מהרש"ל על הש"ס/גיטין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד א

רש"י בד"ה אתי לאחלופי כו' אי אמר בפני נחתם חציו כו' כצ"ל:

דף טו עמוד ב

תוס' בד"ה גידוד כו' עשרה דמערבת כו'. נ"ב פירוש שצריכה לערב בפני עצמה אפי' ערבה הראשונה מ"מ אינה יכולה להצטרף עמה ולהספיק לה עירוב אחד אבל העליונה אי גידוד ה' כו' הוי מחיצה ג"כ העליונה מערבת שנים כו' כלומר שצריכה עירוב בפני עצמה ואי לא הוי מחיצה אז העליונה אפילו בפני עצמה אינה יכולה לערב שהרי התחתונה אוסרת עליה וק"ל:

דף טז עמוד א

תוס' בד"ה הנצוק כו' שתי מקוואות שאין באחד כו'. נ"ב משמע שמבין דברי רש"י שאין [בא'] מ' האה אבל בשניה יש וקשה דלמא רש"י נמי הכי ה"ל שאין מ' סאה בשוה אחת קאמר וכן פירש הרשב"א שכך דעתו של רש"י פה רק שבפרק בתרא דע"ז פירש בענין אחר דאיירי במקוה אחת שלם ואפשר מדקאמר רש"י שתי מקואות ולא אמר שתי גוממיות דהיינו חפירות בעלמא משמע דאיירי במקואות והיינו שאחת שלימה ומשום הכי דייקי התוס' בלישנא שכתבו ואומר ר"ת דאיירי בשתי גוממיות כלומר ולא במקוואות וק"ל:

בא"ד ובחללה כשתי אצבעות כו'. נ"ב כשפופרת הנוד קנה שנותנין בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וכחללה של שפופרת דהיינו בשני האצבעות חוזרות למקומן ומתהפכות בחלל הנקב בריוח עכ"ל רש"י:

בא"ד היינו שתי אצבעות כו'. נ"ב וזה לשון התוס' בפרק קמא דיבמות משמע דלמעלה כשאין דכר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וכרוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ונקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים בשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב ורוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן בשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת עכ"ל:

בא"ד אלא לענין השקה כו'. נ"ב פירוש שהמים טמאים בכלי ומשיקן לנהר ומטהרן:

דף יז עמוד א

תוס' בד"ה אחד אומר כו' בפנינו נחתם כשר כו'. נ"ב שהרי יש עדי קיום שאומרים בפנינו נחתם וק"ל:

בד"ה מפני מה כו' מן ומיהו שמא לא יתרצו עד כשלא גרשה בשעת הכתיבה הוא הג"ה ואינו מן התוס':

בהג"ה זו אחר שמאותו יום נתגרשה. נ"ב נ"ל שאותו הג"ה סברא כדעת רש"י דלקמן ואינו מפרשה שיכולה לבקש עדי מסירה ומה שקשה דלמא משום מזונות תקנו זמן גם זו לא קשה דאדרבה ע"י כך היא נפסדת ודו"ק:

בא"ד במעשה ידיו מיום הכתיבה כו'. נ"ב פי' וא"כ אין כעבד מפסיד פירות שלא כדין דמאחר דלא כתב בו זמן לא זכה במעשה ידיו עד שעת נתינה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה ריש לקיש אמר כו' יפסל מהאי טעמא כו'. נ"ב פי' שתפסיד פירות משעת הנתינה עד הזמן:

בא"ד דבמאוחר אין הבעל מפסיד כו'. נ"ב פי' בדין אינו מפסיד שהרי הן שלו ולא של אשה ודו"ק:

דף יז עמוד ב

רש"י בד"ה מש"ה כו' עיניו לגרשה הס"ד:

תוס' בד"ה זנות כו' לשמא תזנה כו'. נ"ב והראיה מהא דלקמן במכילתין דאמרינן לשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ודו"ק:

בד"ה עד כו' אפי' למאן (דאית) [דלית] ליה עדיו כו' כצ"ל:

בד"ה איפוך כו' פי' משעת חתימה. נ"ב פי' דאל"כ אתא ריש לקיש כר"ש ולא כרבנן וק"ל:

דף יח עמוד א

גמ' והלכתא משעת כתיבה. נ"ב ובאשר"י פוסק משעת נתינה:

דף יח עמוד ב

רש"י בד"ה וכולן כו' אלא א"כ חותמין בו כולן כצ"ל:

תוס' בד"ה אמרי לה כו' דלמא כתב הוא ועדיו כו'. נ"ב פי' דאי לאו הכי הוי כשטר שבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול דאין למדין משיטה אחרונה וק"ל:

בא"ד אלא מעדים שלמטה כו'. נ"ב ולפי זה הא דאמר אי חתים בתחלה קרוב כו' הוא פי' על האי נמי דקאמר וה"ק איכא דאמרי כשר והוי שפיר איכא בינייהו קרוב או פסול וא"ד דפסול וליכא בינייהו קרוב או פסול ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יט עמוד א

גמ' ר"י ור"ל אמרי תרוייהו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה באבר כו' משחיר ואינו כתב כצ"ל:

תוס' בד"ה דיו כו' בסופו ולדידיה אתיא מתני' כו' כצ"ל:

דף כ עמוד א

גמ' וכתנ לה לשמה כו'. נ"ב תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ' ספק מגורשת קא הויא מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפי' הוי על הנייר לא הות מגורשת ודאית ואע"ג דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דלמא השתא הוא דפליט ואי לענין פסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט קאמר שמואל דכל גטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפי' ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה ותירצו בתוס' דשאני התם דכתוב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפי' ריח הגט אין בו ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפי' הכי בעי שמו ושמה עכ"ל רשב"א:

תוס' בד"ה אי משום כו' ובמתניתין דבפ' כו' מדפריך התם. נ"ב פי' מדפריך ולית ליה כו' משמע דברירא ליה דכולי עלמא סבירא להו כסתמא דמתניתין דהתם א"כ ממילא נמי מאי דקתני התם כתב להתלמד בו כו' דאיירי בסתמא אתיא נמי ככולי עלמא וק"ל:

בא"ד שעליו לכתוב מקפיד כו'. נ"ב פי' אם יכתוב שוה אדם לשמה שלא ברשותו וק"ל:

בד"ה הא בעינן כו' דהאי הולד ממזר כרבי מאיר כו'. נ"ב פי' רישא דמתניתין דהתם ואם כן ממילא שינה שמו ושמה דהוי ממזר דאתיא נמי כרבנן כדאיתא התם להדיא לא הוי פסול אלא מדרבנן אבל מדאורייתא כשר ומש"ה לא החמירו אלא בשינה שמו וק"ל ומה שכותבין לקמיה דא"כ הו"ל למינקט לא כתבו כלל דפסול לר' מאיר כו' היינו משום דסבירא להו נהי דמתניתין אתיא כרבנן מ"מ רבי מאיר נמי תניא דהא התם מתני' רבי מאיר היא אלא דחלקינהו לתרי בבי לאשמועינן דאף רבנן מודי בזה ודו"ק:

בסה"ד דפסול נ"ב פי' מדאורייתא ואפי' לרבנן ולא הוי גט כלל אפילו לפסלה מן הכהונה וכן מוכח מדברי חדושי רשב"א שלא הקשה אלא מלשמה כו' ודו"ק:

בד"ה משמיה דרבים כו'. נ"ב פי' אלמא לית הלכתא כו' כצ"ל:

בא"ד משמיה דרבים כו'. נ"ב פי':

אלמא ישר היה בעיניהם שנאמר משמיה דרבים ולא יהיה דברי #יד כדי שתהיה הלכה כמו זה וק"ל  :

דף כ עמוד ב

גמ' או דלמא אשה כו' נמחק אשה ונ"ב דל"ג ודו"ק נ"ל:

דף כא עמוד א

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' ותימה דחצר כו'. נ"ב ול"נ דלא קשה מידי בשלמא גבי גט שליח לקבלה לא אשכחן בשום ענין שיהא בעל כרחה שלא תהא גט מאחר שהיא עשתה לקבלה אם כן אינה בעל כרחה אלא שתאמר מאחר שאינו בנמצא בע"כ לא תוכל לעשות שליח לקבלה מש"ה אמרינן מאחר דאשכחן בשום צד בע"כ בשליח לקבלה לא ממעטינן נמי שליח לקבלה אבל חצר שנתן במתנה היכא שאין רוצה לקבל המתנה אז לא הוי גט וא"כ אף היכא שהיא מרוצה גם כן לא תהא גט מאחר דליתא להאי חצר מתנה בעל כרחה ולא מהני לן כלל מה שנמצא בעל כרחה בחצר שלה ודו"ק היטב:

בד"ה שכן אב כו' וכן פי' שם בקונטרס כו'. נ"ב וז"ל גירושין דבע"כ בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחה הוא. ע"כ:

בא"ד מקבלת שלא מדעתו כו'. נ"ב פירוש דמסתמא כשהיא כיד אביה פשיטא שתוכל לקבל גט שלא לדעת אביה שהרי אפי' שליח תוכל לעשות בתחלת הבעיא ומהשתא אפי' הוי כחצר אביה תוכל לקבל שלא מדעתו דהא לא קמיבעיא ליה אי כיד אביה כו' אלא לענין שתוכל לעשות שליח משמע דלשאר דינים כגון לקבל שלא מדעתו אין חילוק ואם כן ה"ה חצר אביה ממש אם זרק שם הבעל גט שלא מדעתו דהיינו בעל כרחו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף כא עמוד ב

גמ' והוא ששייר מקום התורף כו'. נ"ב והא דקאמר חתמו פירוש גמרו כמו תורה חתומה ניתנה תוס' לעיל פרק קמא דף ג' בד"ה דתנן אין כותבין במחובר כו':

תוס' בד"ה יצא כו' ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור כו' כצ"ל:

דף כב עמוד ב

תוס' בד"ה והא כו' דאילו חרש וקטן כו' דסלקא דעתיה כו' כצ"ל:

דף כג עמוד א

גמ' אמר רבי אבא כאן הודיעך כו'. נ"ב כמו כאן שנה רבי:

דף כג עמוד ב

רש"י בד"ה לאו משום כו' דתרומה מכן תרימו כו' כצ"ל:

דף כד עמוד א

תוס' בד"ה וכי מטית כו' רב ספרא ורבי חנינא כו' כצ"ל: