מלאכת שלמה על מכשירין ג
<< · מלאכת שלמה · על מכשירין · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שק שהוא מלא פירות: כגון מיני זרעונים
ונתנו על גב הנהר: כדי שיתלחלחו ויראו גסים:
כל ששאבו: ויש עליהם משקה טופח הוכשרו דחשיב משקה כיון שבא מכח המים ור' יהודה ס"ל דאותן שהן שלא כנגד המים זיעתן לא חשיבא משקה כי היא באה מפירות שכנגד המים ולא מגוף המים עצמן הרא"ש ז"ל:
ושאר כל המשקין טהורין: היא גירסת הרמב"ם והרא"ש. וכתב הרא"ש ז"ל וי"ס דגרסי ושאר כל המשקים טמאים. ואינה גירסא נכונה ונראה שהיא גירסת הר"ש ז"ל שפי' ושאר כל המשקים טמאים כלומר כל משקין המכשירין לקבל טומאה ז' משקים דתנן הן ותולדותיהן וכו' בפ' בתרא. עכ"ל ז"ל. פי' לפי' הר"ש ז"ל וגירסתו באלו משקים אמרו במים וביין ובחומץ וגם בשאר כל ו' המשקים המכשירין לקבל טומאה. כך נלע"ד:
הרודה פת חמה: כה"ג נמי תנן במסכת תרומות ופליגי בשהניחה על פי חבית של יין של תרומה אי מיחסרא לזרים אי לא. ועלה דההיא משמע בירושלמי בגמרא דפליגי אפילו בחבית סתומה שהמגופה עליה דאפ"ה הפת שואבת ודייק לה ממתני' דלעיל דחבית שהיא מלאה פירות ונתינה לחיך המשקים ועוד משמע התם דפת חמה לאו דוקא דה"ה צוננת והא דנקט חמה מפרש רב חסדא שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר ותלמוד שלנו חולק על כל זה בפ' בתרא דע"ז דאר"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה פת צוננת וחבית מגופה ד"ה מותרת אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה. ולפי שיטה זו צריך ליישב דלא תיקשי מחני' דחבית. הר"ש ז"ל. והרי"ף ז"ל בפרק גיד הנשה (דף תשט) הכריח דליתא לדריש לקיש אלא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ע"ש ושם פי' הר"ן ז"ל דר' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דריחא לאו מילתא היא ושעורים שאני מפני שהן שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא. ע"כ בקיצור. ופי' הרא"ש ז"ל הרודה פת חמה וכו' יראה לי דמיירי שלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח ר"מ סבר דוודאי שאב דאי מיירי בשראו אותו מאי פלוגתא שייך הכא. ע"כ:
ואם מחמת הסלע: שאף אם לא רבץ הבית הסלע הוא קר ולח ומטנן החטים וכן הדין בעריבה של חרס. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
ואם מחמת עצמן: אית דגרסי מחמת עצמה. וכתב התוי"ט אבל הרמב"ם ז"ל העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחיבורו ע"כ ונלע"ד דאינו מוכרח לומר דגורם עריבה רק ואם מחמת עצמה וקאי אעריבה וכדכתיבנא:
המטנן: נ"א המטין ואית דגרסי המטמין. וכן בסיפא גרסינן נמי שהיו מטמינים:
לא עשיתם טהרה: נ"א טהרות:
הסטנן: גם פה יש גירסאות כדלעיל:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו: פי' אינו נמנע מלתת שם חטין ואין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעין בקרקע ומתייבש ובהא אפילו חכמים מודו והלכה כר"ש. הרא"ש ז"ל. ותניא בתוספתא המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהם משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א אע"פ שיש עליהם משקה טופח אינו בכי יותן וכתב הר"ש ז"ל ר"ש אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתני':
המוליך חטין: אית דגרסי חטיו והיא היא:
כשהטל עליהם: כגון שהיה משכים למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום:
אלא אם עמד: נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים דבעי ר' יהודה מעשה המוכיח על השמחה:
היו זיתיו נתונים בגג וכו': נראה דאצטריך לתנא לאשמעינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן בכל הנהו בבי משום דלר' יהודה ל"ד הוכחת שמחה דבבא קמייתא לאינך כבי ובכל חדא איכא רבותא לר' יהודה ואפילו לרבנן נמי משכחת רבותא כי דייקת בהו שפיר:
או אם חלחל לתוכו: גרסינן. פי' לתוך הצנור שהכניסן לזיתים לתוך הצנור ונענעם וחבטם והפכם כדי שיתרחצו יפה יפה:
באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא: תניא בתוספתא ר' יהודה אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים ר' אלעזר בר"ש אומר המים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים. פי' הרא"ש ז"ל לעולם טמא בין הדיח בין לא הדיח כי האדם ריצה שיהיו רגליי נקיים ובהמה טמאה עושה מלאכה וטוב לה רחיצת רגלים:
בשביל שיחוצו: כמו שיאוצו וכן תנן בפרק בתרא דמקואות גבי קשר תפלה של ראש בזמן שהוא חוצה בזמן שאינה חוצה. ועיין בפי' הר"ש ז"ל:
אע"פ שחשב שיודחו: כך צ"ל: