תפארת ישראל על זבחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כל הנתנין על מזבח החיצון:    דיש קרבנות שדמן טעון ד' מתנות על המזבח, ויש ב', ויש דסגי להו בא', כפרק ד לקמן:

כפר:    דבדיעבד כולהו סגי להו במתנה א' [ומלת שאם אלפיכך דסיפא קאי]:

ובחטאת שתי מתנות:    דבחסר מב' מתנות פסול:

לפיכך:    לבית הלל בכל הקרבנות, ולבית שמאי חוץ מחטאת:

כפר:    וכשר הקרבן, ולא דמי להך דלעיל (ספ"א) דאע"ג דאפשר שלא בהילוך פסלה מחשבה, וכ"ש הכא דעכ"פ מצוה איכא. י"ל דהכא שאני מדכבר הותר ע"י מתנה ראשונה, הו"ל שנייה כלא עשה כלום דמי:

נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השנייה חוץ למקומה:    ר"ל אפילו חוץ למקומו, דגם פסול אינו מוציא מפיגול, ומכ"ש בהיה המתנה הב' כתיקונה, הרי אי אפשר שיוכשר עוד במתנה ב':

פיגול וחייבין עליו כרת:    ואין מחשבת חוץ מוציא ממחשבת הזמן, מדכבר התפגל מקמייתא. וה"ה בהיה מתן קמא חוץ למקומן או שלא לשמן, והב' היה כתיקונה פסול, ובאיפכא, כשר:

משנה ב[עריכה]

כל הנתנין על מזבח הפנימי:    דהיינו פר ושעיר יו"כ ופרים ושעירים הנשרפין [כפרק ד לקמן]:

פסול ואין בו כרת:    דמדכולן מעכבין, עבודה אחת הן, וצריכים שיהיו כולן כדינו. מיהו פיגול לא הוה, דאין מפגלין בחצי מתיר:

משנה ג[עריכה]

אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול:    אפילו בנתפגל הקרבן עצמו או המנחה עצמה, ואכל הנך ממנו, פטור מכרת, משום דחיוב פגול שבקרבן אינו חל רק על דבר שאחרים יתירוהו למזבח או לאכילה, כגון אימורין שזריקת הדם מתירתן להקרבה, וכ"כ בשר הקרבן, שהקרבת האימורין מתירתו לאכילה, ומנחה שהקרבת הקומץ והלבונה מתירתה לאכילה, משא"כ הנך דנקט במתניתין, לא התירתו דבר אחר:

והלבונה:    שקמץ מנחה להקטיר הקומץ או לאכול השיריים למחר ועי"ז נתפגלה המנחה, ואח"כ אכל הקומץ או הלבונה, פטור מכרת. ומיירי שאכלן אחר שהוצת האור ברובן, דאז חשיב כאילו כבר הקריבן, ואפ"ה פטור כשאכלן אבל באכלן קודם לכן, אז אפילו אכל גם השיריים פטור מכרת מדלא קרב המתיר כמצותו, שהרי אכל הקומץ והלבונה הנקרבין:

והקטרת:    מדלא שייך פגול בקטורת דאת"ל במקטיר קצתו וחשב להקטיר קצתו האחר חוץ לזמנו או חוץ למקומו. הרי קיי"ל אין הקטרה מפגלת הקטרה [כ(רמב"ם פט"ז מהל' פסוה"מ ה"ח)] אפילו בהיו בכלי אחד, וקתני קטורת וה"ה עצים וכל דדמי לה. [ותמוהין דברי רבעתו"ס (מ"ג א' ד"ה והלבונה) שכת' דלהכי לא תנא עצים מדלא שייך בהו פגול, וק' הרי קטורת תני לה]. [אב"י י"ל דעכ"פ בקטורת נפסלו כתוס' יומא דמ"ח ב' ד"ה חישב]:

ומנחת כהנים:    כולה כליל ואינה נקמצת, לפיכך אין אחר מתירה. אע"ג דשייך בה פגול במחשב בשעת נתינתה בכלי שרת או בשעת הולכה למזבח:

ומנחת כהן משיח:    הן הי"ב חלות שמקריבין בכל יום משל כה"ג מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, ונקראין ג"כ חביתי כה"ג מדנעשין במחבת, והם כולן כליל:

לרש"י ולרמב"ם ל"ג לה, דהא פליגי בה ר"מ ורבנן לקמן בנסכים, דהרי מלת נסכים כולל בכל מקום יין וסולת שמקריבין עם הקרבן או בפני עצמן. ולתוס' שפיר גרסי' הכא מנחת נסכים והכא מיירי בנדב מנחת נסכים בלי זבח ולקמן מיירי בהקריב זבחו היום ונסכיו למחר, ובהא פליגי ר"מ ורבנן:

והדם:    מדהוא המתיר:

והנסכים הבאים בפני עצמן:    לרש"י ורמב"ם הנ"ל מיירי בנדב מנחה ונסכים בלי זבח, או בהביא הקרבן אתמול והנסכים היום [ועי' סי' ט"ו], אבל בהביאן עם הזבח, בנתפגל הזבח נתפגלו גם הנסכים:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה:    מדעכ"פ יכול להביאן למחר, להכי אף כשהביאן עם הזבח ונתפגל, לא נתפגלו הן:

לוג שמן של מצורע:    לאחר שנתנו ממנו על תנוך, ובהן יד ובהן רגל הימיניים, של המצורע, שיריו נאכלים לכהנים:

אין חייבין עליו משום פגול:    ר"ל אין בו איסור פיגול כלל, דבנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, אף דתלוי באשם, דהרי אם לא נתן מדם תחילה על התנוך ובהונות הנ"ל, לא מהני מתנות שמן שם כלום. אפ"ה כיון דאדם רשאי להביא אשמו היום ולוגו לאחר זמן, ולא יתפגלו עמו, לפיכך אפילו הביאן עמו, אין הזבח מפגלן, וה"ה בחישב בלוג בשעת מתן ז' או בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול שיריים למחר, אין חייבין על אכילת שיריים משום פיגול. ונ"ל משום דר"ש לטעמיה לקמן סוף מ"ד ודו"ק, ורבנן דלעיל, אע"ג דמודו לר"ש בנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, ומטעמייהו, עכ"פ פליגי עליה בחישב בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול השיריים למחר, וס"ל דנתפגלו השיריים:

שדם האשם מתירו:    לפיכך בפיגל האשם נתפגל גם הלוג, ולטעמיה בסי' י"ז אזיל:

בין למזבח:    או או:

משנה ד[עריכה]

העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים:    דכל עוד שלא נזרק הדם איו הבשר קרב למזבח ולא זכו הכהנים עדיין בעור:

חטאת העוף:    שנאכלת לכהנים:

פרים הנשרפים:    פר יו"כ, ופר כהן המשיח ששגג בהוראתו ועשה עי"ז מעשה להתיר דבר שחייבין עליו כרת, ופר העלם דבר של צבור, דהיינו בטעו סנהדרין גדולה והורו היתר באיסור כרת, ועשו רוב הצבור על פיהן, אז כל שבט ושבט, אפילו לא חטא מביא פר כל אלו נקראין פרים הנשרפין, והן חטאות הפנימיות, מדנכנס דמן לזרקן בהיכל, ואימוריהן נקרבים, ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר:

ושעירים הנשרפים:    שעיר יו"כ שעלה עליו הגורל לד' ושעיר ע"ז, דהיינו בהורו סנהדרין גדולה היתר בא' מעבודות האסירות לע"ז בכרת, ועשו רוב הצבור על פיהן, מביאין כל שבט שבישראל אף שלא חטא פר לעולה ושעיר לחטאת, ואותן שעירים ג"כ דמן נכנס לפנים להיכל ואימוריהן נקרבים ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר:

דמן מתיר את אימוריהן ליקרב:    להכי יש פגול באימוריהן, דאם פיגל בא' מד' העבודות שבפרים ושעירים, ואח"כ אכל האימורין, חייב כרת, אבל באכל בשרן, פטור מכרת, מדאין לבשר מתירין, דבין כך או כך נשרפין מחוץ לעיר:

כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול:    דעיקר פיגול בשלמים כתיב, ומנה ילפינן לכל הקרבנות, ולהכי צריך שיהיה כשלמים שזריקת דמן במזבח החיצון, משא"כ פרים ושעירים הנשרפין, דמן נזרק רק לפנים [אב"י ואילה"ק הרי בל"ז אימורין אסורים באכילה ואיך יחול עליהן איסור פגול, הרי לר"ש איך אחע"א אפילו חמור על קל. י"ל דבקדשים אף לר"ש אחע"א [ככריתות כ"ג ב']:

משנה ה[עריכה]

קדשי גוים:    דג"כ עכומ"ז רשאין להביא קרבנות כישראל, מדכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריבו, ודרשינן איש איש לרבות עכומ"ז:

אין חייבין עליהם משום פגול:    אב"י ר"ל אינו נפסל בפיגול:

דברים שאין חייבים עליהם משום פגול:    ככל השנויין במשנה ג', ולאפוקי הנך דפ"ג מ"ה:

חייבין עליהם משום נותר:    בנותר בשרן לאחר זמן אכילתן ואכלן:

משום טמא:    באכלן בטומאת הגוף:

חוץ מן הדם:    דבאכל דם שנותר אחר זמן אכילת הקרבן, או באכלו אדם טמא, אינו חייב רק משום דם, ולא משום נותר או טמא, מדמיעטיה קרא לדם משאר חיובים:

אין חייבין עליהם משום טומאה:    בין באכלן, או הקריבן, כשהמקריב טמא או הנקרב טמא פטור מכרת:

משנה ו[עריכה]

לשם זבח:    לאפוקי בשחטו לשם קרבן אחר, דהיינו שינוי קודש:

לשם זובח:    לאפוקי שנוי בעלים, דהיינו בשחטו לשם אדם שאינו בעליו:

לשם השם:    ר"ל לשם הקב"ה. ונ"ל דאתא לאפוקי בשחטו לשם חולין, [וכן משמע קצת בש"ס]:

לשם אשים:    לאפוקי בשחטו על מנת להקריבו ע"ג גחלים ולא ע"ג אש:

לשם ריח:    לאפוקי בשחטו ע"מ לצלות הדבר הנקרב תחילה חוץ למערכה, ודעתו להקריבו אח"כ דתו לא מסקי ריח:

לשם ניחוח:    על מנת לעשות נחת רוח להקב"ה, שאמר ונעשה רצונו:

והחטאת והאשם לשם חטא:    לשם חטאו שהוא מביאו עליו:

אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו:    רק שחטו סתם:

שהוא תנאי בית דין:    שישחט סתם ולא לימא לשמן, שמא יטעה ויאמר שלא לשמן:

שאין המחשבה הולכת:    נ"ל דר"ל גם זה תנאי ב"ד שאין המחשבה הולכת וכו' [כמו שאפר כירה מוכן, ועי' מ"ש שם, ועי' רתוי"ט פ"ה דאהלות מ"ו, ופ"ה דפרה מ"ה שאין מצילין וכו' וכ"כ ידים פ"א מ"ב, ועוד הרנה דוגמתן]:

אלא אחר העובד:    ר"ל בחישב העובד לשמן, והבעלים חשבו שלא לשמן, או איפכא, לא מהני רק מחשבת העובד:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]