משנה אהלות ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ז · משנה ו | >>
האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין יח את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו.
יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד,
- מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ,
- וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים,
- מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו.
- יָצָא רֻבּוֹ,
- אֵין נוֹגְעִין בּוֹ;
- שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ:
האשה שהיא מקשה לילד -
- מחתכין את הוולד במעיה,
- ומוציאין אותו איברים איברים,
- מפני שחייה קודמין לחייו.
- יצא רובו - אין נוגעין בו,
- שאין דוחין נפש מפני נפש.
זה כולו פשוט, אין צריך ביאור:
יצא רובו. של וולד. והראש כרוב איברים דעד כאן לא פליגי ר"א ור' יוחנן פ' המפלת (דף כט) אלא בנפלים אבל בבר קיימא מודו משיצא רוב ראשו אי זהו רוב ראשו משתצא פדחתו: שאין דוחין את נפש. הנולד מפני נפש האשה:
יצא רובו, של ולד - ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעים בו:
שאין דוחים נפש - הולד. מפני נפש. האשה:
מחתכין את הולד במעיה. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש"י פ"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ה דנדה [ד"ה וההורגו]:
יצא רובו. כתב הר"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ"ג דנדה:
שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור:
(יח) (על המשנה) מחתכין כו'. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם, לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו. רש"י:
האשה שהיא מקשה כו'. תוס' בנדה פ' יוצא דופן דמ"ד כתבו דמתני' מייתי לה בפרק בן סורר ומורה ע"כ ואני הדיוט לא מצאתי שם רק סיפא דמתני' דיצא רובו וכו' איתא התם בדף ע"ב וגם הרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו בספ"ק דערכין דהתם בפרק בן סורר ומורה מייתי לה אלא ששם היה כתוב יצא ראשו אין נוגעים בו:
יכין
האשה שהיא מקשה לילד: וחוששין שתמות האם ע"י קישוי לידתו. והכא ודאי בולד בן קיימא מיירי. דאל"כ מה קמ"ל. ותו דבסיפא ביצא רובו אמאי להצלת האם לא יגע בו:
מפני שחייה קודמין לחייו: לכאורה קשי' מה זה טעם. והרי זהו עצמו דקאמר ברישא. ונ"ל דה"ק דאפי' ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש [כשבת קל"ו א'] אפ"ה חייה קודמין לחייו קדימה זמניית דכל עוד שהוא במעי אמו. לאו נפש חי מקרי. דהרי בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה פטור ממיתה [רש"י סנהדרין ע"ב ב']:
יצא רובו: היינו שיצא פדחתו כבר. דאז כבר יצא רוב ראשו. והו"ל כילוד:
אין נוגעין בו: ואפי' לא ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה טו"א] אלא אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן [כש"ס יבמות קי"ט]. ואע"ג דאין הולכין בנפשות אחר הרוב [סנהדרין דע"ט] היינו לעשות מעשה להרוג אדם. אבל לענין שב ואל תעשה מלהרגו כי הכא הולכין אחר הרוב. וא"כ לא גרע הוא מאמו. ולהכי אין נוגעין בו [ועי' יומא פד"ב בענין פקוח הגל ודו"ק].
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת