רמב"ם על זבחים ג
- ראו גם נוסח המשנה זבחים ג רמבם
זבחים פרק ג
[עריכה]אמר רחמנא "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן"(ויקרא א, ה), לא התנה בשחיטה בני אהרן אלא שוחט כל מי שירצה, ומקבלת הדם ואילך צריך כהן כמו שזכרנו, כאמרם "מקבלה ואילך מצות כהונה". ולפי שאלו הפסולים כשרים לשחיטה פוסלים במחשבה רוצה לומר אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו כמו שזכרנו.
ודע שמותר לכתחילה לזר ולאשה ולעבד שישחטו קדשים. ומה שאמר בכאן ששחטו, שמורה שלכתחילה לא ישחוט, זהו מפני הטמא שלכתחילה לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר. ואל יקשה בעיניך היות הטמא שוחט קדשים, מפני ששחיטת קדשים בעזרה הכרח כמו שהקדמנו, והטמא אסור לו ליכנס לעזרה כמו שזכרנו בשבועות, לפי שזה אפשר בהיות הסכין ארוך ושוחט והוא חוץ לעזרה, או אם שגג ונכנס לעזרה, או בשעבר גם כן.
וכבר אמרנו בפרק שני מהמסכת הזאת שכל הזבחים שקבל דמן אונן וזר וכו' יפסלו, כל זה אם קבל דם הזבח כולו.
וכן מה שאמר למעלה שאם קבל המקבל והוא מכוין חוץ למקומו פסול, וחוץ לזמנו פיגול, על מנת שיהא המקבל שפסל המחשבה ראוי לקבלה, אבל אלו הפסולים שאינן ראויין לקבלה אם פסלו המחשבה בשעת הקבלה לא נפסל הקרבן, לפי שאם נותר כל שהוא מדם הנפש יחזור הכשר ויקבל במחשבה כשרה, שאין פוסל הקרבן במחשבה בעבודה מן העבודות אלא הראוי לאותה עבודה, שמחשבתו מועלת עד שלא יהא פסול בקבלה אלא מצד מחשבתו, כמו שהתנינו על הפיגול שיקרב המתיר כמצוותו. וזכור העיקר הזה גם כן:
הודיענו, שמאחר שהקבלה כשרה אינו בא לידי פסול מן הפסולים.
ואחר כך עוד שב לעניין אחר ואמר, שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול, אם זרק אותו הפסול ושינה מקומו שהקרבן אינו נפסל, הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה, וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה, גם כן אין פוסלין מעשיו, אלא שאם נשאר מדם הנפש שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק הדם במקומו. וזכור זה העיקר, והוא מה שאמרו "אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי ובמקום הראוי לעבוד":
כל זה מבואר.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
רוטב - הוא המרק.
וקופה - הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן.
ואלל - שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט.
וגידים - שם נופל על הגידים ממש, ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקים, ועל המיתרים, ועל הגידים הקושרים הפרקים.
וכשהוא אומר בזה העניין קרנים וטלפים - רוצה לומר הסמוכות לגוף, שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם.
אומר, אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו חוץ למקומו לא פסל הזבח, אבל הוא זבח כשר, לפי שאלה הדברים אף על פי שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן. וכן אם היה הקרבן עצמו פיגול או נותר ואכל כזית מאותו הפיגול או הנותר, או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא, ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים ומן הטלפים ומן העור וכל מה שסיפר, אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פיגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא.
וכבר ביארנו בפרק השני מה הוא הפיגול ומה הוא הנותר:
כבר ידעת שהזבח לא יהיה פיגול אלא אם חשב עליו חוץ לזמנו כמו שנזכר. ולפיכך יהיה סדר המשנה כך, השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שליה בחוץ לא פסל, וכן אם חשב לאכול מהם חוץ לזמנן לא פיגל, לפי שהן מאוסים על האדם כמו העור והאלל.
ושליל - הוא העובר הנמצא בגוף הבהמה קודם גמר ברייתו.
ושליה - הוא המכסה אשר על השליל בגוף.
ושאר ההלכה מבוארת ממה שרמזנו בכאן, וזכרנו בפירוש ההלכה שלפני זאת:
אם חשב שיזרוק הדם למחר או שיקטיר האימורים למחר, בלי ספק שזהו חוץ לזמנו ושהזבח פיגול.
אבל אם היתה המחשבה שיניח הדם או האימורים, ואין דעתו לא לזריקה ולא להקטרה רק שישאר הכל עד מחרת, וכן אם חשב שיוציא חוץ לעזרה בלבד, ואין דעתו לא לזריקה בחוץ ולא להקטרה בחוץ, אומרים חכמים הואיל ולא חשב לא לאכול ולא להקטיר ולא לזרוק לא פסל.
ורבי יהודה אומר, הואיל ואם הוציא כמו שחשב או אם הניח פסל בלי ספק, גם כן אם חשב על אותו דבר פסול. ואין רבי יהודה חולק על המחשבה בשינוי מקומות נתינת הדם אבל מודה שלא פסל, אף על פי שאם נתן במחשבתו פסל, לפי שדעת רבי יהודה בדם שחוץ למקומו כמקומו הוא, רוצה לומר שאם חשב על הזריקה במזבח עצמו לא חוץ לעזרה כאילו חשב לזורקו במקומו. ואינו חולק גם כן אם חשב שיאכלוהו טמאים וכו' שלא פסל, לפי שהן דברים חוץ מן הזבח.
וכבר הודעתיך שעניין בחוץ ובפנים, מזבח הפנימי ומזבח החיצון, ושהדמים הנזרקים על הפרכת ובקדש הקדשים הן גם כן נקראים הניתנים בפנים.
והלכה כחכמים:
משנה זבחים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב