מפרשי רש"י על ויקרא יא א
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"א • פסוק א' |
• א • ג • ח • יא • יב • יג • כג • כד • כה • כו • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • מ • מא • מג • מד • מז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃
רש"י
"אל משה ואל אהרן כז" - למשה אמר שיאמר לאהרן
"לאמר אליהם" - אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דבור אמור לישראל הא מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר
רש"י מנוקד ומעוצב
אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן – לְמֹשֶׁה אָמַר שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן (ספרא לעיל, דיבורא דנדבה, פרק ב,א).
לֵאמֹר אֲלֵהֶם – אָמַר שֶׁיֹּאמַר לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֵאמֹר לְיִשְֹרָאֵל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (פסוק ב), הֲרֵי דִּבּוּר אָמוּר לְיִשְֹרָאֵל; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "לֵאמֹר אֲלֵהֶם"? לְבָנָיו, לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר (ספרא שמיני, פרשתא ב,א).
מפרשי רש"י
[א] שיאמר לאהרן. כמו שפירש רש"י בפרשת ויקרא (ויקרא א', א') כי שלש עשרה דבורים נאמרו למשה ולאהרן, וכנגדם י"ג מיעוטים, למעט שלא לאהרן נאמרו, אלא למשה שיאמר לאהרן (כ"ה ברא"ם):
[ב] לשון חיים. דאם לא כן, למה כתב "זאת החיה", לכתוב 'זאת הבהמה', דבה איירי קרא:
[ג] מלמד שמשה אחז וכו'. ויקרא רבה (יג, ד). וצריך ליתן טעם למה הראה משה לישראל את החיות הטהורות יותר מכל שאר דברים שבתורה, והטעם הוא מפני כי יש חיות טהורות וטמאות, ויש עופות טהורים וטמאים, ויש שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולפיכך צריך להראותם בחוש העין כדי שיהיו בקי בהן. וכן פירש לקמן (רש"י פסוק מז) 'לא בלבד השונה, אלא צריך שיהא בקי בהן ובשמותם', ולא כשאר דברים בתורה, מפני (שאין) [שיש] כאן דבר והפכו, כמו בבהמות טהורות וטמאות, ועופות טהורות וטמאות, שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולכך כתיב (פסוק מז) "להבדיל בין הטהור ובין הטמא", ולכך היה משה מראה לישראל. והשתא הוי שפיר הא דתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כט.) ג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה באצבע; מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף הלכות שחיטה, התם לא חשיב רק דברים שנתקשה לו עד שהראהו הקב"ה באצבע, אבל בהמות הטהורות והטמאות לא הראה לישראל רק כדי ליתן הבדל בין טהורים ובין טמאים, וכדי שיהיה בקי בהן ובשמותיהן הראה משה לישראל, שצריך להראות לתלמידו לחוש העין, כדי שיהיה בקי בהן, אבל הקב"ה למשה לא היה מראה לו רק מה שנתקשה למשה, ואין בבהמות דבר שנתקשה למשה, ולפיכך לא היה צריך להראות למשה:
והא שדרשו בהקומץ רבה (שם) שהראה הקב"ה למשה שרצים, דכתיב (פסוק כט) "וזה לכם הטמא", אף על גב דיש לומר ד"זה לכם הטמא" יש לפרש שמשה הראה לישראל כמו דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו", ומנא לן למדרש שהיה משה מתקשה (קושית הרא"ם), יש לומר, דסבירא לרז"ל דלא יתכן לומר גבי "וזה לכם הטמא" למדרש כך, בשלמא גבי "זאת החיה אשר תאכלו", דכתיב גם כן (פסוק ד) "את זה לא תאכלו", כתב ההיתר וגם האיסור, יש לפרש דאחז מכל מין ומין והראה לו ההיתר והאיסור, דהמראה לאדם דבר, צריך שיהיה מראה לו שתי הדברים, שבזה יודע לו הבדל גמור, אבל גבי "וזה לכם הטמא", דלא נזכר רק הטמא בלבד, דרשו רז"ל שהיה קשה לו עד שהראה לו הקב"ה באצבע השרצים. לכך נקט דווקא שרצים, כי שרצים לא כתב רק בשביל שהיה קשה לו שרצים בעצמם, לא שהיה מראה לו כדי שידע הבדל ביניהם. ומה שפירש רש"י שגם שרצים הראה לישראל, תרוייהו שמעינן, דכיון שהראה לישראל חיות טהורות וחיות טמאות, בודאי הראה לו גם כן שרצים המטמאים ושאינם מטמאים, דמאי שנא, ומכל מקום מדכתיב "וזה לכם הטמא", ולא כתיב שרצים שאינם מטמאים, צריך לומר שנתקשה משה בזה, כדלעיל:
ואם תאמר, בשלמא הנך מה שהראה משה לישראל, את השרצים הטהורות והטמאות, וכן העופות, כדי שיודע להבדיל ביניהם, מפני שיש מהם טהורים, ויש מהם טמאים, אבל הג' דברים שנתקשה משה, דהיינו מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף שחיטה, מי קושי שלהם יותר מכל הדבר - עד שהראה לו הקב"ה את אלו, דע לך כי זה הוא דבר נפלא מאוד לחכמים בענין זה, והוא דבר עמוק, כי אלו דברים הם רחוקים מן הנבואה מפני שהם יוצאים מכלל מציאות העולם. וזה כי המנורה, מפני מדריגתה אשר היא עמוקה (המנורה), כמו שידוע בסוד המנורה שהיא למעלה מכל המציאות, והוא ידוע ממה שהיתה המנורה מקשה (שמות כ"ה, ל"א), לפי שהיא מעולם האחדות, לכך היה מקשה שכל גופה אחת, ולפיכך נרמז בלשון "מקשה" כמה היתה קשה המנורה, ומפני זה לא היה יכול להשיג בהשגת הנבואה דבר זה, עד שהיה צריך להראות לו באצבע:
וכן השרצים, מפני שהן רחוקים מן מציאות העולם, בעבור שהם שרצים - רחוקים מאוד מאוד ממציאות העולם, כי האדם הוא עיקר מציאות העולם, והבהמות קרובים אל המציאות, אבל השרצים הם רחוקים מאד מאד מן המציאות, ולכך היה קשה ההשגה במראות הנבואה. כי משה ראה במראה הנבואה מציאות העולם וצורתו והקשרו, אבל דברים שהם יוצאים מן מציאות העולם הוא רחוק, והיה קשה. אמנם חילוק גדול יש בין המנורה ובין השרצים; מנורה קשה להשיג מפני גודל מדריגתה, ואילו השרצים - השגתם גדול מפני ריחוק שלהם מן מציאות עולם:
וההתחדשות הירח, הוא רחוק מן מציאות, כי חדוש הדבר אחר ההעדר, מפני שמתחדש ונולד - אינו מתחבר אל משך המציאות, וזה ידוע, כי 'חדוש' נקרא, וכל חדוש אחר שלא היה, ומפני זה נוטה מן המציאות, כיון שאין כאן מציאות נמשך, רק ההתחדשות, אחר שלא היה נמצא:
ויש אומרים השחיטה, כי השחיטה הוא המעדיר את הנמצא. וגם זה פשוט, כמו שההויה היא התחדשות אחר שלא נמצא, ומפני זה אינו מן המציאות, וכן השחיטה שהיא המצוה להעדיר הנמצא, אין זה מן המציאות, רק נוטה להעדר, והוצרך להראות לו בנבואה. כלל הדבר, כי המציאות שהוא נמצא כמו שהוא נמצא - כך נמצא בהשגת הנביא גם כן, ומה שהוא רחוק מן המציאות הוא רחוק גם כן מן הנבואה, והיה צריך להראות לו באצבע עד שידע. כלל הדבר, אלו שלשת דברים שנתקשה משה - מצד ריחוק השגה, לפי שהם רחוקים מן המציאות הנגלה. ופתח הכנס דברי חכמים הוא כמו שאמרתי:
וכאשר תבין עוד בחכמה מדריגת אלו הדברים, ומאיזה מדריגה נמצאים, תוכל להבין דבר זה. ולא תוכל להבין דבר זה אלא אם תדע תחלה מה הם הדברים שהם המציאות, ואחר כך תבין הדברים שהם רחוקים מן המציאות. ומזה תדע כי המנורה היא עליונה במעלה על העולם, כי מעולם האחדות הוא. והשרצים הם רחוקים מן העולם, ויורה זה מה שהם שרצים, ובזה הצד השרצים רחוקים מן העולם - מצד החיצונות שבהם. והחודש מצד התחלה, אחר שלא היה, והוא חדוש. אמנם השחיטה היא להעדיר הנמצא, ואין ספק שאין דבר זה יש לו חבור אל המציאות, בעבור שהוא העדר הנמצא, ומפני זה הם רחוקים מן המציאות. נמצא שלשה דברים אלו אינם מתקשרים לגמרי ומתחברים עם המציאות; דבר שהוא התחלה, שמפני שהוא התחלה אינו דומה לשאר המציאות, ואינו עצם המציאות בעצמו, וזה חדוש הירח שהוא התחלת הויה. והמנורה הוא כמו תכלית וסוף, וזה למעלת המנורה, וידוע הוא דבר זה לנבונים. וזהו גם כן אינו עצם המציאות, בעבור שהוא סוף ותכלית כל המציאות. וכן השרצים, בעבור התרחקם מן עצם המציאות, כי הם שרצים בלבד. והשחיטה, שהוא העדר המציאות בעצמו. ולפיכך לא היו נמצאים למשה בנבואה, עד שהראה לו באצבע. ואלו דברים עוד יותר עמוקים מאוד, רק יש להפליא על חכמת חכמים מי שיבין את זה:
[ד] מלמד שהבהמה היא בכלל חיה. דכתיב "זאת החיה", ואמר אחר כך "מכל הבהמה". אף על גב ד"זאת החיה מכל הבהמה" משמע זאת החיה ממין הבהמה, ואם כן החיה בכלל הבהמה, ומנא לן שבהמה בכלל חיה (קושית הרא"ם), על כרחך פירוש הכתוב כך - זאת החיה מכל הבהמה, שהוא ממין החיה - אכול המפרסת וגו', דכיון דקרא (פסוק ג) איירי בבהמה "כל מפרסת פרסה מעלת גירה בבהמה אותה תאכלו", אם כן "זאת החיה" דכתיב הוא שם כולל אף לבהמה, ומפרש אחריו לא בכל חיה מדבר, אלא באותה שהוא מפרש. דאין לפרש 'זאת החיה ממין הבהמה', דאז החיה בכלל בהמה, דאם כן קרא איירי בחיה, וזה אינו, דבבהמה איירי: