מלאכת שלמה על מגילה ד
<< · מלאכת שלמה · על מגילה · ד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הקורא את המגלה וכו': זה הפרק נסדר בתלמוד בבלי קודם פ' בני העיר וכן משמע שהיא גרסת תוס' ז"ל שכתבו בזה הפרק בדף כ"א דהיינו כ"ג לקמן פ' בני העיר גם בשבת פ' במה מדליקין כתבו הם ז"ל דתנן בפ"ג דמגלה בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' גם שם בדף כ"ד קראו לפרק זה פרק שלישי בדבור המתחיל או דילמא גם בפ' שני דחגיגה דף י"ח קראו תוס' ז"ל לזה הפרק פרק שלישי בדבור המתחיל ר"ח יוכיח וכן לפ' בני העיר קראו אותו פ' בתרא שם דף י"ז בדבור המתחיל אמרה תורה מנה ימים וכו' וכן ג"כ בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ז) קראוהו לפ' בני העיר פרק בתרא גם בפ' לא יחפור מה שכתבתי שם סימן ה' גם בשבת פ' שואל (שבת דף ק"נ) קראו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל ור' יהושע בן קרחה גם בפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ג) קראוהו פ' רביעי בדבור המתחיל אי לימא אלא ששם נפל טעות והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכתבתיו בפ' עושין פסין סי' ה' גם בפ' כל שעה (פסחים דף מ') קראוהו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל אבל עושהו וכן בכמה דוכתי וכן הוא בהרא"ש ז"ל וכן משמע בטור א"ח סי' קל"ה וכמו שכתב שם בית יוסף וכן ג"כ מוכח מן הכל בו שהעתקתי לעיל פ' בתרא דתעניות סי' ז' וגם בסמ"ג כתוב בהלכות מגלה וז"ל שנינו בפ' שלישי דמגלה הקורא את המגלה עומד וכו' גם בהלכות תפלה סי' י"ט דף ק"ג לפעמים קרא לפ' בני העיר פ' אחרון דמגלה וזימנין קרי ליה פ' בני העיר. אבל בירושלמי זה הפרק הוא הרביעי:
עומד יושב יצא: גמ' תנא מה שאין כן בתורה דלא קרינן לא מיושב ולא בשנים ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי וא"ר אבהו אלמלי מקרא כתוב א"א לאומרו כביכול אף הקב"ה בעמידה:
(יצא קראה אחד [יצא] קראוה שנים יצאו: יצא ויצאו לאו דוקא דיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי דהא בכולהו קתני לישנא דדיעבד ועוד ראיה דקתני בברייתא ובמגלה עשרה קורין ועשרה מתרגמין דמשמע לכתחלה. וביד פ"א דהלכות מגילה סי ז' ובתוס' פ"ק דב"ב דף ט"ו ובירושלמי כיני מתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ובטור א"ח סי' תר"צ ותרצ"ב:
בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה: הנך רואה דקחשיב ואזיל מלמטה למעלה. ובגמ' בעינן הני שלשה כנגד מי רב אסי אמר כנגד תורה נביאים וכתובים רבא אמר כנגד כהנים לוים וישראלים:
אין פוחתין מהם כו': בהלכות תפלה פרק י"ב סי' ג' וסי' ט"ז:
ואין מפטירין בנביא: ביד שם סי' ב' ובטור א"ח סי' קל"ה ופסק בלבוש שם סי' קל"ה דאם היו ב' חתנים בב"ה והם ישראלים מותר להוסיף ולקרות ד' דלדידהו הוי כיו"ט ע"כ: ופי' הר"ן ז"ל דהיינו לומר שאין תקנה קבועה להפטיר בנביא במנחה בשבת כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבקר ויש מקומות שנהגו בנביא במנחה בשבת ולא נהגו כן בי"ט ולפיכך אמרינן בגמ' בפ' במה מדליקין י"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט ותוס' שם פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) פירשו בשם ר"ת דנביא דהתם בגמ' לא דוקא אלא ר"ל כתובים שהיו רגילין להפטיר בכתובים במנחה בשבת:
הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: משום דתנא דברכת מגלה תליא במנהגא קתני דברכת התורה לא תליא במנהגא אלא חייב הוא לברך הר"ן ז"ל: ובירושלמי דסוף פירקין דלעיל משמע שאפילו לפי התקנה הקדומה היו מברכין לפניה ולאחריה בקצת מקומות גרסי' התם לוי בר פאטי שאל לרב חונא אילין ארוריה מהו דיקרינון חד ויברך לפניהם ולאחריהם א"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה. ר' יונתן ספרא דגופתא נחת להכא חמא לבר אבונא ספרא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה א"ל ועבדין כן א"ל ועדיין את לזו כל השירות טעונות ברכה לפניהם ולאחריהם אשתאלת לר' סימון א"ל ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת"כ וקללות שבמ"ת א"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים מעשרת הדברות. ר' יוסי ב"ר בון תומנתי פסוקייא אחריא דמשנה תורה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע"כ. ואפשר שלטעם זה נהגו בזמן הזה לקרוא לראש הקהל או לאדם חשוב ורשום בתורה לקרוא בשירה ובעשרת הדברות ובתוכחות:
בר"ח וכו': ביד שם סימן ט"ז. ובטור א"ח סי' תכ"ג וסימן ת"ץ. וכתב הר"ן ז"ל ולפי שלא יפחות לכל אחד משלשה פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו שגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח ואין מדלגין וביום השבת שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח ע"כ:
זה הכלל כל שיש בו מוסף: פ' ששי דהלכות כלי המקדש סי' ד' ובטור א"ח סי' רפ"ב ובגמ' בעי רב אשי למימר דזה הכלל לאתויי תענית צבור וט' באב דאית בהו מוסף ברכה יתירה דהיינו עננו ובמסקנא לא קם אלא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא דיהיב וכו' וחנוכה ופורים לא נזכר במשנה כמה בני אדם קורין בו ונלע"ד שנרמז בדברי התנא בהאי זה הכלל וכו' דקתני כלומר דוקא אלו שיש בהן מוסף קורין ד' אבל חנוכה ופורים אע"פ שהן ימים של שמחה ואפי' פורים שנקרא י"ט כיון שאין בהן מוסף אין קורין בהן אלא שלשה כדין שני וחמשי ודוגמא קצת מצאתי אח"כ לדרך זו בפרק בתרא דתמורה [דף ל"א ע"ב] גבי הא דתנן התם ומועלין בגדוליהם דקאמר בגמ' אמר רב פפא לאתויי בקדשי מזבח דבקצת ספרים כתיבת יד כתוב לאתויי מאי אמר רב פפא למעוטי בקדשי מזבח כמו שכתבתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. והני שלשה חמשה ושבעה תני רב יוסף שלשה כנגד שלשת שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך פי' רש"י ז"ל וכנגדן תקנו אלו מעין דבר מלכות. ורב יהודה פירש ששה דיום הכפורים כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו:
ביום הכפורים ששה: בטור א"ח סי' תרכ"א:
אבל מוסיפין עליהם: מתני' תנא דבי ר' ישמעאל היא ודלא כאידך תנא דר' ישמעאל דאמר שלעולם אין מוסיפין עליהם אפילו בשבת ודלא כר' עקיבא בר פלוגתיה דאמר בשבת ששה וביום הכפורים שבעה ותרי תנאי אליבא דר' ישמעאל:
הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: קשיא אמאי תנא הך מילתא הכא תלתא זימני דהא בחד זימנא סגי וי"ל דהוה ס"ד דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש"ה איצטריך למיתני בכולהו תוס' ז"ל ואפשר שרצונם לומר בתירוץ זה שהייתי אומר שהאיש הנוסף בעבור כבוד היום אותו ג"כ יברך לפניה אעפ"י שכבר בירך הכהן לפניה וודאי שהוא יברך ג"כ לאחריה שהוא החותם ונמצא שבי"ט החמישי מברך לפניה ולאחריה וביה"כ הששי מברך לפניה ולאחריה וביום השבת השביעי מברך לפניה ולאחריה ויהיה הפרש מועט בין יו"ט ליה"כ ובין יה"כ לשבת. עוד אפשר שרצונם ז"ל לומר והוא הנכון שהייתי אומר שאע"פ שכבר השמיענו דגם בר"ח ובחש"מ דפותח וחותם בתורה בלחוד הם דמברכין לפניה ולאחריה הייתי אומר דוקא אותם שהבדל מועט בינותם לשני וחמישי ושבת במנחה הוא דסגי בברכת כהן בתחלה ובברכת משלים באחרונה אבל י"ט שהבדל גמור בינו לבין ר"ח וחש"מ ה"א שיצטרכו כולם לברך לפניה ולאחריה וכ"ש בין יו"ט ליום הכפורים ושבת שההבדל יותר ויותר גדול דה"א דכולהו בעו לברוכי תחלה וסוף קמ"ל דבכולהו סגי בפותח וחותם אבל קשה קצת לזה ממה שהקשו תוס' ז"ל אמאי לא בעי בגמ' מארבעה של ר"ח כנגד מי וכן חש"מ כד בעי הני שלשה וחמשה וששה ושבעה כנגד מי ותרצו דקים ליה לתלמודא דטעמא חשוב לטפויי חד גברא אבל לטפויי כ"כ ביו"ט לא ס"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן כנגד מי ע"כ. ולא קשי מידי דהיינו מקמי דאשכחנא כנגד מי הוא דקאמרי ז"ל אבל לטפויי כ"כ בימים טובים לא ס"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן וכו' אבל בתר דאשכחנא כנגד מי ודאי דעדיף ועדיף טפי דהא מתרי טעמא ראוי להוסיף וה"א כיון שההבדל יותר ויותר גדול מכמה טעמי כולהו בעי לברוכי קמ"ל כנלע"ד: אח"כ מצאתי שפי הר"ן ז"ל וז"ל הא דהדר ותני הכי במתני' גבי ר"ח ומועד והדר תני גבי שבת יו"ט ויה"כ משום דסד"א דכי סגי בברכת פותח וחותם ה"מ היכא דלא הוו אלא שלשה קורין אבל היכא דנפישי ה"א שיהו כולם מברכין לפניה ולאחריה קמ"ל דלא. עכ"ל ז"ל:
אין פורסין וכו': בפ"ח דהלכות תפלה סי' ד' ופי' הרמב"ם ז"ל פורסין היא הפריסה וההצעה שהיא קודם ק"ש ר"ל שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה ע"כ. אבל מלשונו ז"ל שם ביד משמע שהיא ברכה אחת כמו שכתב שם כסף משנה: אבל הגאונים ז"ל פירשו פורסין לשון התחלה פי' אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה מה שא"כ בשאר ברכות כגון קדוש והבדלה וכיוצא בהן שהיחיד אומר וחברו יחיד שומען בין בעונה אמן בין בלא דהא קיימא לן דשומע כעונה וכו' ע"ש בהר"ן ז"ל ור"ל פורס לשון התחלת ברכה של ק"ש כדמתרגמינן בירושלמי והוא יברך הזבח והוא מפרס על נכסא: וי"מ פורס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלימה שפירושו לשון הפסק ור"ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדושה ואחריה מתחילין להתפלל י"ט ברכות על הסדר בקול רם: וז"ל רש"י ז"ל אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר עכ"ל ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל שגם לדברי המפרשים דאין פורסין היינו לומר דאין מתחילין בברכות ק"ש שיברך האחד ויצאו בברכתו אלא בעשרה מפני דבר קדושה שבהן דהיינו בשפה ברורה וכולי' אף בברכות ק"ש דערבית אין פורסין בפחות מעשרה ואע"פ שאין בה קדושה דלא פלוג רבנן בתקנתייהו עד כאן: ועיין בספר הלבוש תכלת שם סימן ס"ט ותוסיף לקח טוב: וכתב ה"ר יונה ז"ל בפ' מי שמתו דף ט"ו ע"ב הפירוש הנכון באין פורסין על שמע הוא כמו שכתב ר"מ שאע"פ שאמרו דעם שבשדות אניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא וש"צ מוציאן ידי חובתם מתפלה אפ"ה מק"ש אינם נפטרים אלא באמירה ובענות אמן אינו פוטר אלא בעשרה ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בעשרה שאם לא כן אין העניית אמן כלום אבל אם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומרים ועונים אמן אחריו עכ"ל ז"ל: ובטור א"ח סי' ס"ט גם יש ממנה בטור סי' קכ"ח סימן קמ"ג וז"ל הטור שם ריש סימן ס"ט אין פורסין על שמע בפחות מעשרה פי' אותם שבאו לב"ה אחר שקראו הצבור שמע אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר ופורסים לשון חתיכה כמו פרוסה שאין אומרין אלא קצת ממנה ויש שמוסיפין עוד לאחר שיסיימו ברכה ראשונה לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש ע"כ וכתב שם בבית יוסף ומ"ש רבינו ויש מוסיפין וכו' מתני' הכי איתא אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה ובתחלה פירש אין פורסין על שמע והשתא מפרש אין עוברין לפני התיבה וכתב דהיינו שמוסיפין לומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש ע"כ: וע"ש בסוף אותו סימן שמפרש שם אם יכולין להפסיק שם או אם צריכין לגמור התפלה: וכתבו תוס' ז"ל בירושלמי מפ' שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם אפ"ה גומרין ועל היוצאין הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ע"כ ועל זה כתב הר"ן ז"ל ומסתברא דוקא בשנשתיירו רובם עכ"ל:
ואין נושאין את כפיהם: פט"ו דהלכות נשיאות כפים סי' ט':
ואין קורין בתורה: בפ' י"ב דהלכות תפלה סי' י"ג:
ואין עושין מעמד ומושב למת וכו': ובבבא בתרא בדף ק' תניא אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים וכו' ועיין במ"ש שם פ' המוכר פירות סי' ז'. וביד פ' י"ב דהל' אבל סי' ד' ובטור י"ד סימן שנ"ט:
ברכת אבלים בעשרה: ואין אבלים מן המנין שהרי הוא אומר ברכה למנחמין בפני עצמן אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא"י משלם הגמול ולאבלים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אחכם בא"י מנחם אבלים:
וברכת חתנים: וחתנים מן המנין ומצאתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות ותנחומי אבלים:
ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה: כך צ"ל:
ובקרקעות: היינו בקרקע דלאו שדה אחוזה דאילו בשדה אחוזה כבר פירש הכתוב פדיונו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ואיתא להאי בבא בירושלמי פ' אלמנה נזונות ופירש הרמב"ם ז"ל וכשיאמר אדם ערכי עלי והערכין פסוקים וידועים כבר בלשון התורה ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן שיסכמו כולן שזו שוה זה הערך ואז ירד לתוכה וזה שאמר תשעה וכהן אינו תנאי אבל הוא רשות שאם הם ט' מישראל דיו עכ"ל ז"ל. ור"ע ז"ל נקט הכא כפי' רש"י ובפ"ק דסנהדרין סי' ג' נקט לפרש כפירוש זה של הרמב"ם ז"ל:
תשעה וכהן: דעשרה כהני כתיבי ובאה הקבלה דכהן אחד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפי' ישראל ובגמ' מקשה וליבעי חמשה כהנים וחמשה ישראלים ?וקאי בקשיא " וז"ל פי' ספר לשון למודים [שער א' סימן כ"א] (לרב) [לר"ש מקינין] בספר כריתות בהחלה ר"ל דכולהו כהן דהך פרשה קיימי אכהן קמא דכהן קמא אתא לגופיה למימר דבעי כהן ולא ישראל והשני כמו כן למעט ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן ג' לראשון וכן ד' וכן כולם ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' ישראל ולכך הוי ט' ישראל וחד כהן ויש לדקדק מנלן הא מנינא אימא ראשון לומר כהן דוקא ושני מגלה על ראשון לומר אפי' ישראל [*) עי' יבין שמועה כלל קע"א וקע"ב שמבאר את כל הפסקא הזאת.] וי"ל דא"כ ליכתוב האיש וה"א כהן דקאי אכהן קמא ומניינא ידענא דאי לא אתא למניינא ליכתוב והעריך ולא ליכתוב לא האיש ולא כהן והוה קאי אכהן קמא ומדכתב כהן ש"מ דאתא למעוטי כהן מהך מניינא ולא למעוטי מנין אנשים ולעולם כהן קמא ר"ל כהן דוקא מדלא כתב איש. ואימא חמשה כהן וכו' ה"פ מנלן דכולהו כהן קיימי אכהן קמא אימא דכל חד וחד קאי אדלקמיה כהן שני קאי אראשון דראשון משמע דוקא כהן ובא שני עליו ואמר אפי' ישראל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ושלישי על שני דמשמע אפי' ישראל ואתא למימר דוקא כהן וד' קאי אג' ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן כולם אחד כהן לגופיה כיון שאותו שלפניו ר"ל אפי' ישראל ואכהן דקאי על אותו שר"ל כהן בא לומר אפי' ישראל משום אין מיעוט אחר מיעוט וכו' ע"כ:
ואדם כיוצא בהן: אם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד ומיהו עבד כנעני גופיה אמרינן בירושלמי דלא שיימינן ליה בעשרה משום דאוושא מילתא ושמא ישמעו ויברחו ואע"ג דמדאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא נמי בכל דהוא סגי כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכיון דדיעבד הוי פדוי בכל ענין עבוד רבנן תקנתא להקדש כדי שלא יפסיד הכל הר"ן ז"ל:
ולא יפחות מג' פסוקים: ביד פי י"ב מהלכות תפלה סי' ג':
ולא יקרא לתורגמן: ביד שם סי' י' וכתב שם שמימי עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים ע"כ: ונפקא לן מדכתיב בספר עזרא ויקראו בספר זהו מקרא מפורש זהו תרגום. מכסף משנה:
ובנביא שלשה: שם סי' י"ד. וכתבו תוס' ז"ל ועכשיו אין אנו מקרין לתורגמן אפי' בנביא אלא פסוק א' שלא יבא לטעות רק בתחלת ההפטרה אנו מקרין שלשה למתורגמן להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה:
ואם היו שלשתן וכו': (הגהה בעניות דעתי אם אין טעות לא ידענא מאי קאמרי ועוד ששלשים ושבעה פסוקים אני רואה עד בעת ההיא אח"כ ראיתי שיש חומשים בהפטרות שכתוב בהן שיש נוהגין להתחיל ההפטרה של יום טוב ראשון של פסח מויאמר יהושע אל העם התקדשו וקורין ג"כ פסוק שלאחריו שהוא ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר ואח"כ קוראין ג"כ פסוק שלאחריהם דהיינו ויאמר ה' אל יהושע היום הזה ואח"כ מדלגין לבעת ההיא ודקדקתי בספר יהושע שהשני פסוקים הראשונים מן השלשה הללו הם פרשה בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת והיינו דקאמרי שיש פרשה לסוף שני פסוקים פי' לסוף שני פסוקים מן השלשה ומ"מ נלע"ד לתרץ קצת קושייתם ז"ל במה שכתבתי לעיל בסמוך בשמם ז"ל שאנו מתרגמין שלשה פסוקים ביחד בתחלת ההפטרה להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה וא"כ כיון שנהגו להתחיל ההפטרה של פסח מויאמר ה' אל יהושע לא ראו לשנות אע"פ שהשני פסוקים הם פרשה אחת בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת כך נלע"ד) קשיא על מה שאנו נוהגין לתרגם ויאמר יהושע אל העם התקדשו ויש שם שלשה פסוקים עד בעת ההיא ומקרין אותן למתרגם שלשתם ביחד ואע"פ שיש פרשה לסוף שני פסוקים והאי שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר ימים טובים לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס תוס' ז"ל:
שלש פרשיות קוראן אחת אחת: לאו דוקא שלש פרשיות אלא שלש עניינים חלוקי קוראן אחד אחד כלומ' ומתרגם כל אחד בפני עצמו עד שלא יקרא חברו דכיון דעניינים חלוקים הם אינו רשאי לערבן הר"ן ז"ל:
מדלגין בנביא: מפרשה וכו' לשון ר"ע ז"ל עד כמו שהיה כ"ג קורא. אמר המלקט אביי תריץ לה הכי בגמ' כי היכי דלא תיקשי מתנייתא אהדדי וברייתא מסייעא ליה. והיה משמע קצת מכאן שהיה מתרגם לכ"ג ביום הכפורים: ואיתה להאי בבא בירושלמי ס"פ אלו נאמרין:
ואין מדלגין בתורה: ביד פ' י"ב דהלכות תפלה סי' י"ג ובטור א"ח סי' קמ"ד:
המפטיר בנביא: ירושלמי לא צורכא דא אלא הפורס על שמע הוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ר' יוסי בן חנינא אומר כדי לזרזו. ושמא כי בעבור זה נשמר רש"י ז"ל ופי' המפטיר בנביא מי שרגיל להפטיר בנביא אבל הכא ביום הזה ודאי שעדיין לא הפטיר:
בפי' ר"ע ז"ל דהוי דבר שאינו כבודו. אמר המלקט היינו טעמא דרב פפא אבל רבה בר שימי אמר משום דאתו לאנצויי ואיכא בינייהו דעביד בחנם פי' רש"י ז"ל הבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר ע"כ. ונראה דה"פ דלמ"ד משום כבוד עובר לפני התיבה אפי' בדמים ולמ"ד משום אנצויי דוקא בחנם עובר לפני התיבה אבל אי בעי פרס אין חוששין לו אם יש אחר בחנם ועיין בפי' רש"י ז"ל המועתק על רב אלפס ז"ל:
ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו: ובירושלמי והא תנינן קטן לא יפרוס על שמע א"ר יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות:
קטן קורא וכו': תוס' ס"פ לולב הגזול ודפ"ק דחולין דף כ"ד.
בפי' ר"ע ז"ל ויש מן הגאונים שאמרו דוקא משלישי ואילך היא דעת רבינו נתן בעל הערוך ז"ל בלבד:
אבל אינו פורס על שמע: ביד פ"ח דהלכות תפלה סי' י"א וכתוב בבית יוסף א"ח סי' נ"ג ומצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בתשובה בשם הראב"ד ז"ל דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחנוך דרבנן ה"א אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאם ע"כ: והר"ן ז"ל כתב בפ"ק דקדושין דף תרל"ד דהא דקטן אינו פורס על שמע אע"ג דמשהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן ופריסה על שמע לית לה עיקר מדאורייתא וא"כ לייתי דרבנן וליפוק דרבנן. איכא למימר דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה הוא דרמיא ע"כ:
ואינו עובר לפני התיבה: קשה מאי אריא קטן אפי' גדול נמי אינו עובר לפני התיבה אא"כ נתמלא זקנו כדתניא בספ"ק דחולין וכו' וי"ל דהתם מיירי בתענית צבור כדתנן בתעניות דאין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל ומי שנתמלא זקנו ומי שטפולו מרובה תוס' ז"ל. ועוד תרצו ז"ל. דהתם מיירי בקבע אבל באקראי בעלמא בגדול בלחוד סגי וכן תירץ ג"כ הר"ן ז"ל. וז"ל בית יוסף א"ח סימן נ"ג. תוס' כתבו בספ"ק דחולין דהא דת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות ש"צ היינו ליעשות ש"צ קבוע להתפלל בתעניות ומעמדות דוקא ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה אע"פ שלא נתמלא זקנו ראוי להיות ש"צ אבל בס"פ לולב הגזול כתבו דההיא דחולין כגון ליעשות ש"צ קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות וזה עולה כדברי הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל ע"כ: ועוד כתבו תוס' ז"ל מפני קושיית בקיאות דאפילו קטן ממש אם יודע לפרוס נושא את כפיו עם אחיו הכהנים להתחנך בעלמא: ובטור א"ח סי' קכ"ח. יש מביאין ראיה ממתני' דקטן נעשה סניף לעשרה מדקתני אינו עובר לפני התיבה משמע מיעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתם הא איצטרופי מצטרף:
פוחח פורס על שמע: ביד ס"פ ח' דהלכות תפלה ופי' רש"י ז"ל פוחח יחף והביא ראיה מתרגום ערום ויחף שהוא ערטלאי ופוחח ולא נהירא מדקתני אבל אינו עובר לפני התיבה ואילו לקמן במתני' תנן האומר אינו עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור משמע הא אחר עובר אע"פ שהוא יחף אלא פי' פוחח שבגדיו קרועים ובשרו נראה בהרבה מקומות וכן פי' הרב אלפסי ז"ל ומתרגם ערום ויחף פוחח ויחף וראוי לפרוס על שמע שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליה תוס' והר"ן ז"ל. ואני העני המלקט בינותי בפי' רש"י לספר ישעיה ומצאתי שפירש שם דתרגם יונתן בן עוזיאל פחח ויחף כדפי' הרי"ף ז"ל: ובערוך הביאו בערך פחה בהא בסוף המלה:
סומא פורס וכו': בטור א"ח סי' נ"ג ורוב הפוסקים סבירא ליה שהסומא יורד ג"כ לפני התיבה ולאו דוקא קתני פורס על שמע. ופורס על שמע איצטריכא ליה לאפוקי מדר' יהודה. ומשמע ממתני' דסומא אינו קורא בתורה לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב אבל בבית יוסף א"ח סימן קמ"א כתב בשם נמוקי יוסף שכתב בשם ספר האשכול דהא דתנן בפ' הקורא את המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא על פה אבל אוקומי איניש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי והכי מצי עביד חתן סומא ע"כ. וכן מצאתי בשם ספר אגודה דסומא כהן קורא בתורה ואין לסמוך עליהם נגד כל הנך רבוותא עכ"ל ז"ל: וראיתי שהחכם ה"ר סולימאן ז"ל הגיה במשנתו סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה:
ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפדרוס על שמע: כיון שלא היה לו הנאה מה לעולם ורבנן ס"ל דאית ליה הנאה כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש וכו' פעם אחת הייתי הולך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה א"ל כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקונים. והקשו תוס' ז"ל דהא ר' יהודה הוא דאמר פ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) סומא פטור מכל המצות וא"כ אי איירי הכא בסומא אפי' ראה מאורות ונסתמא נמי ומפרש בירושלמי דלא מיירי בסומא ממש אלא מיירי שגדל במערה או שהיה בבית אפל כל ימיו ועוד י"ל דמיירי שפיר בסומא והא דפטרינן התם סומא היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב ואפילו נסתמא משנולד מ"מ חייב הוא מדרבנן שלא יהא כגוי ולא יהא נוהג בו דעת יהודי כלל ולכך זה שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלא הוה ליה הנאה כלל ע"כ והאריכו עוד לפ' ע"ש וגם בתוס' דפ' בתרא דר"ה דף ל"ג ודפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז.) ולשון הירוש' כתבתיו בפ' שני דמסכת מכות:
כהן שיש בידיו וכו': ביד בהלכות נשיאת כפים פט"ו סי' ב' ובטור א"ח סי' קכ"ח פסקו הלכה כר' יהודה וכתוב שם בטור והרמב"ם ז"ל כתב מי שיש לו מום בפניו או בידיו ורגליו לא ישא כפיו ובגמ' לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וע"י כן העם מסתכלין בהן ומסיחין דעתם ע"כ וכתוב שם בב"י דברייתא היא בגמ' אלא שבנוסחת הרי"ף ופסקי הרא"ש ז"ל ליתה וזה גרם לרבינו יעקב ז"ל להקשות על הרמב"ם ז"ל ע"כ בקיצור:
אסטיס: דבר שצובעין בו צבע אדום כך הלשון בפי' הר"ן ז"ל ושמא יש שום טעות. ובערוך יש מפרשים שהוא עצפור ויש לו שם אחר חלות חריע:
ופואה: בהרי"ף ז"ל כתוב וקיצה. ובערוך פי' קוצה היא פואה. ובירושלמי אין שם לא גרסת קוצה ולא גרסת פואה רק אסטיס בלבד וכן במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקה מלת פואה. והרמב"ם ז"ל פי' אסטיס ופיאה וכמו כן כל דבר שצובע הידים ע"כ:
האומר איני עובר וכו': תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') ובטור א"ח סי' נ"ג וי"מ שמא מינות נזרקה בו בזה שאומר איני עובר בצבועין אינו אלא שהוא מבקש תואנה להשמט מן התפלה שאינו מאמין בה וכיון שאנו מכירין בו שכך דעתו אין ראוי להניחו לעבור אפי' בלבנים ע"כ. ודעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות חפלה דדוקא באותה תפלה הוא דלא יעבור והראב"ד ז"ל חולק עליו ודלא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת ע"כ. ומ"מ נלע"ד שאם הודה אח"כ לעבור בצבועין אף באותה תפלה שומעין לו ועיין בתשובת בר ששת אשר שם. וז"ל בית יוסף שם בא"ח וכתב הריב"ש ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל שאין חוששין לו לעולם ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה אבל לא שנחזיקהו במין לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד וכתב ה"ר יהונתן ז"ל שמא מינות נזרקה בו אע"פ שנותן טעם לדבריו ותראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אורח ללבוש לבנים כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי לו להיות סרבן ע"כ. ומצאתי בפי' ישן כ"י לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין בבגדי צבועין אדומים אף בלבנים לא יעבור דחיישינן שמא מינות נזרקה בו שהכומרים לעבודת כוכבים עושין כן ולובשים לבנים והולכים יחפים בשעת תפלתם ומקפידין על שאר בגדי צבעונין ולפי זה הפי' הל"ל אף בצבועין לא יעבור. בסנדל לא יעבור משום דחשדינן ליה כיון שיצא מפיו אי נמי שהיה לובש בלבנים לא יעבור אבל בצבועים יעבור כיון שהוציא עצמו מן החשד ויש לפרש שמא מינות נזרקה בו אע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא (אותן) [להם] ללבוש לבנים ולירד לפני התיבה יחף אעפ"כ חיישי' דשמא בעבור ברכת המינים שהתקינו חכמים לאמרה הוא מונע עצמו מלירד לפני התיבה שכיון שהיו הצבור מבקשים ממנו שיתפלל להם בשעת הדחק כגון שטעה הראשון בא' מן הברכות שיעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה א"נ באותה שעה שהגיע זמן מנחה סמוך לערבית שאם לא יתפללו עתה יעבור זמן התפלה והוא אומר להם זו אני לובש צביעין אני לובש סנדל ולא אוכל להוציאם בין רגלי מפני הקור אעפ"כ חשדינן לו ברשע ואסור להניח אותו להתפלל עוד אפי' בדרך כדבריו עכ"ל ז"ל:
העושה תפלתו עגולה: ביד בפ"ד דהלכות תפילין סי' ג' ואיתה בפ' הקומץ רבא דף ל"ה:
סכנה: פי' שלא תכנס בראשו משום דבמקום הנחתם מקום רפה ורך שבראש דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופף ופי' ר"ת ז"ל בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים:
בית אונקלי שלו: גרסי':
הרי זו דרך החיצונים: קרוב למין הוא אבל מין גמור לא [הוי] דהא לא עקר ג"ש דהא מניחה במקום [הקבורת] אלא שמניחה מבחוץ על חלוקו כנגד הקבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהם לאות סבורים הם שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ומכאן דקדק הרשב"א ז"ל דתפילין של ראש מותר לתת אותם על כובעו או על כסוי דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם ע"ג אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כדאמר בעלמא אלו תפילין שבראש והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר שאינו של מצוה על המצנפת הר"ן ז"ל:
יברכוך טובים הרי זו דרך המינות: פי' הר"ן ז"ל משום דמיחזי כשתי רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם הרי זה דרך המינות שנראה מדבריו שאומר יברכוך טובים שאינו אלוה אלא להם ע"כ: וכתוב בספר אגודה בפ' זה האומר יברכוך טובים פי' ר"ת ז"ל כגון בברכת מודים שאומרים וכל החיים יודוך והוא אומר וכל הטובים יודוך סלה ע"כ:
על קן צפור וכו': ועיין במה שכתבתי ר"פ שלוח הקן:
יגיעו רחמיך: לשון הוה כאשר רחמיך מגיעין על קן צפור כך תרחם עלינו רש"י ז"ל. ובירוש' אית תנאי תני עד קן צפור בדלית שנותן קצבה על מדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך:
המכנה: פי' הרמב"ם ז"ל שהיא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך אביו ואמו ואחותו ע"כ:
האומר ומזרעך כו': לא תתן לא עברא בארמיותא כלומ' שאומ' שפירוש הכתוב לא תבוא על הגויה ותוליד בן לע"ז. ולפירושו דהרמב"ם ז"ל ניחא דלא [אמר] ברישא האומר כדקתני בסיפא וגם דלא קתני משתקין אותו בנזיפה כדקתני בסיפא דהתם עָקַר משמעות הפסוק מכל וכל אלא דקא מפ' תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו ושמא הוא ז"ל מפ' הכי שאינו אומר אביך אמך אחותך אלא אביו אמו אחותו והיינו דלא קאמ' רב יוסף קלון אביך וקלון אמך. ואפי' לפי' רש"י ז"ל ניחא דודאי דבסיפא עוקר המקרא טפי ממשמעותו אע"פ ששניהם מגלים פנים שלא כהלכה הם. ועוד נלע"ד לומר דמשום דודאי כ"ע לא בקיאי מהו מולך וכשאחד מתרגם בארמיותא חיישינן דילמא השומע אתי למיסרך אבתריה וילפי מיניה לכן צריך לשתקו בנזיפה כי היכי דלא לילפו מיניה אמנם ערות אביך וערות אמך אם תרגם דאבוך ואמך ליכא למיחש דילמא אתו למילף מניה דכ"ע ודאי גמירי מאי איהו ערוה ובשתיקה בעלמא שישתקו אותו סגי אח"כ ראיתי מה שתירץ ג"כ בתוספת יום טוב וישבו לדעת בעל הערוך עיין עליו שם:
מעשה ראובן וכו': ביד בפ' י"ב דהלכות תפילה סי' י"א:
מעשה תמר. כו': מעשה תמר ויהודה וכן ברש"י והרא"ש והר"ן. מה שכתב ר"ע ז"ל מעשה אמנון ותמר כן משמע קצת שפירש הרמב"ם ז"ל אמנם מתוך סוגית התלמוד מוכח דלא פריך והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם וכיצד אמרת השתא מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין אלא דוקא אברייתא ודוחק לומר דמתני' נמי באמנון ותמר מיירי ואפי' תמצא לומר דהגרסא היתה כך מה לו לתנא דידן להכניס מעשה אמנון ותמר באמצע וכזה וכזה כתב בתוספת יום טוב. ולע"ד אפשר לתרץ בדוחק דתנא דידן מילתא דמשתמעא לתרי אנפי קתני בלא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ"י:] והרמב"ם ז"ל נמי ה"ק אם תמצא לומר דמעשה תמר דמתני' באמנון ותמר מיירי לא תיקשו סיפא ארישא דמצינא לתרוצי אברייתא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ"י:]:
מעשה העגל הראשון נקרא ומיתרגם: דלהוי להו כפרה. והשני נקרא ולא מיתרגם פי' רש"י ז"ל עגל השני שחזר אהרן וספר כל המעשה הוא קרוי מעשה עגל שני שכתוב בו ויצא העגל הזה לא מיתרגם פן יטעו עמי הארץ לומר ממש היה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין מבינין:
ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין ומעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין: כן נראה שצ"ל. אע"ג דבגמ' משמע קצת דגם מעשה דוד ואמנון נקרא ולא מיתרגם. וגם מפי' רש"י ז"ל שהעתיק בכסף משנה וז"ל שם פי"ב סי' י"ב ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופי' רש"י ז"ל מעשה דוד נקראין בהפטרה ע"כ). ובפי' הר"ן ז"ל נראה שנפל טעות וצריך להיות כמו שהגהתי בקונטריס הגהות שהתחלתי לעשות על רב אלפס בס"ד ע"ש. עוד פי' הר"ן ז"ל ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין [טעמא] מאי משום דכתיב בה ישא ה' פניו אליך ובמקום אחר כתיב אשר לא ישא פנים מיהו פשטיה דקרא שפיר מתורץ משום דהכא בברכת כהנים לא כתיב ישא ה' פניך אלא ישא ה' פניו אליך ואפ"ה חיישינן דילמא אתי למטעיה עכ"ל ז"ל [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ"י:]. אפי' בספרים המדוייקים ולא כל המקראות מתרגמין בצבור מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד ויאמר משה אל העם וכו' ועוד פסוק אחר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן נקראין ולא מתרגמין ובמעשה אמנון במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ע"כ:
ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלם: גמ' ומעשה באדם אחד שהיה קורא ומפטיר בהודע את ירושלם א"ל עד שאתה בודק בתועבות ירושלם צא ובדוק בתועבות אמך בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. ונלע"ד דעיקר טעמו של ר"א משום שהנבואה הלזו מתחלת בפסוק ראשון בגנות ירושלם ומזכיר בה ירושלם בהדיא לכן ס"ל שאין להפטיר בה אע"ג דבשאר כמה נבואות הנזכרת בהן גנות בני ישראל מפטירין. אבל בברייתא קתני הודע את ירושלם נקרא ומיתרגם. וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דלית הלכתא כותיה דר' אליעזר מ"מ אותו אדם לא היה לו להפטיר במקומו של ר' אליעזר עד שישאל את פיו במה יפטיר עד כאן. אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש ומצאתי שכתב בספר לבוש החור סימן תצ"ג בהגהה וז"ל בקיצור נבואה זו פי' רש"י ז"ל אביך האמורי ואמך חתית פי' אברהם ושרה משם נטלו גדולתם ובני חת נתנו להם קבר וכו' ע"כ ומשום דכל הפרשה הזאת דבספר יחזקאל מיירי במקור לידתם של ישראל ובתוכחות גאולת מצרים והוא כעין מה שנזכר בפרשת שמות שהתחילה במקור לידתם במצרים ושנגאלו משם והם מרדו בו ית' לכך סדרוה רבנן פ' שמות כדאיתא בהרמב"ם ז"ל סוף סדר התפלות וגם באבודרהם בשם יש מפטירין והיא דעת הרב אלפסי והרא"ש ז"ל שכולם פוסקים דלא כר"א ור' אליעזר פליג ארבנן וס"ל דלא לימרוה בצבור ולא משום שגנאי להזכיר תוכחות תועבו' ירושלם במעשיהם דודאי בתוכחות המעשים ראוי להוכיח בם את ישראל ככל הפטרות של שבתות השנה רק הפטרה זו ס"ל לר"א שלא לאמרה בצבור משום שבנגלה ממנה נגע הנביא מאד ביחוסן של ישראל ולגנאי שקרא אברהם אמורי ושרה חתית וס"ל שזה גנאי גדול לכל ישראל לקרות ולתרגם ברבים לכנות אברהם בשם אמורי ושרה בשם חתית לכך ס"ל לר"א שלא להפטיר בה שלא ליגע בכבוד ישראל לגנאי ודייקא נמי דמשו' כבוד יחוס ישראל היה מקפיד ר' אליעזר ולא משום המעשים הרעים שהוזכרו בה שהרי כשגער בההוא גברא שהיה קורא לפניו הפטרה זו לפ' שמות מפני שהיה סובר כרבנן וכמו שפסקו כל הפוסקים גער בו ר"א ואמר עד שאתה בודק בתועבות ירושלם בדוק בתועבות אמך ואי משום הזכרת מעשיהם הרעים כאותו חכם שחשב כן היה לו לומר בגערתו צא ובדוק בתועבות מעשיך הרעים שיש בעצמך תועבות אמו מה לו להזכיר אלא ע"כ היינו טעמא משום שעיקר רוגזו וכעסו שהיה לו עליו היה מחמת שנגע ביחוס של ישראל לגנאי לכך רצה להראות בגערתו מאיזה טעם קצף עליו דהיינו משום כבוד היחוס ומה שהזכיר בגערה לישנא שאתה בודק בתועבות ירושלם ולא אמר לו עד שאתה בודק בייחס אבותינו צא ובדוק וכו' היינו משום שכל כך הי' מדקדק אפי' ברגזו שלא להוציא מפיו גנאי יחס האבות ברבים לכנות אברהם אמורי ושרה חתית וסמך שרוב העולם יבינו הדבר כשישמעו גערתו ברמז בלשון צא ובדוק בחטאת אמך ועוד מטעם זה הזכיר לו מלת ירושלם כדי לרמוז לו שמקפיד בפרט על תוכחות נבואה זו ויבינוהו הכל שהרי בכל הנבואות של תוכחותיו של יחזקאל שמפטירין בהם לא הוזכר שם ירושלם בפירוש רק בזו ונ"ל דמשום הקפדת ר' אליעזר הגדול כ"כ שהקפיד אפי' ברוגזו שלא להזכיר פגם הייחוס נוהגין אנחנו דאע"ג שכל הפוסקים פסקו כרבנן אנו במדינות אלו נוהגין בזה כר"א ואין מפטירין הודע לשמות רק הבאים ישרש יעקב וגו' עכ"ל:
סליק פירקא: וסליקה לה מסכת מגילה. בעה"י המשמח חתן וכלה. ובעה"י הגוער בשטן. נתחיל מסכת מועד קטן.