משנה בכורות ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ד · משנה א | >>
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור.
בבהמה דקה, עד שלשים יום.
ובגסה, חמשים יום.
רבי יוסי אומר, בדקה שלשה חדשיםד.
אמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי, הרי זה לא יתנו לו.
אם היה בעל מום, אמר לו תן לי שאוכלנו, מותר.
ובשעת המקדש, אם היה תמים, אמר לו תן לי שאקריבנו, מותר.
הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום, שנאמר (דברים טו), "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה"ה.
עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר?
- בִּבְהֵמָה דַּקָּה,
- עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם;
- וּבַגַּסָּה,
- חֲמִשִּׁים יוֹם.
- בִּבְהֵמָה דַּקָּה,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- בַּדַּקָּה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
- אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה: תְּנֵהוּ לִי,
- הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ.
- אִם הָיָה בַּעַל מוּם,
- אָמַר לוֹ:
- תֵּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ,
- מֻתָּר.
- וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ,
- אִם הָיָה תָּמִים,
- אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ,
- מֻתָּר.
- הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה,
- בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, כ):
- "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה":
עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור?
- בבהמה דקה - שלשים יום,
- ובגסה - חמישים יום.
- רבי יוסי אומר: בדקה - שלשה חודשים.
- אמר לו כוהן בתוך זמן זה: "תנהו לי" - הרי זה לא יתנו לו.
- ואם היה בעל מום, ואמר לו: "תן לי שאוכלנו" - מותר.
- ובשעת המקדש -
- אם היה תמים, ואמר לו: "תן לי שאקריבנו" - מותר.
- הבכור נאכל שנה בשנה,
- בין תמים, בין בעל מום,
- שנאמר: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו, שנה בשנה" (דברים טו כ).
עד כמה - להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:
בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים - בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר א, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים ב קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ג ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום:
בדקה שלשה חדשים - לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי:
לא יתנו לו - דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:
בין תמים בין בעל מום - בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:
בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':
רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ"ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:
לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:
הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:
שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות:
(א) (על הברטנורא) ופרכינן אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה. אמר רבה אמר קרא תעשה, הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. ואימא שיתין. לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י, הואיל ולא גילה לך שיעור עשיה שהוסיף, ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם, ואחריהם תלך כו'. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכמ"ש הר"ב במ"ו פ"ג דתרומות:
(ג) (על הברטנורא) קשה, שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח והיאך אפשר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא הוא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה כו'. ולכן נראה לי שרוצה לומר כהתוס' שם שכתבו, שגמר זמן בישול התבואה עד. העצרת שמביאין כו'. תוי"ט. ועת"ח:
(ד) (על המשנה) בדקה כו'. צ"ל דר"י לית ליה דרשא דקרא, אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) שנאמר כו' בשנה. וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הר"מ:
עד כמה ישראל וכו': פ"ק דתמורה ד' ח':
עד שלשים יום: מחק הרי"א ז"ל מלת עד וכתב ס"א ר' יוסי אומר אף בדקה שלשה חדשים ע"כ:
ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים: וה"נ פליגי בברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) גבי השם בהמה לחברו. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ח' י"ד ט"ו ובטור יו"ד כוליה פירקין בסימן ש"י שי"א שי"ב שי"ד. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל דבזמן הזה מיירי שאין יכולין להקריבו כשהוא תם ואפילו כשהוא בזמן הבית כשהן דחוקים מא"י שאינם יכולין להקריבו עד הרגל ע"כ: בפי' רעז"ל ורמינן שורך במוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם וכו' ובגמרא פריך אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה ובכור בניך סמיך לשורך ומשני אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ופרכינן ואימא שיתין דעשיה אחרת דומיא דהך דבכור בניך בעינן ומשני הואיל ולא גילה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך ותנ"ה דלא מסרך הכתוב אלא לחכמים. וכתבו תוס' ז"ל מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך דהיינו נ' יום מיום הבאת העומר בפסח שאז זמן בשול התבואה עד העצרת שמביאין שחי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים יום הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים יום וי"ל דבכורי יחיד לא מייתו עד לאחר עצרת ע"כ:
יכין
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בככור: להתעסק בטרחת גדולו קודם שיתנהו לכהן:
ובגסה חמשים יום: דס"ל דגסה טרחת גידולה הוא טפי מטרחת גידול הדקה:
רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים: משום דעד אז טרחתה מרובה. דאינה יכולה לאכול עדיין. או משום שלא ימות בגעגוע כשיפרידוהו מאמו. וקיי"ל כת"ק [ש"ו ב']. וא"ת והרי ר' יוסי מדלא פליג בגסה ש"מ דבגסה מודה לת"ק דסגי בנ' וא"כ לת"ק לגסה צריך טפי מלדקה ולר"י ס"ל איפכא. ואיך יפלגו במציאות. דלת"ק לגסה צריך טרחא טפי מדקה. ולר"י לדקה צריך טפי טרחא מלגסה. י"ל דע"כ ר"י טעמא אחרינא אית ליה מדצריך שיתן לו דבר חשוב [כחולין פי"א מ"ב] ובגסה כשכבר היא בת נ' יום כבר יש בה כדי נתינה. אבל בדקה קטנה אין בה כדי נתינה עד שתהיה בת ג' חדשים:
הרי זה לא יתנו לו: דמדהוא תם בזה"ז שלא יקריבוהו. למה מקדים הכהן לטלו. אלא וודאי מתכוון לפתהו בטרחתו זו כדי שיתנהו לו. והו"ל ככהן המסייע בגרנות לדוש ולזרות כדי שיתרצו ליתן לו התרומה. וזה אסור. מדגוזל עי"ז כהנים אחרים [שם]:
הבכור נאכל שנה בשנה: ר"ל בתם מותר להשהותו שנת הלבנה מיוס ליום לעולם מיום ח'. ובבעמ"ו משעה שנראה לאכילה דהיינו *) מיום ח' ללידתו כשאינו יודע שכלו לו חדשיו [שם ז' וח']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת