משנה אבות ה י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה י | >>
ארבע מדות באדם:
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם.
- הָאוֹמֵר 'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ',
- זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית;
- וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם.
- 'שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי',
- עַם הָאָרֶץ.
- 'שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ',
- חָסִיד.
- 'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי',
- רָשָׁע:
ארבע מדות באדם -
- האומר: "שלי שלי, ושלך שלך" - זו מידה בינונית.
- ויש אומרין - זו מידת סדום.
- "שלי שלך, ושלך שלי" - עם הארץ.
- "שלי שלך, ושלך שלך" - חסיד.
- "שלך שלי, ושלי שלי" - רשע.
- האומר: "שלי שלי, ושלך שלך" - זו מידה בינונית.
הנה התבאר בזה המאמר, שהחסיד הוא שירבה בפעולות הטוב, רוצה לומר שיטה לאחד משני הקצוות מעט.
והתבאר לך גם כן, שיקרא רשע מי שיש לו מפחיתיות הנפש, רוצה לומר שיטה בפעולותיו אל הקצה האחד המוסיף כמו שבארנו בפרק הרביעי, כי זה אשר ירצה שיהיה לו ממונו וממון זולתו, יש לו רוב התאוה וקראו רשע:
שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי:
ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה. והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:
שלי שלך ושלך שלי עם הארץ - שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ מו, אבל אינו יודע קרא דכתיב (משלי טו) ושונא מתנות יחיה. וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין:
שלי שלך ושלך שלך - מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים:
חסיד - שעושה לפנים משורת הדין:
ארבע מדות באדם האומר שלי שלי וכו'. לא בנותני צדקה איירינן דהנהו מתניין לקמן מי"ג אלא בהנאה דעלמא:
ושלך שלי עם הארץ. פי' הר"ב וזהו ישובה של הארץ ודוקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן. דאילו שלא מדעתן אע"פ שרוצה גם לההנותם. הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה ולא דברו חז"ל אלא בדעות ולא דברו על הגנב והגזלן שהוא רשע מד"ש בשם הרמ"ה ז"ל:
שלי שלך ושלך שלך חסיד. לא שמבזבז כל אשר לו שהרי אמרו (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות אלא במוותר כפי הראוי איירינן. דרך חיים:
(מו) (על הברטנורא) ודוקא שהוא רוצה ליהנות מנכסי אחרים מדעתן. דאלו שלא מדעתן אע"פ שרוצה גם להנותם הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה. ולא דברו חז"ל אלא בדעות, ולא על הגנב והגזלן שהוא רשע. מד"ש:
(מז) (על המשנה) חסיד. לא שמבזבז כל אשר לו. שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי איירינן. ד"ח:
שליו שלך ושלך שלך: מהנה את הבריות וכו' כך צ"ל בפי' רעז"ל. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל שלי [שלך] חסיד שלך ושלי שלי רשע:
יכין
ארבע מדות באדם: לאו בצדקה קמיירי, שחייב בה. רק במו"מ ובג"ח איש לרעהו בטרחת הגוף ובסיועת ממון, שלרוב יכול להתנצל מצד הפועל או הפעול או מצד הפעולה:
האומר שלי שלי ושלך שלך: אינו רוצה ליהנות מאחרים ולא ליהנות לאחרים:
זו מדה בינונית: אינו לא חסיד ולא רשע:
ויש אומרים זו מדת סדום: שאע"ג שמשווה רעהו לעצמו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך, עכ"פ ע"י התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו, כבסדום שמנעו רגל אורחים מביניהן, אף שידעו שימדדו להם במדינתם כמדתם. ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים:
שלי שלך ושלך שלי: בתנאי זה אוותר לך לפעמים ע"מ שתוותר לי מכחך כשאצטרך לך:
עם הארץ: ר"ל כך דרך רוב בנ"א יושבי הארץ הפשוטים, ליישוב העולם. אבל מדת. התורה היא לבלי להקפיד בכך:
חסיד: שעושה לפנים משו"הד מוותר משפטיו ומדקדק בחיוביו:
שלי שלי ושלך שלי: שממאן לגמול חסד בגופו וממונו לאחרים, וכשמצטרך, רוצה שייטיבו אחרים עמו:
רשע: דוודאי כשתזדמן לו טובתו אפי' ברעת אחרים, ג"כ אינו נמנע וכ"ש שלא ייטיב לאדם אפי' אם לא יפסיד עי"ז משלו דבר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש אחר שהשלים סדר מנין השבעה התחיל לסדר מנין הארבעה וזאת המשנה אינה חולקת על הראשונה ששנינו בה שהדבר הוא על מיתות האמורות בתורה ועל פירות שביעית ובכאן הוסיפה המשנה גזל ומתנות עניים. על כן נראה לי כי זאת המשנה באה לומ' שאם יבוא דבר לעולם בשביל מיתות האמורות בתורה יתרבה ויתוסף בשנים אלו מפני גזל מתנו' עניים וזהו ששנינו הדבר מתרב' ולא שנינו הדבר בא שכבר בא על עבירות אחרות ומפני עבירה זו מתרבה והוא מדה כנגד מדה הם המיתו העניים ברעב על כן מתרבה בהם הדבר להמיתם. ובאלו הפרקים הם נותנים לעניים מתנות ובשנה שלישית וששית במקום מעשר שני נותנים מעשר עני כמו שנתפרש בספרי ובסדר זרעים במשנה ובראשון מראש השנה ובשנה השביעית הארץ הפקר לעניים והמעכבם ליכנס בכרמו ובשדהו הוא גוזלם וכן בחג שהוא זמן אסיפה דרכן לתת לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות כי אין לעכבם יותר ואם לא נתנום כהלכה סמוך לאותם פרקים מתרבה הדבר אבל לא בחג שלא לערבב שמחת הרגל כן כתב רבינו יונה ז"ל ואין צריך כי כל הרגל פרקים הוא ועד שיעבור הרנל אין נפרעים מהם כמו בשאר פרקים שאין נפרעים מהם עד אחר הפרק:
הפירוש כך היא הגירסא בספרים כולם אבל במשניו' ישנות שבאו מארץ ישראל שהם מנוקדות יש גירסא יותר מדוקדקת והיא שלי ושלך שלך חסיד שלך ושלי שלי רשע. וכן היא הגירסא באבות דר' נתן. ורבינו יונה ז"ל פירשה לענין צדקה ועל כן הוקשה לו היאך אפשר לו שהאומר שלי שלי ושלא יתן צדקה שתהיה מדה בינונית והלא המעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד ע"א כמו שנזכר בראשון מבתרא ופירשה בדוחק שאע"פי שהוא נותן צדקה אינו ממדתו כי כילי הוא אלא מפני היראה ואין צורך לכל זה כי לא דברה משנה זו במדת הצדקה עד המשנה האחרת ששנינו בה ארבע מדות בנותני צדקה וזו המשנה היא מדברת בגמילות חסדים שגומלים בעלי בתים העשירים זה לזה והם נחלקים לארבע מדות ומדות בכאן הם כמו מנהגים שאדם נוהג בהם במדה ידועה כמו שמודד בסאה או בקב כן הוא נוהג במדה זו. והאומר שלי שלי אינו רוצה לההנותך ושלך שלך והלואי שלא תהנה אותי זו מדה ממוצעת בין החסיד המהנה ובלתי נהנה ובין רשע הנהנה ובלתי מהנה והיה סובר תנא קמא שאדם ההולך במדה בינונית רשאי ללכת במדה זו וכן היתה מדתו של שמואל שנא' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו בכל מקום שהולך ביתו עמו כמו שנזכר בראשון מברכות וכן אמרו במדרש חזית על אליהו שנתארח עם הצרפית שאפי' נרות ואפי' פתילות היה מעביר עמו ממקום למקום שלא להטריח כל בריה:
ויש אומרים זו מדת סדום. אין במסכתא זו מחלוקת כמו שפירשתי בואל תסתכל בקנקן על כן אני אומר שלא בא זה התנא אלא להוסיף כי מדה זו יש בה רע קרוב למדה סדומית כי אע"פי ששמואל לא היה נהנה היה מהנה וכן אליהו כמו שנזכר שם ותאכל היא והוא שהיא נהנית ממנו וזה שאינו מהנה כלל אם תגבר עליו מדה זו יבא שלא יהנה אפילו במה שאינו חסר כלום ושכנו או חבירו אינו מקבל ממנו הנאה וזו היתה מדת סדום שנא' פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל שהיו רוצים לשכח תורת הרגל מביניהם אף ע"פי שהיתה הארץ רחבת ידים מספקת לכולם ועל זאת המדה אמרו חז"ל כופין על מדת סדום כמו שנזכר בפרק הכונס ובראשון ובאחרון מבתרא ובפרק הנושא בכתובות ובפ' מי שהוציאוהו ובפ' חזקת ובפ' הבית והעלייה ובפ' גט פשוט ובפ' כיצד הרגל:
והאומר שלי שלך ושלך שלי זו מדת עם הארץ. נקרא זה עם הארץ שלא הגיע למדת חסידות שיהנה אחרים והוא לא יהנה מהם אלא נהנה מהנה בשוה וזהו ישוב המדינה:
והאומר שלי ושלך שלך זה הוא חסיד. שהוא מפליג בעשיית הטוב שזה הוא ענין חסידות כמו שפירשתי שהוא רוצה לההנות אחרים ואינו רוצה לקבל הנאה משום אדם כרבי פנחס בן יאיר כמו שנזכר בראשון מחולין שמיום שעמד על דעתו לא סעד מפרוסה של אביו ומה שאמר לרבי וכי מודר הנאה מישראל אני והיה רוצה לסעוד אצלו הוא לפי שלא היה מתכוין ליהנות אלא לההנות לרבי בכבודו וכמו שהיה הולך רבי זירא בבי ריש גלותא לסעוד והיה אומר איקורי מיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות וזהו שמזכירין חכמים אדם חשוב המקבל מתנה שהוא כנותן מתנה לנותן כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק הזהב:
והאומר שלך ושלי שלי זהו רשע. שהוא עובר על לא תחמוד ובא לידי גזילה כיון שרוצה ליהנות ושלא יהנה לאחרים הוא נבהל להון ויגזול אחרים:
ארבע מדות באדם וכו'. אפשר לומר כי סמך המשנה לכאן, כי אמר למעלה כי הדבר בא לעולם מפני גזל מתנות עניים, ומדה זאת היא באה כאשר הוא אומר שלך שלי ולכך הוא גוזל עניים כאשר אין מדקדק על ממון חבירו והוא רשע. ויש לומר גם כן שבעל מדה זאת שאינו רוצה לתת מתנות עניים, יאמר גם כן כשם שאין אני רוצה בממון אחר כך לא אתן משלי ולכך סמך אחריו ארבע מדות וכו'. ויש לשאול מה שאמר שלך שלי ושלי שלך עם הארץ למה בעל מדה זאת נקרא עם הארץ כאשר אומר שלי שלך ושלך שלי, ולמה אין זאת מדה בינונית כמו שלך שלך ושלי שלי. ופירוש דבר זה כי כאשר אומר שלי שלך, אין מדה זאת שאומר שלי שלך מפני שהוא נדיב וטוב לב ולכך אומר שלי שלך שאין הנדיב מבקש מן האחרים דבר, אבל כאלו אומר שלי שלך כדי שיהיה גם כן שלך שלי ויהיה ממוני ממונך וממונך ממוני, ועל זה אמר שמדה זאת היא מדה של עם הארץ, כי אם היה לו שכל וחכמה, השכל והחכמה נותן שכל אשר הוא לאדם הוא שלו וזה שאמר שלי שלך ושלך שלי ואינו נותן גדר והבדל בין ממון שלו ובין ממון של אחרים רק שוה זה כמו זה, בודאי דבר זה יוצא מגדר החכמה שהחכמה משערת הכל לפי הראוי להיות ונותן גדר לכל דבר ודבר. ולפיכך האומר שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שאין בו חכמה כלל ומפני כך אין אצלו שעור וגדר. וכבר אמרנו גם כן למעלה, כי מי שמקבל מן אחרים יש לו מדריגה חמרית, כי החומר מקבל, ולפיכך מי שאמר שלי שלך ושלך שלי כלומר כי יש לי לקבל ממך ואתה תקבל ממני כל אחד יקבל מאחר שזהו עם