חולין כד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(דברי הימים ב ה, יג) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד:
עד שיזקין עד כמה אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת תנן התם בעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל טמא ר' יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור ילד עד כמה אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי ת"ר נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב (עזרא ג, ח) ויעמידו [את] הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' ואידך לנצח שאני והא האי קרא בלוים כתיב כדר' יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן (יחזקאל מד, טו) והכהנים הלוים בני צדוק ת"ר (ויקרא כא, יז) איש מזרעך לדורותם מכאן אמר רבי אלעזר קטן פסול לעבודה ואפי' תם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ' איכא דאמרי הא רבי היא ואפי' פסול דרבנן לית ליה ואיכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד עבודתו כשרה:
מתני' טהור בכלי חרש טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש:
גמ' ת"ר אויר כלי חרש טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור וגבן טמא נמצא טהור בכלי חרש טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש מנהני מילי דת"ר תוכו ואע"פ שלא נגע אתה אומר אע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן נגע רבי יונתן בן אבטולמוס אומר נאמר (ויקרא יא, לג) תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע אף תוכו האמור ליטמא אע"פ שלא נגע והתם מנלן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס
רש"י
[עריכה]ויהי כאחד - אפילו זקנים במשמע:
קול אחד - שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד:
שירתת - ידיו ורגליו רותתין מאין כח:
ולא הטיל מים - קודם טבילה:
לכשיטיל מים טמא - שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.):
בילד ובבריא טהור - דמעיקרא נפיק כוליה:
שליח ציבור - לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס:
משיביא שתי שערות - אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן:
לנצח שאני - דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח:
והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול:
וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח) וילוו עליך וגו':
איש ולא קטן - דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש:
אבל אין אחיו הכהנים - הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו:
איכא דאמרי הא רבי היא - דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה:
ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן - אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ':
והא - מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד:
אויר - הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה:
וגבו טהור - אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך:
אויר כל הכלים טהור - כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע"פ שנתלית באוירו:
תוכו - וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו':
נאמר תוכו לטמא - כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא:
ונאמר תוכו ליטמא - כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו:
מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע - הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה:
אף תוכו האמור - לענין הורדת טומאה לכלי:
אע"פ שלא נגעה - טומאה בו:
העידה - דכתיב כל אשר בתוכו:
תוספות
[עריכה]נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. תימה דבפ' הקורא את המגילה (מגילה דף כד.) אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו ויש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות שליח ציבור קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי' במסכת תענית (דף טו.) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא"ת דבסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) משמע דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה בגדול עומד על גביו וי"ל דהא דקטן נושא את כפיו היינו עם הגדולים כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדין וצערי הלוים היו נקראים בפ' אין בערכין (ערכין יג:) אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיביא ב' שערות:
וגבו טהור. היינו דלא מיטמא מגבו אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כדאמרינן בת"כ מרובה מדת דלטמא מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור אפילו נגע שרץ ביד שבו דלא אמר יד להכניס בכלי חרס והא דפריך בריש העור והרוטב (לקמן דף קיח.) ואימא יד להוציא אבל להכניס לא ומשני יד יתירא כתיב תנור . וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות ה"ק לרבות את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים להכניס אבל יד דתנור וכירים לא מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט (הזב) ע"ג אבן מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים:
או אינו אלא אם כן נגע. וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל טומאה מאוירו וי"ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש"מ דמטמאין מאוירן וי"ל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר] (בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) (גליון):
אלא א"כ נגע. ותוכו דכתב רחמנא ע"כ למעוטי גבו וא"ת והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר"י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי שפיר דאכתי איכא ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ"ש אבל למה דפריך דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק:
התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי דדרשינן (פסחים דף יט.) כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים כו'. כלומר מאי קראה דנפסלין בקול שנאמר ויהי כאחד למחצרי' כו':
עד שירתת. כלומר שמרתתין ידיו מחמת זקנה:
בעל קרי שטבל ולא הטיל מים. כלומר ולא הטיל מים קודם לכן לכשיטיל מים לאחר טבילה טמא דאמרינן עם מי רגלים יוצא קרי:
ר' יוסי אומר בחולה ובזקן טמא. כלומר שלא היה בו כח כשראה קרי שיצא קרי כולו בפעם אחד ועכשיו כשיטיל מים יצא עם מי רגלים:
בילד טהור. כלומר בילד אע"פ שלא הטיל מים קודם טבילה אע"פ כן טהור דאמרינן כי ראה קרי ראה כולו דיצא בכח:
שליח צבור. פרנס:
ואידך לנצח שאני. כלומר שהיו מחזיקים ברמחים. איכא דאמרי ר' היא. כלומר הא דאמרינן מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד הא ר' הוא דחזינן דר' אמר אומר אני עד שיהא בן עשרים והכי סברינן דלר' כשר משיביא ב' שערות והאי דאמר א' אני עד שיהא בן עשרים דאין אחיו הכהנים מניחין אותו:
ואיכא דאמר ר' אית ליה דפסול מדרבנן דת"ק אומר פחות מבן עשרים והוא אומר עד שיהא בן עשרים והא דאמרינן כשר משהביא ב' שערות רבנן היא דאמרי מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות:
לכתחלה הוא דלא. כלומר לרבנן אע"פ שאומרין כשר משיביא ב' שערות אעפ"כ לכתחלה אין אחיו הכהנים מניחין אותו וכו'. מנהני מילי דאויר כלי חרס טמא אע"פ שלא נגעו אוכלין בכלי חרש אלא באויר טמאין דת"ר תוכו אע"פ שלא נגע הטומאה אלא באויר (אוירו) טמא אתה אומר אע"פ שלא נגע או אין טמא אלא אם כן נגע בכלי חרש נאמר תוכו ליטמא כלומר כלי חרש עצמו ונאמר תוכו לטמא אוכלין שבתוכו מה לטמא אע"פ שלא נגע אמרי טמא כדחזינן בחרדל שאמצעי טמא מאויר כלי חרש מכלל דאוירו טמא ומטמא האוכלין מאויר:
נתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה. פירש"י ז"ל ש"ץ לכל צרכיהם לתקוע שופר ולרדות ולמנות פרנס. ולא מחוור ששליח ב"ד הוא עושה כן. ועוד שהממונה לצרכי הצבור כגון אלו הוא הנקרא בתלמוד חזן הכנסת ולא מצינו שנקרא ש"ץ, אלא חדא קתני ראוי ליעשות ש"ץ לפני התיבה.
ואי קשיא הא דתנן במגילה קטן פורס על שמע אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו אלמא משיביא ב' שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו. ל"ק דהתם יורד שצריכין לו ואין שם אחר אבל אינו כבוד לצבור ואינו ראוי להם למנותו ש"ץ קבוע לירד לפני התיבה ונושא את כפיו עד שתתמלא זקנו והיינו דקתני ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה ולא קתני נתמלא זקנו יורד לפני התיבה, א"נ כשר כדקתני הכא כשר לעבודה.
והא דאמרינן בשלהי פ' לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' היודע לפרוש את כפיו חולקים לו תרומה בבית הגרנות בשלמד קאמר לפי שבא לכלל כהן משרת אבל לא שיהא נושא כלל עד שיבא ב' שערו' ולא ראוי לישא עד שיתמלא זקנו.
ובתוספות מפרשים שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר כדאמרינן בערכין בין רגלי הכהנים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראים, ורש"י פיר' כשהביאו ב' שערות ולא משמע הכי דרישא קתני קטן וסיפא נמי קתני קטן. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. והיינו ודאי בקטן ממש.
ובסדורא דרב עמרם גאון אשכחית שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו כך מצו' מן המובחר וכמה דאפשר למהוי גברא מליא טפי עדי' מינוקא אבל במקום שמבטל מן הקדושה וברוך וימלוך ויש"ר אפי' בן י"ג שנה ויום א' בדלא אפשר נעשה ש"ץ דאמרי' זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח טעמא כשלא הגיע לכלל מצות אבל בן י"ג ויום א' דלא אפשר ש"ד חבל במ"ס משוי בין בעל שער בין שאינו בעל שער שלא עלה זקנו שנר' כסריס מ"מ לכתחלה הוא הא בדלא אפשר משיביא ב' שערות ועדיין אין זקנו (מוגבל) [מגודל].
התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. פירש"י ז"ל אעפ"י שהכלי אינו נוגע בכולן אלא בסמוך לדפנות והאמצעיים טמאי' מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שאין כביצה בא', ועוד שאין אוכל מטמא אוכל, ועוד א"כ זה ב' וזה ג' והג' לא יעשה ד' ואין צ"ל ה' וו' אפילו בקדש ולקמן בפ' השוחט אכתוב בזה בס"ד דעת ר"ת ז"ל שאומר שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה כלל.
נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. [הא] (מ)דקתני למנותו שליח צבור ופירש רש"י ז"ל דשליח היינו שממנין אותו שליח להלקות ולרדות ולהיות פרנס על הצבור, וכן ראוי לירד לפני התיבה להתפלל, ואינו מחוור, דההוא לאו ש"ץ הוא אלא שליח בית דין, ועוד דאפילו ש"ץ הממונה על הכנסת לאו ש"ץ מיקרי בשום מקום אלא חזן הכנסת. אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו שליח צבור לירד לפני התיבה.
ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שתתמלא זקנו, ואילו במגילה (כד, א) תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות, אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו. ויש לומר דהכא אינו ראוי קאמר, כלומר אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור, אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה, ודיקא נמי דהכי קתני ראוי להיותו שליח צבור ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה, והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות. ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שזה [ש]אמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום [ד]מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח צבור, דקאמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת סוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות, דאלמא אפילו קטן שלא הביא שתי שערות נושא את כפיו. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל ופירש שם קטן שהביא שתי שערות. ומיהו אינו מחוור דהא לא משמע הכי, דרישא קתני קטן, וסיפא נמי קתני קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, וההיא ודאי בשלא הביא שתי שערות הוא, דאי לא אפילו בשאין גדול עומד על גביו אוכלין משחיטתו. אלא יש לומר דהתם לאו נושא את כפיו קאמר, אלא יודע לישא קאמר, כלומר שיודע הלכות נשיאות כפים לפי שבא לכלל כהן משרת מחלקין לו תרומה, אבל אינו נושא עד שיביא שתי שערות, ובתוס' מפרשינן שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר, וכדתנן בערכין (יג, ב) ובין רגלי הכהנים היו עומדין וצעירי לוייה היו נקראין.
כלי חרס תוכו טמא גבו טהור. פירוש אם נגע בגבו טהור, אבל אם נטמא תוכו נטמא אפילו גבו, ובהדיא אמרינן בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א) דאמרינן התם כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו, ובתוספתא (??, ??) תניא מרובה מדת לטמא מליטמא דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים מגבו, ועוד הביא ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק לא יחפור (יט, ב) גבי חבית מלאה גרוגרות איפומה לבר היא גופה תיחוץ, לא צריכא דפומא לגאו. ואם איתא דאפילו ניטמא תוכו אין גבו טמא אם כן אפילו פומא לגאו תיחוץ דהא גבו אינו טמא וחוצץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה