שולחן ערוך אורח חיים ג ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ג · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(ז) וכן אסור לישן — ברכות ה ב לפי פירוש התוס'.
(ח) ונכון להזהר — בית יוסף לדעת הרמב"ם בפרק ז מהל' בית הבחירה.
(ה) אפילו כשאין אשתו עמו — זה למד מדברי רמב"ם. ובב"י בשם התוס' משמע אפילו באשתו עמו שרי בלא תשמיש, שכן כתב: שהשכינה שרויה בין מזרח למערב, והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש, עכ"ל. וקשה לי, אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב, כמו שכתב הרמב"ם. תו מצינו בפרק קמא דברכות, אבא בנימין אמר: כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום, משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור. וכבר הרגיש בזה ב"י, ותירץ, דהיה מצטער על איסור שיש בדבר. והוא רחוק. ונראה לי ליישב הכל, ואדרבה דברי השולחן ערוך כאן צריכים עיון, דהא פסק הטור: כשיש מחיצות שרי אפילו לפנות מזרח ומערב, והוא על פי הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי רבי עקיבא: ובלבד שאין שם כותל, ואם כן הוא הדין תשמיש המטה, דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיית צרכיו, דהא בבית הכסא אסור להרהר בדבר קדושה, ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמו שכתב בזה בראשית חכמה שער הקדושה פרק ו' בשם הרמב"ן. ומשום הכי, כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה, על כן לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב.
ומדברי רמב"ם אין ראיה, שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא, כמו שכתב ב"י בסימן זה, דסבירא ליה דתלמודא דידן חולק על הירושלמי וסבירא לן דהתירא דכותל הוא לר"י דוקא, ולא קימא לן כר"י אלא כרבי עקיבא, משום הכי השוה הוא תשמיש לעשיית צרכיו, דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפילו ביש מחיצות. ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין, דלדברי הטור פשיטא דלא קשיא מידי, דזהירות בעלמא הוא, וכן משמע לשון רש"י שכתב שם: ונראה בעיני שהשכינה היא במערב או במזרח, ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות, עכ"ל, הרי שכתב לישנא דנכון, וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר, ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב, דודאי אין איסור בדבר, אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כן הוא נכון.
ועם זה מיושב שפיר לשון אבא בנימין, שאמר שהיה מצטער על זה, דהענין היה שראה בני ביתו נוהגים שלא ליזהר בזה, על כן היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות, וכן היא כוונת התוספת שזכרנו, שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו', לפרש מילתא דאבא בנימין, שאין איסור, רק דרך גנאי הוא, וזה מיושב אפילו להרמב"ם, דאוסר תשמיש אפילו בחדר בין מזרח למערב, דסבירא ליה דאבא בנימין סבירא ליה כר"י דמתיר במקום גדר, ואפילו הכי היה נזהר מצד זהירות, דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה, ונמצא לדידן דסבירא לן כר"ע – ודאי יש איסור להרמב"ם.
אבל לענין הלכה, דקיימא לן דיש היתר אפילו לעשות צרכיו בבית הכסא מחמת מחיצות, כמו שכתב הש"ע, כל שכן תשמיש דמותר במקום מחיצות. ודברי הש"ע כאן צריכים עיון, דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם, אלא כהטור, ואוסר בתשמיש כהרמב"ם.
אחר זמן ראיתי למורי חמי ז"ל שכתב: גם צריך טעם מה שכתב בבית הכסא שיכול לישב כו' אפילו בין מזרח למערב, וגבי תשמיש המטה אסור. ויש לומר שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר, על כן צריך להזהר יותר, עכ"ל. ותמוה הוא, דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר, ולא ליחוש לכבוד השכינה, ובדבר שאינו מאוס כל כך אלא אדרבה, דבוק לקדושה כמו שכתבנו, בזה ירחיק מכבוד השכינה. על כן נראה לעניות דעתי, דלדעת הטור היתר גמור הוא, על כן לא זכרו לאיסור. ומי שאי אפשר לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום, אין עליו איסור בין מזרח למערב. מצורף לזה מה שכתב מורי חמי ז"ל בשם הזוהר פרשת במדבר, פירוש דבריהם, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, וכן צריך לישן עם אשתו, דלא כמשמעות הש"ע, אם כן ממה נפשך לכל הפחות אין איסור בדבר, כן נראה לעניות דעתי נכון.
(ז) בין מזרח למערב — פירש רש"י, יכוין שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. וכן כתב סוף סימן ר"מ. ובמ"ע סימן ג' פסק כמ"ש הזוהר פרשת במדבר, שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב, ותהא מטה בין צפון לדרום. וכתב שיהא הראש למערב, והטעם על פי סוד, עד כאן.
וכתב הלבוש: אף על גב דישן במקום מחיצות – אסור, דגנאי גדול הוא, עד כאן. וצריך עיון, דאטו מי איכא גנאי טפי בשינה מבית הכסא? ולי נראה דבשינה ליכא הכירא במחיצות, דדרכו בכך; מה שאין כן בבית הכסא, דדרך לפנות בשדה, ואי איכא מחיצות איכא היכרא. ועוד יש לומר, דבחדר ששוכב שם – גם כן מקום השראת שכינה, ולאפוקי בבית הכסא שאפילו מלאכים אין נכנסין שם כמו שכתב סעיף א'.
אם אשתו עמו — תוס', נלמד מעניינו, הויין ליה בנים זכרים כו'.
ב
אסור לישן בין מזרח וכו'. הרב ט"ז כתב דס"ל להטור דנכון לעשות כן אבל אין איסור בדבר ויש להוכיח בדבריו ממ"ש הטור בקיצו' פסקי הרא"ש וז"ל וטוב ליתן מטתו בין צפון לדרום משמע דאיסורא ליכא. והנה רש"י פירש דבין צפון לדרום ר"ל ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ומשם הזהר כתבו דצריך שתהיה ראשה למזרח ומרגלותיה למערב. ובס' עולת תמיד כתב וז"ל פירש רש"י למזרח ומרגלותיה למערב ובזהר משמע איפכא עכ"ל ונתחלפו לו הסברות. איברא דבליקוטי פרדס המיוחס לרש"י כתוב בתחילתו ראשה למזרח ועיין בס' אליה רבה ס"ק ה'. ואחר זמן בא לידי ס' שו"ת שאילת יעבץ וראיתי בס' מ"ז שהביא הא דלקוטי פרדס וכתב דחזר בו רש"י מפירושו שפירש בש"ס והסכים לפירוש המקובלים וע"ש שהאריך בזה ועיין בס' פרי צדיק דף ע"ב ובשו"ת של יעקב סי' ג':
(יא) בין מזרח וכו' – רק יכוין שיהא ראשה של המטה לצפון ומרגלותיה לדרום. ובתשובת מנחם עזריה פסק כמו שכתב הזוהר פרשה במדבר, שיהא ראשה ומרגלותיה של המטה זה למזרח וזה למערב, והסכים שם שיהא הראש למערב, וכן כתב בארצות החיים בשם כמה אחרונים. ומכל מקום טוב יותר לכתחילה לנהוג כהשולחן ערוך, כי בתשובת בניין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא, ולא כפירוש הרמ"ע הנ"ל.
(יב) אפילו כשאין וכו' – עיין בארצות החיים, דבזה אין להחמיר, רק בשוכב ערום, ובאין קלעים סביב המיטה.
(טז) סעיף ו': וכן אסור לישן בין מזרח למערב וכו' — פירש רש"י, יכוון שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. וכן פסק הש"ע סוף סימן ר"מ. מיהו בזוהר פרשת במדבר כתב בהיפך, דההוא דהנותן מטתו בין צפון לדרום פירושו ראשה למזרח ומרגלותיה למערב. והביאו הב"ח. וזה לשון שער המצוות פרשת בראשית: ועניין נתינת המטה בין צפון לדרום הוא יהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא, וכדוגמא שיעור קומה העליונה, ראשו למזרח כנגד הדעת הנקרא מזרח, ממזרח אביא זרעך, ורגליו למערב, יסוד ומלכות כנזכר אצלנו בעניין נטילת לולב, וידו הימנית בדרום, שהוא החסד, ויד השמאלית בצפון, שהיא הגבורה, עד כאן לשונו. וגם רש"י בספר ליקוטי פרדס חזר מפירושו והסכים לפירוש המקובלים, והביאו ברכי יוסף אות ב', ועיין בתשובות שב יעקב סימן ג' שהכריע גם כן כדעת הזוהר, והגם שכתב שיורי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ד' דעכשיו אין העולם נזהרים בכך, עיי"ש, וכן כתב עולת תמיד אות ו' דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, מכל מקום יש ליזהר כדעת הזוהר והאר"י ז"ל.