מלאכת שלמה על אבות ה
<< · מלאכת שלמה · על אבות · ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בפ' רעז"ל. בעשרה מאמרות תשעה ויאמר ובראשית למי מאמר הוא וכו' הכי אמר רבי בפ' בתרא דראש השנה גבי עשרה מלכיות כנגד מי מצאתי כתוב בספר פלח הרמון פרק שני דשער שני וז"ל ופשטא דשמעתין מוכח אין פרו ורבו מן המנין לפי שהיא מצוה דרמיא עלן וברכה לשומריה ועוסקין בה שמה ואנן בבריאת העולם עסקינן והוא מבואר. אמנם בזוהר פ' ויקרא פי' ר"ש עשרה עשרה הכף עשרה למעשה בראשית עשרה למתן תורה ופי' אנכי כנגד יהי אור ולא יהיה כנגד יהיה רקיע ולא תשא כנגד יקוו זכור כנגד תדשא. כבד כנגד יהי מאורות. לא תרצח כנגד ישרצו. לא תנאף כנגד תוצא הארץ. לא תגנוב כנגד הנה נתתי. לא תענה כנגד נעשה אדם. לא תחמוד כנגד אעשה לו עזר כנגדו. ולפי זה אין בראשית מן המנין והמשלים הוא מאמר העזר עם היותו מופלג בפרשה להלן. ויש בתקונים דרך אחרת שהם מונים פרו ורבו בכלל האומניות של יום הששי עם שאר המאמרות והם עשרה מבלי שנצטרך למנות עמהם לא בראשית ולא העזר ע"כ. וכתב עוד שם בספ"ד ומה שהשמיטוהו הני תרי תנאי דמסכת ר"ה ובפרשת ויקרא בזוהר נראה שהטעם הוא לפי שקיום המאמר נתלה בזולתו לפיכך נאמר ויאמר להם אלהים לא כן הנה נתתי שהוא לבדו הנותן וכן בכל שאר המאמרות כי הוא צוה ונבראו אמנם לפי שיטת התיקונים שפיר חשבינן פרו ורבו בכלל העשרה ועם זה נתישבו עשר אומניות אצל עשרה מאמרות כי מאמר העזר איננו אומניות בעצמו שהרי כתיב אחריו אעשה לו עזר ועוד שבא מופלג בכתוב ולא נזכר בששת ימים אמנם התולדות הנמשכות ממנו הן האומניות המכוון באמת ע"כ:
מכניסין לפניו: כך הגיה הרי"א בשתי הבבות גם הגיה עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם:
עשרה נסיונות: הרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת במנין העשרה נסיונות שלא כדרך ששירש רעז"ל ע"ש. ופי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל בדרשיותיו פרשת שלח לך דף רכ"ח וז"ל ראוי להשכיל בעשרות אלו שכולן ברורים בכתובים וגם למה מביא סוף הפסוק ולא שמעו בקולי שאין בו צורך אל הענין אך הוא שבא לתת טעם למה ניסה הקב"ה את אברהם עשרה פעמים שאפילו אחד לא היה צריך כי הוא יתברך יודע תעלומות והיה אפשר לומר שהטריחו יתברך למען כנגדם יזכו להעשות עשרה נסים לבניו ביציאת מצרים על כן אמר אם מה שניסהו עשרה פעמים הוא על כי עשר נסים נעשו במצרים. אי אפשר כי הלא גם [הי'] עשרה על הים וא"כ היה צריך גם אברהם ב"פ י' ולמה נתנסה רק עשרה אלא אין הטעם אלא כי י' נסיונות נסו אבותינו להקב"ה על כן הקדים הקב"ה ונסהו י' נסיונות להגן על נסיונות שנסו בניו להקב"ה וסמך לזה הוא אומר בסוף הפסוק ולא שמעו בקולי שהוא לרמוז יבא מי שנאמר בו עקב אשר שמע אברהם בקולי ויגן על מי שנאמר בהם ולא שמעו בקולי עכ"ל ז"ל:
ועשרה על הים עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצריים ועשרה על הים עשר נסיונות וכו': כצ"ל ועשר נסיונות שנסו אבותינו וכו' כולהו מפרש להו בגמרא פ' יש בערכין גמרא דוכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו וקחשיב התם שנים במים במרה וברפידים וכתב הר"ר גרשום מאור הגולה ז"ל וקשיא לי מ"ט לא קחשיב מים דמדבר צין ע"כ ולפי מה שכתוב שם נלע"ד שצריך להגיה ברעז"ל ואחד בעליה ושנים במים א' במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילנו העם על משה וגומר ואחד ברפידים וירב וגומר ומלת ואחד במתאוננים לפי זה טעות הוא אבל בפי' הרמב"ם ז"ל נראה שלא נפל טעות רק שיש לו גירסא אחרת או פי' אחר שם בגמרא דוק. והתם מפרש אחד בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולין מצד זה כך מצריים עולין מצד אחר עד שרמז הקב"ה לשר של ים ופלטן ליבשה. והרא"ש ז"ל הקשה אחד בעגל תימא למה קורא עון העגל נסיון והלא כפרו בעיקר ושמעתי מפי' הר"ר יצחק מוורמישא דעשרה נסיונות היינו עשרה כעסים שהכעיסו את הקב"ה והנם זועפים מתרגמינן נסוסין ע"כ. ועיין בפי' דמתניתין לעיל:
עשרה נסים וכו': פ"ק דיומא דף כ"א:
ולא הסריח בשר הקדש מעולם: כתב הריטב"א ז"ל בספ"ק דיומא אם לא היה פנאי להקטיר אברי התמיד בע"ש מעלין אותן בליל שבת לראש המזבח ואינן נפסלין בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזהו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ז:)
ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא כבו וכו': כך הגיה הרי"א ז"ל. עוד כתב שאלין בירושלים ברוב הספרים גרסינן כשעולין לירושלים וצ"ע ע"כ:
ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה: התם ביומא משמע דלא גרסינן ולא כבו גשמים וגם לא ולא נצחה הרוח דפריך התם פתח במקדש וסיים בירושלים ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו גשמים וכו' ותו פריך התם ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעים במקומם ואמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומם ומשני פסולי תלתא הוו חשבינהו כחד אפיק תרי ועייל תרי ובלועים נמי כחד חשבינהו להו ואיכא נמי אחריתי דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. עוד פריך התם והא איכא הא דאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ותו פריך התם ותו ליכא והא אמר רב הושעיא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין שנאמר ירעש כלבנון פריו וכשנכנסו עו"ג להיכל יבש שנאמר ופרח לבנון אומלל ועתיד הקב"ה להחזירם שנאמר פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה ומסיק ניסי דקביעי לא קחשיב כגון פירות וארון וכרובים שהן קבועים ועומדים תמיד במקומם:
ולא נמצא פיסול בעומר וכו': בתשובת הרשב"א ז"ל סימן נ"ב הרבה פסולין יש ואם באתי לכתוב את כולן יארך הענין אלא הריני כותב לך קצרן שאם ריבה מדת עשרונו או מיעט בו פסל וכן אם קמצן זר אונן ט"י וכולהו דבפ"ק דמנחות וכן אם עלה בידו צרור או גרגר מלח וכן אם ריבה שמנה או חסר שמנה וכן יש אחרים מלבד אלה ויש לך נס גדול מזה ושלא יערע אחד מכל אלו לעולם ודאי שאין לך פלא ונס גדול מזה שיהיה כן לעולמים ע"כ בקיצור:
עשרה דברים נבראו בע"ש וכו': מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות בע"ש ומלות ואלו הן וכתב כך מצאתי ואיתה למתניתין בפסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד) ברייתא קרובה ללשון המשנה. והמכתֵב בנקודת צירי בתיו ושם בפסחים פי' רש"י ז"ל ולי נראה כתב זו היא חקיקת צורתם והמכתב הוא עט וחרט שנכתב בו חקיקת הלוחות ע"כ. וגירסת רוב המפרשים ז"ל מִכְתַּב בנקודת חירק במם והתיו קמוצה. ופי' החכם הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' כי תשא דף קנ"ב כי הלוחות שניות הם שנבראו ע"ש בין השמשות דאילו לוחות הראשונות הם רוחניות לגמרי מעולם עליון נורא מאוד ולטובת ישראל היתה שבירתם כדברי רז"ל ועוד האריך ע"ש. ועיין עוד בפ' חוקת דף רל"ה במה שפירש בפי' הבאר אמאי לא קתני והבאר:
חכם אינו מדבר וכו': ביד בהל' ת"ת פ"ה סימן י' ובטור י"ד סי' רמ"ב:
בחכמה ובמנין: מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות הללו. ושוב כתב ס"א בחכמה גרסינן עוד כתב בשם ס"א דגרסינן שואל כהלכה ומשיב כענין ע"כ. בפי' רעז"ל צריך להיות וכן באליהוא הוא אומר כתר לי זעיר ואחוך. עוד שם צריך להיות הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה על דרך וכו'. עוד שם צ"ל וכן אתה מוצא באנשים וכו':
רעב של בצורת בא: גרסינן דרעב לשון זכר כדכתיב והרעב היה וכן ג"כ ודאי של כליה בא:
חרב של בצורת בא: ס"א מצורה וכן נ"ל עיקר ופירושו לשון מצור ומצוק הר"ר יהוסף ז"ל:
חרב בא לעולם וכו': בטור חו"מ סימן א':
ועל שמטת הארץ: הגיה הר"ר יהוסף ז"ל הַשְׁמֵט הארץ:
שליו שלך ושלך שלך: מהנה את הבריות וכו' כך צ"ל בפי' רעז"ל. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל שלי [שלך] חסיד שלך ושלי שלי רשע:
לֵרצוֹת: בנקודת צירי בלמד ואפשר דגרסי' בחירק הלמד כמה דכתיב ולא יוסיף לרצות עוד וכשהוא פוי"ל יוצא לאחרים תהיה הלמד בשבא והריש בפתח והצדי בחלם ובדגש. וכתב הרב ר' יהוסף ז"ל נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו ונ"ל פי' לגירסא זו כי הנוח לכעוס הרי ההפסד בא לו ראשונה א"כ שייך לומר בו שיצא הפסדו הראשון בשכר שבא לו אח"כ במה שהוא נוח לרצות וכן הקשה לכעוס שיש לו שכר זה תחלה יצא זה השכר בהפסד שבא לו אח"כ במה שהוא קשה לרצות וכן הוי למטה ג"כ גבי ד' מדות בַלְמֵדִים. אך נ"ל דטעות היא והגרסא היא כגרסת הדפוס כי הנוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו כי ההפסד הוא רב מן השכר כיון שהוא נוח לכעוס וכן הקשה לכעוס וקשה לרצות השכר הוא רב מן ההפסד עכ"ל ז"ל. ועיין בפי' ספר משלי להחכם הגדול הרב ר' משה אלשיך ז"ל דף קכ"ב:
ממהר לשמוע וממהר לאבד: כך נראה שצ"ל בכולהו באבי:
וקשה לאבד חכם: אית דגרסי וקשה לאבד זה חלק טוב:
ד' מדות כו': ועיין בדרשיותיו של הרב ר' משה אלשיך ז"ל פי' נחמד בפ' בהר סיני דף ר"ד:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם: כצ"ל אכן רעז"ל גראה דגריס כל אהבה שהוא תלויה בדבר בטל בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר בטל אינה בטלה לעולם:
זו אהבת אמנון בתמר: גרסינן בבית דאמנון לחוד הוא שאהב לתמר אבל תמר לא אהבתו כך שמעתי מפי החכם החסיד הה"ר מסעוד אזולאי נ"ע. אח"כ מצאתיו מוגה ג"כ כך במשנתו של הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכתב עוד דגרסי' ברוב ספרים זו אהבת יהונתן ודוד וכן נ"ל עיקר כי יהונתן היה עיקר האהבה וכן הזכיר ג"כ למעלה אמנון ואח"כ תמר וכן למטה גבי מחלוקת שמאי והלל גרסינן ברוב הספרים שמאי ברישא:
זו מחלוקת הלל ושמאי: וראיתי להעתיק הנה כל דברי החכם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בספר חן טוב פ' קרח דף רכ"ה וז"ל בפי' משנה זו נתחבטו בה גאוני עולם שקשה מאד שגם מחלוקת שמאי והלל לא נתקיים שהרי הלכה כב"ה ודברי ב"ש אינה משנה וכן היה דבר קרח שבטלו דבריו ונתקיימו דברי משה א"כ כל אפייא שוין ואין חילוק במחלוקת שבכולן א' מן הכיתות בטלה וא' מהם נכונה שהלכה כמותה הגם אם אפשר שר"ל על בעלי המחלוקת עצמן כי שמאי והלל נתקיימו שניהן לא כן קרח שמת וירד שאולה אמנם אין הלשון מתיישב מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים דמשמע המחלוקת עצמה לא בעלי המחלוקת גם לפי זה מה בא התנא ללמדנו שנתקיים שמאי ולא מת למה יומת מה עשה גם אפשר לומר שדברי ב"ש לא נתבטלו לגמרי אלא נשנו דבריהם במשנה לפי שע"י דבריהם נתברר האמת כמו שאמרו בגמרא וכי מאחר שאין הלכה כדברי היחיד למה נשנו דבריו אצל דברי המרובים ותרצו שהוצרכו להזכיר דברי היחיד שאם יבא אדם לומר כך שמעתי וקבלתי יאמרו לו דברי היחיד שמעת ואין הלכה כמותו הרי שמתוך דברי היחיד מתקיימין דברי המרובים כן הוא ב"ש וב"ה מתוך דברי ב"ש יתקיימו דברי ב"ה אבל קרח ועדתו אינו כן שהרי לא הוצרך לאומרו בליעת קרח לקיים הכהונה ביד אהרן כי אם בא האות והמופת פריחת המטה גם זריחת הצרעת למערער על הכהונה א"כ סופה בטלה ואין מתקיים האמת ע"י קרח. אמנם הנ"ל לפרש הוא במה שנבין דקדוק א' שאמר קרח ועדתו הרי לא היה המחלוקת בין קרח ועדתו אלא בין קרח למשה שכמ"ש בין ב"ש לבית הלל כן יאמר מחלוקת קרח ומשה לכן הנ"ל הוא במה שכתב רש"י ז"ל בפ' בקר ויודע ה' את אשר לו ללויה. ואת הקדוש לכהונה. ומאן דכר שמה הלויה הלא לא ערערו כי אם על אהרן בלבד ועל פי דברי רז"ל מוכרחים אנו לומר שב' שאלות היו שם זו תלויה בזו שערערו על הכהונה גם על הלויה שקרח עשה בערמה. להעשות ב' כיתות מריבות זו עם זו וכונתם להטיל מום באהרן קדוש ה' כי אם קרבו את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כיון שלא נתנו נזמים לעשות העגל א"כ למה נבחר אהרן לכהן והוא עשהו בידו ואם נתקרב אהרן גם אם הוא עשהו א"כ נמחל עון העגל לגמרי ואדרבא לכך נבחר א"כ ישובו הבכורות לעבודתם כראשונה שהיתה העבודה בבכורות או לפחות יהיו במקום הלוים זה היה מחלוקתם של כת אחד מבני ישראל ר"נ איש רובם משבט ראובן הבכור ולו משפט הבכורה. הכת ב' קרח מבני לוי שבאים הבכורות לערער על קרח שהיה לוי שרוצים הם לעבוד עבודת הלוים ולמה נכנסו הלוים בפדיון הבכורות אם הוא בעון העגל א"כ ידחה אהרן ממחיצתו שהוא עשהו ואם נמחל לגמרי עון העגל לאהרן גם לישראל נמחל וישובו הבכורות למקומן זאת תחבולת קרח ומחלוקתו עם עדתו חולקים זה עם זה וכונתם להטיל האשם על אהרן קדוש ה' שלא ראוי לכהונה אלא אחיו הלוים הגונים ממנו ולא רצה קרח לערער בפירוש על הדבר ולאמר לאהרן לא לך כתר כהונה כי אם לאחיך בני לוי שלא טעו בעגל אלא הערים ועשה באופן שיבאו הבכורים לחלוק על קרח שרוצים לפחות עבודת הלויה ואם ישיבם משה חטאת העגל ישיבו לו הלא אהרן אחיך הלוי עשהו למה הוא כהן לה' מכלל שנמחל לגמרי עון העגל גם אנו נעבוד את ה' אם כן אמרו קרח ועדתו לא על מחלוקתו עם משה אמר כי אם מחלוקתו עם עדתו אלו עם אלו על הלויה ואלו ואלו נאבדו ואכן משה לא היה כת שני' במחלוקת זו ע"כ:
כל המזכה את הרבים וכו': פי' ר"י ה"מ שהוא טוב מתחלה אבל שאינו טוב ומלמד לאחרים תורה יכול להיות שחטא בא על ידו כדאשכחן באחר במסכת חגיגה:
אין מספיקין: כך צ"ל:
וזה: נוסח משנה זו כפי מה שהגיהה הר"ר יהוסף ז"ל כל שיש בידו שלשה דברים תלמידו של אברהם. שלשה דברים תלמידו של בלעם עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה תלמידו של אברהם עין רעה ונפש רחבה ורוח גבוה תלמידו של בלעם מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם תלמידיו של בלעם יורדין לגיהנם שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אבל תלמידיו של אברהם יורשין ג"ע שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אהלא ע"כ:
יהודה בן תימא אומר וכו': פ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב) ובטור או"ח ריש סימן ראשון. וכתב שם התחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא ית' לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה בפני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה וכן אמר ריב"ז לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד המלך עליו השלום ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח בין האומות היה מחזיק בתומתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו. ואומר קל כנשר כנגד הראות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר שט הנשר באויר כך הוא ראות העין לומר שתעצים עיניך מראות ברע כי הוא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. ואמר גבור כארי כנגד הלב כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב ואמר שתחזק לבך בעבודתו. ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו וכן דהע"ה היה מתפלל על שלשתם אלא ששינה הסדר ואמר הדריכני בנתיב מצותיך על הרגלים ואמר אח"כ הט לבי ואמר אח"כ העבר עיני מראות שוא והזכיר הטיה בלב ובעין העברה וכו' ע"ש. וכתב שם בבית יוסף ומה שכתב ואמר גבור כארי כנגד הלב ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים וכו' שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין ומה שהקדים יהודה בן תימא רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי לעבודת בוראך אלא למרות עינו כבודו וזה ע"י הלב שהוא חומד וע"כ צריך שאם לא יכולת להזהר מראות ברע שתהיה גבור כארי לכוף לבך לעבודתו יתברך. עי"ל שלפי שקל כנשר הרצון בו קלות לעצום עיניו מראות ברע ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו יתברך סמכן זה לזה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים זה קלותו לעצום עיניו וזה להיות קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו ע"כ וע"ש עוד ועיין ג"כ בדרשיותיו של הרב רבינו ר' משה אלשיך ז"ל פ' בהר סיני דף כ"א:
ובוש פנים לג"ע: הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לאבות כתב נראה לי מדברי רבותינו ז"ל שביישן הוא אצלם מי שיש לו רוב בושת ובוש פנים הוא הממוצע מאמרם ולא הבישן למד ולא אמרו ולא בוש פנים למד ואמרו בוש פנים לג"ע ולא אמרו הביישן ע"כ:
ותן חלקנו בתורתך ועם עושי רצוניך: גרסינן. וכתוב בביאורי הר"ר ישראל ז"ל שיסד על פי' רש"י ז"ל שבחומש בפרשת כי תצא לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב הני תרי מילי חלופי עזי פנים וחציפי אינון דכלב עז בחיות והחיות עזות יותר כדחזינן ואפ"ה הכלב עז שבהם וכתיב ומצח אשה זונה היה לך ופסל הכתוב את חלופיהם לקרבן ואהא סמכו רבותינו לשנות במשנתנו עז פנים לגיהנום וכו' יהי רצון שיבנה וכו' כלומר ואז יהיה ניכר גריעותם דעזי פנים פי' חליפיהם יפסלו להקרבה ע"כ:
הוא היה אומר בן חמש וכו': בשמושא רבה מייתי לה בשם שמואל הקטן וכן העתיקו בשם שמושא רבה דתנן שמואל הקטן וכו' בבית יוסף א"ח סוף סימן ל"ח ואיתא בתוס' פ' נערה דף נ' וכתבו שם דהא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למיספי ליה כי תורא וכן הא דתנן בן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו לרדותו ברצועה ובחוסר לחם אלא לגלגל אבל לרדותו אינו [אלא] עד לאחר י"ב שנה עוד כתבו ז"ל אהא דקאמר אביי התם אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר שית למקרא היינו בר שית ויום אחד דומיא דבר עשר למשנה דהוי בר עשר ויום אחד כי ההוא דמסכת אבות דהתם הוי בר עשר ויום אחד דומיא דבן י"ג למצות והשתא האי בר שית למקרא לא הוי דומיא דבן עשר למשנה דבן שית למקרא היינו למיספי ליה כתורא ובר עשר למשנה לאו למיספי לי' אלא לגלגל עד י"ב שנה ע"כ. ואיתה נמי בתוס' דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א.)
בן עשרים לרדוף: כתב הרמב"ן ז"ל בראש פ' במדבר סיני כל יוצא צבא בישראל מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' שנה ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו בן עשרים לרדוף ע"כ ובתוי"ט כ' הוא היה אומר בן חמש וכו'. ונ"א ל"ג כו' ע"ש. וגם הרב ר' יהוסף ז"ל מחקה לכולה מתני' וכתב בכל הספרים לא מצאתי משנה זו ע"כ:
בן שמונה עשרה לחופה: עיי' בתוי"ט [הגהה ובספר הלבוש ריש סי' ראשון דאבן העזר מ"כ וז"ל וקבעו חז"ל זמן למצוה זו עד שיהיה בן י"ז שנים שלמים דהיינו משנת י"ח ואפשר לי לאסמוכה על מקרא זה לא טוב היות האדם לבדו טוב בגימטריא י"ז כלומר אמר הש"י הרי אין האדם כבן טוב שיהיה לבדו שהרי הוא יותר מבן טוב שהרי הוא כבן עשרים כמו שאמרו במדרש על הן האדם היה כאחד ממנו כלמר בן עשרים כמנין היה וחייב בעונשים ש"מ דמבן טוב ואילך לא יהיה לבדו אלא ישא אשה וכתיב מצא אשה מצא טוב כלומר כשימצא האדם עצמו בן טוב שהוא י"ז אז מצא אשה ע"כ]:
בן ארבעים לבינה: עיי' תוי"ט. [הגהה ובספר הפרפראות פרשת עקב כתוב ארבעים שנה וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד ארבעים שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן מ' לבינה ולבבו יבין לבבו עולה ארבעים ע"כ. וכן בסוף פ' כי תבא ולא נתן ה' לכם לב לדעת וסמיך ליה ואולך אתכם מ' שנה]:
בן בג בג: נראה שהוא יוחנן בן בג בג הנזכר בפ"ק בקדושין דף יו"ד וכן נראה מהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים ובבבא קמא דף כ"ז לא מדכר יוחנן:
בן הא הא: בחגיגה פ"ק דף ט' אשכחן נמי אמורא דקרי הכי א"ל בר הי הי להלל וכו' ושם כ' תוס' ז"ל י"מ שגר היה והיינו בן אברהם ושרה שניתוסף ה"א בשמם וכן בן בג בג דכוליה תלמודא עולה ה"א. ע"כ:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת אבות: