רמב"ם על זבחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על זבחים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בית שמאי אומרים כל הנתנים על מזבח החיצון כו': עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה שהקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון יש מהן טעון מתנה אחת ויש מהן טעון שתי מתנות ויש מהן טעון ארבע מתנות כמו שיתבאר וכל זה למצוה אבל אם נתן מתנה אחת בכל קרבן וקרבן מהן כפר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח באיזה צד שיהיה. וחלקו ב"ש וב"ה בחטאות שנכפל בהן ג"פ על קרנות מזבח העולה ומיעוט רבים שנים ויהיו כולן שש מתנות אמרו ב"ש ד' למצוה וב' לעכב לפי שכל זמן שמזה מדם החטאת פחות משתי מתנות לא כפר וב"ה אומרים שבפסוק האחד בלבד מן השלשה שנאמר בחטאת הוא שכתוב בהן קרנות מזבח העולה אני אומר מיעוט קרנות שנים *) (יראה היות סוגיית שנית פנים מכוונת אל הביאור האמיתי בלעדי נטיה אל המזבח תוספת נתוסף בחוץ) ושני פסוקי האחרים כתוב בהן קרנות מזבח העולה ולפיכך יהיה המובן משלשה פסוקים ד' מתנות ג' למצוה ואחת לעכב ויעלה בידינו מהמחלוקת זו שב"ה שאומרים מתנה אחת הוא העיקר ועליו ראוי לסמוך והשאר למצוה לפיכך אם זרק ראשונה כתקנה לא הפסיד הקרבן ואפי' הפסיד המחשבה בהזאה שניה ומה שאחריה ואם נתן הראשונה חוץ לזמנה יהיה הקרבן פגול ואפי' נתן השניה ומה שאחריה חוץ למקומה לפי שהשניה ומה שאחריה אינן אלא תשלום המצוה ואינן מתנאי הכפרה הכרח עד שנלך אחר המחשבה בהן ולדעת בית שמאי שאומרים שתי מתנות הן עיקר בחטאת אם נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשניה חוץ למקומה אינו פגול לפי שכבר ערב מחשבת הזמן עם מחשבת המקום בשתי ההזאות שניהן יחד עיקר ולפיכך יהיה כשוחט חוץ לזמנו וקבל חוץ למקומו שאינו פגול כפי העיקרים שביארנו בפרק השני ואין אנו צריכים לשנות ששוחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו שענינו מחשבת הזמן ומחשבת המקום כמו שנתבאר בפרק השני וזכור זה תמיד בכל המקומות שלא זכרנו אלא על המחשבה:

משנה ב[עריכה]

כל הנתנין על מזבח הפנימי שאם חסר אחת כו': אמר רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכפורים ולפני הכפרת יזה ז' פעמים ואמר בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ר"ל שיזה שבע פעמים ומורה שהזיות שבפנים מעכבות זו את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם ולפי שכולן צריכות להן אין הקרבן פגול עד שיפסיד את המחשבה ר"ל מחשבת הזמן בכולן כפי העיקר שבארנו בפרק השני [הלכה ג] כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ולכך צריכין שתהא המחשבה פוסלת ההזיות ההכרחיות כלן אם היה ההפסד בהזאה ומזה יהיה פגול וכבר אמרנו שמתנות שבפנים כלן ההכרחיות בכפרה ולפיכך אם הפסיד המחשבה בקצת המתנות והוא מה שאמר אחת שלא כתקנן בין שאיחר אותה או הקדימה הקרבן ההוא פסול והאוכל ממנו אינו חייב כרת:

משנה ג[עריכה]

אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול כו': כבר ידעת שהפיגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול וענין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קדם לו מעשה אחר ואחר גמר אותו מעשה כתקנו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח והאימורים מתירין בשר לאדם וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שיהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פגול וחייב האוכל ממט כרת אך הדבר שאין לו מתיר אלא הוא עצמו מתיר לזולתו אין חייב האוכל ממנו כרת אע"פ שהפסיד המחשבה ופיגל וזהו ענין שאין חייבין עליו משום פגול. ומכלל זה הקומץ והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח כמו שנאמר וקמץ משם מלא קמצו לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אע"פ שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה ליקרב רק הן בעצמן הן המתירים וכן קטרת ומנחת כהנים שורפין אותן כולן ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השירים. וכן מנחת כהן משיח והוא קרבן כהן גדול בכל יום ונאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ומנחת נסכים הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות כמו שנבאר בתחלת מנחות. והדם רוצה בו דם הקרבנות כלן לפי שהוא מכשיר זולתו ואין *[לו] מכשיר כמו שנזכר. והנסכים הבאים בפני עצמן הם היינות שמביאין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במנחות והבאים עם הבהמה והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים כמו שיתבאר במנחות וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים ואומר ר"מ שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח ולפיכך חייבין עליהן משום פגול וחכ"א שהנסכים מכל הזבחים אין להן מתיר אלא דינם כדין הדם ומכלל זה לוג שמן של מצורע נמצא העיקר הזה העולה בידינו שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפגול שזכרנו בפרק השני וכמו שיתבאר בתחלת מנחות כיצד יהיה פגול המנחה שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת והאוכל מדבר שיש לו מתירין בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שירי מנחות ושירי החטאות והאשמים או השלמים בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה חייב כרת משום פגול וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום והלכה כרבי שמעון:

משנה ד[עריכה]

העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה כו': פרים הנשרפים הן פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם ושעירין הנשרפין הן שעיר יוה"כ ושעירי עובדי כוכבים ודין התורה לשרוף אותן ר"ל שעירי עבודת כוכבים כמו שבארנו בתחילת דברינו במסכת הזאת ששריפתן למדו חכמים ממה שנאמר בפר העלם חטאת הקהל הוא בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו ודינן כדין פר כהן משיח ופר העלם בשוה בשריפתן וזריקת דמן לפנים ובהקטר אימורים והוא מה שאמר בסיפרא נאמר בפרשת העלם דבר של צבור חטאת הקהל הוא לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין ר"ל הזאות וזריקה ולפנים והקטר אימורים על מזבח החיצון ולשרוף הנותר מן הגוף בחוץ ר"ל חוץ למחנה ולפי שכל אלו זורקין את הדם לפנים ומקריבין מהם אימורים על גבי מזבח החיצון שורפין הנותר מגופן חוץ למחנה נמצא על דעת האומר דמן מתיר את אימוריהן ליקרב שהאימורים דבר שיש לו מתירין ואם פיגול במחשבה כמו שנזכר יהיו האימורים פיגול והאוכל ממנו כזית חייב כרת ורבי שמעון אומר הואיל ולמדנו הפיגול מן השלמים והשלמים כל מעשיהן במזבח החיצון כמו כן לא יהיה דין הפגול אלא במה שיהיו כל מעשיו במזבח החיצון ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ה[עריכה]

קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום פגול נותר כו': דברים שאין חייבין עליהם משום פגול כו': דבר תורה שעובדי כוכבים מקריבין קרבנות ומקבלין אותן מהם וכבר בארנו בתחלת שקלים שמקבלין מהם דבר הנדר והנדבה ר"ל העולות והשלמים וכבר נתבאר בפרק זה הדברים שאין חייבין עליהן משום פגול ומכללן הדם ואמר רחמנא בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ואמר שלכם יהא ואמר עוד לכפרה נתתיו ולא למעילה וכן אם אכל מדם הקדשים והיה זה האוכל טמא הגוף אינו חייב כרת משום אוכל קדשים בטומאה נמצא שאין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול אבל חייב האוכל ממנו משום אוכל דם בלבד כשאר הדמים והלכה כר' יוסי: ורש"א שהעצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה ולא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף ר"ל שהטמא אם אכל קטרת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור וכן אם היה טהור והן טמאין ואין הלכה כר"ש ואין לך עצים שמתטמאין אלא עצים של קרבן בלבד שהם נפסלים ואסור לשרפן על גבי המזבח:

משנה ו[עריכה]

לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזבח כו': מכלל דברינו נתבאר לך שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים ולא עולה לשם עולה וכבר הודעתיך בתחלת המסכתא שאם שחט סתם כשר והתנא הזה הצריך שתהא כוונת בעל הקרבן לאלה הו' דברים מוסף על השוחט: וא"ר יוסי שהוא תנאי בית דין שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד ר"ל השוחט או המקבל או הזורק אבל בעל הזבח לא והלכה כרבי יוסי ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחין ואין ענין המחשבה תלוי אלא בעושה אחד מד' העבודות בלבד כמו שנזכר: