משנה אהלות ז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ז · משנה ג | >>
המת בבית ובו פתחים הרבה, כולן טמאין.
נפתח אחד מהןט, הוא טמא וכולן טהורין.
חשב י להוציאו באחד מהן, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים, הציל על כל הפתחים.
בית שמאי אומרים, יחשוב עד שלא ימות המת.
ובית הלל אומרים, אף משמת.
היה סתום ונמלך לפתחו, בית שמאי אומרים, כשיפתח ארבעה טפחים.
ובית הלל אומרים, כשיתחיל.
ומודים בפותח בתחלה, שיפתח ארבעה טפחים.
הַמֵּת בְּבַיִת,
- וּבוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה,
- כֻּלָּן טְמֵאִין.
- וּבוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה,
- נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן,
- הוּא טָמֵא,
- וְכֻלָּן טְהוֹרִין.
- הוּא טָמֵא,
- חִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן,
- אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים,
- הִצִּיל עַל כָּל הַפְּתָחִים.
- אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- יַחֲשֹׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אַף מִשֶּׁמֵּת.
- הָיָה סָתוּם וְנִמְלַךְ לְפָתְחוֹ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- כְּשֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- כְּשֶׁיַּתְחִיל.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- וּמוֹדִים בְּפוֹתֵחַ בִּתְחִלָּה,
- שֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים:
המת בבית -
- ובו פתחים הרבה - כולן טמאין.
- נפתח אחד מהן -
- הוא - טמא,
- וכולן - טהורין.
- חישב להוציאו באחד מהן,
- או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים - הציל על הפתחים.
- בית שמאי אומרין: והוא שחישב עד שלא ימות המת.
- בית הלל אומרין: אף משמת.
- היה סתום, ונמלך לפותחו -
- בית שמאי אומרין: כשיפתח ארבעה טפחים.
- ובית הלל אומרין: כשיתחיל.
- ומודים בפותח כתחילה, כשיפתח ארבעה טפחים.
כאשר היו הפתחים כולם נעולים, הנה יהיה הבית כולו כקבר, וזה יטמא כל מה שיגע בו, וזה לשונם "בית סתום, מטמא כל סביביו".
וכאשר נפתח אחד מן הפתחים, או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואף על פי שלא נפתח עדיין, או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי, יכול להוציא בו את המת לאברים, ואף על פי שהוא אסור הנה הציל על כל הפתחים כולן.
וכאשר היה בהן פתח נעול, הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא, וזהו עניין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפרק השלישי. וסיבת זה, היות הבית היוצא מדין קבר, ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו. והבן זה מאד.
ועניין פותח בתחילה - לפתוח פתח באחד הכתלים במקום שלא היה שם פתח, ויחשוב להוציאו בו. וכבר קדם בפרק השלישי שהמת פיתחו בארבעה:
כולן טמאין. לעיל פ"ג פירשתי משנה זו אמתני' דכזית המת: עד שיפתח ד' טפחים. כזית מן המת פתחו טפח ויש מפרש דאיירי לטמא כל סביביו כקבר סתום ולא יתכן כלל דלא שייך כלל אלא בפירץ פצימיו: אף משמת. בפ"ק דביצה (דף י.) מסיק ר' אבא דפליגי אפי' בכלים דלמפרע שבין מיתה למחשבה [לפנינו שם איתא רבא] דב"ש סברי לא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא דעתיה להכי הואי ולא ירדה טומאה: לשאר פתחים וב"ה סברי הוברר הדבר ורבה ור' אושעיא אמרי דפליגי לטהר הפתחים מכאן ולהבא אבל כלים דלמפרע אפי' ב"ה לית להו ברירה ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאין ובית שמאי מטמאין אף האחרונים דקסברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינה עולה מהן אלא על ידי מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהן לא פליגי מידי: היה סתום. שאחד מן הפתחים סתום באבנים כשיפתח מן הסתימה ארבעה טפחים אז נטהרו שאר הפתחים ובית הלל סברי דמשהתחיל לפתוח נטהרו אע"פ שעדיין לא פתח ארבעה טפחים אבל בפותח בתחלה כגון כותל שאין בו פתח ובא לעשות בו פתח חדש מודה בית הלל דלא טהר עד שיפתח בו ד' טפחים:
תניא בתוספתא [פ"ח] המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאין נפתח אחד מהן אע"פ שלא חישב עליו טיהר את כולן היו בו חלונות הרבה וכולן מגופות כולן טהורות נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע"ג שניהם טמא חישב להוציאו לקטן טיהר הקטן את הגדול היו שניהם מתאימין המאהיל על גבי שניהם טמא חישב להוציאו באחד מהן הרי חבירו טהור היה לו פתח אחד לצפון ופתח אחד לדרום וחישב להוציאו בצפונו ואחר כך באו אחיו או קרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומו טיהר דרומי את הצפוני ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי אלו טמאים. בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהן אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית (בתוספתא איתא והבתים טהורים.) שער טמא וכל הבתים טהורים החדר שלפנים מן הבית מוגף ונכנסה טומאה לפנימי דרך החלון החיצון טהור מפני שטומאה יוצאה באיזו דרך שנכנסה. פי' מגופות. נעולות כולן טהורות דאין דרך להוציאו דרך חלונות ולא (פתח חלונות) הצילו על הפתחים היינו בסתם דאם חישב מצילין כדקתני מתני' או בחלון שיש בו ד'. פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותן שערים גדולים שבשער עצמו עושין דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שני דלתות אחד מימין ואחד משמאל. בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפמ הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. והמת באחד מהן מן הבתים: לצאת בחצר. לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהן שדרך החצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת בחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורין כלומר כל פתחי הבתים. מוגף סגור ואין יכול להכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מן הבית נכנסה מן הטומאה דרך חלון שהיו נושאים את המת לפני החלון והיו נסרים יוצאין על גבי חלון והאהילו על המת ונכנסה טומאה דרך חלון אי נמי כגון שזרקו בחלון כזית מן המת בבית שהחדר לפנים דכיון שהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין החלונות מצילין על הפתחים הכא כיון דדרך חלון באת טומאה כדרך שנכנסה יוצאה.
עוד תניא בתוספתא [שם] ר' יהודה אומר הפותח בתחילה ב"ש אומרים כשיפתח ארבעה טפחים וב"ה אומרים כשיתחיל דפתח סתום ב"ש אומרים כשיתחיל ובה"א כשיחשוב. פי' מתני' אתיא דלא כר' יהודה:
כולן טמאים - כל הכלים המונחים תחת המשקוף של פתח בחלל הפתחים מבחוץ כולן טמאים אע"פ שהפתחים נעולים, דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת טומאה, שסופו של מת לצאת דרך שם:
חשב להוציאו באחד מהן - אע"פ שלא נפתח:
או בחלון שיש בו ארבעה - דבהכי שיערו חכמים שראוי להוצאת המת:
הציל על כל הפתחים - הנעולים:
יחשוב עד שלא ימות המת - דמשירדה תורת טומאה לפתחים במיתת המת שוב אינה עולה מהן במחשבה אלא על ידי מעשה כגון נפתח:
ובית הלל אומרים אף משמת - דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים שהיו בפתחים קודם מחשבה מודו בית הלל שהם טמאים יא:
היה - אחד מן הפתחים סתום באבנים:
מתום - באבנים:
כשיפתח ד' טפחים - הוצלו שאר פתחים:
כשיתחיל - לפתוח מיד הוצלו שאר פתחים:
בפותח בתחלה - כגוז כותל. שאין בו פתח ובא לעשות פתח חדש, לא הוצלו הפתחים עד שיפתח ארבעה על ארבעה:
המת בבית כו' כולן טמאים. פירש הר"ב אע"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש"י בפ"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:
נפתח א' מהן. אע"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר"ש:
[*חשב להוציאו. נ"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא"ש והטור סימן שע"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']:
ובית הלל אומרים אף משמת. פי' הר"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע"כ. ומ"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל"מ. וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דעירובין. שכן הרמב"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב"ם בפי' המשנה בפי"ז דכלים משנה יב. וז"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס. ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ"כ עוד בפי' מ"ז פ"ו דמקואות. ועי' במ"ח פ"ד דטהרות [ד"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו:
(ט) (על המשנה) נפתח כו'. אע"פ שלא חישב עליו. תוספתא:
(י) (על המשנה) חשב. היינו בדבור:
(יא) (על הברטנורא) דלית להו ברירה. והא דכתב הר"ב לעיל דגזירת חכמים מה שמטמא כל הפתחים, לאו דוקא, דאם לא כן הא קיימא לן בדרבנן יש ברירה, אלא רצה לומר שאינו מפורש בכתוב אלא הוא הלכה למשה מסיני. ועתוי"ט:
המת בבית ולו פתחים וכו'. מוכח בתוספתא דלענין מאהיל על גביהן קתני כולם טמאין ובפ"ק דביצה דף י' פי' רש"י ז"ל ולו פתחים כולן פתוחין או כולם סגורין ע"כ ולפי זה נראה דבבא דנפתח א' מהן קאי אכולן נעולין ובבא דחשיב אחד מהן קאי אפילו אפתוחין או אפשר דלא כוון רש"י ז"ל בפירושו רק אכולן טמאים דקתני ברישא דבין פתוחין בין נעולים כולן טמאים ומ"מ בין רש"י בין הר"ש והרא"ש ז"ל לטעם אחד נתכוונו במתני' שכולן טמאי' מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ודלא מהרמב"ם ז"ל שפירש בפי' המשנה וגם שם בחבורו פ"ז דטעמא הוי משום דכיון שכל הפתחים נעולים הוי כל הבית כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ומצאתי שהגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בש"א והוא שחשב עד שלא ימות המת. וכתב הרי"א ז"ל ס"א ובה"א משימות המת. ומאי דקשה אמתני' מההיא משנה דלא יטול אא"כ נענע וכו' דתנן התם בפ"ק דביצה נכתב שם בארך ע"ש:
ומודים בפותח בתחלה וכו'. תניא בתוספתא ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש"א כשיפתח ד' טפחים ובה"א כשיתחיל היה הפתח סתום בש"א כשיתחיל ובה"א כשיחשוב פי' מתני' דלא כר' יהודה הר"ש ז"ל. ומצאתי מוגה ומודים בפותח בתחלה כשיפתח ד' טפחים:
יכין
כולן טמאין: ר"ל כל דבר אפילו אדם וכלים שבא תחת משקוף הפתח בעוד המת בהבית טמא כאילו היה יחד באהל עם המת. ואע"ג שהדלתות כולן נעולין ומפסיקין בין אויר הבית הטמא להאויר שתחת המשקוף עכ"פ מדיש בכלל כל הפתחים אלו חד פתח שודאי סופו להוציא משם המת והפתח ההוא ודאי טמא מהלממ"ס אף שהיא נעולה הרי כל הלממ"ס כדאורייתא דמי [כרמב"ם פ"א מאישות ה"ב]. והרי בדאורייתא אמרי' מדרבנן אין ברירה. וכולן טמאין. לפיכך אף שאח"כ הוציאו המת בא' מהפתחים אפ"ה לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע שזה היה מוכן להוציא בו ונטהר שאר הפתח. ונ"ל דאי נימא כרמב"ם הכא דבית שפתחיו נעולים דינו כקבר סתום מיירי הכא שיש להבית עוד חור פתוח לחוץ טע"ט. ונתבטל עי"ז מלהחשב כקבר סתום. דאם לא כן אפי' חישב להוציאו בא' מהן כולן טמאין. מדדין הבית כקבר סתום. ותו דא"כ ל"ל דנקט ברישא פתח דוקא הרי בל"ז כל הנוגע בכותלי קבר סתום נטמא:
נפתח אחד מהן: אפי' מאליו:
וכלן טהורים: והיינו להבא אבל מה שהיה תוך הפתחים קודם שנפתח פתח זה. כבר נטמא הדבר ההוא קודם שפתח פתח זה מטעם אין ברירה:
חשב: ר"ל שאמר כך [עמ"ש בס"ד לעיל ספכ"ה דכלים]:
או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים: דכך הוא השיעור להוצאת המת. אולם אם היה כזית ממת הוה סגי בחלון טע"ט [כלעיל פ"ג מ"ו]. והא דלעיל במת בבית וכ"כ בנפתח אחד מהן לא נקט שיעור זה של ד' טפחים. ה"ט משום דסתם פתח גדול טפי מזה. ונ"ל עוד דהא דבב' בבי דלעיל בכולן נעולים או בנפתח א' מהן לא נקט חלונות וחלון. ה"ט משום דכשהמת בבית באמת לא תימא שיהיו נטמאו כל החלונות הסתומות שבבית מדאין דרך להוציא המת דרך החלון וגם בנפתח אחד מהחלונות בלי כוונה להוציא המת משם. אף שהחלון בעצמו שנפתח ודאי טמא. שהרי הטומאה התפשטה לשם. עכ"פ עי"ז לא נטהרו הפתחים שהדרך להוציאו בהן. והכי אמרינן להדיא בתוספתא דמכילתין [פ"ח]:
הציל על כל הפתחים: שנשארו נעולים. והא דלא קתני הכא הוא טמא וכולן טהורין וכלעיל. נ"ל דהכא שהמציל עדיין נעול לא שייך למתני גביה הוא טמא. דהרי אפשר שיחזור לטהרתו. כשיחשוב שוב להוציאו בפתח אחר כשלא הערים [כתוספתא פ"ח ועי' פ"ג סי' נ"ז]:
יחשוב עד שלא ימות המת: דס"ל דאחר שמת כבר הוחזקו הפתחים כולן לטומאה לפיכך רק מעשה מהני לטהר הפתחי' להבא:
בית הלל אומרים אף משמת: מהני מחשבה לבד לטהר הפתחי' להבא. מיהו לטהר הפתחים למפרע כ"ע מודו דאפילו נפתח אחד מהן והתכוון שפותחו כדי להוציא בו המת. אפ"ה כולן טמאין למפרע. דטומאת הפתח שוודאי יוציאו משם הלממ"ס היא. וכדאורייתא דמי ואין ברירה:
היה סתום: שהיה א' מהפתחים סתום באבנים ושאר הפתחים היו נעולין בדלת. והן היו מיוחדים לכניסה ויציאה תמיד:
ונמלך לפתחו: אף שלא חישב להוציאו משם עכ"פ לא גרע מנפתח מאליו:
בית שמאי אומרים כשיפתח ארבעה טפחים: בהפתח שהיה כולו סתום באבנים. אז נצולו כל שאר הפתחים:
ובית הלל אומרים כשיתחיל: משיתחיל להסיר קצת מהאבנים. מיד נצולו הפתחים האחרים להבא:
ומודים בפותח בתחלה: שלא היה בהכותל זה במקום זה פתח מעולם והשתא נמלך לעשות שם פתח:
שיפתח ארבעה טפחים: דאינו מציל על הפתחים האחרים עד שיפתח וכו' בין שחישב או לא חישב להוציאו בו. נמצא דלב"ה ג' מדריגות יש. (א) בשנעול הפתח בדלת סגי בשחישב להוציא משם דרך אותו פתח ונצולו הפתחים האחרים. (ב) ואם הפתח סתום באבנים אינו מציל על האחרים עד שיעשה קצת מעשה בפתיחתו. (ג) ובלא היה שם שום פתח מעולם אינו מציל על הפתחים ממש עד שיגמור פתיחה כשיעור הראוי להוציא הטומאה שבתוכו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת