מפרשי רש"י על ויקרא יא לז
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"א • פסוק ל"ז | >>
• א • ג • ח • יא • יב • יג • כג • כד • כה • כו • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • מ • מא • מג • מד • מז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כׇּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃
רש"י
"זרע זרוע" - זריעה של מיני זרעונין זרוע שם דבר הוא כמו (דנייאל א) ויתנו לנו מן הזרועים
"טהור הוא" - למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרותמה אוכל לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים
רש"י מנוקד ומעוצב
זֶרַע זֵרוּעַ – זְרִיעָה שֶׁל מִינֵי זֵרְעוֹנִין. זֵרוּעַ – שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ: "וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים" (דניאל א,יב).
טָהוֹר הוּא – לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר וְנִתְקַן לִקָּרוֹת אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה, עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו מַיִם.
מפרשי רש"י
[לא] טהור הוא למדך הכתוב וכו'. ואם תאמר, פשיטא, כיון דגלי קרא (ר' פסוק לח) "וכי יותן מים על זרע טמא", שומע אני שאם לא נתן מים על זרע - טהור, ולמה צריך לכתוב שאם לא נתן מים על זרע טהור, והרי לעיל כתיב (ר' פסוק לד) "וכי יתן וגו' מכל האוכל אשר יבא עליו מים טמא", ולא כתב שאם לא נתן עליו מים טהור, מיהא יש ליישב דלא דמי, דגבי שרץ כתיב טומאה (פסוק כט) "וזה לכם הטמא וכו'", ואם כן צריך למכתב "וכי יפול מנבלתם טהור הוא", לומר שהוא טהור, שלא תאמר שהשרץ מטמא האוכלים כמו שהשרץ מטמא את האדם, ולא שייך שם הכשר כלל. אבל לעיל (פסוק לד) איירי בכלי חרס, ולא כתב שום טומאה בכלי חרס, ולא הוצרך למכתב רק הטומאה, שאם בא מים על זרע - טמא. אבל גבי שרץ לכתוב "וכי יותן מים על זרע טמא", דלמה צריך למכתב כך, כיון דכבר כתב (פסוק כט) שהשרץ מטמא, פשיטא שאם יותן מים על זרע שיטמא, והיה צריך לפרש "כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם" לדיוקא אתא, שאם יותן מים על זרע דווקא יטמא, ואם לא יותן - לא יטמא, ודרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולא על ידי דיוק. ולפיכך כתב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע טהור":
ומה שהוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", היינו שלא תאמר דהא דכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע שהוא טהור" אפילו נתן מים עליו גם כן טהור. אף על גב דלעיל גבי כלי חרס (פסוק לד) אם נתן עליו מים - טמא, כל שכן גבי שרץ גופיה דטמא אם נתן מים על זרע, זה לא קשה, דלקמן נפרש דקרא איירי לעיל "מכל אוכל אשר יטמא" במת, וכן אמרו בפרק שני דחולין (ריש לו ע"ב). אי נמי, דמלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, והכי נמי מתרץ בגמרא בפסחים בפרק קמא (יח ע"ב) כהאי גוונא על ענין אחר. וכל זה לפי פשוטו:
אבל בודאי האי קרא "וכי יפול מנבלתו עליו" נדרש בתורת כהנים (כאן), שאם יותן מים על זרע זרוע טהור, שאין מים מכשיר במחובר. וכך יתפרש, וכי יפול מנבלתם על כל זרע שהיה זרוע, אפילו בא מים עליו כשהיה זרוע, ובתלוש נפל מנבלתם עליו, טהור הוא. אבל כי יותן מים על זרע בתלוש, טמא. ואין להקשות, פשיטא במחובר דאינו מכשיר, דאי במחובר מכשיר - לא תמצא זרעים שלא יהיו מוכשרים, דאין זה קשיא כלל, דודאי מצאנו הרבה זרעים שלא באו מים עליהם, כגון שהוא משקה העפר ונבלע בקרקע, ויונק השורש מן ליחות העפר, אבל אין מים באים על זרע. ועוד, דאין מים מכשירין הזרעים אלא אם כן ניחא ליה (מכשירין פ"א מ"א), וזה בודאי כשהזרעים של אדם, אבל זרעים של הפקר, שאין להם בעלים, לא שייך לומר דניחא ליה, דלמאן ניחא, ואיכא לאוקמי קרא בזרעים שלא היו להם בעלים מתחלה, ושייך שפיר "וכי יותן מים על זרע":
ומה שפירש רש"י למעלה (סוף פסוק לד) שאם במחובר מכשיר, לא תמצא זרעים שלא יוכשרו, דודאי באו מים עליהם, זהו לפי פשט המקרא דאיירי בכל זרעים, אף שהיו להם בעלים, ואפילו הכי כתיב "וכי יותן מים על זרע", ואי במחובר מכשיר - לא תמצא זרעים שלא יוכשרו. ודרך רש"י לפרש המקרא לפי פשוטו, ולפי פשט המקרא אין צריך קרא דבמחובר אין הכשר, ולפיכך לפי פשט הכתוב "וכי יפול מנבלתם עליו" לא צריך קרא ללמוד דבמחובר אין הכשר, ולפיכך פירש לפי פשט המקרא דאתא ללמוד שאם נפל עליו קודם שבאו עליו מים דטהור הוא, כמו שאמרנו למעלה. אבל בתורת כהנים, דהוא מדרש חכמים, נדרש שפיר דבא ללמוד דאין הכשר במחובר:
ואם תאמר, למה הוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", והלא כבר כתיב לעיל (פסוק לד) "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים", כבר פריך זה בפרק שני דחולין (סוף לו.), ומשני חד למת וחד לשרץ, קרא דלעיל דכתב "מכל האוכל אשר יבא עליו מים" אתיא למת, והך קרא אתא לשרץ. אף על גב דקרא (פסוק לד) בשרץ כתיב, אם אינו ענין לשרץ, תניהו למת (רש"י חולין ריש לו ע"ב). וצריכי תרי קראי, דאי כתב מת, הווה אמינא במת בעי הכשר משום דמטמא בכזית (נזיר דף מט:), אבל שרץ דמטמא בכעדשה (חגיגה דף יא.) אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן. ואי כתב לך גבי שרץ, הווה אמינא דוקא שרץ דלא מטמא טומאת שבעה בעי הכשר, אבל מת דמטמא טומא שבעה (אהלות פ"א מ"א), אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן דאף טומאת מת בעי הכשר. והרא"ם פירש כי קושיא זאת פריך בפרק קמא דפסחים (דף יח:), והוא שגגה, דהתם מילתא אחריתי: