משנה ברורה על אורח חיים ג
(א) ועכשיו וכו' – כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלווין אותנו, שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא.
(ב) עד שישב – והוא הדין שלא יקום כשהוא מגולה.
(ג) ולא ילכו – ואם מפחד, יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך החלון, ובלבד שלא יראה פירועו, וכדלקמן בסעיף ח. וליכנס שם להדיא אסור אפילו עם אשתו. אך עם קטן שאין בו דעת מותר ליכנס [ארצות החיים].
(ד) לא ידבר – ואם הוא לצורך גדול אפשר דמותר לדבר, כל זמן שאין נפנה עדיין. אבל בעת שנפנה, אף לצורך גדול אסור. ואם אי אפשר לסגור הדלת ואיש אחר רוצה לכנוס, ינחרו זה לזה ולא ידברו. רק הנשים, כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים, כמו בית הכסא שבשדה בימיהם, או בחצר בית הכנסת במדינות אלו, התקינו חכמים שיהיו מספרות זו עם זו כדי שיישמע קולן מבחוץ ולא יכנוס איש לשם ויתייחד עמהן (סנהדרין יט א). ומשמע קצת שם דנכנסות גם כן בשתיים בבית הכסא.
(ה) למשמש – אם אינו יכול לפנות, ילך ארבע אמות וישב ויעמוד וישב עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. ולא יפנה בעמידה.
(ו) טפח – ולא יותר, משום צניעות. ומלפניו טפחיים, דמתוך שהוא דוחק את עצמו לגדולים – הוא בא לידי קטנים, וצריך טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתזין למרחוק. והב"ח כתב דנכון להחמיר שיהיה גם מלפניו רק טפח, ולא הסכימו עמו הרבה מהאחרונים. ויזהר שלא ילכלך שם בגדיו וגופו ומנעליו.
(ז) מגולה – אבל בחצר בכל עניין שרי, כן כתבו הבית יוסף והמגן אברהם. אבל הטורי זהב הסכים עם מהר"י אבוהב דבחצר גם כן אסור באמצע החצר בין מזרח למערב, דהלא מגולה הוא באותו מקום, אם לא שמקרב עצמו לצד אחד מהכתלים. וכן כתבו הדרישה ושאר אחרונים.
(ח) שאין בו מחיצות – אבל אם יש בו מחיצות, ואפילו רק מחיצה אחת לצד מערב, ישב בצד המחיצה בסמוך לה [דהיינו על כל פנים בתוך ארבע אמות] ואחוריו למערב כלפי המחיצה, ונפנה שם. וכן אם הכותל במזרח, יושב בסמוך לה ואחוריו למזרח. ויש מחמירין בזה, מפני שפירועו שלפניו הוא לצד מערב, והשכינה במערב. ובמקום שאפשר, טוב להחמיר. כתב הפרי מגדים דאין שיעור לגובה המחיצה, רק כל שאין פירועו מגולה על ידי זה שרי.
(ט) או איפכא – ויש אומרים דאיפכא לא. וטוב ליזהר בזה.
(י) בין מזרח וכו' – משום דהשכינה שורה במערב. ואפילו אם מחזיר פניו למערב – אסור, דמזרח – שהוא נגד מערב – יש לו גם כן קדושה.
(יא) בין מזרח וכו' – רק יכוין שיהא ראשה של המטה לצפון ומרגלותיה לדרום. ובתשובת מנחם עזריה פסק כמו שכתב הזוהר פרשה במדבר, שיהא ראשה ומרגלותיה של המטה זה למזרח וזה למערב, והסכים שם שיהא הראש למערב, וכן כתב בארצות החיים בשם כמה אחרונים. ומכל מקום טוב יותר לכתחילה לנהוג כהשולחן ערוך, כי בתשובת בניין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא, ולא כפירוש הרמ"ע הנ"ל.
(יב) אפילו כשאין וכו' – עיין בארצות החיים, דבזה אין להחמיר, רק בשוכב ערום, ובאין קלעים סביב המיטה.
(יג) לא ישב ופניו וכו' – כן צריך לגרוס. ט"ז ושאר אחרונים.
(יד) אלא לצפון וכו' – והוא הדין אם אחוריו כלפי הקודש, שרי בהטלת מי רגליים. ועיין בביאור הגר"א, שהסכים דאפילו מן הצופים ולחוץ, אם פניו כלפי הקודש, אסור בהטלת מי רגלים. אסור לעמוד לפנות להדיא נגד בית הכנסת או בית המדרש, דלא יהא מכלל מי שנאמר עליהם "ואחוריהם אל היכל ד'". וכן לא יעשה בית הכסא מכוון כנגד בית הכנסת או בית המדרש, שלא יהא הפי הטבעת מגולה נגדם [ספר חסידים סימן תתי"ד, והעתיקו באליה רבא והגהות רבי עקיבא אייגר]. ואם בונה כותל באמצע להפסיק בין מחיצת בית הכסא לבית הכנסת, לכאורה אין להחמיר. ועיין בארצות החיים.
(טו) יפנה מיד – דהא אין חבירו רואה את פירועו, וכן בחצר אחורי כותל הבית. ואף על פי שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אין בכך כלום, שבהשמעת קול עיטוש שלמטה אין בו איסור משום צניעות, אלא שהיא חרפה ובושה לבני אדם, ומי שאינו מקפיד אינו מקפיד.
(טז) פירועו – רוצה לומר גילויו, מה שמגלה מבשרו מלפניו או מלאחריו. ואף על פי שרואה את גופו ושומע קול עיטוש שלו, שרי.
(יז) ביד ימין – מפני שקושר בה תפילין על זרוע השמאלי, ועוד טעמים אחרים, עיין בגמרא. וטוב ליזהר מלקנח באצבע האמצעי שכורך עליו הרצועה. וכתבו האחרונים, דאיטר יד שכל ענייניו עושה בשמאל, מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם. ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין או להיפך, עיין בביאור הלכה.
(יח) בחרס – ואפילו היא חלקה ואינה מקרע הבשר; דאם אינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, יש בזה גם כן מפני הסכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא.
(יט) חבירו – אבל אם קינח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקינח מצד אחר, לית לן בה.
(כ) אינן בשדה – ולא שכיחי כשפים, לכן מותר בחרס. ודווקא אם הוא חלק, וכנ"ל.
(כא) בדבר שהאור וכו' – אפשר דווקא לעניין שאר דברים; אבל לענין עשבים יבישים, גם לההג"ה יש להחמיר, דהם מחתכים את הבשר וכדלקמן בסימן שי"ב סעיף ה', עיין בפרי מגדים. כתב בהגהות רבי עקיבא איגר בשם הספר חסידים: כשיוצא מבית הכסא, יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות, שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו.
(כב) בצניעות בלילה – רוצה לומר, שלא יגלה עצמו יותר מביום, ולא יגלה עצמו עד שישב וכהאי גוונא, כי לפניו יתברך חשיכה כאורה. אבל אין צריך להתרחק. ואם אין שם אדם, מפנה ברחוב, ורק שיזהר שלא יהיה במקום הילוך בני אדם, כדי שלא יטנפו בני אדם על ידו. אבל אם יש שם אדם, אפילו נכרי, אסור לפנות בפניו. וכל זה לפנות, אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים, אם צריך לכך שאין לו מקום; ואפילו בפני אשה, משום דאיכא סכנתא אם יעמיד עצמו. ואשה לא תעמוד להשתין אפילו נגד פניו של תינוק, משום דאיכא חציפותא. אבל לצדדין, שאינה משתנת ממש נגד פניו, לית לן בה.
(כג) על רגליו – ויאמרו שהוא כרות שפכה, שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין, וכרות שפכה אינו מוליד, ויאמרו על בניו שאינם שלו.
(כד) אם לא וכו' – ואם אין לו עצות אלו, וגם שם אי אפשר בישיבה, יוכל לעשות עצה אחרת שלא יבוא לידי ניצוצות, שיסייע בביצים להגביה הגיד קצת, או על ידי מטלית עבה. ואם איתרמי שנפלו ניצוצות על רגליו, מצווה לשפשפם.
(כה) ולמטה – ואפילו אם האבר בקישוי, מותר מעטרה ולמטה.
(כו) מפני שמוציא – רוצה לומר שעל ידי נגיעתו בגיד בא לידי חימום והרהור ויבא לזה. וחומר עוון הזה עיין באבן העזר סימן כ"ג.
(כז) הוא נשוי – דיש לו פת בסלו ואין יצרו תוקפו כל כך. ואם היא נדה או שהוא בדרך, אסור. ועיין באבן העזר סימן כ"ג סעיף ד', דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
(כח) הנשוי – ואם עומד במקום שיש לו פחד שלא יפול, אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח].
(כט) בביצים – שאינו מתחמם על ידי כך. ולפעמים מותר לאחוז באמה להשתין, כגון על ידי מטלית עבה שאינו מחמם, אבל על ידי החלוק אסור. ויש מפקפקין גם על ידי מטלית עבה, משום דלא ידעינן שיעורו.
(ל) להתחכך לא – לפי שהחיכוך מביא לידי חימום, ובקל יבוא לידי שכבת זרע. ועיין בחיי אדם שמתיר על ידי בגד עב. ומותר לסרוק זקן התחתון, אך שלא יגע אז באמה בידו. ועיין בביאור הלכה.
(לא) בל תשקצו – ואם משהא עצמו לקטנים, עובר משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. והמשהא מלהפיח אינו עובר על בל תשקצו. גם האיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות, כגון המשהא נקביו עד שימצא מקום צנוע וכהאי גוונא. יזהר מאוד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו, כמו שכתב בסימן ע"ו סעיף ה'. וטוב לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק.