כתובות ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה בריך חמש רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה בריך שית לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס שתי יצירות הואי לא דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה אזלינן ומ"ס בתר מעשה אזלינן כי הא דרב יהודה רמי כתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא משבעה ועד שלשים בין אמר להו מחמת הלולא ובין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך אי אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא וכי א"ל מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא ומעיקרא מאימת אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא איני והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין שאני רב פפא דהוה טריח ליה רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך משעת אירוסין אמר קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו לא אסתייע מילתא והדרי בהו רב תחליפא בר מערבא איקלע לבבל בריך שית אריכתא ולית הלכתא כוותיה רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא א"ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין מתניתא קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג איתמר אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין
רש"י
[עריכה]והתקין לו ממנו בנין עד עד. היא הנקבה:
שוש תשיש - לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהלים קלז) תדבק לשוני לחכי וגו':
שמח תשמח - ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ"י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ"ד ב' יצירות הוו אי למ"ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו:
והתקין לו ממנו - מגופו מצלעותיו:
בנין עדי עד - בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב):
עקרה - ירושלים:
ריעים האהובים - החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה:
כשמחך יצירך - כמו ששמחת את אדם הראשון:
בגן עדן מקדם - דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (שם):
משמח חתן וכלה - ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:
בריך חמש - שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא:
בריך שית - יוצר האדם הוסיף:
חדא יצירה הואי - כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור:
שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות:
בתר מחשבה אזלינן - ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין:
מברך שהשמחה במעונו - בתחילת הזימון:
בין אמר להן - לקרואין:
מחמת הלולא - קראתי לכם הלום לסעודה:
מעיקרא - קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה:
מאימתי - הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו:
מכי רמי שערי באסינתא - יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי"א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו:
דהוה טריח ליה - מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה:
איעסק לבריה - שידך לו אשה:
ובריך משעת אירוסין - שהשמחה במעונו:
והדרי בהו - לא נתנו לו האשה:
שית אריכתא - הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך:
ולית הלכתא כוותיה - כדפי' לעיל:
לבי מהולא - לסעודת מילה:
חתנים מן המנין - לקמן מפרש למאי הלכתא:
תוספות
[עריכה]
שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם. פותחת בברוך אע"פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור"ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור"ת דבפרק קמא דברכות (דף יא:) גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע"ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן:
חדא יצירה הואי. צריך לומר דהיינו כמאן דאמר פרצוף אחד מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ובריש פרק שני . דעירובין (דף יח. ושם) משמע בהדיא דלמאן דאמר פרצוף אחד הוה עלה במחשבה להבראות שנים אבל למאן דאמר התם שני פרצופים לא סבירא ליה הכי כך פירש רשב"ם:
רב תנא הוא ופליג. לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר' יוחנן. תנא ופליג יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר (דף סה. ושם) וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
לט א מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י"א, ומיי' פ"י מהל' אישות הלכה ג', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף א':
מ ב מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ז':
מא ג מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ו', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף י"ג:
מב ד מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ה', ומיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ד':
ראשונים נוספים
והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש"י ז"ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים (הרמב"ן. ועי' תוד"ה שהכל) לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור"ח ז"ל (בתוס' שם) כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע"כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ"י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סה, א מדפי הרי"ף), ורש"י ז"ל כן פירש, וכן ר"ח זצ"ל.
וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא (ה"ה) כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו', הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו', והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.
מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו: פירוש, פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה. וכדאמרינא לקמן ע"ב) משכחת לה בפנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא, דבפרק אלו מגלחין (מו"ק כא, א) ואם באו פנים חדשות חוליץ שפירושו דלא הוה תמן מעיקרא כלל, ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבע ברכות, אעפ"י שלא אכל שם עכשיו, וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתוספין שם לשמח את החתן, וכן היא במסכת סופרים (פי"ט הל' יא). ונהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה בלשון הזה כתוב שם, אלמא אין הם תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחתם.
ועכשיו נהגו לברך בששי שהוא ראשון לנשואין במקומותינו, ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסים אותם לחופה, ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא להם, אף על פי שכבר ברכו בששי, סמכו להם לברך בשבת, שאי אפשר שלא יהיה שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות (לעיל ד"ה והוא) אמרו בשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השבת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן, ועוד אמרו בתוספות, דיום שבאו פנים חדשות אפילו בלילה מברכין לילה ויום, ואע"פ שאינו שם עמהם שפנים חדשות באו הלילה פנים חדשות הן לכל אותו היום, ללילה ויום.
ותניא במסכת סופרים (פי"ט הלכה יא), גבי ברכת החודש וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאינו אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) כוס ראשון מברך על מזונו והשני אומר עליו קידוש היום וכו', ואמאי נמרינהו אחד כסא, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואקשינן, והא יו"ט אחר שבת דאמר רבא יקנה"ז, ופרקינן התם קידושא ואבדלתא חדא מצוה היא, אבל בברכת מזון וקדושא תרתי מילי נינהו, והכא נמי ברכת המזון וברכת חתנים תרתי מילי נינהו. וכן ראוי לעשות אלא שלא נהגו.
ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה, ואין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה (כה, ב) חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה. ופסקינן, אין שמחה אלא בחופה, אלמא אין מברכין אלא בחופה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל שבעה ובסופא, שאף הוא מכלל ברכת חתנים הוא, אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחופה. ותדע לך, דהא מברכין אותה כל שנים עשר חודש וקודם כניסה לחופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא. ועוד דאפילו בבי מקולא הוו סברי לברוכי אי לאו דאיכדא צערא לינוקא. ועוד, מדאמרינן ברית שית בריך חמש, שמע מינה דשהשמחה במעונו לאו מכלל ברכת חתנים היא, ומדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא, שמע מינה דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו, אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל, וכן נמי אינו מברך אשר ברא מן הטעם הזה אשר אמרנו.
הא דאמרינן הכא מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו. פירוש: מאן דאמר חדא יצירה הואי סבר זנב היה, ומאן דאמר תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין בעירובין (יח, א). ורש"י ז"ל שפירש כאן בהיפך, אינו נכון. ור"ח ז"ל פירש, חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע, ומר סבר שתי יצירות הוו להו, אחת נוצרה עמו מקדם שבראה ואח"כ ברא לו חוה מצלעו. עד כאן.
מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא: פירוש: והוא שקדשו, אבל קודם אירוסין כלל, לא, דתרי בעינן שקדשו והוא דטריח להו, דלא הדרי בהו.
והא דאמרינן דרב תחליפא בריך שית אריכתא: פירש רש"י ז"ל: שהוסיף בהן דברים, וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות בפרק קמא (יא, א), באחת ארוכה ואחת קצרה, דפירש הוא ז"ל, דאחת ארוכה במילות, וכבר כתבתי שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא, היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה), וכמו שכתוב שם בס"ד.
מאי מברך אמר ר' יהודה שהכל וכו' ברוך יוצר ברוך אשר וכו': הטעם שפותחין בברוך אע"פ שסמוכין לחבירתה וקי"ל דכל ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך כדאיתא בברכות ובערבי פסחים. יש שפיר' דלא אמרינן הכי אלא בסמוכה לחבירתה ארוכה שחותמות בברוך אע"פ שסמוכות אבל אין נראה כן בירושלמי ששם הקשו טעם לברכה קדושה הסמוכה לחבירתה לברכת בורא פרי הגפן ואמרי' שעה היא שאם יהיה אוכל מבעוד יום ובורך בורא פרי הגפן והקשו עוד והרי הבדלה ותרצו שניא היא דר' הי' מפז' רש"י ז"ל פירש הטעם דבהכל ברא לכבודו ברכה באפי נפשיה היא על העם המתאספים למצות והבדלת ברכת חתנים מברכת אשר יצר האדם והיא פותחת בברוך שאלמלא כן היו שתיהן נראות ברכה אחת ולא היה היכר שיהיה שתי היצרות שתי הברכות וגם זה נכון וברכה אשר ברא שפותחת בברוך פירש"י ז"ל וכן ר"ח והריא"ף ז"ל לפי שפעמים אינה סמוכה והוא כשאין שם פנים חדשות וכן עיקר:
ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו שהוא דמות תבניתו של אדם לגבי הקב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי נאמר על צורה בלא גוף ועל שאין לו רשות לעין לתפוס ולראות ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. גרסת רש"י בשמחך יצירך בג"ע מקדם וכן הגירסות ברוב הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב"ם ז"ל גורס מקדם בעדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנגרש מן העדן וישכן מקדם לגן עדן ואע"פ ששם נאמר לגן וכאן בגן שמא יבא האדם לטעות באדם בענין וגם בלשון:
ג"ה ישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים וכן נוהגין אבל הרמב"ם ז"ל גריס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים שאומרים הדיינים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומרים ישמע בערי יהודה ישמע שם הקול בחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ"פ קול השמחה מבפנים. ונהגו לומר ברכות אלו על הכוס ואעפ"כ אם אין שם כוס אינו מעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אע"פ שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לו כנידה מדבריהם כדאי' התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי' לאחר כמה שנים ע"כ וכו' הדברים שאין חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה אא"כ בשעה שהוא לבא עליה. וברך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה ה' של יצירה:
לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הוה ומ"ס ב' יצירות הוה : פירש"י ז"ל מ"ס חדא יצירה היא כמאן דאמר דו פרצופים נבראו שנבראו ביצירה אחד ומ"ס שתי יצירות הם כמ"ד זנב הוא שממנה חוה נבראת שהרי היו בכאן ב' יצירות בזו אחר זו ובתוספות הקשו עליו מדאמרי' פרק עושין פסין בשלמא למ"ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודי"ן דמשמע שני יצירות אלא למאן דאמר חדא יצירה האי מאי וייצר לכך פירש דמ"ד חדא יצירה הוי כמ"ד זנב הוי שלא נבראו מתחלה אלא פרצוף אחד ואע"פ שאח"כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה הוא אלא תולדה ומ"ד ב' יצירות כמ"ד דו פרצופים שנבראת מתחלה ב' יצירות ומיהו לשון יצירה א' וב' יצירות נהלם אחר לפרש"י ז"ל. ויש ליישב פרק עושין פסין לפרושי ה"ק בשלמא למ"ד דו פרצופים היינו דכתיב ויצר יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ"ד וכו' מאי וייצר דהא בשתי יצירות נבראו. והיו יודעים שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושהיו שם החתן והכלה כדאמרינן פרק הישן ובמס' סוכה החתן ושושביניו פטורים מן הסוכה פירש"י וליתבו בסוכה ולחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה פירוש כשיש שם סעודה שאין עושין שמחה בלא סעודה הא וודאי בברכה כדאי' במסכת סופרים וכדכתב לעיל וליתבו בסוכה ולחדו בסוכה אין סוכה אלא במקום חופה ומיהו ה"מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינו מברכת החתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמש ולא בעינא חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאית חתן וכלה אפילו רמי שערי באסינתא ואפילו גבי מהול הא סברי לברוכי. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותי דהא מברכת חתנים היא ובעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס' אומרים דכיון דלא בעי פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא עשרה כדאמרי' בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא הדדי נינהו ובענין זה דליברכו באפשי שמחה בעלמא וכן עיקר ואע"פ שמניתם ברכה אשר ברא בכלל ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמיד קורא ברכת חתנים אלא כשאומרים כל שבעה ברכת חתנים כדאמרינן לעיל מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר ר"י והוא שבאו פנים חדשות והדין רהטא בסוגיא דלעיל דאחד בתולה ואחד אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשובה מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנו לא הוצרכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרם אלא ז' וכדאמרינן בסמוך מז' ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לבד וכן אין לומר ברכת אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אע"ג דליתנייהו לתרוייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרי' מקמה הלולא דמשתמע ליכא אלא ארוס לחוד ואותם שמוליכין לכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום מברכין ברכו' בפנים חדשות ואי לא לא מברכין אלא שהשמחה ואשר ברא ואע"ג דאיכא פנים חדשות וכן עיקר:
כל תריסר ירחי שתא: פי' שעד כאן נמשכת השמחה כדכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת לשמח את אשתו אשר לקח מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה היא ואמרינן נמי אי איתא מחמת הלולא וכו' שמעינן שאין מברכים שהשמח ה במעונו אלא כשעושה סעודת מריעות לחתונה אבל אי לא זימן אדם אלא חתן ובני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי' בתוך ז' וכן הסכימו כל רבותי ועוד הסכימו רבותי הא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמי באסכתא כלומר משיכינו צרכי סעודה דוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא דתרי בעינן קדושין והיא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך בשעת אירוסין קדושין הוה תמן שאין לשון ארוסה בכל התלמוד אלא בקדושין דאידך שדוכין קרי ליה והא דאמרינן קים ליה בגווה דלא הדרי בהו ה"ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דמלהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייע מלתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבוע:
רב תחליפא בריך שית אריכתא : פירש"י ז"ל שהוסיף בהם דברים וחתם בהו ויפה כוון דמשו' תוספות לשון בעלמא לא מקרי אריכתא ולא עוד אלא שלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה"ה שאם לא היה מאריך לא היה לו לחתום בשום קצר שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפרק קמא דברכות רב חביבא אקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משים דטריד בכאן דקדוקי חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן שמחה כיון דאיכא צערא לינוקא ולא מסתברא נהי דלא קבעינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא מ"מ סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל לכנוס שם למצות מילה זהו מותר שלא נאסר לכנוס למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפי' בדוכתיה בס"ד. ויש מלמדין מכאן שבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא והכא שמחה שיצא מכלל נפל ובשם הר"ר טוביה כתבו בתוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר שלשים יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון שהוא כן ה"ה כשהוא חי שלא לתת דבריהם לשעורין ואין זה נכון בעיני כיון דבהא איכא סעודה ובהא ליכא סעודה אין הדברים נתונים לשעורין שהרי כל שאין שם סעודה אין שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שכתבו טעם לדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנאמר בה שמחה כגון ברית מילה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך כדאיתא בפ' התכלת משא"כ בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חכמים ז"ל. והא דאמרינן אין החתנים מן המנין נקט לשון רבים משום חתונת רבות הבאות זו אחר זו וכדאיתא התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל אין לערב ברכה אחת לשני חתנים בבת אחת שאין לערבב שמחה בשמחה וכן קבלתי מרבותי ז"ל:
מאי מברך אר"י שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. פי' תחלה מברך שהכל ברא לכבודו משום דברכת חתנים צריכה עשרה כדכתיב במקהלות ברכו ה' וכתיב ברוב עם הדרת מלך. וזו האסיפה היא על כבודו לברכו ברבים מ"ה מתחיל ומברך שהכל. אח"כ מברך יוצר האדם כנגד יצירה ראשונה שנברא לבדו. אח"כ מברך על יצירת שניהם האיך הפריד לו אשה מצלעותיו ומפני שמאריך דבריו חותם בה. אבל השתים הראשונות שהן קצרות אינו חותם בהן ואע"פ שהיא סמוכה לשלש ראשונות שבירך כבר פותח בה בברוך מפני שהשלש ראשונות פתיחה בברוך יש בהן. אבל חתימה אין בהם ואיזו נקרא ברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחים בה בברוך כשמתחיל לאחרי' כגון ברכות י"ח וברכות ק"ש. אבל הסמוכה לברכה קטנה פותחים בה בברוך כמו שאנו עושים בק' ברכות שאותן שהם קצרות מברכין על כ"א וא' בפתיחה ולא יותר וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות פותח בה בברוך. ואין סמיכות ברכות הקצרות פוטרת מלפתוח בה בברוך. ונ"ל שטועים הם בני אדם שמתחילים מאה ברכות מאלהי נשמה מפני שלא מצינו בשום מקום שיתחיל בברכות בלא פתיחת ברוך. וכך ראוי להתחיל ברוך אשר יצר את האדם בחכמה. ויש בה פתיחה לפניה וחתימה לאחריה. ואח"כ אומר אלהי נשמה וחותם בה בברוך ואינו פותח בה בברוך מפני שהיא סמוכה להו. אח"כ אומר כל הקצרות. ואח"כ אומר המעביר שינה. ופותח בברוך. מפני שסמיכות ברכות הקטנות אינה פוטרתה. ובברכת התורה פותח בה בברוך מפני שלא נתקנה עם סדר ק' ברכות אלא כשצריך ללמוד הילכך יש בה פתיחה. אח"כ מברך שוש תשיש קודם שיברך על שמחת החתן דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ומפני שהיא סמוכה לחתימת אשר יצר אינו פותח בה בברוך. אח"כ אומר שמח תשמח שישמח החתן והכלה כל ימיהם ואין זו שמחת הזיווג ומסיים בה משמח חתן וכלה ואינו פותח בה בברוך מפני שסמוכה היא לחתימת שוש תשיש. אח"כ אומר אשר ברא שהוא שמחת הזיווג וחותם בה משמח חתן עם הכלה ששמחים כשמזדווגים זה עם זה ואע"פ שהיא סמוכה לחתימה הראשונה שלפניה ודין הוא שלא נפתח בה בברוך. אפ"ה מפני שמברכים אותה לבדה בדליכא פנים חדשות הוא פותח בה בברוך:
רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אמר אי איכא פנים חדשות נבריך כולהו. ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא. מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. פי' יומא קמא בין בשעת כניסתן לחופה בין בסעודה מברך כולהו ואין צריך פנים חדשות דהא מכאן ואילך לא הוי אלא בסעודה. א"כ יומא קמא אפילו בסעודה מברך ז' ברכות בלא פנים חדשות. ומכאן ואילך בלא פנים חדשות מברך שהשמחה במעונו בברהמ"ז ואשר ברא שהוא עיקר ברכת החתונות בסוף ברהמ"ז. מז' ועד ל' בין אמר מחמת הלולא בין לא אמר מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו. פי' אבל לא אשר ברא שהוא ברכת החתונות. וכיון שעברו ז' ימי חתונות אינו ראו לברכם. מכאן ואילך אי אמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא. וכי אמר מחמת הלולא עד אימת. א"ר פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא. מעיקרא מאימת א"ר פפא מכי רמו שערי באסותא פי' כיון שמשליך השעורים בגיגית לעשות מהן שכר לצורך הסעודה אבל לא משעת אירוסין:
רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא בריך משעת אירוסין. אמר קים לי בגווייהו דלא הדרי ביה ולא אסתעייא מילתא והדרי ביה:
רב תחליפא איקלע לבבל בריך שית אריכתא. פי' הוסיף דברים על שהכל ועל יוצר האדם. והאריך בהן וחתם בהם ופסיק תלמודא ולית הלכתא (כסתם) [כוותיה]:
רב חביבא איקלע לסעודת המילה בריך שהשמחה במעונו ופסיק תלמודא ולית הלכתא [כוותיה] משום דאית ליה צערא לינוקא. אר"י אמר ר"י מברכין ברכת חתנים בעשרה כל ז'. וחתנים מן המנין ברכת אבלים כל ז' ואין אבלים מן המנין. והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים ברכת רחבה פי' היו מברין את האבל ברחובה של עיר ומברכין שם כנגד השם וכנגד אבלים וכנגד המנחמים וכנגד כל ישראל כדמפרש בגמרא וצריכה עשרה ובאותן יו"ד אין אבלים מן המנין כברכת המזון כגון ג' לזימון ויו"ד לאלהינו:
מאי מברך אמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו — כתבו התוס' וזה לשונם: "שהכל ברא לכבודו" ו"יוצר האדם" פותחות בברוך, אף על פי שכל אחת סמוכה לחברתה, כיון דקצרות הן, אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת. וכן "אשר יצר", אם לא היה פותח בברוך, היה נראה שהיתה מתחלת מ"ברוך יוצר האדם אשר יצר". אבל "שוש תשיש" שהוא אחר ברכה ארוכה, אין צריך לפתוח בברוך כו', עד כאן. ולשונם מגומגם, דמשמע דקשיא להו אתרווייהו, א"שהכל ברא לכבודו" וא"יוצר האדם", אמאי פתחי בברוך. וקשיא, דאברכת "אשר ברא" מאי קשיא להו? והא תחילת הברכות היא. ודוחק לומר דמשום דמסדרי להו על הכוס ומתחלי לברך "בורא פרי הגפן" קרי ל"שהכל ברא" נמי סמוכה ל"בורא פרי הגפן". חדא, דאין הכוס מעכב, וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק י מהלכות אישות, דהא אמרינן לקמן: בריך שית בריך חמש. וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וזה לשונם: ברכת חתנים נקרא הששה ברכות שהוזכרו למעלה. וההמון קוראים אותן "שבע ברכות", מפני שמונים מכללם ברכת "בורא פרי הגפן", עד כאן. וכיון דלפעמים לא מברכי לה אכסא, שפיר פותח ב"ברוך" דומיא ד"אשר ברא". ועוד, שכתבו התוספות שכל אחת סמוכה לחברתה, אלמא דכל אחת מעכבת לחברתה מלפתוח ב"ברוך", ואין עניין לברכת "בורא פרי הגפן" הכא כלל. ומיהו יש אומרים דברכת הכוס מעכב, כמו שכתב בעל הטורים ז"ל באבן העזר. ומכל מקום קשיא אידך קושיא דאקשינן מלשון התוס'. ודע, שכתב הרב ז"ל בפירושו על ההלכות, דאפילו לימא דכל סמוכים אפילו למטבע אינן פותחות ב"ברוך", היינו טעמא דהני, משום ד"יוצר האדם" לא מקריא סמוכה, לפי שהיא התחלת ברכת הזיווג, ד"שהכל" לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל, ו"אשר יצר", כיון דברכה זו ושלפניה תרווייהו מעין יצירה נינהו, אילו לא היתה פותחת ב"ברוך" היה הכל דומה ברכה אחת, וחכמים ראו לעשות ב' ברכות, משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו, כמאן דאמר זנב היה, עד כאן. ולכך הקדימו התוס' ואמרו דתרווייהו הני תרי סמוכה לחברתה מיקרו, פירוש, מעניין הזיווג, "שהכל ברא" אינו מעניין אסיפת העם כלל כמו שכתב רש"י ז"ל. ומעתה הוצרכו לתרץ, דהיינו טעמא ד"יוצר האדם" פותחת בברוך משום דקצרות הן, פירוש, הן מצד שהברכה הראשונה קצרה, הן מצד שהיא עצמה קצרה היא, לכך הוצרך לפתוח ב"ברוך". וברכת "אשר יצר", אף על גב דהיא עצמה ארוכה היא, מכל מקום כיון דסמוך לקצרה, בעינן לפתוח בה ב"ברוך" כדי שלא תראה כברכה אחת. נמצא שלא בחרו ממה שכתב רש"י ז"ל כי אם התירוץ דברכת "אשר ברא", ודלא כהר"ן ז"ל שבחר מפירוש רש"י ז"ל נמי מאי דפירש בברכת "שהכל ברא לכבודו" וכדכתיבנא, כן נראה לי. ודע, שבתוס' כתב יד, אף על פי שכל אחת סמוכה לחברתה, כיון דקצרות כו'. ובתוספות הדפוס כתוב: דכיון כו', ואינו מתיישב, והנוסחא האמיתית היא: וכיון כו', ודוק ותשכח.
וזה לשון שיטה ישנה: שהכל ברא בכבודו — והך ברכה היא להקב"ה על אסיפת העם, שנאספין שם לכבוד הקב"ה. ואם תאמר: אם כן, אמאי אין מברכין אותה בבית האירוסין? דהא התם נמי נאספין העם. ויש לומר, דלא עבדינן האי ברכה אלא באסיפת שמחה, ואכתי לא הויא השמחה עד שעת הנישואין. עד כאן:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה: ברכת אירוסין אינה צריכה עשרה, שלא אמרו אלא ברכת חתנים, וברכת חתנים וברכת אירוסין לחוד. וכתב הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל: וראיה לדבר, מדחזינן בגמרא שנחלקו האמוראים, שיש מי שלא היה חותם בברכת האירוסין ויש מי שהיה חותם, ומאן דלא חתים מדמי ליה לברכת הפירות וברכת המצוות, ומאן דחתים מדמי ליה לקידושא. ומדחזינן דמדמי ליה תלמודא לברכת המצוות וקידושא ואבדלתא, שמעינן דכי היכי דבהני לא בעינן עשרה, הכי נמי בברכת אירוסין לא בעינן עשרה. מפי מורי הרב נר"ו, עד כאן. ולהאי סברא אין כאן קושיא מעיקרא, דכיון דלא בעינן עשרה, אין כאן אסיפה ופרסום. ומיהו הרא"ש העלה בפסקיו, דבעינן עשרה בברכת אירוסין כברכת חתנים.
עוד כתוב בשיטה ישנה: "יוצר האדם", האי ברכה נמי שבח הוא להקב"ה על בריאת האדם. והני תרתי אין חותמין, לפי שהן מטבע קצרה. ואחר כך "אשר יצר את האדם". והני ג' ברכות הם על דרך הפסוק: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו", "שהכל ברא לכבודו". "יצרתיו", "יוצר האדם". "אף עשיתיו", "אשר יצר את האדם". והאי ברכה ד"אשר יצר" היא כנגד חוה שברא הקב"ה לאדם, וממנה יצאנו כולנו. ומצינו "אדם" שרוצה לומר האשה, דכתיב: "וכל נפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר" וגו' (ע"פ במדבר לא לה עיי"ש). והאי ברכה פותחת בברוך, ולא מקריא ברכה הסמוכה לחברתה להני דלעיל; דהני דלעיל הם מטבע קצר, ומטבע קצר במטבע ארוך לא הוי סמוכה לחברתה. ואף על גב דחזינן בברכת התורה דאמרינן "לעסוק בדברי תורה", דהוא מטבע קצר, והדר אמרינן "והערב נא" דלא מתחיל בברוך, אלמא מטבע ארוך במטבע קצר הויא סמוכה לחברתה? ויש לומר, התם היינו טעמא דמקריא סמוכה לחברתה, מפני שהכל עניין אחד, שכל הברכות ברכת התורה הם; אבל הני דהכא, הראשונות הם עניין הודאה, ו"אשר יצר" תחילת הזיווג, לא מקריא סמוכה לחברתה. אבל ארוך בארוך, אפילו לא הוו עניין אחד מקרי סמוכה לחברתה. וכי אמרינן ד"אשר יצר" הוא מעניין הזיווג, לאו זיווג ממש קאמרינן, דלקמן אצטריך לן למימר דאכתי לא איירי מזיווג, אלא כיון דאיירי באשה, זיווג מקרי.
והד' מברכינן שוש תשיש, והיא סמוכה ל"אשר יצר", לפיכך אינה פותחת בברוך. והוא מעניין ירושלים, שאנו מזכירין בה, כדכתיב: "אם אשכחך ירושלים" וגו' (תהלים קלז ה). ולפיכך אין מזכירין אותה בתחילת הזיווג, דעד השתא לא איירי בזיווג, אלא משבחין להקב"ה שברא איש ואשה. ואף על גב דלעיל קרינן "אשר יצר" עניין הזיווג, הרי פירש רש"י דלאו זיווג ממש הוא אלא הכנת הזיווג נזכרת בה, כדקרינן: "והתקין לו ממנו בניין עדי עד", שאינו אלא הכנה בעלמא. אי נמי אמרינן ד"אשר יצר" הוא מעניין הזיווג, והאי דלא הוי ברכת ירושלים קודמת ל"אשר יצר", משום דלא מדכרינן שמחה בההיא ברכה ד"אשר יצר"; אבל בברכות שהן אחר בונה ירושלים, בכולהו מדכרינן בהו שמחה, וכן הדין שתהא ברכת ירושלים קודמת לברכות של שמחה, וכן כתיב: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ומשמע בראש כל ברכות שלה.
והדר מברכינן "שמח תשמח", והיא סמוכה, והיא מעניין זיווג האדם וחוה.
וחותם: "ברוך... משמח החתן עם הכלה". ולהכי אמר הכא: "עם הכלה", שעל החתן והכלה של עתה קאמר; אבל לעיל בברכת "שמח תשמח", דחתים "חתן וכלה", משום דעל אדם וחוה קאמר, חתן וכלה שהיו כבר. ורש"י ז"ל פירש לעיל, דמשום הכי אמרינן "משמח חתן וכלה", משום דלאו בשמחת חתונה אנו אומרים, אלא תפילה היא שישמחם המקום בהצלחה כל ימיהם, לפיכך אין לחתום בה "משמח חתן עם הכלה", אלא ברוך המשמחם שניהם כל ימיהם בסיפוק מזונות וכל דבר.
ובאחרונה הוא שבח כו' "אשר ברא", משום הכי פותחת בברוך, כיון דאיכא זימנין דלא סמוכה לברכה אחריתי, כגון מיום ראשון ואילך היכא דליכא פנים חדשות, כל שעתא נמי כשאינה סמוכה לחברתה דמי, והיינו טעמא נמי ד"אשר בחר בנו" כו' דברכת התורה, דאף על פי שהיא סמוכה ל"הערב נא", כיון דאיכא זמן דלאו סמוכה לחברתה, כגון הקורא בתורה בציבור, לאו סמוכה לחברתה מיקרי. עד כאן לשון שיטה ישנה:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: כתב הרב רבינו מאיר הלוי ז"ל: ומסתברא דהיינו טעמא דתקון הני ברכתא כולהו בברכת חתנים, דמשום כל חתן וכלה מעין זיווג ראשון דאדם הראשון הוא, דאמטו להכי תקינו ברכה לזיווג ראשון מקמי ברכת זיווג דחתן וכלה. וכיון דתקינו ברכה לזיווג ראשון, דמיירי במעשה בראשית, תקינו ברכה לקמי אכוליה מעשה בראשית, שכל מה שברא המקום לא ברא אלא לכבודו. אי נמי להזכיר סיבת הזיווג, שהוא עיקר יצירת האדם, עולם התחתון, שלא נברא אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח), וזהו כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו, כעניין שנאמר: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג ז).
והדר מברכינן שתי ברכות: חדא לעיקר ברייתו של אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע, ואחר כך נשתנית ברייתו מכמות שהיתה קודם לכן.
והדר מברכינן ברכה שלישית, כנגד שמחת ירושלים העתידה, שנמשלת לזיווג חתן וכלה, כעניין שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיהו סב ה). והא דנקט "בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה", משום רישיה דקרא, דכתיב: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך", וכתיב: "רני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה" (ישעיהו נד א). והיינו דאקדמוה מקמי זיווג דחתונה, משום דכתיב: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ואיכא למימר נמי דעיקר האי ברכה דשמחת ירושלים משום האי קרא אתקן.
והדר תקון שתי ברכות כנגד זיווג החתן עם הכלה ושמחתן. אלא שהברכה ראשונה תיקנוה דרך בקשה, לבקש רחמים על החתן ועל הכלה, לשמחם בזיווגן ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זיווג ראשון דגן עדן. והשניה גם היא כנגד שמחת הזיווג, אלא שתיקנוה דרך שבח והודאה למקום על יצירת היצירה והזיווג בעולם לשעבר, ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים. וחותם בשמחת הזיווג שפתח בה. ואף על גב דהני תרתי ברכתא כנגד שמחת הזווג איתקין, היינו טעמא דחתים בקדמיתא מינייהו "משמח חתן וכלה", ובבתרייתא "משמח החתן עם הכלה", משום דקמייתא דאיתהון דרך בקשה ובעידן רחמי, אתרווייהו בעינן, ואמטו להכי מברכינן "משמח חתן וכלה", דאי הוה מברכינן "עם הכלה" – לא הוה משמע שמחה אלא גבי חתן שישמח בכלה, או כל ימי זיווגו עם הכלה, ואין במשמע לשמח אלא שמחת החתן לבדו ששמח על עסקי הכלה, דכי כתיבא שמחה גבי חתן כתיבא, דכתיב: "ומשוש חתן על כלה". ועוד, משום סירכא דבתולתא דאית לה צערא. הדין הוא טעמא דסברא דהני ברכתא.
ועוד כתב: טעמייהו לעניין פתיחה וחתימה, תרתי קמייתא פתח בהו ב"ברוך" ולית בהו חתימה, דמטבע הכי הוא. שלישית פותח בה ב"ברוך" וחותם בה ב"ברוך". פותח בה ב"ברוך" מאי? ברכה הסמוכה לחברתה היא? דכי אמרינן ברכה הסמוכה לחברתה, היכא דקמייתא אית בה חתימה, דחתימה דקמייתא הויא פתיחה לבתרייתא; אבל הכא, דתרתי בתרייתא לית בהו חתימה, בעי פתיחה לשלישית, דהא לאו סמוכה לברכת חברתה היא. וחותם בה ב"ברוך", דכיון דצריך לחתום בה שתי יצירות, נפיש להו דיבורא ובעי פתיחה וחתימה.
רביעית, אף על גב דמטבע ארוך הוא, הויא ברכה הסמוכה לחברתה ולא בעי פתיחה; אבל חתימה ודאי בעיא, וכן אתה אומר בחמישית. אבל שישית, כיון דזמנין דבעיא בפני עצמה, בעיא פתיחה וחתימה. עד כאן לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: וטעם של ברכות הללו, בברכת "אשר ברא" ו"יוצר האדם" ו"אשר יצר", שהן פותחות בברוך אף על פי שהן סמוכות, משום ד"אשר ברא" פעמים שאינה סמוכה לחברתה, כגון דליכא פנים חדשות. ו"יוצר האדם", משום דהוי מטבע קצר, וכיון דליכא חתימה, לא סגיא בלא פתיחה. ו"אשר יצר" נמי פותח בברוך, כדי לחלק בין יצירה ליצירה, שלא תיראה כברכה אחת. עד כאן:
והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו: וששאלת, מכדי קיימא לן דבכל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך" וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת הפירות וברכת המצוות וברכה הסמוכה לחברתה, יש מהן פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", ויש מהם חותם ואינו פותח. וכיון שכן, היכי מברכינן "ברוך אשר ברא", שהיא פתוחה בברוך, לאחר "שמח תשמח", שהיא ברכה שיש לה חתימה, שהרי חותם "ברוך משמח ציון בבניה"? והנה ברכה סמוכה לחברתה, היא ואמאי פותחין בה ב"ברוך"? ועוד, הא דמברכינן "ברוך אשר יצר" כו', אמאי פותחין בה ב"ברוך"? והא סמוכה היא ל"ברוך יוצר האדם".
תשובה: יש מי שאומר, דהיינו טעמא דפותחין ב"ברוך" ב"אשר ברא", משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות. ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לעניין "אשר יצר", דהיינו טעמא שפותחין בה ב"ברוך", משום שהיא ברכה דרבנן, וקיימא לן דברכה דרבנן פותחין בה ב"ברוך" ואף על פי שהיא סמוכה לחברתה. וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן, מדאמרינן: לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דרבי שמעון בריה ובריך חמש, כלומר, לא בריך "אשר יצר את האדם בצלמו", אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה, דטעמיה דלוי דלא בריך "אשר יצר", לא משום דסבר דרבנן היא, דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה. אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי, אי נמי בתר מעשה אזלינן, אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי, אי נמי בתר מחשבה אזלינן, הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר, ששתי ברכות אלו: "ברוך יוצר האדם" ו"ברוך אשר יצר", כיון ששתיהן על עניין אחד הן, שהרי שתיהם על היצירה הם, נמצאו כאילו ברכה אחת הם, ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם עניין בפני עצמו, אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא, שהרי עניין אחד יש להם, הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר: תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה ל"שהכל ברא לכבודו", שהיא פתוחה בלא חתימה, ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה? יש לומר, אף על גב ד"יוצר האדם" ו"אשר יצר" כברכה אחת חשובין, מכל מקום, כיון שהוצאנו אותה בלשון שתי ברכות, הרי "יוצר האדם" הפסיק בין "שהכל" ל"אשר יצר". וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בעניין "אשר יצר", אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. עד כאן לשון הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובה:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ורבינו חננאל ז"ל כתב, דברכת יצירה פותחת ב"ברוך", דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, עד כאן. ונראה שדעתו ז"ל לומר, כיון דללוי מגרעינן לה, הוי לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. עד כאן:
ג"ה: אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו — פירוש, בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם, כי לגבי קב"ה אומר "צלם", שהוא לשון הראוי להיאמר על צורה בלא גוף, ועל דבר שאין רשות לעין לשלוט לתפוס מראות. ועל האדם שהוא גוף אומר "תבנית", שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני, כדכתיב: "תבנית כל רומש באדמה" (דברים ד יח). הריטב"א ז"ל:
וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד ן' אבי זמרא ז"ל וזה לשונו: יש לדקדק, דבשלמא "צלם" הוי מלה דקה, אבל "תבנית" היא מלה גסה ולא שייך לאומרה אלא בדבר חומרי, לא בהקב"ה. לכך יש מי שמחק הגירסא. ויש ליישב דברי רבינו: תבניתו – על האדם חוזר, כלומר: ובצלם דמות הבורא יתברך תבניתו של האדם, עד כאן. ואף על פי שיש קצת חילוק ביניהם בפירוש הברכה, הכל עולה לעניין אחד:
ג"ה: ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, וכן נוהגין. אבל הרמב"ם גורס: ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים. ואומרים הדייקנים שזה הלשון מתוקן יותר, כי כשאומר ישמע בערי יהודה, אולי ישמע שם הקול מבחוץ; אבל כשאומר ישמע מערי יהודה, על כל פנים קול השמחה מבפנים. ונהגו העם לומר ברכות אלו על הכוס, אף על פי שאין שם כוס אינו מעכב, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אף על פי שלא בירך ברכת חתנים, אלא שהיא אסורה לבעלה כנדה מדבריהם, כדאיתא התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם ז"ל: נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הרי היא נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה שנים, עד כאן. ונראין דבריו שאינו חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה, ואחר כך בשעה שרוצה לבא עליה. הריטב"א ז"ל:
בריך שית — כתב רש"י ז"ל: "יוצר האדם" הוסיף. ואזיל לשיטתיה ז"ל, שכתב לעיל שהסדר מתחיל מ"אשר יצר", הילכך כולי עלמא מברכין "אשר יצר", וב"יוצר האדם" הוא דפליגי. אבל לעיל כתב בתשובת הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל, דבברכת "אשר יצר" הוא דפליגי, דמאן דבריך חמש לא הוה מברך "אשר יצר", ומאן דבריך שית בריך לה. ואזיל לשיטתיה ז"ל דמשני שנוייא אחרינא בטעם פתיחת ברכות אלו, והסדר מתחיל מברכת "שהכל ברא", הילכך השניה היא הנוספת ובה פליגי. והכין יש לפרש לשיטת התוספות ז"ל, כן נראה לי:
והריטב"א ז"ל כתב בסתם: בריך חמש — פירוש, שלא בירך אלא ברכה אחת של יצירה. עד כאן:
לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חדא יצירה וכו' — פירוש, ואילו התם בעירובין לא שמעינן דפליגי בה כי אם רב ושמואל לבד. דמר סבר חדא יצירה הואי וכו' — פירש רש"י ז"ל: מר סבר חדא יצירה הואי, כמאן דאמר: דו פרצופין היו, שנבראו ביצירה אחת. ומר סבר ב' יצירות היו, כמאן דאמר זנב היה, שממנה נבראת חוה, שהרי היו בכאן שתי יצירות בזו אחר זו. פירוש: ומאן דבריך חמש, כמאן דאמר חדא יצירה, דהיינו מאן דאמר: דו פרצופין; ומאן דבריך שית, כמאן דאמר שתי יצירות, דהיינו מאן דאמר: זנב היה. והקשו עליו מדאמרינן בפרק עושין פסין: בשלמא למאן דאמר: דו פרצופין היו, היינו דכתיב "וייצר", כלומר: בשני יודין, דמשמע ב' יצירות; אלא למאן דאמר: חדא יצירה הואי, מאי דכתיב "וייצר"? אלמא דמאן דאמר פרצוף הוא ניהו סבירא ליה ב' יצירות, ומאן דאמר זנב הוא ניהו דאמר יצירה א'. ורש"י ז"ל כתב התם בפרק עושין פסין וזה לשונו: הכי גרסינן: היינו דכתיב "וייצר" בתרי יודין, דמשמע ב' יצירות. פירוש, מדכתיב "וייצר" בשתי יודין משמע דבחדא נוצרו, ולאו היינו שתי יצירות, אלא מאי דאמרינן הכא "שתי יצירות" על כרחך כמאן דאמר זנב, ואין כאן קושיא כלל. ומיהו אכתי קשיא, דקאמר בתר הכי: דכולי עלמא חדא יצירה הואי, מר סבר: בתר מחשבה אזלינן; ובפרק עושין פסין משמע בהדיא, דלמאן דאמר: פרצוף אחד היה, עלה במחשבה ליבראות שנים, אבל למאן דאמר דדו פרצופין לא סבירא ליה הכי. ויש לתרץ, דאיברא ודאי דהתם הכי קאמר: בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב: "זכר ונקבה"; אלא למאן דאמר זנב, מאי "זכר ונקבה בראם"? לכדר' אבהו, דר' אבהו רמי: כתיב וכו' בתחילה עלה במחשבה וכו', ומשמע לכאורה כדכתיבנא. ומיהו יש לפרש, דמאן דפריך: בשלמא למאן דאמר וכו', אכתי לא ידע מילתיה דר' אבהו, והתרצן חידש לו הא דר' אבהו רמי, כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: "בצלם" וגו' "ברא אותו", פירוש, דמכח קושיא אחריתי צריכין אנו לומר דבתחילה עלה במחשבה להבראות שנים, והלכך לכולי עלמא יש לומר כן, והא דר' אבהו מוסכם לדברי הכל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד. בעירובין בפרק עושין פסין. וקשה קצת, למה ליה לרש"י ז"ל לאורויי עוד מקום? דהא כיון דכתב ז"ל: חדא יצירה הואי. כמאן דאמר בעירובין וכו', וכאן הזכיר הפרק ולעיל לא הזכיר כן, אלא לומר דמימרא דר' אבהו אינו מימרא נמשכת בתר פלוגתא דפרצוף וזנב דפליגי בהכי, אלא הויא ליה כמימרא באפי נפשה שם בעירובין פרק עושין פסין, ולדברי הכל, ודוק וקל להבין. כן נראה לי.
ואם תשאל: ולמה ליה לתלמודא למימר, דכולי עלמא חדא יצירה הואי וכו', כיון דלכולי עלמא היא ההיא דר' אבהו דבתחילה עלה במחשבה וכו'? הכי נמי הוה מצי למימר איפכא, דכולי עלמא שתי יצירות הוו, ומשום הכי אין לברך שית, דמה שאחר כך נבראת חוה מן הזנב, לאו יצירה חשיבה כדי לחדש עליה ברכה באפי נפשה, אלא דבהכי פליגי, דבתחילה שנים עלו במחשבה ונברא אחד, מר אזיל בתר מחשבה ומר אזיל בתר מעשה. תשובתך: פשיטא ליה לתלמודא, דאי הוה סבירא ליה למאן דבריך שית דב' יצירות הוו, תו לא הוי צריך מידי ולא הויא תליא פלוגתייהו בההיא דמחשבה כלל.
ומיהו התוספות כתבו איפכא, דמאן דאמר חדא יצירה היינו מאן דאמר פרצוף אחד הואי, ומאן דאמר שתי יצירות היינו מאן דאמר דו פרצופין, ומשמע ליה משמעות לשון איכא בינייהו בין רש"י והתוס'. ומיהו לדעת התוספות נמי, מאן דבריך שית היינו כמאן דאמר פרצוף אחד הוא, ומאן דבריך חמש היינו כמאן דאמר דו פרצופין, דאין סברא לומר דמאן דבריך שית היינו כמאן דאמר דו פרצופין ומאן דבריך חמש כמאן דאמר פרצוף אחד, דאדרבה איפכא מסתברא, דמאן דאמר דו פרצופין, למה ליה לאפלוגינהו משתי יצירות בשתי ברכות, כיון דבחדא נוצרו? אלא ודאי לדעת התוספות ז"ל, הכין הוא פירושא דשמעתא, דמר סבר חדא יצירה הואי, פירוש: חדא יצירה הואי מתחילה ושוב נעשה היצירה האחרת, ולהכי בריך שית; ומר סבר: שתי יצירות הוו מעיקרא, ולהכי בריך חמש. ואם תאמר: למה ליה למינקט האי לישנא, דמשמע הפך כוונתו? דמשום דחדא יצירה הואי משמע דאין לברך אלא חמש, ומשום דשתי יצירות הוו משמע דיש לברך שית. ויש לומר, דהא כתיבנא לעיל, דלשיטת התוספות ז"ל יש לפרש, דבברכת "אשר יצר" הנוספת הוא דפליגי הני אמוראי, ודלא כפירוש רש"י ז"ל כדכתיבנא. והילכך הכי קאמר: מר סבר: חדא יצירה הואי מעיקרא, וכיון שכן, מאי דבריך מתחילה "יוצר האדם", כנגד אותה יצירה לבדה היא, ובעי לברוכי עוד "אשר יצר" כנגד היצירה השניה; ומר סבר: שתי יצירות הוו מעיקרא, וכיון שכן, ברכת "יוצר האדם" דבריך מעיקרא, נכללו בה שתי היצירות, ומעתה למה ליה לברוכי עוד "אשר יצר"? כן נראה לי:
אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שלא פירש כן שיטת התוס' ז"ל, וזה לשונו: והתוס' פירשו, דמאן דאמר: חדא יצירה הואי, כמאן דאמר זנב היה, שלא נברא מתחילה אלא פרצוף אחד, ואף על פי שלאחר כך נבראת חוה מן הזנב, ההוא לאו יצירה היא אלא תולדה. ומאן דאמר שתי יצירות, כמאן דאמר דו פרצופין, שמתחילה נבראת שתי הצורות. ומיהו לשון "יצירה א'" ו"ב' יצירות" הולם יותר לפירוש רש"י ז"ל. ויש ליישב לשון פרק עושין פסין לפירושם ז"ל, דהכי קאמר: בשלמא למאן דאמר: דו פרצופין הוו, היינו דכתיב: "וייצר", אחר שעלתה לשתים. אלא למאן דאמר זנב, מאי "וייצר"? דהא בב' יצירות נבראו. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן הכא, מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו, פירוש, מאן דאמר: חדא יצירה הואי, סבר זנב הוא, ומאן דאמר: תרתי יצירות הוו, קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין. ורש"י ז"ל שפירש כאן בהפך אינו נכון. ורבינו חננאל ז"ל פירש: חדא יצירה הואי, חוה לבדה הנוצרה מן הצלע. ומר סבר: שתי יצירות הוו להו, חדא נוצרה עמו מקדם כשנברא, ואחר כך ברא לו חוה מצלעו, עד כאן. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: פירש רש"י ז"ל, דמאן דסבר דחדא יצירה הואי, סבר לה כמאן דאמר דו פרצופין, ומאן דאמר דשתי יצירות הוו, סבר לה כמאן דאמר: זנב היה וממנה נבראת. ותימה, דהא התם מקשינן למאן דאמר זנב הוה, קרא דכתיב "וייצר" בשני יודין, ומאי דכתיב "זכר ונקבה בראם", וניחא למאן דאמר דו פרצופין? ויש לפרש, דהא דקאמר: "היינו דכתיב וייצר", כלומר, שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתים. אלא למאן דאמר זנב היה, מאי "וייצר"? שלא היה תחילה אלא יצירה אחת בלבד. ומיהו בסוף, למאן דאמר זנב היה, חשיבי שתי יצירות, דשתי יצירות חלוקות היו; ומאן דאמר: דו פרצופין, לא חשיבא אלא יצירה אחת. ומחוורתא איפכא. עד כאן:
כתב הריטב"א: והוי יודע, שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה, ושיהו שם החתן והכלה, כדאמרינן בפרק הישן. ומיהו הני מילי לעניין ברכת חתנים; אבל לעניין "שהשמחה במעונו", אינה מברכת חתנים, ולא מנו אותה עמהם, כדאמרינן: בריך שית... בריך חמשה, ולא בעינן חופה, דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאיכא חתן וכלה, מכי רמו שערי באסינתא, ואפילו בבי מהולא הוו סברי לברכה. ולענין ברכת "אשר ברא" היכא דליכא פנים חדשות, דעת רבותינו הוא דהיא מברכת חתנים היא, והלכך בעיא עשרה ובעיא חופה. אבל בתוס' אומרים, דכיון דלא בעיא פנים חדשות, אף היא לא בעיא חופה ולא בעיא עשרה, כדאמרינן בסמוך: מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא, אלמא כהדדי נינהו בעניין זה דלתמני דאפושי שמחה בעלמא. ונראה, אף על פי שמנו ברכת חתנים, ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה, אין התלמוד קורא ברכת חתנים אלא כשאומר כל ז' ברכות, וכדאמרינן: "ברכת חתנים כל ז', אמר ר' יהודה: והוא שבאו פנים חדשות", והכין ריהטא סוגיין דלעיל דאחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, הלכך נהי דברכת "אשר ברא" חשיבא מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנה, לא הצריכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות, כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות. ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרו אלא עד ז', ודאמרינן בסמוך: "מז' ועד ל' מברך שהשמחה במעונו", כלומר שהשמחה במעונו לחוד. וכן אין לומר "אשר ברא" אלא כשיש שם חתן וכלה, אבל "שהשמחה במעונו", אף על גב דלית להו לתרווייהו כחדא, כיון דאיכא חדא מנייהו, וכדאמרינן לה מקמא הילולא, דמסתמא ליכא אלא ארוס לחוד. ואותן שמוליכים הכלה ממקום למקום, אי איכא חופה בדרך במקום לינה, מברכים ז' ברכות בפנים חדשות, ואי לא, לא מברכים אלא "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא" אף על גב דאיכא פנים חדשות, וזה נראה נכון ועיקר. עד כאן:
אפושי שמחה בעלמא — מדאמרינן: מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא, ואמרינן נמי: אי אתו מחמת הילולא וכו', שמעינן שאין מברכין "שהשמחה במעונו" אלא כשעושה סעודת מרעות לחתנותו, אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו, אינו מברך כלום, ואין אומרים "אשר ברא" אפילו תוך ז', וכן הסכימו כל רבותי. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: מצאתי בתשובה, שאלה: שבע ברכות של חתן, מברכין מחופה ואילך. וחופה הוא לשון שחופה אותה ונכנסה בבית החתן. משבעה ועד תלתין, מברך "שהשמחה במעונו". וכן נמי הא דאמרינן: מעיקרא מאימת? יש מפרשים, "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא" תרווייהו שייכי בהדי הדדי, דמשבעה ועד תלתין מברך "שהשמחה במעונו" ומברך "אשר ברא". וג' זמנים שנתנו חכמים בדבר כך הם: יומא קמא מברך כולהו, בין איכא פנים חדשות בין ליכא פנים חדשות. מיומא קמא ועד שבעה, אי איכא פנים חדשות מברך כולהו, ואי לא, לא מברך אלא "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא". מז' ועד תלתין, אף על גב דאיכא פנים חדשות, לא מברך [צ"ל אלא] "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא". ויש מי שאומר, דמשבעה ואילך לא מברכין "אשר ברא", דבגמ' לא אשכחן ברכת חתנים אלא כל שבעה בלבד, ומכל מקום שמחה איכא. וכן נראה, ד"השמחה במעונו" לאו ב"אשר ברא" תליא מילתא, דהא מעיקרא מכי רמו שערי באסינתא, דלא מברך "אשר ברא" וכו' "חתן וכלה" וכו', דהא אכתי לאו חתן הוא, ומברך "שהשמחה במעונו", דמכל מקום איכא שמחה. ועוד, חזינן דרב פפא סבר לה לברוכי בברכת מילה "שהשמחה במעונו", ואף על גב דלא שייך ביה אשר ברא. עד כאן:
משבעה ועד תלתין בין דאמר ליה וכו' — פירוש, כשהוא אומר לחברו: בא עמי לבית המשתה, בין אמר: מחמת חופתי, בין לא אמר לו "מחמת חופתי", מברך "שהשמחה במעונו", דמסתמא מחמת הילולא. עד אימת — פירוש, עד אימת סומכין על דבריו, שהוא אומר: מחמת הילולא אתה קורא לי, ומברכין "שהשמחה במעונו". בפרושי הגאונים ז"ל:
עד תריסר ירחי שתא — שעד כאן נמשכת שמחת החתן, דכתיב: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד ה). הריטב"א ז"ל:
מברך שהשמחה במעונו — לשון ברכה זו, כלפי הבורא אמר, ורצה לומר: נברך לבורא שהשמחה שלימה במעון שלו, שאין לו לא עצב ולא דאגה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל.
וכתוב בפירושי הגאונים ז"ל: נראה בעיני, דהא דנקט "מעון" טפי מ"שחק", לפי שהיו מלאכי השרת במעון, והיו מביאין לאדם סעודתו ביום שמחתו שנשא חוה, כדאמרינן בחגיגה בפרק אין דורשין: "מעון, שבו היו מלאכי השרת", לכך כשנושאין את האשה אומרים שהשמחה במעונו. כך שמעתי וכך מצאתי בפירושי הגאונים:
ומעיקרא מאימת — איכא דדייק ואמרי, דכי אמרינן: מעיקרא מאימת? מכי רמו שערי כו' מברכין "שהשמחה במעונו", דווקא שיאכלו בבית שיעשו בו החופה, דקיימא לן: אין שמחה אלא במקום החופה, וכן אמרינן בפרק הישן. ואית דאמרי, דכי אמרינן דאין שמחה אלא במקום חופה, דווקא אחר שנעשית החופה, אבל קודם שנעשית, בכל מקום מחמת הילולא הוי ומברך "שהשמחה במעונו". ומחזי נמי, דכי מברכין "שהשמחה במעונו", דווקא כשהחתן מיסב עמהם. ואיכא דבעי, אמאי לא מברכינן השתא "שהשמחה במעונו" קודם נישואין בליל ששי בסעודה? דהא במילה, אי לאו משום צערא דינוקא הוה אמרינן לה, דכל כנופיא של שמחה היא. ויש לומר, התם איתעבידא מצוה ואיכא שמחה, אבל הכא למנהג דידן, בליל ששי עדיין ליכא לא יום אירוסין ולא יום נישואין עד למחר.
יש מי שאומר, דלא מברכין שבע ברכות עד שיכתוב לה כתובה, ולא מיקרי חופה אלא יחוד שמתייחד עמה, ולא מיקרי יחוד עד שיכתוב לה כתובה, כדאמרינן בפרק אף על פי: "כיון דסתם ביאה לחופה קיימא", אלא חופה היינו יחוד, ולא מקרי חופה. שיטה ישנה:
מכי רמו שערי באסינתא — יש מפרשים, משעה שמתחילים להטיל השעורים בעריבה לעשות שיכר, דבכהאי גוונא מוכחא מילתא דלא הדרי בהו, כיון שמתקנים השיכר. ויש מפרשים, שמנהגם היה לזרוע השעורים בעריבות, ובשעת ברכה היו מוציאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב, שכמו שאלו השעורים גדלו כן ירבו ויפרו הם. תלמידי הרב רבינו יונה, וכן כתב רש"י.
והגאונים כתבו וזה לשונם: מכי רמו שערי באסינתא — משעה ששורין השעורין בעריבה לעשות שיכר ליום המשתה, דכיון שמזמנין הסעודה כל כך, שוב אין חוזרין בדבר, וסתם דעתן אהילולא, ולא הויא ברכה לבטלה. ולישנא אחרינא, שנותנין עפר בעריבה וזורעין השעורים קודם ימי החופה, ומביאין לפני החתן והכלה כשהן צמוחים ואומרים להם: פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצמוח קודם כל תבואה. פירוש אחר: מעת שנותנים השעורים במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן. לרבינו שרירא ולרבינו האיי גאון: ודקאמריתו, אתרא דלא נהיגי בשערי, אתחלתא מאימת? מדמתחילין לתקן סעודת חופה לפום מנהגיהון, או דדיקרן אצוארי, או דשחטין חיותא, או דמגבלין עיסה, כל אתרא לפום מנהגיהון, עד כאן:
כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הסכימו רבותי, דהא דאמרינן מעיקרא: מאימת? מכי רמו שערי באסינתא, כלומר משיכינו צרכי החופה, דדווקא משקידשו; אבל קודם שקידשו כלל לא, אלא דתרי בעינן: קידושין, והוא דטרח להו, דלא הדרי בהו. ורב פפא נמי דבריך משעת אירוסין, קידושין הוו תמן, שאין לשון אירוסין בכל התלמוד אלא הקידושין, דאידך שידוכין קרו להו. והא דאמרינן: קים להו בגווייהו דלא הדרי בהו, הכי קאמר: דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע, דלמיהדר בהו לגמרי לא אפשר, כיון דאיכא קידושין. ו"לא אסתייעא מילתא", דהדרי בהו, שלא נעשית החופה לזמן שקבע, עד כאן. וכן פירש הרשב"א. ורש"י לא פירש כן:
ורב תחליפא בריך שית אריכתא — פירש רש"י: שהוסיף כאן דברים. וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות פרק קמא ב"אחת ארוכה ואחת קצרה", שפירש הוא ז"ל שם, ד"אחת ארוכה" במלות. וכבר כתבנו שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי, וכמו שכתוב שם בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.
והריטב"א כתב וזה לשונו: רב תחליפא בריך שית אריכתין — פירש רש"י, שהוסיף בהם דברים וחתם בהם. ויפה כיון, דמשום תוספת לשון בעלמא לא מיקרי" אריכתא", ולא עוד, אלא היה לו להאריך, דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, שלא לשנות המטבע של ברכות. והוא הדין שאם לא היה מאריך בלשון לא היה לו לחתום בשום צד, שלא תיקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפרק קמא דברכות, עד כאן.
ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי ואית ליה צערא לינוקא — מכאן דקדקו רבני צרפת האחרונים, שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה, דלית כאן סעודת שמחה כיון דאיכא צערא דינוקא. ולא מסתבר, דנהי דלא קבעינן ברכת "שהשמחה במעונו" משום דאיכא צערא דינוקא, מכל מקום סעודת מצוה היא, ועל השמחה קובעים אותה. אבל ליכנס שם למצות מילה, זה מותר, שלא נאסר למצוות, אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה, וכדפרישנא בדוכתא בסייעתא דשמיא. ויש למדין מכאן דבסעודת פדיון הבן אומרים "שהשמחה במעונו", דהא ליכא צערא לינוקא, ואיכא שמחה, שיצא מספק נפל. ובשם ה"ר טוביה ז"ל כתבו התוספות שאין לברך, דהא כשמת הבן לאחר ל' יום האב חייב לפדותו, ואין לומר שם "שהשמחה במעונו", וכיון דכן, הוא הדין כשהוא חי, שלא לתת דברינו לשיעורין. ואין זה טעם נכון בעיני, דכיון דבהאי איכא סעודה ובהאי ליכא סעודה, אין הדברים נתונין לשיעורין, שהרי כל שאין שם סעודה לא שייך לומר "שהשמחה במעונו". ויש שנתנו טעם בדבר, שלא אמרו "שהשמחה במעונו" אלא בסעודה שנכתב בה שמחה, כגון ברית מילה דכתיב: "שש אנכי על אמרתך", כדאיתא בפרק התכלת (ראה שבת קל א), מה שאין כן בפדיון הבן, ואין להוסיף על מה שאמרו חז"ל. הריטב"א ז"ל:
חתנים מן המנין — נקט לשון רבים, משום חתונות רבות הבאות זו אחר זו, וכדאמרינן התם (קידושין נא ב): "מאי בוגרות? בוגרות דעלמא". אבל אין לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד, שאין לערב שמחה בשמחה, וכן מרבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ואין אבלים מן המנין — מפני שהם אינן מנחמין אלא מתנחמין, אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה, ולפיכך איתנהו מן המנין. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
מתניתא קא רמית עליה כו' — פירוש, אמשניות סתמיות, פליג רב עלייהו וקיימא לן כוותיה, כמו שכתב הרי"ף במסכת יום טוב, ואתרי קא רמית עליה ממתניתא:
רב תנא הוא ופליג — הקשו בתוס', אמאי לא משני: כי תניא ההיא בברכת המזון, כדמשני ר' יוחנן? ותירצו, דנראה לו דוחק להעמיד כן, וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא, וניחא ליה טפי למימר דפליג. אבל ר' יוחנן לאו תנא הוא, הלכך צריך לשנויי. ולא בעי לשנויי: ר' יוחנן דאמר כרב, דר' יוחנן לא מחשיב ליה תנא, דהא פליג עליה בכמה דוכתי. ואם תשאל: הרי מצינו ר' יוחנן הוזכר בברייתא, דתניא בשילהי נזיר: "וכמה שיעור תפישה? ר' יוחנן" כו', אלמא דתנא הוי? תשובתך: זהו ר' יוחנן אחר שהיה תנא, וכן כתבו בתוספות, וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: מדלא פרקינן לר' יוחנן כדפרקינן לרב, שמעיה דרב תנא הוא ופליג, ור' יוחנן לאו תנא הוא. והא דקיימא לן: רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, משום דרבי יוחנן חכים טפי, אלא דלא מסתייעא ליה מילתא לאסמוכי בתנא. ורב נמי, לאו תנא דחשיב, והיינו דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אף על גב דאית ליה סייעתא מדרב, ולא אמרינן: הוא דאמר כי האי תנא. תוספות, עד כאן.
ולי נראה דעיקר קושיא ליתא, דרב נחמן דאמר משמיה דרב: חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ידע שפיר דרב אמרה בכל גווני, דאין אבלים מן המנין ואפילו בברכת המזון, ולהכי לא תירץ: "כי תניא ההיא בברכת המזון". ומיהו ר' יצחק דאמרה משמיה דר' יוחנן ידע שפיר דלאו בכל גוונא אמרה רבי יוחנן, ולהכי משני: כי תניא ההיא כו'. תדע, דרבי יצחק הוא ניהו דאמר תלתא מימרא אליבא דרבי יוחנן, כדאיתא לקמן, הלכך ידע שפיר במאי איירי רבי יוחנן. אבל רב נחמן לא שמע מרב אלא אין אבלים מן המנין סתם, דמשמע כלל כלל לא.
שוב מצאתי להרא"ה ז"ל שכתב וזה לשונו: כי תניא ההיא לברכת המזון — כלומר, להצטרף לזימון. ומדלא משנינן הכי לרב, שמע מינה דרב סבירא ליה דאפילו לזימון אין מצטרפין. והטעם לדעת הגאונים ז"ל, יש שפירשו, לפי שהיו אומרים בברכת המזון: "ברוך מנחם אבלים". ויש אומרים שזה טעות הוא, אלא לפי שהיו אומרים בברכת "הטוב והמטיב": "אל אמת דיין אמת", ואין אחרים רוצים לכלול עצמן עמהם, ולהכי בעינן שיעורא לבד מנייהו. וכן נראה בברכות. ולית הלכתא כרב אלא כרבי יוחנן, ולברכת המזון מצטרפין, וכי תניא דאין מצטרפין בברכה כו', עד כאן. משמע כדכתיבנא, וזכיתי להסכים לדעתו. ומיהו רש"י ז"ל כתב: חתנים מן המנין. לעשרה הצריכין להימנות לברכת חתנים, כדאמרינן לעיל. ואין אבלים מן המנין. לקמן מפרש הלכתא, עד כאן. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. ובספרי הדפוס יש טעות, ואמימרא דרב קאי, ומשמע דבעי לפרושי, דכי משני לקמן: כי תניא ההיא בברכת המזון, אמימרא דרב נמי קאי, ושקיל וטרי תלמודא למאי הלכתא אמרינן ואין אבלים מן המנין. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה