תוספות יום טוב על זבחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על זבחים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ"ש שם בס"ד]:

נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול כו'. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי' לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב"ש ופסלו וב"ה הכשירו דהוה ליה ב"ש לחומרא. גמרא:

משנה ב[עריכה]

כל הנתנין על מזבח הפנימי. דלא כר"ש דמתניתין ד':

שאם חסר אחת כו' לא כפר. פי' הר"ב דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר וגומר ומקרא שא"צ הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משוח האמור למעלה הימנו. והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו'. ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולי' לדרשא כו' רש"י. ובברייתא [ועשה] לפר זה פר יה"כ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משוח. החטאת אלו שעירי עבודה זרה שמכפרין על עבירות מצוה ידועה וכתיב לו למעוטי שעירי רגלים ושעירי ר"ח שאין מכפרין על עבירות מצוה ידועה אלא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בפ"א דשבועות מ"ד ועיין בפירוש משנה א"ב דפרק דלקמן:

שאם. הר"ב העתיק אם. והיא גירסא נכונה:

ואין בו כרת. פירוש הר"ב שאין מפגלים בחצי מתיר עיין בראש וסוף פ"ב דמנחות:

משנה ג[עריכה]

הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש"י פ"ב דמנחות ד' י"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ"ב:

והלבונה. פי' הר"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:

מנחת כהנים. לשון הר"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר"ש ברפ"ו דמנחות וס"ל דנקמצת:

ומנחת נסכים. ה"ג בנ"א. וכתב הר"ב דל"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ"כ רש"י ואע"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב"ם ברפ"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע"כ. וכ"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע"ד העברה בשמות ע"כ. וכבר כתבתי זה ברפ"ה דשקלים. ועיין ברפ"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל"פ ר"מ אלא ביין ומ"ש מסלת. ועיין [מ"ש] במ"ד פ"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה"ל להפסיק בדם וה"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע"כ:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ"ש במ"ד פ"ז דמנחות:

לוג שמן של מצורע. לשון הר"ב שיריו נאכלין. וכ"כ רש"י ולא ידענא למאי נ"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]:

רבי שמעון אומר כו'. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש"י והר"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ"ב דמעילה] ונ"ל דהיינו טעמא דפסק הר"ב וכן הרמב"ם כר"ש וא"צ לדוחקו של הכ"מ שכתב משום דר"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע"כ:

אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ"כ [*רש"י וכ"כ גם שניהם במנחות] פ"ט מ"ד וברפ"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ"ד ובמנחות פ"ב [סוף] דף ט"ו. וכך העתיק הרמב"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ"ד פ"ז דמנחות כתב הר"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין:

וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר"ב במ"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו':

בין לאדם בין למזבח. לשון הר"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ"ב דמעילה:

משנה ד[עריכה]

פרים הנשרפים כו'. מתיר את אימוריהן ליקרב. אבל בשרן הנשרפות אין בהן משום פגול. לפי שאין לו דבר המתירו. הרמב"ם פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין. והיינו טעמא דאיצטריך לאשמועינן בפרים כו' לומר דדוקא אימוריהן. אבל בשרן לא. דאי אאימוריהן. כל הזבחים יש פגול באמוריהן כמ"ש הרמב"ם שם:

כל שאינו על מזבח החיצון. לשון הר"ב לאפוקי פרים כו' שדמן טעון הזיה. פירוש על הפרוכת שא"צ נגיעה. ומתן דמים פירוש על מזבח הזהב:

כשלמים. לשון הר"ב דפגול בשלמים הוא דכתיב. עי' מ"ש במשנה דלעיל:

משנה ה[עריכה]

אין חייבין עליהן משום פגול כו'. כתב הר"ב דפגול יליף מנותר בג"ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז') והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י"ט) ואוכליו עונו ישא. ומ"ש ונותר יליף מטמא בג"ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ"ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י"ט) כי את קדש ה' חלל. פ"ק דתמורה דף ג':

והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י"ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא:

רבי יוסי מחייב. ת"ר קדשי עכו"ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו'. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ"מ ספי"ח מהל' פסולי המוקדשין דפלוגתא דר"י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל:

חוץ מן הדם. כתב הר"ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו' ועוד כתיב על המזבח לכפר כו' ולא למעילה הלכך אין חייבין כו'. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג'] כל שיש לו מתירין כו' חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי' הר"ב ספ"ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס' תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי' מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו"ם. וי"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע"ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע"כ:

העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר"ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב"ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי"ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ"ש הר"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש"י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ"כ בשמו ברפ"ח דעדיות. אבל התוס' בפ' דלעיל דף ל"ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ"ש ברפי"ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו']:

משנה ו[עריכה]

לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב"ם ספ"ד מהלכות מעשה הקרבנות:

אף מי שלא היה בלבו. פי' הר"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב"ם פי' דת"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת"ק דמצריך ג"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ"מ אף ת"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר"י דלא] וכו'. ש"מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ"ב דחולין: