מפרשי רש"י על ויקרא יא יג
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"א • פסוק י"ג |
• א • ג • ח • יא • יב • יג • כג • כד • כה • כו • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • מ • מא • מג • מד • מז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעׇזְנִיָּֽה׃
רש"י
"לא יאכלו" - (שבת קיד) לחייב את המאכילן לקטנים שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך או אינו אלא לאסרן בהנאה ת"ל (דברים יד) לא תאכלו באכילה אסורין בהנאה מותרין כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם וכולן מין אחד
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא יֵאָכְלוּ – לְחַיֵּב אֶת הַמַּאֲכִילָן לִקְטַנִּים, שֶׁכָּךְ מַשְׁמָעוֹ: לֹא יְהוּ נֶאֱכָלִין עַל יָדְךָ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאָסְרָן בַּהֲנָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכְלוּ" (דברים יד,יב); בַּאֲכִילָה אֲסוּרִין, בַּהֲנָאָה מֻתָּרִין (ספרא שם, פרק ה,א). כָּל עוֹף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לְמִינָהּ", "לְמִינוֹ", "לְמִינֵהוּ", יֵשׁ בְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה לֹא בְּמַרְאֵיהֶם וְלֹא בִּשְׁמוֹתָם, וְכֻלָּן מִין אֶחָד (ספרא שם,ג-ה; חולין ס"ג ע"א).
מפרשי רש"י
[יב] תלמוד לומר לא תאכלום. כך הגירסא בדברי רש"י. אף על גב דהאי קרא לקמן (פסוק מב) בשרצים, הכי פירושו, דגבי שרצים כתיב "לא תאכלום", ומדכתיב "לא תאכלום" במ"ם, ולא כתיב 'לא תאכלו', פירושו דקרא לא תאכלו אותם בעצמם, שאוכל האיסור, אבל הנאה - לא. ומאחר דשרצים מותרים בהנאה, וגבי שרצים נמי כתיב (ר' פסוק מא) "לא יאכל (ו) ", ועל כרחך פירושו לחייב המאכילם (רש"י שם), ויש לנו לומר דגם עופות מותרים בהנאה, ויש לאוקמי קרא דכתיב "לא יאכלו" לחייב את המאכילו לקטנים, כמו גבי שרצים. דמהשתא יהיה שוה, דכל אשר יש לנו להשוות שרצים טמאים ועופות טומאים - יש להם לעשות:
ואם גרסינן "לא תאכלו", דהוא במשנה תורה בעופות (דברים י"ד, י"ב), נמי לא קשה מידי, כי מה שהקשה הרא"ם דמה בכך, כיון דגלי קרא בחד זימנא דאסור אף בהנאה, מדכתיב (כאן) "לא יאכלו", אם כן מה בכך, אף על גב דכתיב "לא תאכלו", כבר ילפינן איסור הנאה, ותו לא צריך, אין זה סברא כלל, דודאי גבי חמץ שדרש תנא דבי חזקיה לאיסור הנאה (פסחים דף כא:), אף על גב דכתיב בכמה דוכתיה (דברים ט"ז, ג') "לא תאכל", משום דקרא סמך דהך אכילה - איסור הנאה, מדכתיב (שמות י"ג, ג') "לא יאכל", וכל מקום שכתיב "לא תאכל" מפרשינן גם כן איסור הנאה. אבל כאן ליכא למימר דהכתוב סומך על מה שנאמר בפרשת שמיני (כאן), דהרי במשנה תורה (דברים י"ד, ג'-כ"א) חוזר ושונה כל הפרשה הזאת, וכתב (דברים י"ד, י"ב) "לא תאכל", והרי משנה תורה תמיד לאסופי אתא (חולין דף סג:), ולא למעט, ואיך יתכן זה שיזכיר בפרשה זאת איסור אכילה והנאה, ובמשנה תורה - שהיא לאסופי - לא יאמר רק איסור אכילה, ודבר זה לא יתכן כלל. והכי אמרינן בפרק אלו טריפות (חולין סוף סג.) גבי "ראה" ו"דאה" אחת היא, מכדי משנה תורה לאסופי אתא, ועיין לקמן בפרשת ראה (דברים י"ד, י"ג). אבל אם נאמר ד"לא יאכל" לחייב על המאכיל לאחר, לא קשיא דלמה לא נכתוב זה במשנה תורה, דזה הדבר שאסור להאכיל לקטנים מלתא בפני עצמו, ובהא לא איירי במשנה תורה, ולא תליא בהא מלתא דשרצים, שהרי מה שאסר להאכיל לקטנים - הוא הדין בכל שאר איסור בעולם, כמו שנתבאר בפרשת אמור, ולפיכך (לא) הוי שפיר, אבל אם נאמר שאסר בהנאה, כיון דמשנה תורה לאסופי, הוי ליה למכתב שם אסור הנאה, ואין לומר דסמיך אהך קרא: