מצוה:לקרוא את פרשת "ארמי אובד אבי..." על הביכורים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
ז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
(דברים כו, ה-י)
היא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים.
והוא אמרו יתעלה וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ומה שבא אחר זה מהפרשה כולה. וזאת המצוה כולה נקראת מקרא בכורים.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורים ובפרק ז' מסוטה. ואין הנשים חייבות בה.
שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן, מארמי אבד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי יי. ועל זה נאמר (דברים כו ה) וענית ואמרת לפני יי אלהיך וגו'. וזאת המצוה יקראו זכרונם לברכה (סוטה לב א) מקרא בכורים. ומצות הבאתן כתבתיו בסדר משפטים במצות הבאת הבכורים (מצוה עב), ונכפלה המצוה להביאן כמו כן בפרשה זו, וכבר נודע כי הרבה מן המצות נכפלות בתורה, וכלן לענין ולצרך גדול.
משרשי המצוה. לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ"א אישו), ועל כן צונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ב), שאין חיוב מצות מקרא בכורים על כל מביא בכורים במקדש, שיש מביאין ואינן קורין, ואלו הן: האשה והטומטום והאנדרוגינס, לפי שכל אלו אינן יכולין לומר מן האדמה אשר נתת לי, כי הארץ לא נתחלקה אלא לזכרים ודאין. וכן האפוטרופין אינן קורין, שמביאין בכורים בשביל אחרים, וכן העבד והשליח אינן קורין, שאינן יכולין לומר גם כן אשר נתת לי, שהארץ אינה שלהם.
ומן הענין הזה יש לנו ללמד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכר זה בני ושמרהו.
ועוד אמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ד) בענין זה שהגרים אף על פי שלא נתחלקה להם הארץ מביאין וקורין, כי לאברהם נתנה תחלה והוא נקרא אב המון גוים (בראשית יז ד), כלומר שכל המתגיר נחשב לו כבן.
ואמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ו) שהקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא ואינו קורא, לפי שנסתפקו בגמרא (בבא בתרא פא ב) אם יש לקונה שני אילנות קרקע אם לא, אבל הקונה שלשה מביא וקורא. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת בכורים ובפרק שביעי מסוטה.
ונוהגת מצוה זו, בזמן שבית המקדש קים, ובארץ ישראל דוקא, שנאמר (דברים כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך, ובזכרים ולא בנקבות, כמו שאמרנו. ומדרבנן היו מביאים בכורים בזמן הבית מערי סיחון ועוג ומסוריא. והעובר על זה והביא בכורים ולא קרא עליהן באותו זמן בטל עשה זה.
מצות עשה לקרות על הביכורים במקדש, שנאמר וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה וכל העניין ומתחיל וקורא מהגדתי היום עד אשר נתת לי ה׳.
ושנינו בסוטה [דף ל״ב] שבלשון הקדש היה מתודה נא׳ כאן וענית ואמרת ונאמר להלן וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ומפרש בגמרא [בדף ל״ג] והתם מנלן אתיא קול קול ממשה דכתיב והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. שנינו בפרק ג׳ דבכורים בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעין אלו שאינן יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יכלמו, התקינו בית דין שיהו מקרין את מי שהוא יודע כמי שאינו יודע.
[שם ובתוספתא שם כל הסוגיא עד סוף] המביא ביכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתיפו ואפילו היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה. וקורא ועודהו הסל על כתיפו: הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיך לתת לנו. ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחז בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, שנא׳ אחר כך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני ה׳ אלהיך. וקורא: ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו׳ כלומר לבן בקש לעקור את הכל כשרדף את יעקב ובשביל שחשבו לעשות חשב לו המקום כאילו עשה שהאומות חושב להם מחשבה כמעשה. ועוד אחרים באו לכלותינו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים וכו׳ עד שגומר. [בירושלמי שם ומביאו ר״ש בפי׳] ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן והשתחוה ויצא. ורש״י פי׳ [בפי׳ חומש פרשה תבא] והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית מגיד שנוטלו לאחר הנחת הכהן וקורא וחוזר ומניף והרי יש כאן ב׳ תנופות אחת קודם הקריאה ואחת לאחר הקריאה. ותניא בספרי [תבא] והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה [שם] ומנין שהביכורים טעונין תנופה שנ׳ ולקח הכהן הטנא מידיך לרבות הביכורים לתנופה.
וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים ושיר. כדאיתא בפ״ב שנא׳ בהן ושמחת בכל הטוב ולהלן הוא אומר ושמחת בחגך מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים ואין הקרבן מעכב ואימתי קוראים בשיר עליהן כשיגיעו לעזרה מתחילין הלוים בשיר וקוראים ארוממך ה׳ כי דליתני וגו׳ [שם ובירושלמי שם] הביכורים טעונים לינה כיצד הביא ביכורים למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך כל פינות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהיו אלא בבקר.
נמצאת אומר שהביכורים טעונים שבעה דברים: הבאת מקום, וכלי, וקריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה שם בירושלם.
שנינו בפ״ק האשה והאפוטרוסוס והשליח והעבד אינן קורין לפי שאינם יכולין לומר אשר נתת לי ה׳. אבל הגר מביא וקורא לדברי ר׳ יהודא כדאיתא בירושלמי דביכורים [ומביאו ר״ש בפי׳ שם] לפי שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם שנכנסין תחת כנפי שכינה ולאברהם היתה השבועה תחילה שינחלו בניו את הארץ ואומר שם אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי יהודא עובדא אתא לקמי דרבי אבהו ואורי כרבי יהודא ואין הל׳ כתנא דתוספתא [פ״ק דבכורים] שאומר לרבי יהודא שהגר מביא ואינו קורא. [מהמיימוני פ״ד דהלכות בכורים] וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש ונאמר אתה והלוי.
בפ׳ הספינה [דף פ״א] אמר רבי יוסי בר׳ חנינא הפריש ביכורים ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך אע״פ שחזר הוא והביאן אינו קורא שנא׳ ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד. שנינו בפ״ק הפריש ביכורים ואבדן והפריש אחרים תחתיהן מביא השניים ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר את ראשית פרי האדמה לפי שאינן ראשית ואלו השניים אינן חייבין עליהם חומש כביכורים. בפ׳ החולץ [דף ל״ו ע״ב] פסקינן כריש לקיש דאמר המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקניין פירות אינו כקניין הגוף אבל מביא אדם בכורים מנכסי אשתו וקורא אע״פ שאין לו גוף הקרקע שנ׳ בהן אשר נתן לך ה׳ אלהיך ולביתך כדמסקינן בפ׳ השולח [דף מ״ו]. שנינו בפ״ק הביא בכורים מאחד מן המינים וקרא וחזר והביא בכורים ממין אחר אינו קורא עליהן שנאמר הגדתי היום פעם אחת בשנה הוא מגיד ולא שתי פעמים בשנה וכן מפרש בירושלמי [שם].
שנינו בפ״ג [דף פ״ו כל הסוגיא עד סוף המצוה] כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות אשר במעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים, שנא׳ ברוב עם הדרת מלך. ובאין ולנין ברחובה של עיר ולא יכנסו לבתים, מפני אהל הטומאה כדמפרש בירושלמי. [שם] ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהביכורים משבעת המינין. ומפרש בירושלמי [שם] שמביא זית שהוא מאחד מהמובחרין שבשבעה שהוא סמוך לא״י שנא׳ ארץ זית שמן. והחליל מכה לפניהם עד שהיו מגיעים קרוב לירושלם והם הולכין בכל הדרך וקוראין שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך. ולא היו מהלכין כל היום אלא שתי ידות ביום כדתניא בתוספתא. [שם] הגיעו קרוב לירושלם, שולחין לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלם, ועטרו ביכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראין את הלח מלמעלה כדמפרש בירושלמי. [שם] והפחות והסגנין והגזברין יוצאין לקראתם מירושלם, ולפי הבאין הן יוצאין, אם באו אנשים רבים יוצאין לקראתם רבים ואם מעט מעט. וכשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום. והם מהלכין בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומר הללו יה הללו אל בקדשו עד כהתי״ה כדמפרש בירושלמי [דלעיל] והן מהלכין בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה. הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך ה׳ כי דליתני.