הארץ שהוא בעל חומר, שכל ענין החומר שהוא מקבל תמיד כמו שבארנו אצל איזהו עשיר השמח בחלקו, ולכך אמר שמי שאומר שלי שלך ושלך שלי היא מדת עם הארץ כי השכל הוא פשוט אינו מקבל מזולתו רק עומד בעצמו ופירוש זה ברור מאוד. ואמר עוד שלי שלי ושלך שלך זו היא מדה בינונית כי יש מעלה טובה שאינו חפץ בממון אחר, ומדה אחת לרעה שאין רוצה להטיב לאחר ולפיכך הוא מדה בינונית. ולא אמר כאן יצא שכרו בהפסדו דלא שייך בהא מלתא לומר כך, רק לקמן שהשכר גופיה מביא ההפסד או שהפסד מביא השכר שייך לומר יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו כמו שיתבאר לקמן, אבל כאן אין מה שאומר שלי שלי מביא המדה שאומר שלך שלך ולא מה שאמר שלך שלך מביא המדה שלי שלי, לכך אמר שזהו שאינו חומד ממון אחר הוא מדה בינונית. ועוד מפני שמעמיד דבריו על הדין ואינו מוותר מן הדין להיות נקרא חסיד וגם אינו גורע מן הדין להיות נקרא רשע ולכך הוא בינוני וזהו נכון:
וי"א זה מדת סדום. נראה כי אלו י"א סוברים כי מי שאומר שלך שלך כדי שלא יבאו אחרים לבקש ממנו גם כן לכך אומר שלך שלך כדי שיהיה אומר שלי שלי, כי אי אפשר לאדם לבקש דבר כמו זה שיאמר שלי שלי ושלך שלי ולפיכך אומר שלך שלך כדי שלא תבקש משלי, ודבר זה בודאי מדת סדום שלא היו רוצים להנות אחרים משלהם כלל והיו מרחיקים עצמם שלא יהיו מהנים אחרים, עד שלא היו רוצים הם להיות נהנים מאחרים מפני שהיו יראים שגם אחרים יבאו להיות נהנים מהם, ולכך מדה זאת שאומר שלך שלך ושלי שלי מדת סדום. ובהא פליגי כי ללישנא קמא האומר שלך שלך ושלי שלי, אין אומר שלך שלך כדי שלא יבאו אחרים להיות נהנים ממנו וכו' רק שאינו חפץ להנות מן אחרים, ואם היה שואל חבירו דבר שזה נהנה וזה לא חסר היה עושה, וליש אומרים לא היה עושה כי מה שאמר שלך שלך שלא יבא אדם להיות נהנה ממנו, וכיון שמרחיק כל כך בודאי אינו רוצה שיהיו אחרים נהנים ממנו כלל אפילו בדבר שאינו חסר. ואין להקשות מנין ליש אומרים לומר שלכך אינו רוצה להיות נהנה מן אחרים שגם אחרים לא יהיו נהנים ממנו, שמא מדה בינונית היא. ויראה דסבירא ליה דיותר יש לומר מה שאמר שלך שלך ושלי שלי הכל מדה אחת בשביל כך אומר שלך שלך כדי שיוכל לומר שלי שלי כדלעיל, ולא תאמר מה שאומר שלך שלך שאינו רוצה להיות נהנה והוא מדה טובה ושלי שלי היא מדה רעה דבר זה אין סברא כל כך, ויותר יש לומר שהכל מדה אחת. ואמר עוד שלי שלך ושלך שלך חסיד. יש מקשים איך אפשר לומר שלי שלך ושלך שלך יהיה חסיד שלא יהיה מקפיד על שלו ויתן כל אשר לו לאחרים ומפני זה טרחו ליישב הדברים. והכל אין בו ממש כי בודאי לא דברו חכמים על מי שהוא מוותר יותר מדאי שכבר אמרו (כתובות דף נ.) המוותר אל יוותר יותר מחומש שלא יהיה נצרך לבריות, אבל מה שאמרו כאן שלי שלך ושלך שלך הוא חסיד היינו שהוא מוותר עד חומש או כאשר ירצה לפי הראוי, ולא בא לומר שכך הוא אומר על כל אשר לו כי דבר זה בודאי אין ראוי לומר, ובדבר זה אין צריך להאריך כלל ופשוט הוא:
אפשר שבכאן לא דבר על ענין הצדקה כי אח"כ ידבר בענינה כמ"ש ארבע מדות בנותני צדקה וכו' שאם מדה זו היתה בענין הצדקה זה רשע גמור מתקרי שביטל מצות עשה מן התורה וגם מלישנא דמתניתין משתמע דקאמר ושלך שלך העני אין לו משלו כלום ומאי שלך דקאמר אלא בודאי ענין מדה זו הוא בענין הנהגת אדם עם חבירו השוה לו ואינם נצרכים זה לזה ואינם רוצים ליהנות זה מזה אלא לעולם ממונו מובדל לו לשמו כי אומר שלי שלי ושלך שלך תנא קמא סבר כי זו מדה בינונית כיון שהיא מדה ממוצעת בין החסיד והרשע כי הם שתי קצוות והיש אומרים סברי כי אין להעריך המדה בערך השתי קצוות אלא בערכה במה שהיא מגונה שאינו רוצה לההנות לאחרים משלו:
ואפשר לומר כי בהיות כי האומר שלי שלי ושלך שלך הוא פתח תקוה לקנות מדת סדום כי עבירה גוררת עבירה ואם היום אומר לחבירו שאינו נצרך שלי שלי וכו' למחר יאמר דבר זה אפי' לעני וזה היתה מדת סדום כי יד עני ואביון לא החזיקה ועל כן מדה זו המביאה לאדם לקנות מדת סדום ראוי שתקרא היא בעצמה מדת סדום:
ואפשר עוד לומר כי שתי הסברות צדקו יחדו והכל כפי כוונת האומר כי אם מה שאומר ושלך שלך הוא לכוונה טובה שלא ליהנות משום אדם כי שונא מתנות יחיה, אם יאמר שלי שלי כי זאת היא מדה רעה הרי יש לו כנגדה מדה טובה שאומר שלך שלך באופן כי מדה זו חציה ממדת החסיד וחציה ממדת הרשע ובא זה ותיקן את זה והרי הם ממוזגים זו בזו ולזה קראם מדה בינונית. אמנם אם כוונת זה האיש עיקרה לחוס על ממונו כי הוא כילי וכליו רעים, ועיקר כוונתו הוא לומר שלי שלי וגם היה רוצה ליהנות הוא מחבירו אלמלא שהוא בוש מהבריות כי יאמרו לו שאם הוא אינו רוצה להיות מהנה לאחרים איך הוא רוצה ליהנות מאחרים, ולכן כדי שיתקיים מאמרו הראשון שאומר שלי שלי על כן בוחר ואומר וגם שלך יהיה שלך ולכן היא מדת סדום ובזה אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אמר עוד שלי שלך ושלך שלי עם הארץ כלומר האומר שלי שלך ורוצה שיהנה חבירו מממונו כאלו הוא שלו וכשיצטרך ללוות מממונו יבא וילוה כלוקח משלו, וכן כאשר יצטרך הוא וגם חבירו יעזרוהו מממונו כאלו הם שותפים נותנים זה לזה ומקבלין דין מן דין מבלי הקפדה כלל הרי זה נקרא עם הארץ רוצה לומר שהוא טוב לישוב הארץ מפני שיש בו מעלות המדות שתיטב בהם חברתו עם זולתו כי עיקר קיום הישוב הוא להעזר זה מזה ושלא להקפיד זה על זה רק שלי שלך ושלך שלי, וקרוב לזה מצאתי במפרשים ז"ל:
ואפשר עוד לומר בקראו אותו עם הארץ לגנאי ולא לשבח וזה כי אם האדם עינו רעה בשל אחרים וחושב כי ממון חבירו רב ועצום מממונו ורוצה להחליף ממון חבירו בממונו ואומר לחבירו בוא ונחליף מעותינו שלי יהיה שלך ושלך יהיה שלי ה"ז ע"ה גמור וסכל:
ואפשר עוד לומר כי קראו עם הארץ משום דבשלמא מ"ש שלי שלך הוא רשאי בשלו לעשות בו כחפצו וליתנו במתנה למי שירצה, אמנם מ"ש ושלך שלי הם דברים בטלים כי דבר זה תלוי ברצון חבירו לא ברצונו, ולכן קראו עם הארץ כי הוא טפש וסכל שלא הבחין כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו:
ואמר שלי שלך ושלך שלך חסיד לפי שנטה עצמו מן המיצוע אל אחד מהקצוות ולא אמר תחלה שלך שלי משום שבשל חבירו פשיטא שאינו רוצה ליהנות אלא אפי' במה שהוא שלו אומר לחבירו אחר שנהנית מממוני ושלי נעשה שלך איני רוצה לקבל ממך אפי' כנגד מה שקבלת ממני כי כבר נעשה שלך ושלך שלך חסיד. ואפשר עוד שמה שאמר ושלך שלך אין הכוונה שאינו רוצה ליהנות ממנו כי פשיטא שהחסיד הוא שונא מתנות אלא הכוונה לפי שהאדם בוש ליהנית מממון חבירו וכדי להסיר מסוה הבושה מעל פניו אומר לו לא תעשה הפרש משלך לשלי וכמו ששלך שלך מבלי בושת וכלמה כי הוא חלקך ונחלתך כן ממוני תחשוב אותו כאלו הוא שלך לא תבוש ולא תכלם:
ורבינו יונה ז"ל כתב האומר שלי שלי ושלך שלך אינו נדיב לב והוא טוב ששונא מתנות וקשה שאיך יאמרו שזו מדה בינונית הלא המונע עצמו מליתן צדקה רשע גמור הוא, ובשלמא למ"ד שהוא מדת סדום אתי שפיר כמו שנאמר הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. אלא הכא מיירי בנותן צדקה מיראת ה' אך בטבעו הוא כילי. ולכן אחר שמחזיק יד עני ואביון מה לנו ולטבעו המדה עצמה בינונית היא. וי"א כי מדת סדום היא ושרשה רע מאד כיון שבטבעו הוא כילי אבל אם אינו מחזיק יד עני ואביון כלל בזה כולי עלמא מודו דרשע גמור הוא וזו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ מפני שזה רוצה בתיקון העולם נקרא עם הארץ שרוצה ליקח וליתן כי בזה מתרבה האהבה ביניהם ואף שהוא מדה טובה לתיקון העולם לא מחכמה היא זאת כי שונא מתנות יחיה והמדה טובה ליתן ושלא ליקח עכ"ל:
והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב זו מדה בינונית וי"א זו מדת סדום ושתיהן אמת שאם במה שאינו רוצה שיהנו אחרים ממנו הוא דבר שאלו היה מהנה אותם לא היה לו שום חסרון אלא זה נהנה וזה אינו חסר זו בוודאי מדת סדום, אבל אם יש לו חסרון אף שחבירו יהנה לו בדבר כזה אין זו מדת סדום שאין זה רוצה לא לחסר בשל אחרים ולא להתחסר משלו ולכך היא מדה בינונית. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ ויש גורסין זו היא מדת כל אדם רוצה לומר רוב העולם והכל אחד כי גם זו היא כוונת עם הארץ שכולם צריכים זה לזה להעזר זה בשל זה, וי"מ כי עם הארץ נאמר לפגם כלומר שהוא חסר המדות, ולדעת זה נ"ל לפרש שזה האיש שהוא חסר המדות מתוך חמדתו חושב בלבו שממון זולתו הוא ערב ומתוק ושוה יותר משלו וכן כל חפציו ורוצה ומשתדל להחליף שלו בשל חברו וכמה בני אדם תמצא סובלים זה החולי ומוכים בזה החרב עד שכמעט לא תמצא שני אחים או שני שותפים אחר שחלקו בגורל חלקים שוים ממש שלא יקנא אחד בחלק חבירו ושלבו תמיד להחליף, ועל דרך זה אמר נעים זמירות בהפלגת שבח תורתנו חבלים נפלו לי בנעימים כלומר כשחלקתי עם העכו"ם נפל גורלי בנעימים שבאה לחלקי התורה התמימה והאמונה היותר שלמה ואמר אף נחלת שפרה עלי כלומר ואף לאחר החלוקה שפרה עלי ולא פקפק לבי ורעיוני לקנא בחלק האחרים כלל עכ"ל, וקרוב לזה פירשתי למעלה ואח"כ מצאתי להרב רבי מנחם ז"ל שפירש כן:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב וי"א זו מדת סדום קרוב הדבר לבא לידי מדת סדום שמתוך שהוא רגיל בכך אפי' בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה לההנות את חבירו וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם ואף ע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום עכ"ל:
והרמ"ה ז"ל כתב שלי שלך ושלך שלי עם הארץ דוקא שהוא רוצה לההנות מנכסי אחרים מדעתם אבל הרוצה ליהנות מנכסי אחרים שלא מדעתן אע"פ שהוא רוצה לההנות אחרים משלו ה"ז גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה ולא דברו חז"ל כאן אלא בדעות ולא דברו על הגנב והגזלן שהוא רשע עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב האומר שלי שלי ושלך שלך ומה יעשה האדם ויתרחק מהמדה הרעה הזאת ירבה לתת עד ישוב לו טבע שני, ודע כי סימן הנדיב שיתן בשמחה וכה"א נתון תתן לו ולא ירע לבבך וכו' ויסבול שיהיה ציווי או הודעה בלבד כמו ולא יחלל את מקדש אלהיו יאמר תן הרבה פעמים ותקנה מדת הנדיבות עד לא ירע לבבך ואמר שהמע"ה מתן אדם ירחיב לו שיעשנו רוחב לב ועם המעולים והחשובים יתחשב, עכ"ל: