מלאכת שלמה על כריתות ב
<< · מלאכת שלמה · על כריתות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ד' מחוסרי כפרה: רפ"ק דמכילתין. ופירוש מחוסרי כפרה מלאכול בקדשים עד שיביאו חטאת וכפרה לאו דוקא. ובגמרא התם ברפ"ק בעי מניינא למה לי ומשני לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב דאמר גר מחוסר כפרה וכו' משום הכי תני ארבעה:
וד' מביאין על הזדון וכו': פ' בתרא דמכלתין דף כ"ה. והכא נמי בעי בלמרא בדפ"ק מניינא למה לי ומשני לאפוקי מדר"ש דתניא רש"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. וכתוב שם בגליון מהרא"ש ז"ל תימא מה צריך מניינא לאפוקי מר"ש הא קתני בהדיא שבועת הפקדון וי"ל דתנא מניינא דלא תטעה לשנות שבועת הפקדון אין מביא על הזדון כשוגג כר"ש להכי תנא מניינא דכולן שוין ע"כ:
הזב והזבה והיולדת והמצורע.: כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלכן חשבו זב וזבה בשנים לפי שחלוקין בחוליין שהאיש מטמא בלובן והאשה באודם אבל מצורע ומצורעת חשבו אותם לאחת לפי שהחולי שוה בשניהם שהצרעת דבר שוה בכולן ע"כ. ודוקא בעיקר דין טומאתם הם שוין אבל מ"מ המצורע פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת:
גר מחוסר כפרה: פירש הקונטריס ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה ורבנן נמי אית להו הכי אלא לא חשבי ליה בהדי אינך משום דל"ד להו דזה מחוסר אף לבוא בקהל מה שאין כן באינך. גיליון. ורבי דדריש בברייתא בגמרא ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם הגרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. כתב הרגמ"ה ז"ל דרבי לית דר"א בן יעקב דלמיכל קדשים מייתי קרבן אלא קסבר דלא מייתי קרבן אלא לאכשורי נפשיה בקהל ע"כ:
ונזיר ליינו וכו': וראב"י דלא מני נזיר טמא ג"כ משום דכי מייתי קרבן למיחל עליה נזירות דטהרה הוא. וביד רפ"א דהלכות מחוסרי כפרה:
אלו מביאין על הזדון כשגגה וכו': נראה בין שהזדון בהתראה או בלא התראה הכל שוה ומ"מ עיין בגמרא ר"פ שבועת הפקדון. וביד בפ"א דהלכות שבועות סימן ט' י"ב. ובפ' ששי דהלכות נזיר סימן ג' וברפ"ט דהלכות שגגות:
הבא על השפחה: דאמר קרא וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה מדהוה מצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה. באיל האשם ונסלח לו מחטאתו אשר חטא להכי הדר כתיב תו תרי זימני חטא בר מתרי זימני קמאי לעשות מזיד כשוגג וכיון דכתיב בה בקרת תהיה לוקה אע"ג דליכא לאו:
ונזיר שנטמא: דכתיב פתאום ופתאום זה מזיד דכתיב ופתאים עברו ונענשו ואע"ג דפתאום משמע נמי שוגג כדכתיב פתי יאמין לכל דבר ומשמע נמי אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן וגו' דבעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדבור אפ"ה אי לא כתיב פתע דהיינו שוגג ה"א אע"ג דפתאום דעלמא משמע אונש ושוגג ומזיד פתאום דנזיר ודאי מדמייתי קרבן עליה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב קרבנות על השגגה הם באין להכי כתיב פתע לגלויי עליה דפתאום דמזיד ואונס הוא ואפ"ה חייב:
חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות.: בגמ' לעיל בספ"ק פריך רבא אההיא אוקמתא דברייתא דקתני זב שראה שלש ראיות בליל שמיני דאינו מביא דאוקימנא דר"ל דאינו מביא אלא קרבן אחד על זיבות הרבה פריך דא"כ ליתנייה הכא גבי חמשה מביאין קרבן א' על עבירות הרבה ומשני משום דלא פסיקא לי' דא"ר יוחנן וכו' פירוש כיון דזימנין דאראיות דלילה נמי מיחייב כגון ראה אתת בליל שמיני ושתים ביום המחרת מש"ה לא קתני:
הבא על השפחה: ביאות הרבה ביד פ"ג דהלכות איסורי ביאה סימן י"ד ובפ"ט דהלכות שגגות סימן ה':
ונזיר שנטמא טומאות הרבה וכו': לשון רעז"ל עד וסבר האי תנא וכו' אמר המלקט ור' יוסי בר' יהודה היא ולהכי חנא ברישא מניינא חמשה מביאין וכו' דלא תימא מתניתין רבי היא דפליג אר' יוסי בר' יהודה וסמי מכאן נזיר. ופירש ר"י הא דלא צריך קרא לומר דחייב קרבן אחד על עבירות הרבה בנזיר כמו דצריך במצורע וביולדת ובשפחה ובמקנא משום דמסברא נפיק דאי נטמא בז' וחזר ונטמא בז' בין לרבי בין לר' יוסי בר' יהודה אינו חייב אלא קרבן א' דהא דצריך קרא גבי יולדת לומר דפטור בקרבי אחד תוך מלאת היינו משום דאלידה קפיד רחמנא אבל גבי נזיר לא צריך קרא דכיון דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' כולהו טומאה אריכתא היא כיון דלא יצאה שעה אחת ראויה להביא בה קרבן כדמפרש תלמודא ואי בנטמא בשמיני פשיטא דחייב על כל אחת ואחת ואע"ג דצריך קרא דוזאת לחלק בין לפני מלאת ובין לאחר מלאת גבי יולדת. שאני התם משום דכתיב תורת וסד"א דפטור בקרבן א' לפני מלאת ולאחר מלאת כדאשכחן גבי מצורע דאמרינן הביא צפורין ונתנגע דפטור באותן צפורין משמע אפילו בשמיני כן נמצא בתוספות כתיבת יד. וז"ל רוספי הרא"ש ז"ל וחזר ונטמא בשביעי כיון דלא יצאה שעה הראויה להקריב בה קרבן אינו חייב אלא אחת. תימא מנלן. הא ביולדת איצטריך קרא דאינו חייב אלא אתת במפלת תוך מלאת ולדות הרבה ואפשר דבנזיר טמא נמי דרשינן זאת תורת הנזיר שמביא קרבן א' על טומאות הרבה. אבל תימא דלא מייתי תלמודא הך דרשא כמו דמייתי אשארא עכ"ל ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות נזירות סימן ט"ו. עוד היה צריך לומר בפי' רעז"ל קמ"ל דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד דלא יצא אדם זה לשעה וכו':
והמקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה: ביד פ"א דהל' סוטה סימן ג' ובפ"ד סימן ט"ז. ובטור א"ה סי' קע"ח:
הביא צפוריו ונתנגע הביא צפוריו ונתנגע לא עלתה לו וכו': כך צ"ל. ופירש רש"י ז"ל הביא צפוריו אותן שתי חיות אחת לשחיטה ואחת לשלוח ולאו קרבן נינהו ע"כ. ובגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני הביא צפוריו וכו' אינו מביא חלא קרבן אחד ולענין אקבועי בעניות ועשירות לא עלו צפורין וכו' כדמפרש רעז"ל. וביד בפ"ה דהלכות מחוסרי כפרה הימן ח':
ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו: ות"ק היינו ר"ש:
ור' אליעזר בן יעקב: פליג עלייהו דהכל הולך אחר הצפורים וכמו שכתבתי בס"פ בתרא דנגעים בס"ד:
ונזיר שנטמא טומאות הרבה: כתב הר"ב ז"ל כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' השתא סד"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פירוש לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזיר ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה: [הגה"ה לשון הר"ס אוחנא ז"ל תרי זימני בשביעי פירוש נטמא בשביעי זה וחזר ונטמא בשביעי אחר ע"כ. עוד כתב אלשון הרמב"ם ז"ל שפירש ור' יוסי אומר שהנזיר אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וכו' פירוש אם נטמא בשביעי זה וחזר ונטמא בשביעי האחר טומאה אחת היא חשובה אבל אם נטמא בשמיני זה וחזר ונטמא בשמיני האחר הואיל ונטמא בשעה שיצא לשעה הראויה לקרבן חייב שתי קרבנות לכ"ע ע"כ:]
האשה שהפילה ולדות הרבה: גרסינן והשתא מסיים לפרש בבא חמישית דמביאין קרבן א' על עבירות הרבה האשה שהפילה וכו' וקאזיל ומפרש כיצד וכו'. וביד פ"א דהלכות מחוסרי כפרה סימן ח'. בפירוש רעו"ל כגון הפילה בתוך פ' של נקבה שטבלה לאחר שבועיים דטומאה וכו' נראה שצ"ל לאחר שבועיים דנקבה ולמחוק מלת דטומאה וכן מצאתיו מוגה בגמרא על רש"י שבתלמוד אע"פ שאינו מוכרח. עוד צ"ל שם וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו אע"פ שהיא לאחר שמונים מראשון ולהכי נקט וכו':
והמפלת תאומים וכו': לשון רעז"ל עד דהא עברו ימי טומאתו דראשון. אמר המלקט היה צ"ל דהא עברו ימי טומאתו דראשון ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי דהוי טפי משמונים לראשון:
ר' יהודה אומר וכו': ולטעמיה דר' יהודה האשה שהפילה ולדות הרבה בשני ולדות מיירי בלבד הרגמ"ה ז"ל. ובגמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה. כשתמצא לומר פשיטא הכי איתא. מפלת תאומים איצטריכא ליה סד"א במפלת תאומים מודה ר' יהודה לרבנן קמ"ל. ופירש רש"י ז"ל לדברי ר' יהודה מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הלכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעלייא הוא לקרבן. לדברי חכמים דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דס"ל דולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מנינן מלאת עד בתרא. פשיטא דהכי איתא דאי לאו הכי מאי טעמייהו. מפלת תאומים איצטריכא ליה משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג ר' יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא הוא הואיל ועיבורן כאחת אע"ג דאית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ"א דפ' כי תזריע וגם בפ"ג. בסוף פירוש רעז"ל צריך להגיה שבועיים דטומאה וס"ו דדם טוהר. ובגמרא ברפ"ק דמכילתין בעינן מניינא דחמשה מביאין קרבן עולה ויורד למה לי ומשני משום דתנן בסיפא וכו' פירוש דבמסכת הוריות בפרק שני תני רישא אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים וכו' והנשיא כיוצא בהן כלומר דפטור נמי בהנך משום דשייך בהו קרבן עולה ויורד ועניות בנשיא לא שכיחא וקתני התם בסיפא ור' אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר על טומאת מקדש וקדשיו כדינו בכל המצות שבתורה הואיל ונאמר בהן כרת כבקבועה וכדכתבינן התם להכי תנא חמשה לאשמועינן דדוקא נקט דכל המביא קרבן על חמש עבירות הללו אינו מביא קבוע אלא עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקומה כר' אליעזר דאמר מביא נשיא עליה קרבן קבוע אלא אינו מביא [קרבן] קבוע אלא אי ר' יוסי דפטר ליה לגמרי אי ר"ע ור"ש דמחייבי עליה התם בעולה ויורד דהיינו כשבה או שעירה או תורין ובני יונה והכי משמע לישנא חמשה אלו מביאין קרבן עולה ויורד בכל ענין שהם אפילו אם יהיו עשירים. ועיין בספר החכם הר"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן כ"ג:
ועל טומאת מקדש וקדשיו: הכא גבי קרבן קחשיב טומאת מקדש וקדשיו כאחד אבל בפ"ק גבי כרת חשיב להו תרתי דכתיב בתרויהו כרת והכא גבי קרבן אמאי חשיב להו כחדא דהכי אמרינן התם במס' שבועות הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגומר מה כשהזהיר וענש לא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכתיב בהו כרת אף כשחייב [קרבן] לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו הרגמ"ה ז"ל. בפירוש רעז"ל בדלות שתי תורין דהיינו פרידה דעוף תחת כבש הוא פירוש רש"י ז"ל ור"ל כיון שהיולדת עשירה מביאה כבש ופרידה אחת נמצא שכשהיא ענייה שמביאה שני תורין הפרידה האחת היא תחת הפרידה האחת והפרידה השניה היא תחת הכבש:
מה בין השפחה לבין כל העריות וכו': עד סוף הפרק ביד פ"ג דהלכות איסורי ביאה סימן י"ג י"ד ט"ו עוד שם פי"ז סימן ה' ובפ"ט דהלכות שגגות ובר"פ עשירי. ובכל הגמרות אפילו המוגהות ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל גרסינן מה בין השפחה מלת מה בלא ויו והכי ניחא שפיר דלא קתני מה בין שפחה לבין כל העריות אלא שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן דלא שייך למיתני אלא אלא כד תני אין בין וכו' כשההפרש שביניכם הוא אחד ותו לא וכההיא דמה בין תם למועד ששנינו בספ"ק דב"ק ואפילו התם דייקינן בה כפי עניות דעתי ע"ש:
שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן: נלע"ד דבתר הכי קאזיל ומפרש כיצד לא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן כל העריות בחטאת והשפחה באשם וכו'. ואני מסתפק קצת בזה וז"ל הרגמ"ה ז"ל לא בעונש שכל העריות או במיתת ב"ד או בכרת או במלקות עכ"ל הרגמ"ה ז"ל:
כל העריות בחטאת: והשפחה באשם כל העריות בנקבה והשפחה בזכר כל העריות אחד האיש וכו' כך היא הגירסא בגמרא וברוב גמרות כתיבת יד ופירשוה הרגמ"ה ורש"י ז"ל אלא שהרגמ"ה ז"ל פירש כל העריות דמחייב בין זכר בין נקבה ושפחה בנקבה ולא בזכר דאין חייב בעבד ע"כ ורש"י ז"ל פירש חטאת יחיד נקיבה היא דהיינו כשבה או שעירה ע"כ:
כל העריות עשה בהן וכו': ירושלמי פ"ק דסוטה:
זה חומר וכו': אפילו בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מכמה ספרי כתיבת יד ומכמה מפרשים גרסינן החמיר וכו' ואין שם גרסת זה חומר ובתוספות כתיבת יד כתוב והחמיר בשפחה שעשה בה מזיד כשוגג פירוש שהאיש מביא קרבן בין כשהוא שוגג בין כשהוא מזיד אבל אשה ודאי אם היא שוגגת פטורה ממלקות והאיש מאשם אלא ר"ל כשהיא מזידה ע"כ וה"ג בגמרא בברייתא בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן וכו' וכתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו הה"נ אם אין האיש מביא קרבן אין האשה לוקה דלקמן אמרינן כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור וגדול חייב ובשפחה אינו כן דאם האחד קטן גדול נמי פטור מ"ט דאתקוש אלמא סתמא קאמר דאיזה מהם שהוא קטן שניהם פטורין ע"כ. ועיין בתוס' דבגמרא דבור המתחיל דהא מקשו להדדי וכו' דמשמע דפליגי עליה דהרא"ש ז"ל:
איזו היא שפחה וכו': ביד פ"ד דהלכות אישות סימן י"ז:
ר' ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית דבשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי דמדכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש ואחרים ס"ל בברייתא דבשפחה כנענית המאורסה לעבד כנעני הכתוב מדבר דמדכתיב והפדה לא נפדתה שמעינן דהיא כנענית ודברה תורה כלשון בני אדם כי לא חופשה למה לי אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידיה:
ר"א בן עזריה אומר: כל העריות מפורשות ושיור אין לנו וכו' כך צ"ל. ובת"כ ריש פרק חמשה דפ' קדושים:
כל העריות אחד גדול וכו': שם בת"כ סוף פרק חמישי. בפירוש רעז"ל דהא איתקוש להדדי. כתב הר"ס ז"ל כן הוא לשון הגמרא ופירשו התוס' הלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה ולא אשה לאיש ע"כ. וביד פ"א דהלכות איסורי ביאה סימן י"ח ורפ"ט דהלכות שגגות ושם כתב הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה וגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקרת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן ע"כ. וטעמא דבעינן שתהיה בעולה וגמר ביאה משום דבה כתיב שכבת זרע אלא שבקצת דפוסים לא תמצא שם ברפ"ט דהלכות שגגות מלות כדרכה וגמר ביאה ואפשר משום דבתר הכי שם בסימן ד' כתבם. והקשו תוספי הרא"ש ז"ל תימא דלא תנא הך משנה לעיל בהדי הנך חילוקים דבין שפחה לשאר עריות והדר ליתני איזוהי שפחה וכו' ואפשר משום דאינם מענין אחד ע"כ. בפי' רעז"ל אין האשה לוקה אין האיש מביא כצ"ל:
השוגג בחטאת והמזיד בהכרת: בסוף פי' רעז"ל ואם הוא שוגג והיא מזידה היא לוקה והוא באשם. אמר המלקט וכ"ש אם שניהם מזידין דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב וכדכתיבנא. ובטור אבן העזר סימן כ':