היכא דגלי גלי - הולכת אברים דגלי בהן כהן בעינן כהן אבל הולכת הדם דלא גלי בהו כהן לרבי שמעון דאפשר לבטלה לא בעי כהן:

אפילו לר' שמעון - דאע"ג דאמר ר' שמעון לא פסל בה מחשבה משום דאין היתר הקרבן תלוי בה ולא קרינא בה דברים המביאים לידי אכילה אבל עבודה הוי ליפסל בזר:

שמה הולכה - ופסלה בה מחשבה לרבנן או אם עשאה זר פסולה:

או לא שמה הולכה - ולא פסלה מחשבה:

וכן כהן יושב - קתני דפסול בהולכה [הא עומד] דאינו מוליך אלא בהושטת יד דומיא דיושב כשר אלמא שמה הולכה:

דשייף מישף - שמגרר עצמו לצד המזבח שייף משפשף בקרקע שייף מגרר כמו שייף ליה מישחא (שבת דף י:) שף אחת ובועט שתים (מנחות דף עו.) פדיי"ר ודכוותה דוק מיניה בעומד דכשרה דנייד פורתא בשפשוף רגלים:

ת"ש דתנן בסדר הפסח שחט ישראל כו' - כן היה דרכן לעשות:

נתנו לחבירו - דקתני התם הכהנים עומדים שורות שורות:

יחזיר לכשר - שנתנו לו ואשמעינן תרתי בה חדא דלא מיפסל במאי דאפסקיה פסול ואשמעינן בה דהולכה זו שעשה הכשר שלא ברגל שהושיט לפסול שהיה עומד בצד המזבח לא נעשית בהכשר ולא שמה הולכה דקתני יחזירנה למי שנתנה לו ואי הולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי יחזירנה לאחור יבא כשר ויטלנה מידו לצד המזבח וזה לא יושיטנה לו אלא דמעשה אצטבא בעלמא עביד:

אימא יחזור כשר - לצד המזבח ויקבלנו יטלנו מיד הפסול דהולכת כשר קמא כשרה:

לא שמה הולכה - ואינה כשרה להוליכה כן ואין מחשבה מפגלת בה:


אפשר לתקנה - בין שעשאה זר בין שעשאה כהן אמרינן דאין הולכה ופסולה דהא נעשית שלא כהלכתה מיהו יש לה תקנה להחזירה לאחוריה ולחזור להוליך ברגל או אין לה תקנה:

יחזיר לכשר - אלמא אפשר לתקנה:

ונהי נמי כו' - כלומר ואי נמי מפרשת לה דבכשר ראשון [שיוליך] לצד המזבח קאמר וכל שכן דשמעת דהולכת כשר קמא דהואי שלא ברגל כשרה היא מכל מקום ש"מ דכשרה ע"י תקנה:

איפסלא - בהולכת כשר ראשונה:

מי סברת דקאי זר גואי - לצד המזבח שהקריב הראשון בהושטתו לצד המזבח:

דקאי זר בראי - וכשר שהושיטה לו הרחיקה מן המזבח הלכך לאו הולכה הואי לפסול וכי פשטינן יחזור כשר ויטלנו וזר מעשה איצטבא הוא דעבד דליכא הושטת יד המקרבתו למזבח:

פסלה - ואפילו עשאה כהן פוסלת הדם וההיא דפסחים בדניידי וכדשנינן:

נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר - הואיל ונתקבל בכלי משנה היא בפ' שלישי בכל הפסולים קס"ד כשנשפך ונתפשט ברצפה נתקרב לצד המזבח וקתני כשר ונהי נמי דאמרת דצריך להחזירו לאחוריו ולחזור ולהוליך ברגל מ"מ בתקנתא סגי לה:

כשיצא לחוץ - כשנשפך לא נתפשט לצד המזבח אלא נתפשט להלן מן המזבח ונתרחק:

ופרכינן לבראי נפיק לגואי לא עייל - בתמיה וכי אפשר לדם צלול שישפך ולא יתפשט לכל צדדין:

במקום מדרון - ומשופע חוץ למזבח:

בגומא - שעומד במקומו ולא נתפשט:

אי נמי בסמיכא - דם עבה וקרוב לקרוש:

באידך פירקין - בפ' שני:

נשפך על הרצפה - מצואר בהמה ולא נתקבל בכלי:

לפלוג בדידיה - בההיא דפרק שלישי דאיירי בקבלת כלי נפלוג בה חילוק לפסול שפעמים שאף מן הכלי לרצפה פסול אלא מדלא אשכח פסול אלא מצואר בהמה ש"מ נשפך מן הכלי לא שנא נפק לבראי ול"ש עייל לגואי כשר:

תיובתא - דעולא:

מחלוקת ר' שמעון ורבנן - דמתני' היא אי הויא עבודה אי לא לרבי שמעון לא הויא עבודה דהא קתני מתני' ר' שמעון מכשיר בהילוך דלא פסל בה מחשבה בהולכה שלא ברגל ומשום דלאו הולכה היא:

בהולכה רבתי כו' - מסקנא היא למילתיה דקמפרש ואומר דכי פליגי ר"ש ורבנן (בהולכה זוטרתא) [בהולכה זוטרתא פליגי ששחט בצד המזבח וזרק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב לה ממתניתין דשמעינן מינה דבשוחט נמי רחוק מן המזבח מכשיר רבי שמעון מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק:

מחכו עליה במערבא - [מחייכו עליה] דהאי שמעתא דמוקי טעמא דר"ש בהולכה זוטרתא] ולמימר דלאו הולכה היא ואע"פ שאי אפשר לבטלה לזו לאו עבודה היא:

אלא חטאת העוף - דקיימא לן בפ' קדשי קדשים (לקמן דף סה.) דפסל בה מחשבה בהזאת דמה שהוא עיקר עבודתה דכתיב שם והזה מדם החטאת על קיר וגו' שאוחזה בגופה ומתיז דמה לקיר והך התזה הולכה זוטרתי היא וכיון דטעמא דר"ש משום דהולכה זוטרא לא פסל בה מחשבה היכי פסל בהך:

אי דחשיב עליה מקמי דליפוק דם - דהיינו בהתזתה:

הא אמרת לא כלום היא - דהא הולכה זוטרתי היא:

ואי בתר שנעקר הדם - וניתז מן הצואר חשיב:

הא איתעבידא מצוותיה - דקס"ד מכי נפק דם גמרה לה עבודת הזאתה ואע"ג דלא מטא דם למזבח אא"ב בהולכה רבתי פליגי וטעמא דר"ש משום דאפשר לבטלה הוא הא דחטאת אי אפשר לבטלה אלא אי אמרת משום טעם דלאו הולכה היא ובשלא ברגל פליגי היכי פסלה בהך הלא אין כאן מחשבה אלא בהולכה שלא ברגל ולר' יוחנן דאמר לעיל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה [ולא פסיל בה מחשבה] ליכא למיפרך מהא דכי אמר ר' יוחנן הולכה רבתי קאמר שאין דרכה בכך אבל השוחט בצד המזבח כו' וכן חטאת העוף שנמלקת אצל המזבח עיקר הולכתה בכך ומודה בה רבי יוחנן:

ומאי קושיא דלמא מדפריש - דם דפסק לה הולכה מתחלת הזאה וישנה להזאה עד דמטי למזבח וחיילא עלה המחשבה:

דהא בעא מיניה כו' היה מזה - בחטאת העוף או בחטאות הפנימיות:

מהו - מי הויא עבודה בבעל מום ופסולה או לא דאיכא למימר מכי פריש דם גמרה לה:

וא"ל פסולה מ"ט והזה - דחטאת העוף או דחטאות הפנימיות דכתיב בהן הזאה והזה ונתן בעינן הזאה דומיא דנתן דגבי הדדי כתיבי והזה מן הדם וגו' ונתן הכהן מן הדם על קרנות וגו' אלמא ישנה להזאה עד שיגיע למזבח:

היינו חוכא - הא דמחכו במערבא משום דקשיא להו הכי:

ובהולכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי כו' - דהא דקתני אפשר שלא בהילוך ש"מ בדהילוך עסקינן וטעם משום שאפשר לבטלה הוא והא מיהא לא ביטל: אלא בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דפסולה גרסינן וטעמא משום דא"א לבטל ומאן דגריס דלא פסלה טעמא משום דלאו כלום היא ואין שם הולכה עליה אלא כולה צורך זריקה היא והא לא הוה בדעתיה למחשב אזריקה אלא אהולכה ולא חשיב מידי ופסול דחטאת העוף כדאוקי מדפריש ועד דמטא למזבח ומשום מחשבת הזאה ולא משום מחשבת הולכה:

הוליכו זר - ברגל והחזירו כהן שהעבודה עליו מוטלת וחזר והוליכו כשר והא דתניא לעיל זר ואונן בהולכה פסול כשלא הוחזרה:

אפשר לתקונה - להולכת פסול ולא דמיא לשאר עבודות דאילו שחיטה וקבלה וזריקה מאחר שנעשו בפסול אי אפשר לחזור ולעשותן בהכשר וא"ת קבלה נמי יש לתקן כגון שלא קבל הפסול כל הדם ויכול כשר לחזור ולקבל ההיא ודאי כשרה ובפ' שלישי (לקמן דף לב.) תנן לה אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וכן בזריקה: הכי גרסינן הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר:

אמר רב שימי לדברי המכשיר - בהוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו:

פוסל - כיון דהתם מ"ט מכשיר דאזיל בתר בתרייתא ה"נ זיל בתר בתרייתא:

לדברי הפוסל - דאזיל בתר הולכה קמייתא מכשיר כיון דאזיל בתר קמייתא: אף לדברי הפוסל פוסל כאן דהא צריך לאמטוייה [מאחר שנתרחק צריך לחזור ולהביאו לצד מזבח נמצא דהולכה אחרונה לצורך ככל ההולכות]:


הא צריך לאמטוייה - דקאמרת לאחשובה עבודה מהאי טעם מחלוקת ר' אליעזר ורבנן במתני':

בחוץ - להלן מן המזבח והכניסו בפנים לצד המזבח:

והוציאו לחוץ - כלומר ריחקו מן המזבח הנך חוץ ופנים כולהו בעזרה:

הא צריך לאמטוייה - לכשיחזור ויקריבנו לצד המזבח אם תהא אותה הולכה במחשבה פסולה:

לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי - הואיל ושלא לצורך הוציאו על חנם הוצרך לחזור ולהכניסו:

אי תניא - דמודה בה ר' אליעזר תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק אלא אר"ש אבוה קאי ופליג:

פרק שני - כל הזבחים שקבלו דמן


מתני' כל הזבחים - אונן. כל זמן שלא נקבר המת:

טבול יום - דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן:

מחוסר כפורים - זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

מחוסר בגדים - כהן גדול ששימש בפחות משמונה וכהן הדיוט בפחות מד':

ושלא רחץ ידים ורגלים - מן הכיור:

ערל - כהן שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב או עומד על גבי כלים - שיש חציצה בין רגליו לרצפה וכולהו יליף בגמ' דפסלי בעבודה:

גמ' וינזרו מקדשי וגו' - גבי מקריבים בטומאה כתיב דסמיך ליה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם:

(למעוטי מאי) בני ישראל למעוטי מאי - קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה:

אילימא למעוטי בנות ישראל - קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה:

קרבן נשים בטומאה קרב - בתמיה וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה:

אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים - עובד כוכבים ששילח עולתו כדתניא בהכל שוחטין (חולין דף יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

השתא ציץ לא מרצה - על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או החלב כדרך שמרצה על של ישראל:

דאמר מר - במנחות בהקומץ רבה (דף כה.):

לא הורצה - דכתיב לרצון להם ולא לעובדי כוכבים:

בטומאת הגוף יהא קרב - בתמיה והלא [אפילו] אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחת:

אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי - יתרחקו בטומאה מכל קדשים:

בני ישראל לא יחללו - והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם:

בעל מום שאוכל - את קדשי קדשים דכתיב (ויקרא כא) מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל:

אם עבד חילל - דכתיב מום בו ולא יחלל את מקדשי (שם):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/זבחים/פרק_א"