מרדכי/בבא בתרא/פרק י

על ש"ס: מרדכי | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצר

[דף קס] גט פשוט הגה"ה תלויה מקויימת כשרה מחק פסול ולא אמרינן מחק מקוים פסול אלא במקום שריר וקיים (*כמו) [*כגון] לאחר במנא דכשר למיקניא ביה עכ"ה [דף קסא] א"ר יוחנן וכל המחקים צריך שיכתוב דין קיומיהון כך מצאתי באלפסי וכן ראיתי [*שטרות] שכתב תיבת פלוני דעל [המחק] דין קיומיהון ובפי' ר"ח לא גרסינן ודין אלא צריך שיכתוב קיומיהון כלומר שיכתוב בסוף השטר תיבת פלוני שעל המחק וחותמין :

[דף קסב]:

[*אין למדין משיטה אחרונה] פירוש דבימיהן לא היו כותבים שריר וקיים בפשוטיהם שלהם כדאמרי' גבי גבי מקושר לעיל [*דף קסב] בתלמודא היכא עדים חותמין רב הונא אמר בין קשר לקשר ופריך וליחוש דלמא כתב מאי דבעי וחתימי סהדי פי' שהיו חותמין למעלה בראש השטר ויכול להוסיף אחר החתימה מה שירצה ומשני דכתיב ביה שריר וקיים ותו פריך דלמא כתב מאי דבעי והדר כתב שריר וקיים ומשני חד שריר וקיים כתבינן תרי לא כתבינן משמע דהתם דוקא גבי מקושר שהעדים חותמין למעלה אבל גט פשוט שהעדים חותמין למטה ובתוכו א"צ שריר וקיים:

[דף קס] אתרא (דרב הונא) דכהני הוה [רמז תרמא] אומר ר"י דעתה לפי שאין אנו בקיאין במקושר אין אנו עושין כי אם פשוט אפילו לכהנים תדע כי גם רבי לא היה בקי ביה כדאמרי' לקמן:

תרי שריר וקיים לא כתבינן ובשטרות [פשוטים] משמע דאינו צריך שריר וקיים והעדים הם במקום שריר וקיים (*ומש"ה) [*ואפ"ה] אין נראה לפסול אם שום דבר כתוב מן העדים ולמטה ושוב חתומין עדים על אותו דבר ואין לומר דכי היכי דתרי שריר וקיים לא כתבינן הכי נמי תרי [*זימני] סהדי לא חתימי די"ל אחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן ורבינו יהודה ממגנצא היה רוצה לפסול ול"נ לר"י ואם אין העד כותב אלא בן איש פלוני עד או רק איש פלוני עד כשר אבל איש פלוני לחוד ולא כתיב עד אינו כלום אם לא אדם שרגיל לכתוב כך לסימן כרב דהוי מצייר כוורא ורב חסדא סמ"ך ורב הושעיא עיי"ן ודוקא באחד מן העדים [*ולא בכוון כי אז ניכר כרמאות]:

[דף קסא] וצריך שיחזור מעניינו של שטר פר"י וכן פי' ראבי"ה דמשום שלא היו כותבין בפשוטין שריר וקיים ויכול לזייף בשיטה אחת שהרחיקו העדים הלכך התקינו לכתוב חזרת השטר בשטה אחרונה ולא משום דבר עיקר דאין למדין ממנה [וא"ת האיך אנו מקיימין תלויות ומחקין בשיטה אחרונה והלא אין למדין ממנה] וי"ל דלדידן דכתבינן שריר וקיים וקבוע לנו המנהג כך שאין העדים חותמין עד שיכתוב בו שריר וקיים [למדין שפיר משיטה אחרונה] וכן פר"י דלדידן אם לא כתב שריר וקיים השטר פסול אפילו כשאין בו מחק [*ומעתה אן מיחוש בדבר שקודם שחתמו ראו העדים המחקין והתלויות וגם קיומיהן ואם ימחוק ויתלה וגם ימחוק שריר וקיים ויזייף ושוב יכתוב התלויות והמחקין ושוב יכתוב שריר וקיים לא יועיל שהרי יודעים לכוין המקום של שריר וקיים שדינה לכתוב אחר במנא דכשר למקניא ביה וקי"ל דמחק כו'. מ"י] (ואנן) [דאנן] קי"ל דמחק פוסל במקום שריר וקיים וקי"ל נמי דתרי שריר וקיים לא כתבינן והנהיגו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות [*ולמדין שפיר משיטה אחרונה] ועכשיו שהרחיקו ב' שטים מן הכתב אין לחוש ולמדין שפיר משטה אחרונה וא"צ חזרה מענין השטר בשטה אחרונה והא דכתבינן [*השתא] וקנינא מיניה כו' לא הוי חזרת השטר אלא לפי שלא נגמר עדיין עדות הקנין הכתוב לעיל ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני ואח"כ כתב וקנינא מיניה וה"ה שיכול לכותבו באמצע השטר ויש תימה למה שינו הקדמונים ואמרו לכתוב שריר וקיים וללמוד משטה אחרונה ולקיים מחקים אחר וקנינא מיניה כיון שחכמי התלמוד לא היו כותבין שריר וקיים והיו מקיימין המחקין קודם וקנינא מיניה ואין למדין משטה אחרונה וי"ל שחששו שפעמים יטעו העדים שאינם בקיאים וירחיקו שתי שיטין ואפילו לא יהא אדם חצוף לעשות שטר חדש בשני שיטין כי ידאג פן יכחישו העדים שלא חתמו על שטר זה מעולם מ"מ לא ידאג מלהוסיף שתי שיטין וילמדו מן העליונה כי העדים לא היו זכורים שהם הרחיקו והוא הוסיף וכיון דכתבינן שריר וקיים למדין שפיר משיטה אחרונה כן נראה לר"י וכ"כ רבינו אבי העזרי ועוד כתב דבזמן הזה דנהגינן למיכתב שריר וקיים אם לא חזר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה כשר. אבל זקיני ראב"ן וריב"ם כתבו כיון דזימנין לא כתבינן שריר וקיים יש לחוש בדבר:

[דף קסב] הרחיק שני שיטין כתב רבי אבי העזרי וז"ל נ"ל דבהרחקת שני שיטין ובכל היכא דאיכא למיחש פסול אפי' אם לא נעשה שום זיוף ושום קלקול בדבר כיון שיכול לבא לידי זיוף פסול ולדבר זה מצאתי (בתוספתא כדברי ריב"ם) [סעד בתוס' ריב"ם] אבל זקיני ראב"ן כתב בספרו נ"ל כיון דטעמא דשתי שיטין דלמא מזייף בשיטה אחת וחוזר בשיטה שניה והאידנא כתבינן [בסוף] השטר וקנינא ושריר וקיים לא מצי מזייף אא"כ ימחוק הכל אי חזינן דלא נמחק בסיומא אפילו איכא הרחקת שתי שיטין כשר ואין נ"ל דאכתי איכא למיחש דלמא גייזיה לכוליה שטרא וכתב בהני שתי שיטין מאי דבעי וחתמי סהדי ותו דהא פסול קתני בסתם ומ"ש רשב"ם דהחזיק שתי שיטין דפסול דוקא כשאין כתוב בו שריר וקיים אין נראה דאכתי איכא למיחש לדילמא גייז כדפרישית:

תנא הרחיקו שני שיטין העדים מן הכתב פסול פחות מכן כשר [איבעיא להו שיטה ומחצה מהו] כתב ר"י דלא בעי היכא שסיים השטר באמצע השיטה והניחו העדים אותה חצי השיטה הנשארת וגם שיטה האחרת דפשיטא דפסול שהרי יכתוב מאי דבעי באותה חצי שיטה ויחזור בשיטה אחרונה אבל ר"ל כגון שסיים השטר בסוף השיטה והניחו השיטה שלימה וחתמו באמצע השיטה שניה בהא מבעיא ליה לתלמודא מהו מי אמרינן שפסול לפי שיזייף בשיטה השלימה ובחציה יכתוב לחזרת [השטר] ואין למדין מן החציה שהיא שיטה אחרונה אבל מן השלימה למדין או דלמא שכשר שגם מן השיטה השלימה אין למדין שהיא אחרונה מן השיטין ופשוט דכשר ואין למדין גם מן השיטה השלימה והיינו טעמא משום דעדים לא דייקי ומרחיקין שיטה אחת אם כן כשמרחיקין שיטה וחותמים באמצע שיטה שניה כיון דליכא אלא עובי שיטה אחת בין העדים לשטר אין למדין מן השיטה השלימה ולכך לא יוכל לזייף וכשר ועוד יש לפרש דומיא דהרחיק שני שיטין דמיירי בעובי הכי נמי מיבעי ליה בשיטה וחצי והכי קאמר שיטה שלימה וחצי שיטה בעובי כזה [מהו] מי אמרינן לא יוכל להזדייף כולו בשיטה ומחצה או דלמא בדוחק יכתוב ב' שיטין ופסול. וראבי"ה פירש בע"א וז"ל אם הרחיק שיטה ומחצה פשטינן דכשר ונראה לי דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השיטה והניח חלק חצי שיטה זה ועוד אחת שלימה ושוב בשלישית חתמו דליכא למיחש דזייף דהוה ליה כי מזייף ליה הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול (*דדומה) [*ואינו דומה] לשני שיטין אבל אם סיים שריר וקיים בסוף שיטה והניח שיטה וחצי חלק פסול דגייז ליה וכתב בשיטה דחתימי סהדי מאי דבעי דה"ל הוא ועדיו בשיטה אחת ויש (*להביא ראיה) [*להבין] משם הא דאמרינן שטר הבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול ה"ה הכא בשני שיטין אם לא התחיל [בתחלה] בשיטה ראשונה אלא באמצע הקלף שכנגד חתימת העדים שפסול דאל"כ [כי נמי סיים שריר וקיים באמצע שיטה] עדיין יש לחוש לדילמא גייז (ליה) לחצי שיטה [דשריר וקיים וכל שלמעלה] יניח חצי שיטה ושיטה שלימה שתחתיה עם העדים ויכתוב מה שירצה בחצי שיטה העליונה עכ"ל:

[דף קעו] שמא על שאלת שלום חתמו מכאן דקדק הרב רבי חזקיה [רמז תרמב] לפסול כתובה שהחתן היה חתום תחלה והעדים חתומים תחתיו דכי היכי דאמרינן הכא על שאלת שלום חתמו ולא אעיקר הגט של מעלה ה"נ [*נימא] לא חתמו אלא שפלוני הוא החתן. ואני דקדקתי מכאן שהכתובה כשרה דהא אמרי' קודם חיתום שטרות היכא דכתב פלוני ערב אינו גובה מן הערב אלא מבני חורין דחתימת העדים לא קיימי עליה אלא אעיקר השטר (*לפני) [*שלפני] פניו ה"נ נימא דהעדים נמי לא מסהדי שהוא חתן אלא אעיקר כתובה מסהדי והא דאמר הכא שמא על שאלת שלום חתמו ולא אעיקרא דגט טעמא משום דכתיב בתוך הגט קודם שיטה אחרונה שאלו בשלומה להכי חיישינן דלמא אשאלת שלום חתמו אבל פלוני ערב שהוא כתוב אחר סיום כל השטר וכן פלוני ב"פ חתן שכתוב אחר סיום כל הכתובה ודאי לא קיימי עדים עלייהו אלא אעיקר שטרא אי נמי יש לומר מסתמא קא מסהדי סהדי אעיקר השטר שנכתב בשם הלוה שהוא חייב יותר מן הערב דאין סברא דקיימי אערב ולא אלוה דהא לא יתבע מן הערב תחלה וכן גבי כתובה דכיון דחייב לה כתובה ואפילו לא כתב לה מסתמא אכתובה קיימי אבל גבי גט איכא למימר דילמא אשאלת שלום חתימי משום דאשה לאו לגירושין עומדת ועוד משום חומרא דא"א וטעם ראשון נראה יותר ועוד ראיה מדאמרינן לעיל מילהו בקרובים כשר כמו שאפרש בע"ה:

[דף קסב] [רמז תרמג] מילאהו בקרובים כשר פי' ראבי"ה כגון שחתמו הקרובים קודם לעדים וכן משמע הלשון מילאהו דממלא אויר שני השיטין ועל כן נהגו לחתום השושבינין קודם העדים (*אויר שני שיטין) [*במ"י נמחק] ומוכחא מילתא דלמלוי חותמין [ועוד] שהרי כותבין בפי' שושבין וכן מפרש בירושלמי והוא שכתוב אני פלוני חתמתי במלוי והא דמשמע בפ"ב דגיטין איתמר אמר לעשרה כתבו חתם בתחלה קרוב או פסול אמרי לה פסול התם משום דליכא הוכחה שחתם למלוי ואם חתמו העדים תחת השושבינין ולא הרחיקו שני שיטין כשר ור"ת ור"י פסקו דבכל השטרות היכא דחתימין הקרובים או הפסולים למעלה כשרים דאמרינן למלוי חתמו והא דאמר רבי עקיבא בפ"א דמכות מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה [*אף ג'] כו' ה"מ בעדות ע"פ אבל בשטר א"צ לחקור לשם מי חתמו דהעדים החתומים על השטר הרי כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכאילו נחקר דלמילוי חתמו [*או לתנאי חתמו] ואומר ר"ת דאפילו חתם קרוב או פסול באמצע יש לתלות ולומר דלתנאי חתם כדאיתא בפרק שני דגיטין אלא דפסלינן משום דילמא אתי לקיומי בחד (קרוב) כשר ובחד פסול אבל אם חתומים למעלה כשר דאין מקיימין אלא מעדים של מטה והא דאמרינן פ"ק דגיטין חתם בתחלה קרוב או פסול חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא פר"ת כשחותמין תחלה על הגט [בפנינו] קודם עדים אחרים אתי למימר דלעדות חתמו ואתו להכשיר בשאר שטרות לחתום אפילו לשם עדות:

[דף קסג] ושיעור שני שיטין בכתב ידי שני העדים דכל דמזייף לאו לספרא אזל כתב ראבי"ה נראה לי דלאו בכתב ידי עדים החתומים על השטר דא"כ נתת דבריך לשיעורין אלא בכתב רובא דאינשי שהם עדים ופר"ח ראוי לנהוג כשיעור שפירש ר' אבהו כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת דקסבר שיטה אחת ושני אוירים:

שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר כתב ראבי"ה יש לדקדק [מכאן] שצריכין העדים ליזהר כשחותמים שניהם זה בצד זה בשיטה אחת שלא יתחילו חתימתן כי אם מתחלת הקלף שאם יתחילו מאמצע הקלף יש לחוש לזיוף כה"ג דגייז ליה מעילאי וכתב מאי דבעי בראש השיטה עד אמצעיתה שהתחילו לחתום והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת מיהו ה"מ היכא שחותמין שניהם זה בצד זה אבל אם חותמין זה על זה בב' שיטין אין לחוש שאז יהיו הוא ועד אחד בשיטה אחת [ועד השני בשיטה אחרת ודמי להוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול] וכן קיבלתי מאבא מרי רב מפי רב ובעונותינו שרבו בני אדם שאין בקיאין בטיב דברים הללו וראוי לפסול אם אירע כן לכך אחז"ל אין העדים חותמים על השטר אא"כ שידעו מי חותם עמהם עכ"ל וכ"כ ר"ת דאם העדים חותמין ברישא אז אפילו זה אצל זה או [אפילו] באמצע השיטה כשר ובלבד שיחתמו זה תחת זה:

ועוד כתב ר"י השתא דאתית להכי דפסלינן אותם שטרות שיכול לזייף בהם א"כ צריך ליזהר באותם שטרות וכתובות שיש בהם גליון שלא יחתמו עדים זה אצל זה כי יכול לבא לידי זיוף שיכתוב כנגד העדים מה שירצה והוי שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר ויחתוך כל מה שלמעלה אלא יחתמו זה תחת זה דהשתא ליכא למיחש למידי ואי משום שיכתוב במלואו בגליון השטר לפני העד אני חייב לפלוני מנה והוי שטר הבא הוא והלוה בכתב ידו בשיטה אחת משום האי טעמא לא פסלינן ליה לשטרא דאיהו העד הוא דאפסיד אנפשיה כשחתם במקום שיוכל לכתוב עליו מה שירצה ואין לנו לפסול השטר אלא כשיש חלק לפניהן והן חתומין זה אצל זה שעתה יכול לעשות שטר בב' עדים להוציא מאחרים. ושוב כתב דמצי למימר אפילו אם יש גליון מרובה בראש השטר והעדים חותמין זה [אצל] זה אע"ג דמצי כתיב בגליון מאי דבעי לא פסלינן שטר [אע"פ שיכול לזייף] אלא כשיכול לזייף בחלק שהוא צורך השטר שאינו יכול לחותכו ואם היה חתוך היה פסול כגון ב' שיטין לפני העדים או שיטה אחת בין העדים לאשרתא אבל משום שיש לפני העדים חלק בגליון אין לפסול וכן [גם] אם חתמו בסוף השיטה זה אצל זה יש לפוסלו והתוס' גמגמו בסוף [שיטה] מהאי טעמא דפרישית דאם היה חתוך לא היה השטר נפסל בכך [או כי שמא צורך השטר הוא אותו חצי לשיטה חלק שאם יחתוך י"ל שטר היה שם ואלו העדים חתומים עליו וחתכו] וכתב בספר המצות בהל' גיטין משם רבינו יהודה מפרי"ש שהיה מונע מלהחתים שושבינין בכתובה משום שמא יניחו חלק כשיעור שתי שיטין בין כתיבה לחתימה ויזייף ויחתוך תיבת שושבינין [*ע"כ דברי הסמ"ג ומשם ואילך אינו בסמ"ג שלנו] או שמא יהיה חלק בגליון שבצד ימין שיכול לכתוב פלוני לוה מפלוני והשושבינין חתומין באותה שורה זה אצל זה וה"ל שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת:

[דף קסה] [רמז תרמד] אמימר אכשר בעד א' בכתב ועד אחד בעל פה פי' רשב"ם אכשר לגמרי משמע דאף לטרוף ממשעבדי פר"י דמיירי כגון שאותו בכתב מעיד על ההלואה שראה אותה שבע"פ מעיד שראה שמסר לו את השטר הזה שהעד חתם בו דכהאי גוונא יש במסירת השטר שני עדי מסירה שהעד שחתום בו [הוא כמו] עד מסירה שהוכיח שמסרו הלוה למלוה הלכך כשר אע"פ שלא חתם בו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל כר' אלעזר אבל אין לפרש דשניהם מעידין על ראיית המלוה או על שמיעת ההודאה [*דהא בתלמודא מוקי לה כר' יהושע בן קרחה דאמר אף בזה אחר זה ואי הוה מיירי ששניהם מעידים על ההלואה או על ההודאה א"כ אמאי כו'. מ"י] דא"כ [בגמ'] אמאי קרי ליה בזה אחר זה והלא יכולין [להיות] כא' כגון שכתוב בשטר בפני אני החתום מטה ובפני פלוני לוה פלוני [מפלוני] מנה והעד שבעל פה מעיד בפני אני פלוני ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה והיכא דשניהם בשטר יחידים פסולין אליבא דכ"ע שאין על כל שטר ושטר אלא עד אחד עי' בפ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו על השטר:

הגה"ה עד אחד בשטר דכתובות פרק האשה שנתארמלה גבי כותב אדם עדות פר"י דמיירי שיש שנים חתומין בשטר ואין כאן לפנינו אלא אחד מן החתומים אבל אם לא נחתם בשטר אלא אחד לא מהני כלום שלא נעשה כתיקון חז"ל שנים שהעידו אחד בפני ב"ד זה ואחד בפני ב"ד זה דין הוא שיבא ב"ד אצל ב"ד. עד כאן הגה"ה:

[דף קסז] כותבין גט (*לאשה) [*לאיש] והבעל נותן השכר :

[דף קסח] והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא (לדחייה) [לישהייה] כתב ר"ב בספר החכמה [רמז תרמה] דשכר סופר על הבעל לתת מן הדין כדאיתא בפ' גט פשוט וקאמר טעמא משום דכתיב [וכתב] ונתן אמנם אם נתנה האשה כשר כדאיתא הכא תקינו רבנן דיהבה לשכר אם חפצה כי היכי דלא לישהייה עגונה וכדאמר ליה רבא לרב חסדא פרק המביא תנין דהיינו טעמא דיהבי רבנן משל אשה לבעל דהפקר ב"ד הפקר ומקיים שפיר וכתב ונתן אבל הקלף והדיו צריך להיות משל בעל דהא כתיב ונתן דאפילו בטבלא של האשה שהגט כתוב עליה מספקא ליה פ"ב דגיטין אם צריך להביא עדים שהאשה הקנתה מתחלה לבעל כמשפט אבל בקולמוס אין לחוש אפי' אינו של בעל דאין כאן חסרון הניכר כמו [הקלף] שכתב בו הגט:

[דף קעג] הגה"ה רבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה וכן פסק רשב"ם כר"ש בן גמליאל מדאמר פרק המוכר את הספינה פסיק (רב פפא) [אמימר] והלכתא אותיות נקנות במסירה ורב אשי קאי כוותיה ובפירקין פליגי אביי ורבא וסבר רבא אותיות נקנות במסירה צ"ע לעיל פ' המוכר את הספינה דמסיק דאין אותיות נ"ב עד כאן הגה"ה:

[דף קסח] מי שנמחק שטר חובו וכו' ובא לפני ב"ד וכו' דוקא ב"ד [*ועושין לו קיומו איש פ' נמחק שט"ח] דאלימי לאפקועי ממונא ופלוני ופלוני עדיו החתומים על השטר כדפי' רשב"ם ונראה לר"י שמזכירין גם העדים [שהעידו] שראו אותו שטר שאם ירצה הלוה לפסלו היום או למחר שיוכל לפוסלם ותימה אם צריך (לפוסלם) לכותבם שאין התלמוד מזכירם וצ"ע בתיקון שטרות:

[דף קע] הגה"ה פסק רשב"ם כרשב"ג דאמר דא"צ לברר ולא כרבי דפליג עליה ולרבי צריך לברר ואם לא ברר כל דבריו פסול [עכ"ה] :

[דף קעא] לרב ושמואל אין כותבין שובר אבל לר"י ורשב"ל כותבין ומסיק תלמודא מסתברא דכותבין שובר דעבד לוה לאיש מלוה והיינו כרבי יוסי דאמר יכתוב שובר [רמז תרמו] :

[דף קעב] כי יתביתו בהיני כתב ראבי"ה י"מ משום (שידע ע"י) [*שע"י] מקום כתיבת השטר [*ידע] לחקור אחר עדים המכירין חתימות עדי [*בני] מקומן וי"מ משום דמיחזי כשיקרא וכן כתב האלפסי ול"נ לראבי"ה מדקאמר בתר הכי אמר להו רבא בר שילא כו' אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כו' משום דמיחזי כשיקרא (והא) [*ובהא] דרבי אבא לא קאמר הכי ש"מ דלאו חד טעמא הוא ופסק ראבי"ה וכן ריב"ם דעבדינן כר' אבא בין בגיטין בין בשטרות ואם שינה השטר פסול דתנן פ' המגרש היה במזרח וכתב במערב כו' ודייקא בגמרא מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר כדאמר להו רבי אבא לספריה כי יתביתו בהיני כתובו בהיני פי' כתובו וחתומו ואין הדבר תלוי אלא בחתימת העדים שידעו כדי לקיים חתימתן וכן פי' ר"ת ור"י דצריך להזכיר מקום החתימה והסופר דנקט לאו דוקא אלא בחתימה תלוי העיקר ובזה סמכו לכתוב כתובה במדינה וכותבין שם (הסופר) [הכפר] מקום הנשואין ומוליכין אותה עמהם וחותמין במקום הנשואין ואפי' אם טעמא משום דמיחזי כשיקרא צריך לכתוב מקום הנשואין ויום כניסת החופה דהיינו יומא דקנין:

והמאוחרין כשרין וכ"ש שזה אינו מאוחר ושטר הנכתב ונעשה הקנין ביומו ונחתם בלילה או אחר יום או יומים פלוגתא דרבינו חננאל ורשב"ם אכתוב לקמן אבל בכתובה אין לחוש כלל וכן קבל ראבי"ה שקבל מאביו רבינו יואל דגרסינן פ' המביא תניין כתובתיה דרבי חייא בר (*אבא) [*רב] איכתב ביממא ואחתמיה בליליא הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי [לימא] כשמואל סבירא ליה דאמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבין ביום ונחתמים בלילה (*כשר) [*אף כו'] ומשני עסוקין באותו ענין היו ומיהו אנן קי"ל כשמואל בדיני ואפילו אין עסוקין באותו ענין כשר דכמעשה ב"ד הוא [ומיהו] כתב בסה"מ קשה בעיני ר"י לעשות מעשה לכתחלה משום דאמר להו (רבא בר שילא) [*ר' אבא לספרי כי יתביתו בהיני כו' ועי' בסמ"ג עשין נ'] לספרי [אי ידעיתו יומא דאקניתו] כו':

כתב ראבי"ה הא (דאר"ח בר אבא) [דאמר רבא בר שילא] ואי לא מתחזי כשיקרא צריך ליזהר בכך ומיהו שטר לא מיפסיל בהכי דקיימא לן פרק הכותב דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן גבי שטר שלוה בו ופרעו אבל הא דרבי אבא פסול לגמרי דהוו ממש שקר ולא דמי למיחזי כשיקרא שאינו ממש שקר [*ורבי אברהם כתב כללא דמיחזי כשיקרא ע' ריש פרש מרובה כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני ובר"פ כו' מ"י] [וכדאמר ר"פ] [ובר"פ] אחד דיני ממונות גבי שמא אחרוהו וכתבוהו פרש"י דאי כתבו בהיני לא מיפסיל אלא עצה טובה קא משמע לן שלא יביאוהו לידי הזמה דלא לימרו ליה עמנו הייתם בשילי. ורבינו יהודה (מגרניש) ממגנצא העיד שנעשה מעשה ע"פ רבינו שמריה וכתב הכי זכרון עדות שהיתה בפנינו בהיני כך וכך למנין שאנו מונין כאן בשילי וכגון זה פי' רשב"ם במקום פלוני כתבנו כך מה שראינו במקום אחר:

אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כו' פי' רשב"ם וריב"א דדוקא בשטר אקנייתא דמתנה אבל שטרי הלואה שיש בהן אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד [*בו] מעכשיו דאם לא כן הוה ליה מוקדם ופסול דאין השעבוד חל משעת הקנין אלא משעת הכתיבה דאז אית קלא למילתיה וכן בשטרי מקח פן יטרוף מן הלקוחות שלא כדין ולר"י נראה דבשטרי אקנייתא לא שנא מכר ולא שנא מתנה כדאמרינן פ"ק דבבא מציעא רב (אשי) [אסי] מוקי בשטרי אקנייתא וכן המוצא שטר הקנאה בשוקא וטעמא דעדים מפקי לקלא משעת קנין דקנין סתמא לכתיבה עומד:

ההוא שטרא דהוה כתוב ביה אני פלוני [*בן פלוני לויתי ממך מנה] [רמז תרמז] נשאל לרבינו מאיר על שנכתב בפסק דין נתחייב פלוני לשכנגדו ולא נזכר בו מי הוא שכנגדו והשיב הא אמרינן פ' גט פשוט ההוא שטרא דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ומסיק רבה ממך [*מגברא] דנפיק מתותי ידיה הוא:

[דף קעג] [*אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה וכו' מ"י] [רמז תרמח] וששאלתם אדם שחייב לחבירו מלוה ע"פ ונתן כל נכסיו לאחר להפקיעם מן המלוה נראה לי דיש להם לב"ד לכוף הלוה שידור הנאה מאותם נכסים דשמא קנוניא עבד לאישתמוטי מיניה דתנן במסכת ערכין [*דף כג] ובגט פשוט אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה [ובא לגרש את אשתו] ידור הנאה שמא יעשה קנוניא על נכסיו ואח"כ יחזיר אשתו אלמא דכפינן לבעל שידור הנאה מנכסי אשתו משום דחיישינן לקנוניא אע"ג דכי גביא מעיקרא כדין גביא כל שכן [*בזה] שירצה להפקיע חוב חבירו שלא כדין ואע"ג דהתם [*שם בערכין] אמרינן ההוא גברא דזבין לנכסיה וגרשה לדביתהו ואמרי נהרדעי דלא אמרינן ידור הנאה דהיכא דתנן ידור הנאה תנן והיכא דלא תנן לא תנן וגבי בע"ח לא תנן ידור הנאה בהא לא קי"ל כוותייהו אלא כרב משרשיא דמפרש התם דודאי אמר ידור הנאה כו' [ועוד דשאני התם] [משום דלקוחות אפסידו לנפשייהו משום דכל חד וחד איכא עליה [*כתובת אשה] ועוד אמאי לא מרתתי דלמא מיית היום או למחר אבל החייב חוב לחבירו דאפסדיניה לאחריני ודאי ראוי לקונסו אפילו בלא דין תורה כל שכן דמדינא נמי מדרינן ליה הנאה כההיא דרשב"ג ושלום מאיר בר"ב:

עוד נשאל לרבינו מאיר [רמז תרמט] על אודות ראובן שהיה בקטטה עם זוגתו ונתברר שקנה קרקעות וצוה לכתוב שטרות בשם איניש דעלמא שהיה קרובו ונתברר שעשה כל זה כדי שלא תגבה אשתו כתובתה מאותם נכסים והשיב נראה לי כי צלל במים אדירים ועלה בידו חרס דגרסי' פרק הגוזל קמא הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין ריש גלותא למכור מכלל דמקנא מיהא קני האיך נימא פליגי אבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החטין שיקנה חטין לבעל המעות הב"ע דאודעי לדידיה ואודעינן לסהדי אלמא היכא דאיכא גילוי דעתא שלוקחו לעצמו אע"ג שכתב שטרא בשם ריש גלותא קנה האיך ובע"ח גובה ממנו ואשתו גובה כתובתה ותלינן שצוה לכתוב בשם ריש גלותא לפדיונא בעלמא [*ב"ק דף קג] הכי נמי תלינן דלהבריח משעבוד כתובה עשה ועוד אי כה"ג מהני דלא לישתעבד לכתובת אשה אין לך אדם שאין לו גואל ויקנה מטלטלין לקרובים שהוא מובטח בהם שלא יעכבם לעצמו וקרקעות יקנה בשמם וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ותהיה קלה בעיניו להוציאה והיינו טעמא נמי דכתובה נגבית ממתנת ש"מ אע"ג שאינה נגבית ממתנת בריא כדי שלא יבא כל אדם להפקיע כתובת אשתו שיתן כל נכסיו במתנת ש"מ או במצוה מחמת מיתה לבניו ולקרוביו להפקיע כתובת אשתו סוף דבר כל היכא דאיכא למימר מאומד הדעת דאערומי קא מערים לאפקועי תקנתא דרבנן לאו כל כמיניה וכה"ג איכא למימר גבי קונמות דאע"ג דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל פרק אע"פ כי היכי דלא תאסור מעשה ידיה לבעלה וכן פר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא מדפריך בפ' המדיר וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה ולא משני דקונמות מפקיעין מדי שעבוד אלמא דאלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא וכן פירש ר"ת דאלמוה רבנן שעבודא דבעל חוב דאלת"ה כל אדם יאסור בקונם נכסיו על בעל חובו וכהנה רבות בתלמוד דע"י הערמה לא מצי לאפקועי תקנת חכמים פרק המקבל גבי מצרנות ואפילו ממתנת בריא מתנה גמורה בלא הערמה מחו לה מאה עוכלי בעוכלא ואית מרבוותא שרוצים לומר שגובה כתובתה ממנה והביא ראיה ונהי דהתוס' דחו לה ראייתם ולא איתברירא לן אי גביא ממתנת בריא גמורה מספיקא לא מפקינן ממונא [*אבל מתנה] זו דאערומי קא מערים לאפקועי כתובתה לית דין ולית דיין דגביא ואם יוכל כל אדם לבטל תקנתא דרבנן א"כ ניהוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ושלום מב"ב:

[דף קעב] חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה לחבירו ע"י הערב לא יפרע מן הערב פירוש לא יתבע מן הערב תחלה והכי הלכתא לא יתבע מן הערב תחלה [*אע"פ שאין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות אלא יתבע מן הלוה תחלה] ואם הלוה רחוק ימתין לו או ילך לשם לתובעו ולכופו דלא מחתינן לנכסי ערב דלמא איתיה ללוה הכא הוה יהיב מטלטלי למלוה ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה יפרע מן הערב ולא יצטרך לילך אחר הלוה ולחזור אחריו [דמשום] דדלמא פרעיה ליה מטלטלין דלא מטרחינן ליה למלוה כיון דאתני וכגון שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות כדמסיק ואזיל במה דברים אמורים וכו' אבל יש נכסים ללוה כגון קרקעות יתבע אז מן הלוה תחלה ולא נטריח את הערב כיון דאיגלאי מלתא שיכול לפרוע מן הלוה אבל כשאין נכסים ללוה ואתני ממי שארצה אפרע מספיקא לא מטרחינן המלוה לחזור ולהמתין (*הלוה) [*ללוה] אלא יפרע מן הערב כדפרישית וקבלן אע"ג שיש נכסים ללוה כו':

[רמז תרנ] וחמש מדות בערבות פר"ת ראשונה מלוה ע"י ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע תובע מן הלוה תחלה וכופהו בב"ד בין יש לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות בין אין לו ואם לא יוכל לכופו ללוה דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ורבינו אבי העזרי פליג בהא ואמר דאפילו לא ציית דינא בכך לא יפסיד עד שנכוף לערב שלא כדין מוטב שנכוף ללוה בדין כדי לפרוע. שנית אי אתני ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מן הערב תחלה פירוש תחלה דגבי ערב אם ירצה לדון עם הערב תחלה אבל אם ירצה יתבע מן הלוה תחלה כדאמר ממי שארצה אפרע נפרע מן הערב תחלה ש"מ דברצון המלוה תליא מלתא. שלישית אם יש נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה. רביעית קבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין שיש לו נכסים בין שאין לו נכסים נפרע מן הערב תחלה. חמישית נושא ונותן ביד נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה שאין לו על הלוה כלום ואם אין לו במה ליפרע מן הערב חוזר על הלוה מדרבי נתן דקי"ל כותיה אפילו בבעל חוב דעלמא. וכולם ערבים בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות וקבלן היינו תן לו ואני נותן לך אינמי בלע"ז כל שאינו מזכיר לשון הלואה אלא לשון פרעון דקאמר דוני"א אמ"י א"י טורנריי"א ולא לימא ואני קבלן דהלכתא כרבא [תוספות] ומיהו רשב"ם פירש דה"ה ואני קבלן ובפרק חזקת הבתים גרסינן קבלן מעיד ופירש רשב"ם ז"ל קבלן שנשא ונתן ביד נפרע ממי שירצה וצריך עיון וגם רש"י ס"פ שום היתומים פירש קבלן הוה פירוש שנשא ונתן ביד ור' אבי העזרי כתב דערב שאינו קבלן אפילו אתני ממי שארצה אפרע אם יש קרקעות ללוה או מטלטלין לא יגבה מן הערב תחלה ולאפוקי מר"ת שאמר דוקא מקרקעי ועוד כתב קי"ל דבכולהו ערבים בין אית ליה נכסי ללוה בין לית ליה נכסי [הוא משתעבד] לבד (*הערב) [*מערב] דכתובה דלא משתעבד ואע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה עביד ולא מידי חסריה:

[רמז תרנא] :

[דף קעד] הלשון משמע דוקא [דומיא] משה בר עצורי הוא דנעשה ערב לכלתיה [בכתובתה] דלא חסרה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [אבל] אם ערב לחתן בנדוניית אשתו משתעבד וכן שמעתי משמו של רבינו אליעזר ממי"ץ ששמע משם רבותיו אבל מן אבא מרי רבינו יואל קבלתי דל"ש וגריס דלא מידי חסריה ואמר לי שראב"ן זקני היה ערב לחתן של רבי יעב"ץ על נדונייתו שקצבו לתת לחתן ופטר עצמו מזה הטעם דלאו מידי חסריה ועיקר הטעם משום דמצוה קא עביד ורשב"ם גריס דלאו מידי חסרה אבל לא חילק בינתים וכן פי' נמי רש"י ס"פ שום היתומים וכתב ר"ת דכולם ערבים בעו קנין לבד מקבלן וערב דב"ד או ערב בשעת מתן מעות ורבינו אבי העזרי כתב דלפי הספרים דגרסינן במכילתין בסופו והנך כולהו בעו קנין הוה משמע שגם הקבלן בעי קנין שזה בא לרבות כולהו ורשב"ם ל"ג כולהו ומיהו לא הזכיר דין קבלן אי בעי קנין אי לא:

מצאתי כתוב בתשובות [רמז תרנב] מי שנעשה ערב בקנין או שנעשה ערב בלא קנין או שנעשה קבלן יכול לחזור בו קודם נתינת המעות דלא שעבד בקנין אלא לאחר נתינת המעות וערב המקבל ערבות אם על פיו מחזיר שטרו או על משכונו הוי ליה כערב בשעת מתן מעות ולא בעי קנין:

ופסק רבינו מאיר אם נתערב שמעון על ראובן נגד לוי וטוען ראובן פרעתי ללוי שלא בפניך ולוי כופר פטור שמעון מערבותו נגד לוי [*מכל מילי דכל] נכסי דאיניש אינון ערבין ביה ויש להן דין ערב ואילו אמר החייב שפרע לבעל חובו תו לא מגבינן מנכסיו של חייב ואע"ג דאמר בעל חוב לא פרע לי הכי נמי היכא דאמר החייב פרעתי תו לא מגבינן מן הערב והכי נמי אמרי' פרק יש בכור גבי מי שלא בכרה [*אשתו] וילדה שני זכרים ודייק בגמרא מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע כו' וערב דנקיט ליה נפקע מינה להיכא דחייב מודה דלא פרעו או היכא דאיכא שטרא דלא מצי למימר פרעתי או היכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ולית ליה נכסי לחייב לפרוע אז גובה מן הערב אבל כי אמר חייב פרעתי וליכא הוכחה שהוא משקר אע"ג דלא ידע הערב אם פרעו או לא פטור הערב מטעמא דפרישית. ועוד פסק רבינו מאיר דאם ארבע או חמשה ערבים. כל אחד ערב עבור הכל. וראיה מדאמרינן לעיל נכסיהון דאיניש אינון ערבין ביה ואם מתו הני גובה מהני. וכן משמע במיי' פרק כ"ה דהלכות מלוה. ועוד פסק דאם מת הלוה טענינן לערב דילמא פרע כבר הלוה אם עבר כבר זמנו דכי היכי דטענינן ליתמי דלוה ופטירי אפילו משבועה כמו שפי' פרק הניזקין הכי נמי טענינן לערב. דנכסי הלוה והערב דין אחד להם דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה וכן פסק אפילו אם ערב נגד העובד כוכבים ומת הלוה דאין על היתומים לפצותו משום דלמא פרע לעובד כוכבים ומה שפסק רבינו מאיר לעיל דכשנשבע הלוה שפרע שאז פטור הערב כן פסק בספר החכמה שכן השיב ראבי"ה לרבינו ברוך וקצת ראיה מההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה כו' עד אימר צררי אתפסיה והכי פסקינן הלכתא ופי' רבותינו אימר צררי אתפסיה למלוה או לערב ואם לאו דהלוה יכול לטעון (פרעתי) [פטרתי] בצררי הערב שלי (ולא) [לא] הוה טענינא ליתמי [*דלא] טענינא להו אלא מאי דמצי אבוהון לטעון כדאמרינן פרק חזקת הבתים טעמא דנאמן לומר כן [ותו] כיון דידוע לכל שהלוה דינו לפרוע ולפטור הערב כל זמן שלא אמר המלוה או הערב בסהדי הב לי נשבע ופטור. וגם הערב פטור מטעם דהוה ליה למלוה לומר [בסהדי] הב לי כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא גבי חנוני על פנקסו. ואם נפשך לומר הרי בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלי בסלע מעות ה"ל כתן לו ואני ערב והבעל הבית משלם ואם כן בערב נמי לא שנא הא לאו מילתא היא דהתם מסיק טעמא משום דמאי אית ליה גבי שכיר וכן שכיר נמי קאמר לבעל הבית אנא עבדי [*לך] עבידתא כו' ומדקאמר בתרווייהו מאי אית ליה גבי שמע מינה שבזה תלי הטעם וגבי ערב קבלן נראה לי [כיון] שאם חפץ שאין לו דין עם הלוה דהתם על הערב קבלן להתנות ואיהו הוא דהימניה וגבי חנוני על פנקסו הבע"ב דמי לקבלן ועדיף מיניה דהוי כמו לוה. :

[דף קעד] רב פפא [רמז תרנג] אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו פי' בקטנים וכן ההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים אבל הגדולים מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם ובפרק חזקת הבתים [*דף לג] גבי רבה בר שרשום לכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו משמע דאפילו בקטנים אם היו רוצים לישבע היה מוציא מהם אע"ג דלא היה רבית אוכלת בהן ולא היה (*כאן) [*נמי] כתובת אשה וי"ל דהוא היה סבור לפטור [*עצמו] משבועה אפילו (*כשהן) [*כשיהיו] גדולים אבל כל זמן שהם קטנים לא עלה על דעתי להוציא מהם וכן מוכח נמי לעיל בפי' רשב"ם ומה שפירש רשב"ם דרב פפא לא איירי אלא במלוה על פה לא נראה לר"י ז"ל דאפילו במלוה בשטר לא כפינן ליתמי עד דגדלי אע"ג שקרקע נשאר להם מאביהם וההיא עובדא דרבה בר שרשום מלוה (*על פה) [*בשטר] היתה והביא ר"י ראיה מפ' שום היתומים אמר רב יהודה אמר רב אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני משמע דהאי [*דאין] נזקקין למלוה בשטר מיירי ואפילו במקום שירשו קרקע דאם לא ירשו אלא מטלטלין פשיטא דאין נזקקין כלל דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי:

ואמר רב נחמן עלה דהך שמעתין מריש לא הו מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעי' להא דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלא דידהו ניזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסיה ס"ל דנזקקין לנכסי יתומים בעודם קטנים אחר שיש להם קרקע שנשאר מאביהם וכשחייב מודה כייפינן להו ומוכרין קרקע שלהם וכן הלכה דנזקקין לנכסי יתומים היכא דליכא למיחש למידי וכן פסק רבא בפרק שום היתומים הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר אביהם תנו נותנין [הרי] לך [הא] דפסק בערכין דרבא ושלחו מתם שוין והא דאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו היינו במלוה ע"פ ובמקום שלא נשאר מאביהם רק מטלטלין לא כייפינן ליתומים לפרוע ואפילו גדולים וכן מוכח פרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוה מסקי ביה ק' זוזי שכיב ושביק קטינא דארעא כו' משמע התם דגדולים היו מדקא טריף בעל חוב ומסיק מלתא אם לא פרעו היתומים מדעתם לא כייפינן להו יען כי לא היה נשאר להם קרקע מאביהם כדי החוב והכי מסיק בסוף מלתא דאם אמרו היתומים כשפרעו הנ' עבור קטינא דארעא פרעי סלקי סלקוה ולא כייפינן להו מכאן ואילך אע"פ שיש להם מטלטלין הרבה והא דפסקינן בסוף פירקין מלוה על פה גובה מן היורשין וכפינן להו היינו אם יש קרקע [וטעמא] משום נעילת דלת ושעבודא דאורייתא וראיה מדפסיק דאינו גובה מן הלקוחות אלמא שיש להם קרקע איירי:

הגה"ה ורשב"ם פי' דבזמן הזה גובין ממטלטלי דיתמי ומביא ראיה מארנקי דמחוזא דאמר אשה גובה כתובתה מהם וה"ה בעל חוב היינו דידוע לנו שנשאר החוב שחייב מודה ואף במלוה ע"פ דאיכא משום נעילת דלת כיון דאין לנו מקרקעי עכ"ה:

אין אדם עושה קנוניא על הקדש פי' כשהקדיש כשהוא בריא דאי כשהוא ש"מ א"כ תפשוט מינה הא דאיבעיא לן פ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו חוזר או אינו חוזר תפשוט מהכא דאינו חוזר מדצריך לעשות קנוניא אלא ש"מ דבבריא איירי והא דנקט ש"מ משום דאי בבריא הוה חיישנן בודאי [*לקנוניא] אבל ש"מ שירא למות אין אדם חוטא ולא לו כדפי' בערכין פ' שום היתומים:

אדם עשוי שלא להשביע בניו והיינו שלא תבעוהו אבל תבעו [*והודה] לא שייך התם האי טעמא כדקאמר בסמוך וגם אין אדם משטה בשעת מיתתו עי' פ' זה בורר:

[דף קעה] ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי פי' דאין צריך לומר אתם עדים משום יפוי כח דש"מ אבל לעיל פ' מי שמת פי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו פי' דאין צריך קנין:

אמר (רבא) [רב פפא] הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא וי"ס דגרסינן שיעבודא לאו דאורייתא והא דפסק רב פפא התם שיעבודא דאורייתא התם היינו לענין קרבן כגון האשה שמתה יביאו יורשיה את עולתה דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והא שמעתא דהכא לענין מלוה והשתא ניחא דלא נקט התם טעמא דנעילת דלת וכן משמע מפי' (ר"ח) [ר"ם] פ"ק דקדושין:

[*דין זה עיין בפ' הגוזל ומאכיל] מצאתי בתשובת ר"ג [רמז תרנד] שמי שנתחייב ממון בב"ד עבור מלשינות ומת אפילו למאן דאמר מלוה ע"פ לא גביא מן היורשין הכא כיון שעומד בדין קלא אית ליה אבל אם חייבוהו ב"ד קנס [לא] קנסו בנו אחריו ובזמן הזה מלוה ע"פ גביא מן היורשין אפילו ממטלטלי:

מתני [רמז תרנה] הוציא עליו כתב ידו כו' המלוה חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים אבל המלוה חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים אבל המפקיד [אצל] חבירו אפילו בשטר א"צ להחזיר לו בעדים דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו כדמשמע פ' המוכר את הבית וכ"ש דהמפקיד [אצל] חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים. כתב בסה"מ וז"ל הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד הרי הוא כמלוה ע"פ כדאמר ר' יוחנן ס"פ גט פשוט ואם טען שפרע נשבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתיבת ידו לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וכן פסק האלפסי וז"ל בהוציא עליו כתב ידו שכנגדו [אין נאמן לומר להד"מ אבל] נאמן לומר פרעתי עד שיהא כתוב בו נאמנות כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו לא יהא נאמן לומר פרעתי וכן פסק המיימוני פרק י"א דהלכות מלוה וכן פסק ר"מ ואע"ג דרשב"ם כתב פ' חזקת הבתים דלא מצי למטען פרעתי אנן בפלוגתא דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא אבל אם מסר לו הלוה כתב ידו למלוה בפני עדים להיות עליו לראיה דומה לשטר ואם אמר פרעתיך אינו נאמן דהלכה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וההיא דפ"ב דכתובות דלמא משכחא ליה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי ותנא [*דף קעה] הוציא עליו כתב ידו כו' לא קשה לאלפסי דלטעון פרעתי די"ל דלמא לא ידע האי דאידך אשכח חתימת ידיה ולא אסיק אדעתיה לטעון פרעתי וטוען האמת לא היו דברים מעולם ובתר הכי מפיק אידך חתימת ידיה ותו לא מהימן לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ורבינו יהודה מפרי"ש כתב שר"י היה חולק על זה כי מנין לנו לחלק בהכי כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזיר לו השטר בין בעדים בין בכתב ידו לבד ואינו נחשב מלוה על פה אלא לענין שלא תגבה מן הלקוחות עכ"ל:

סליקא לה מסכת בבא בתרא:

הגהות מרדכי הקצר

ומיהו בקרובים כשר כו':

הגה"ה בפירקא קמא דגיטין כתבתי מה דינו של שטר אחד הכתוב בו מתנה לשני בני אדם והעדים החתומים כשרים לאחד ופסולין לאחד מן המקבלי מתנה ועיין שם באלפסי פרק קמא דמכות. ריש פרק שלישי דגיטין כתבתי דשטר שנפרע בו ביום חוזר ולוה בו וע"ש [ס"פ הכותב]. ששאלת [רמז תרעד] על המלמד שהלוה בבית בעה"ב על המשכונות והפסיד מהם ולא פישר עם העובד כוכבים והלך לו והניח קצת מעותיו ביד בעה"ב וטוען בעה"ב אני צריך לפייס העובד כוכבים ממעותיך שבידי נראה לי דאין בעה"ב יכול לעכב עליו ואם יש לו עליו ילך ויתבענו ומפקינן מעותיו מבעה"ב כדאמרי' בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי דאיתבע לדינא סלקיה רב ענן כו' קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין כו' ותנן לא יפרע מן הערב תחלה. ושלום מאיר בר ברוך: