משנה בכורות ח א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ח · משנה א | >>
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, יש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהןא.
איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, והמפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, עד שיהא בו מצורת האדם.
המפלת סנדל, או שליא, ושפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהן, בכור לנחלה ואינו בכור לכהןד.
מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, עודה שפחה ונשתחררה, עודה נכרית ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה, בכור לנחלה ואינו בכור לכהןה.
רבי יוסי הגלילי אומר, בכור לנחלה ולכהן, שנאמר (שמות יג) "פטר כל רחם בבני ישראל", עד שיפטרו רחם מישראל.
מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, ילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, או בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה.
איזהו בכור לנחלה ולכהן: המפלת שפיר מלא דם, מלא מים, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים, הבא אחריהן, בכור לנחלה ולכהן.
יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן,
- בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה,
- בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן,
- יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.
- אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן?
- הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי,
- וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת,
- וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.
- הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם,
- וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ,
- הַבָּא אַחֲרֵיהֶן,
- בְּכוֹר לְנַחֲלָה,
- וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.
- מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים,
- וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה,
- עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,
- עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה,
- מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה,
- בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.
- מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה,
- רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
- בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ב):
- "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",
- עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.
- מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים,
- וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה,
- נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת,
- נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת,
- יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת,
- הִיא וּלְוִיָּה,
- הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה,
- וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת,
- וְיָלְדָה,
- וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן,
- בְּכוֹר לַכֹּהֵן,
- וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה.
- אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן?
- הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָּם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְּנִינִים,
- הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים,
- הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים,
- הַבָּא אַחֲרֵיהֶן,
- בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן:
יש בכור לנחלה - ואינו בכור לכוהן,
- בכור לכוהן - ואינו בכור לנחלה,
- בכור לנחלה ולכוהן,
- ויש שאינו בכור - לא לנחלה ולא לכוהן.
- איזה הוא בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן?
- הבא אחר הנפלים, בן שמונה - שיצא ראשו חי,
- בן תשעה - שיצא ראשו מת,
- המפלת כמין בהמה חיה, ועוף - דברי רבי מאיר,
- וחכמים אומרין: עד שיהא בו מצורת האדם.
- המפלת סנדל, או שליה, או שפיר מרוקם,
- והיוצא מחותך -
- הבא אחריהם - בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן.
- והיוצא מחותך -
- מי שלא היו לו בנים, ונשא אישה שכבר ילדה,
- ילדה ועודה שפחה, ונשתחררה,
- עודה נוכרית, ונתגיירה,
- משבאת לישראל ילדה -
- בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן.
- רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכוהן,
- שנאמר: "פטר כל רחם בישראל" (ראה שמות יג ב),
- עד שיפטרו רחם בישראל.
- מי שהיו לו בנים, ונשא אישה שלא ילדה,
- נתגיירה מעוברת,
- נשתחררה מעוברת,
- ילדה היא וכוהנת,
- היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה,
- וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חודשים, ונישאת וילדה,
- ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון -
- בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה.
- ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון -
- ואיזה הוא בכור לנחלה ולכוהן?
- המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים,
- המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים,
- המפלת יום ארבעים -
- הבא אחריהן - בכור לנחלה ולכוהן.
בכור לנחלה - הולד הראשון הנולד לאדם מיהודית, ואין אנו קפדים אם ילדה אמו לפניו או לא ילדה שנאמר "ראשית אונו"(דברים כא, יז).
ובכור לכהן - הוא הולד הראשון שתלד האשה. ואין קפדים אם נולד לאביו ולד לפניו או לאו שנאמר "פטר רחם"(שמות יג, יב).
ואין מאמרו באלו הארבעה חלקים היוצאים משני העיקרים האלו על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור, לפי שזה דבר מבואר, אבל דבריו של מי שהוא בכור ואף על פי שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה.
ומה שאמר שיצא ראשו חי - רוצה לומר שלא יצא לגמרי עד שמת, ואפילו לא כלו לו תשעה חדשים.
סנדל - היא צורה מבשר.
ומה שאמר הבא אחריהם - רוצה לומר אחר שיצא ראשו חי בן תשעה, ואחר שהיה בו צורת האדם, ושאר המנויין.
אחר כן הודיענו שאם ילדה האשה קודם שנתגיירה ואחר כך ילדה בישראל, שהולד השני אינו נקרא פטר רחם אלא אצל רבי יוסי מטעם שזכר.
ומה שאמר אחר כך נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת - רוצה לומר כך, או שנתגיירה מעוברת וילדה, או שנשתחררה מעוברת וילדה, או אשה שלא ילדה וילדה היא וכהנת, או היא ולויה, או היא ואשה שכבר ילדה.
ומה שאמר כהנת ולויה - להודיעך שכהנת ולויה, אפילו מעוברת מישראל, שבנה פטור מחמש סלעים, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל"(שמות יג, ב), בפטר רחם תלה רחמנא.
ודע שהלויה המעוברת מגוי בנה פטור מחמישה סלעים, שהיא בקדושתה עומדת. וכתוב בברייתא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת. אבל כהנת המעוברת מגוי בנה חייב לפי שהיא נתחללה, כמו שבארנו במקומות מסדר נשים.
ומה שאמר בוולד מי שלא המתינה אחר בעלה שלושה חדשים שאינו בכור לנחלה אמת, ועוד שאין לו ירושה כל עיקר, לפי שאין אנו יודעים לו אב בודאי כמו שבארנו באחד-עשר מיבמות, ולא נתכוין בכאן אלא להבא אחריו, רוצה לומר שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, לפי שאפשר שאותו המסופק בן האחרון הוא.
ואין הלכה כרבי יוסי:
יש בכור לנחלה - ליטול פי שנים:
ואינו בכור לכהן - לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים:
הבא אחר הנפלים - כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא. זה האחרון בכור לנחלה, דראשון לא הפסידו ב, ואע"ג דיציאת הראשון חשיבא לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דלאו בר קיימא [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם:
ובן תשעה מת שיצא ראשו - והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן לאו פטר רחם הוא. אבל יצא ראש בן תשעה חי ואח"כ החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו:
וכן המפלת בהמה כו' - למפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם, אבל פטר רחם מיהא הוי:
וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם - לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים:
מנדל - חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל ג:
או שליא - דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי:
ושפיר מרוקם - חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה קרויה שפיר:
והיוצא מחותך - שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן:
שכבר ילדה - דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלא רחמנא בפטר רחם:
עודה שפחה - אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים:
רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן - דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי:
נתגיירה מעוברת - ובעלה עמה וילדה. הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם:
ילדה היא וכהנת - בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע אי זה ולד של ישראל:
או היא ולויה - דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא:
או היא ואשה שכבר ילדה - ואין ידוע איזה בנה:
בכור לכהן - ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה:
ולא לנחלה - דהא לא ידע בריה דמאן הוא:
וכן מי שלא שהתה כו' - הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא:
מלא גנינים - מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים:
דגים וחגבים - לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם:
יום ארבעים - משנתעברה, מיא בעלמא נינהו, ואין כאן ולד עד למחרת יום ארבעים. דארבעים יום הוי יצירת הולד:
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. אין מאמרו באלו הד' חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר. אבל על מי שהוא בכור ואע"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הרמב"ם:
איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים. תוס'. ועמ"ש בשם הר"ן בריש שבת:
שיצא ראשו חי. כתב הר"ב האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו. שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכ"ש אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה. וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן רש"י פ"ד דחולין דף ס"ח ואשתמיטתי' למהר"ר וואלק כהן שכתב בפי' ש"ע ח"מ סי' רע"ז להוכיח מדנפשיה דאפי' נולד כולו וכו'. כדי לסתור דברי חכם מהאחרונים שפסק דנולד כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה ואילו זכר דברי רש"י דבחולין לא הוה בעי למשכוני נפשיה:
וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם. עיין בפ' הר"ב מ"ב פ"ג דנדה:
סנדל. פי' הר"ב חתיכת בשר כו' ול' סנדל י"מ כו'. משמע דלי"מ נמי סנדל חתיכת בשר כו'. ולא משמע כן מדבריו פ"ק דכריתות מ"ג ופ"ג דנדה מ"ד. ושם בגמ' דף כ"ה מסקי דא"צ צורת פנים. ול' הרמב"ם פרק י' מהלכות איסורי ביאה חומרא החמירו בו לטמא בו משום ולד אע"פ שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו ע"כ:
הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. תנייה משום בבא דבתרה דפליג בה ר"י:
משבאת לישראל כו'. ואינו בכור לכהן דאינו פטר רחם. רש"י:
עד שיפטרו רחם מישראל. לישנא דעד לא ידענא לפרושי. דהא ר"י מוסיף על דברי ת"ק. והכי הל"ל כשיפטרו כו':
נתגיירה מעוברת כו' ואינו בכור לנחלה. פי' הר"ב דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. עמ"ש במ"ב פ' י"א דיבמות:
איזהו בכור לנחלה ולכהן. החלוקות הארבעה יכללם שתי מאמרות. המאמר האחד שהוא חלוק בעצמו. ובזה המאמר שתים מן החלוקות והן הראשונות שהוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או בהפך. והמאמר השני שאינו חלוק. ובזה המאמר שתי החלוקות האחרונות. שהוא בכור לנחלה ולכהן. או שאינו בכור כלל ועכשיו שמתחיל לבאר השתים חלוקות האחרונות. הכלולות במאמר אחד. חזר ואמר איזהו וכו'. נ"ל:
שקצים ורמשים. מפורש במשנה ב' פ"ג דמכות:
(א) (על המשנה) יש כו'. אין מאמרו באלו הארבעה חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור, לפי שזה דבר מבואר, אבל על מי שהוא בבור ואע"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו, שאין לבו דוה עליו. וכ"ש אם יצא ראשו מת. והאי דנקט ראשו, משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן. רש"י ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) משמע, דליש מפרשים נמי סנדל חתיכת בשר. ולא משמע כן מדבריו פ"ק דכריתות מ"ג. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) הבא כו'. תנייה משום בבא דבתרא דפליג בה ר' יוסי:
(ה) (על המשנה) ואינו כו'. דאינו פטר רחם. רש"י:
יש בכור לנחלה וכו': הכא נקט אמאי דפתח ביה וזימנין אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדירים. תוס' ז"ל:
הבא אחר הנפלים: ר"פ בהמה המקשה. ואיתה למתני' ברב אלפס ז"ל פ' יש נוחלין ד' רי"ז:
אחר הנפלים שיצא ראשו חי: כצ"ל. ויש גורסין הבא אחר הנפלים בן שמנה שיצא ראשו חי או בן ט' וכו'. וכתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל עיין בהרמב"ם ז"ל כשהנפל מת צריך לצאת כולו והבא אחריו אינו בכור לכהן וכשהוא חי מיד כשיצא ראשו חי אע"פ שהחזירו הבא אחריו אינו בכור לכהן וצ"ע בפי' רעז"ל ע"כ. ואני בעניות דעתי בינותי בפירוש הרמב"ם ז"ל וגם ביד ולא מצאתי זה החילוק אלא שז"ל כאן בפי' המשנה ומה שאמר שיצא ראשו חי ר"ל שלא יצא לגמרי עד שמת ואפילו לא כלו לו ט' חדשים ע"כ. ורעז"ל העתיק פי' רש"י ז"ל. ובגמרא אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים פי' רש"י ז"ל בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו ע"כ. ואיתותב שמואל במסקנא ולעולם ראשו דמתני' דוקא ואשמעינן מתני' דראש הנפלים פוטר ותנא סיפא אטו רישא ועוד דדייקינן מסיפא טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפילו בכור לנחלה נמי לא הוי הבא אחריו דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה ואפילו החזירה וכדתנן בפ' המפלת יצא כדרכו פי' שלא יצא דרך מרגלותיו דאם יצא דרך מרגלותיו ודאי לא חשיב ילוד עד שיצא רובו אבל מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד למחר חשיב ילוד משום ראשו וחשבינן ליה ימי טומאה וימי טהרה מיום ראשון ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו והכי ס"ל לר' יוחנן דאפילו לנחלה חשיב לידה משתצא פדחתו והבא אחריו אינו בכור לנחלה. ועיין בפ' המפלת (נדה ד' כ"ט) בתוס' דלפי' ר"ח דהתם ר' יוסי ס"ל כשמואל והקשו עליו א"כ אמאי איתותב הכא וגם פה בתוס' חיצוניות בכתיבת יד הקשו ותרצו ותמצאנו כתוב בספר ההגהות שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. וכתוב בכסף משנה שם בהלכות נחלות פ' שני דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשע שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא ע"כ. ויש ספרים הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי וכן הוא בהרא"ש ז"ל וכן הוא ג"כ בגמרא ר"פ בהמה המקשה וכן הוא ג"כ בהרמב"ם ז"ל בהלכות נחלות פ' שני סימן י':
ובן ט' מת וכו': לשון רעז"ל עד ולענין כהן לאו פטר רחם הוא אמר המלקט פי' הולד האחרון. ובלשון רש"י ז"ל כתוב ולענין כהן פטר רחם הוא פי' וקאי אראשון והכל אחד:
והמפלת כמין בהמה וכו': פ' המפלת (נדה ד' כ"ג.) ונראה לע"ד דאע"ג דהתם איכא מאן דס"ל דהבא אחר הני לאו בני נחלה נינהו משום דמפלת מין בהמה חיה ועוף לא חיי ואיכא מאן דדחי דלעולם חיי וטעמא דלאו בני נחלה נינהו משום דכתיב ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו מ"מ נראה דאזיל ר"מ לטעמיה דלענין טומאת לידה ר"מ מטמא במתני' דהתם דאם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דחשיב ולד והחכמים נמי לטעמייהו וטהורה דכל שאין בו מצורת אדם אינו ולד אלא דמוכח מברייתא דאיתא התם בגמרא לפי גירסת רש"י והרמב"ם ז"ל מסיק דלר"מ לא חשיב ולד ולרבנן חשיב ולד הפך ממשמעות המשנה וכמו שפי' שם רעז"ל וגם הרמב"ם ז"ל כתב שם ואפילו שהיה נראה מזאת המשנה שר"מ הוא מחמיר וחכמים הם המקילים אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא מה שזכרתי לך עכ"ל ז"ל:
המפלת סנדל: עיין במה שכתבתי בנדה פ' המפלת סי' ד':
והיוצא מחותך: פלוגתא דאמוראי היא בפ' המפלת דר' יוחנן סבר התם דאפילו מחותך הראש פוטר תוס' אבל רעז"ל העתיק פי' רש"י:
ונשא אשה שכבר ילדה או ילדה עודה וכו': כך מצאתי מוגה וכן הוא בפי' הרגמ"ה ז"ל ובגמרא פריך מתני' לר' יוחנן דאמר היו לו בגיותו אין לו בכור לנחלה דהא קתני הכא עודה נכרית ונתגיירה ומשבאת לישראל ילדה ולדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן האי משבאת לישראל ילדה דקתני ממאן אילימא מישראל שלא היו לו בנים מאי אריא גיורת ושפחה דמשמע משום הכי הוי בכור לנחלה דאותם בנים שהיו לה בגיותה לא חשיבי אפילו בת ישראל דבנים הראשונים חשובים בנים הוי נמי האי בכור לנחלה דהא באב תליא מילתא ולא באם אלא לאו האי ילדה משבאת לישראל לאו אמי שלא היו לו בנים מהדר אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר גיורת שהיו לה בנים בגיותה ונתגיירה עם בעלה נולדה משבאת לתורת ישראל הוי בכור לנחלה ותיובתא דר' יוחנן ומשני לעולם מישראל שלא היו לו בנים ואינו בכור לכהן איצטריכא ליה לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל קמ"ל דלא וההיא ברייתא דמייתי בגמרא דקתני היו לו בנים בגיותו ונתגייר יש לו בכור לנחלה מוקמינן לה בגמרא אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר עד שיפטרו רחם מישראל ויליף הבעל מינה דידה כי היכי דלגבה לא חשיבי בנים ראשונים והוי האי פטר רחם דכתיב בישראל לגביה נמי לא חשיבי ראשונים והוי האי ראשית אונו:
נתגיירה מעוברת: בכור לכהן ולא מצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה דהיינו אביו שהיה גוי דלא ציית לדינא משום דעו"ג לית ליה חייס ואין זה בא מכחו דכקטן שנולד דמי הכי מפרש לה בגמרא:
ילדה היא וכהנת וכו': לא ידענא אמאי נקט אשה פטורה דאפילו שתי נשים מבכירות תרוייהו בכור לכהן ולא לנחלה הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל מה שאמר כהנת ולויה להודיעך שכהנת ולויה אפילו היתה מעוברת מישראל שבנה פטור מחמש סלעים שנאמר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלה רחמנא ע"כ:
ילדה היא וכהנת היא ולויה וכו': פי' ושתיהן נשי אדם אחד ומשום הכי אינו בכור לנחלה אבל לוקח כפשוט דאילו של שני בני אדם אפילו כפשוט אינו לוקח. החכם הר"ס אוחנא ז"ל:
או היא ואשה שכבר ילדה: ואין ידוע אי זה בנה בכור לכהן ורבותא קמ"ל דבעלה של מבכרת חייב וכו':
וכן מי שלא שהתה וכו': הוא בכור לכהן וכו'. לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט ובגמרא פריך וליכתבו הרשאה להדדי דהא מוקמינן למתני' בשכתב הרשאה כאשר פירשו לקמן רעז"ל סי' ה' ומשני הוכרו ולבסוף נתערבו כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו ולסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהן בחלק בכורה:
איזהו בכור לנחלה ולכהן: ביד פי"א דהלכות בכורים סי' י"ג י"ד ט"ו ובפ' שני דהלכות נחלות סי' ט' י' י"ב ובטור רוב פירקין איתיה ביורה דעה סי' ש"ה ובח"מ סי' רע"ז. וכתוב שם בספר הלבוש סעי' ח' וז"ל הבכורה באב תלייה רחמנא ולא באם כדכתיב כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה והאי לו אאב קאי לומר לו משפט הבכורה ולא לה לפיכך אם אין לאב בנים ונשא אשה אפילו יש לה כבר כמה בנים מאיש אחר וילדה לן הוא בכור לנחלה לתת לו פי שנים ע"כ:
יכין
יש בכור לנחלה: ליטול פי שנים:
ואינו בכור לכהן: שא"צ ליתן לכהן הה' סלעים בעד פדיונו:
הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי: בתאומים מיירי. והוציא בן ח' חדשים ראשו אפילו חי. והחזירו. ונשתהה הלידה אח"כ עד חודש ימים. ואז הקדימו אחיו הב' ונולד בחודש הט'. זה האחרון בכור לנחלה. דאע"ג דהוצאת ראשו של ראשון לידה מעליא הוה. עכ"פ לא היה רק נפל. ובכור שאחר נפל. בכור מעליא הוה לנחלה מדכתיב גביה ראשית אונו. דמשמע שלבו דוה עליו. לאפוקי נפל אין לב האב דוה עליו. אבל לענין פטר רחם שפיר הנפל שהוציא ראשו חי היה פטר רחם. [ונ"ל דנקט נפלים לשון רבים. לאתויי אפילו בפחות מבן ח'. ואפשר אפילו אחר בן ז' שהוציא ראשו והחזירו נמי דינא הכי]. מיהו בהוציא בן ח' ראשו מת והחזירו. אז הבא אחריו בכור לכהן נמי הוה. מדהיה הראשון בן ח' מת. וכמו כן בלא היו תאמים. כיון דעל כרחך בשעת לידת ב' כבר נולד הראשון לידה גמורה. להכי בכה"ג אפילו היה ראשון בן ח' מת. כל שאמו של ראשון טמאה לידה. הבא אחריו פטור מפדיון [י"ד ש"ה כ"ב וכ"ג ורמב"ם פי"א מבכורים הי"ד]:
ובן תשעה שיצא ראשו מת: ואפילו חתך ראשו במעי אמו והוציאו אין הבא אחריו בכור לכהן [כנדה דכ"ט א'. ודלא כר"ב]. אבל בן ט' שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו. הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוה [ח"מ רע"ז]:
והמפלת כמין בהמה חיה ועוף: אפילו היה בן תשעה חי. עכ"פ מדאין צורתו כאדם לא חשיבי ואין לב האב דוה עליהן. ולהכי הבא אחריו הוה בכור לנחלה. מיהו אף שאין צורתו כלל כאדם. ס"ל דפטר רחם עכ"פ הוה לפטור הבא אחריו מפדיון:
וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם: דאז דוקא חשיב פטר רחם מדיש לו קצת צורת אדם. ולהכי הבא אחריו פטור מכהן. משא"כ באין לו צורת אדם כלל. אז הבא אחריו חשיב פטר רחם לכהן. ונוטל גם פי שנים [ש"ח]. ואע"ג דסנדל נמי אין בו צורת אדם ואפ"ה מחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו מכהן. וכסיפא. י"ל התם ידוע שהיה לו צורת אדם ורק נתמעך:
המפלת סנדל: חתיכת בשר בלי צורת פנים שלפעמים בא עם הולד. והוא ג"כ ולד שנפחת צורתו. דכשנתעברה אמו תאומים. לפעמים ולד א' דוחק חבירו במעי אמו ופוחת פניו [רש"י נדה דמ"ה א']. ומדאמו טמאה לידה. מדהיה לו פ"א צורת אדם. להכי מודו רבנן דפוטר מכהן להולד שעמו שבא אחריו:
או שליא: חתיכת בשר חלול שיוצאין ממנו כעין דקין [נדה כ"ו א']. ואין שליא בלי ולד [חולין ע"ז א']. ועיין מ"ש פ"ג. סי' ז' ח':
ושפיר מרוקם: כמין שפופרת שיש בו ריקום ולד. וכלהו משום רבותא דבכור לכהן נקט. דאפילו הנך. ביצא כולו מפקיעו לבא אחריהן מפדיון. וכ"ש בהיה לו צורת פנים מעליא. אבל לנחלה הרי אפילו צורת אדם מעליא. כל שנולד מת אפילו היה בן ט'. או שהיא בן ח' אע"פ שהוא חי. הבא אחריו בכור לנחלה הוה. וכלעיל:
והיוצא מחותך: שחתך הולד והוציאו לאברים כולו:
בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: הדר ותני הכי. מדאפסיק במילתיה בפלוגתא דר"מ וחכמים [וגם בל"ז כך דרך התנא. אם הנך דנקט לעיל מניה נפישין מיליה] [כמ"ש ב"ב פ"ח מ"א]:
מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה: דהולד ראשית אונו אבל אינו פטר רחם:
עודה נכרית ונתגיירה: אנשא אשה שכבר ילדה קאי. וה"ק אפילו ילדה בעודה שפחה. ונשתחררה. או בעודה נכרית ונתגיירה. ואח"כ נישאו לישראל זה וילדו לו:
בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: דאפילו ולד שילדה בעודה שפחה או נכרית חשיב פטר רחם:
עד שיפטרו רחם מישראל: דולד שבנכריותה לא חשיב פטר רחם. וקיי"ל כת"ק [י"ד ש"ה כ"א]:
מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה: או נתגיירה וכו':
נתגיירה מעוברת: ובעלה עמה. או וכו':
נשתחררה מעוברת: ובעלה עמה. [לעיל נקט שפחה קודם גיורת והכא איפכא. נ"ל דלעיל והכא תרווייהו בדרך לא זו אף זו קתני. דלעיל קאמר לא מבעייא שפחה דנתחייבה במצות כאשה. אלא אפילו היתה נכרית כשילדה ולד הראשון. אפ"ה מחשב לת"ק פטר רחם אז. והכא דמיירי בילדה השתא הולד שנתעברה בגיותה. נקט רבותא איפכא. לא מבעייא נכרית דנתעברה בשעה שלא נתחייבה במצות. אלא אפילו שפחה שנתעברה בשעה שנתחייבה במצות כשאר אשה. אפ"ה אינו בכור לנחלה]:
ילדה היא וכהנת: בת ישראל מבכרת שילדה עם בת כהן מבכרת. ונתערבו הולדות:
היא ולויה: דלויה נמי בנה פטור מפדיון בכור:
היא ואשה שכבר ילדה: ונתערבו ב' הולדות:
או בן שבע לאחרון: ועי"ז יש להסתפק בכור של מי הוא. ומאיזה נחלה יטול פי שנים. וכמו כן בהבן הבא אחריו יש להסתפק אם הוא לבכור לנחלה להאחרון:
בכור לכהן: דהא פטר רחם יש כאן בכל הנך דלעיל. ולכן אבי הבכור נותן הפדיון לכהן בעד בנו בכל מקום שהוא. ובמסופק אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון פודה הבן א"ע לכשיגדל:
ואינו בכור לנחלה: דבנכרית ושפחה היו הורתם שלא בקדושה [מיהו בבן הבא אחריהן. יש חלוק. דבנכרית אינו בכור לנחלה מדאינו ראשית אונו. והרי עכומ"ז אית לו חיים [ח"מ רע"ז ס"ט]. אבל בשפחה שאין לה חיים [כיבמות ס"ב א'] הבא אחריו הוה בכור לנחלה]. ובהנך וולדות שנתערבו. הרי לא ידעו בן מי הם. לכן אפילו חלק הפשוט לא יטלו מב' מיני הנכסים. וכן הדין ג"כ בספק בן ט' לראשון או וכו'. אבל גם הבן הנולד אחר הספק אינו בכור לנחלה. דשמא הראשון היה בכור:
המפלת שפיר: שפופרת:
מלא דם מלא מים מלא גנינים: ר"ל מלא גוונים הרבה. כמראה דם ומראה בשר ועצמות. או ר"ל גנונים שהשפופרת מלא כעין תולעים קטנים ובזה או בזה אין בו ריקום ולד דבכה"ג אין הבא אחריו בכור לכהן וכרישא:
ורמשים: אפילו יש בו ג"כ קצת צורת אדם. עכ"פ הנך גריעי מבהמה חיה ועוף. מדלא נאמר בהו יצירה כבאדם:
המפלת יום ארבעים: דאז לא נגמר צורת הולד עדיין עד שיעברו עליו מ' יום שלמין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת