כד הקמח/שנאת חנם

שנאת חנם

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך וגו' (ויקרא י"ט, י"ז), הכתוב הזה יזהיר את האדם על שנאת חנם, וענין שנאת חנם הוא שישנא אדם את חבירו חנם שלא בטענה תחת אשר היה ראוי לאהוב אותו, והנה האהבה על שני חלקים, האחד מצד הטבע כאהבת האחים והאב לבנו והאיש לאשתו. והשני מצד החברה כשני אנשים נכרים שאין קורבה ביניהם כלל ומצד שהם רגילים לישב ביחד תמיד כל היום יש להם לב אחד ורצון אחד בכל הדברים, כי תתעורר אהבה ביניהם מצד החברה. ועל שני חלקים אלו נקראו ישראל אחים ורעים, להורות שראוי להם שתהיה אהבתם זה לזה אהבת האחים מצד הטבע ואהבת הרעים מצד החברה, וזהו שכתוב (תהלים קכ"ב, ח') למען אחי ורעי. ואין לך אומה ראויה שתהיה האהבה תקועה בהם ומדת השנאה מרוחקת מהם כישראל, שהרי אלוה שלנו אל אחד וכן כתיב (מלאכי א') הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו. ואנחנו עם אחד שנא' (שמואל ב ז', כ"ג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ויש לנו תורה אחת ומשפט אחד. ועל כן היה ראוי לנו שנהיה לב אחד ורצון אחד:

שנאת חנם הוא חולי קשה ראש לכל עבירות שבתורה תביא את האדם השונא את חבירו שידבר עליו כזבים מה שלא היה ולא נברא, והרגיל לדבר כזבים הוא מן הכתות שאינן מקבלות פני שכינה שנא' (תהלים ק"א, ז') דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומן הכזבים תביאנו להעליל עליו ולהעיד עדות שקר, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ"א, כ"ח) עד כזבים יאבד. ואמר (שם ו) ויפיח כזבים עד שקר, מתוך השנאה ידאג על הצלחת חבירו ויעלוז ברעתו:

כל מי שתגבר עליו המדה המשוקצת הזאת הוא סותר ועוקר האחוה והריעות הנזכרים בפסוק (תהלים קכ"ב, ח') למען אחי ורעי, והוא מכחיש עצמו שאינו מזרע אברהם לפי שכל מי שהוא מזרעו אוחז דרכו כענין שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו':

שנאת חנם הוא חלוק לבבות שדעות בני אדם משתנים זה מזה ואינן מסכימין לדעת אחת, וכל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו ואין לחבירו יתרון עליו ואין אחד מהם מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו אלא שרוצים להיות כלם ראשים, ובכן דעותיהם ולבותיהם חלוקים ואין השכינה שורה בעם שלבו חלוק שכן דרשו ז"ל (דברים ל"ג, ה') ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם כלומר כשהיו אגודה אחת, ואמר הנביא (הושע י', ב') חלק לבם עתה יאשמו הוא וגו', ופירש הוא אותו חלוק הלב. אין צריך לומר שמועיל התאחד הלב בעבודת השי"ת שאף בע"ז מועיל והוא שכתוב (שם) חבור עצבים אפרים וגו'. כי אע"פ שהיה מן הראוי לטרדן מן העולם מפני שהם עובדי עצבים כיון שהם חבורה אחת ודעת אחת הנח לו כלומר אאריך אפי להם:

סיבת השלום ועיקרו הוא היחוד. וסיבת המחלוקת ועיקרו הוא הפירוד כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר, ומזה תמצא במעשה בראשית ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר, אבל ביום שני שהוא תחלת שנוי שבו היתה החלוקה בין מים למים משם התחיל המחלוקת ופירוד הרצון והשתנות הענינים והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים. וזהו שלא נאמר בו כי טוב כי הטוב נעדר מפני המחלוקת והנה יום ב' היה סבה לכל החולקים שנמשכו אחריו מכחו ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון, ביום שלישי נאמר בו (בראשית א', י"א) תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, ביום רביעי קטרגה הלבנה, ביום חמישי הרג את הנקבה וסירס את הזכר, ביום ששי חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן ומי היה סבת הקטרוג ופירוד הרצון בכל הימים האלה יום שני שהבאים אחריו משכו מכחו והוא היה תחלה להם וסבה לקטרוג. והרי לך מדה זו של שנאת חנם שהיא חלוק לבבות נמשכת מן היום השני שלא נאמר בו כי טוב, וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני שכן דרשו ז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז. בית שני שאנו בקיאין בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם. ואמרו במדרש איכה ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנאמר (ירמיהו י"א, ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי וכתיב (משלי י"ז, ה') שמח לאיד לא ינקה: יתחייב האדם שיתרחק מן המדה הזאת כי יש רבים מראין בשפתותיהם שהם אוהבים את חביריהם ויש שנאה טמונה בלבם ויתנכר זה לזה כדי שלא ישמר ממנו, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (שם כו) בשפתיו ינכר שונא. והזכיר עוד (שם) כסף סיגים מצופה על חרס שפתים וגו' לא אמר כסף מצופה על חרש כי היה נותן חשיבות לאותו דבור אבל אמר כסף סיגים יאמר השפתים הרודפים אחרי הבריות מלשון (בראשית ל"א, ל"ו) כי דלקת אחרי כלומר רודפים לדבר להם חלקות ולבם רעה מבפנים הנה זה כמו כסף סיגים ואין בו תועלת כן המחלוקת הוא מטעה את הבריות וסבור אדם שתוכו כברו ואין בו תועלת באותו דבור כשם שאין תועלת בכסף סיגים. וכבר ידעת כי יואב בן צרויה אחז הדרך הזה שהראה את עצמו אוהב לאבנר ולעמשא עד שהרג אותם וכן עשה ישמעאל בן נתניה לגדליה בן אחיקם עד שהרגו, ומי שמרגיל את עצמו במדה זו בינו לבין חבירו הלא יעשה כן בינו לבין הקב"ה וכענין שכתוב (תהלים ע"ח, ל"ו) ויפתוהו בפיהם וגו'. ואמרו חכמי המוסר מי שזרע השנאה יקצור הנחמה, כלומר שיתנחם, ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו ואמר (ויקרא י"ט, י"ז) לא תשנא את אחיך בלבבך שכל שנאת חנם וחילוק לבבות בישראל אין השכינה שורה ביניהם, ולא ניתנה תורה לישראל עד שהיו לב אחד שכן דרשו רז"ל בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו אבל במתן תורה כתיב (שמות י"ט, ב'-ג') ויחן שם ישראל נגד ההר שהיו בכל המסעות כולן נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל במתן תורה כתיב ויחן שם שהיו כלם לב אחד וזהו שאמר ויחן לשון יחיד, וכן אמר הכתוב (במדבר י"ד, י"א) בכל אותותי אשר עשיתי בקרבו, בקרבם לא נאמר אלא בקרבו כלומר בעוד שהיו לב אחד כי בלתי זה לא היו ראוין לאותות: הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט, י"ז) זו מצות עשה שיוכיח אדם את חבירו, וכפל התוכחות ללמד שלא יספיק לו שיוכיחנו פעם אחת בלבד אלא צריך שיוכיחנו פעמים רבות, וכן (ב"מ פ"ב דף לא) דרשו רז"ל השב תשיב אפי' מאה פעמים. וכן מצינו בכמה לשונות שכתוב בתורה בכפל לשון שדרשו בהן כן כגון (דברים ט"ו, י"א) פתוח תפתח את ידך. (שם) הענק תעניק לו. (שם) העבט תעביטנו. התוכחת מביאה את האדם לדרך חיים הוא שכתוב (משלי ו', כ"ג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ומי שאוהב את התוכחות סיבה לקיום התורה והשונא את התוכחת סיבה לביטולה וקרוב הוא שיכפור ושיהיה נטרד מן העוה"ז והעוה"ב, וע"ז אמר שלמה (שם טו) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר מי שהוא עוזב אורח והוא שבא כנגד התורה לשעה יענש במוסר רע כלו' יהיה נשפט ביסורין אבל מי ששונא תוכחת קשה ממנו עד מאד כי לא יספיק לו שיענש ביסורין בלבד אלא בעונש מיתה ולכך אמר ימות. עיקר קבלת התוכחת שיגיע אדם מזה לתיקון המדות שאם לא כן לשוא יוכיח המוכיח, והנה זה בדמיון החורש שאם לא יגיע לזריעה לשוא יחרוש. וידוע בתולדת האדמה שהיא צריכה שלשה דברים חרישה וזריעה והשקאה וכן הנפש צריכה שלשה דברים דוגמתם נמשלים להם והם התוכחה וקבלת התוכחות ותקון המדות, ולכך ימשלו הכתובים התוכחת לחרישה כי כשם שעם החרישה תשוב האדמה הקשה תיחוח ונוחה כן עם התוכחת ישבר הלב ויכנע וירך עד אשר ישוב נשבר ונדכה. וקבלת התוכחת ימשיל לזריעה שאם הנוכח אינו מקבל התוכחת אין דברי המוכיח מועילים כלום. שהרי עיקר התוכחת אינו אלא כדי שיבא אדם לקבל התוכחות כשם שאין עיקר החרישה אלא כדי שיבא לזריעה כי המוכיח לא יוכיח לעולם כשם שהחורש לא יחרוש לעולם. ותקון המדות ימשילו להשקאה כי עם מה שיתקן אדם מדותיו יצליח בו קבלת התוכחת כשם שעם ההשקאה מצלחת הזריעה. ומהענין הזה הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ב', א') אני חבצלת השרון שושנת העמקים, המשיל הנפש לחבצלת ולשושנה שאין הצלחתם אלא ע"י השקאה וזהו לשון השרון והעמק שהם מקומות המים כי שם יצלחו ויגדלו ויקבלו גידול כן הנפש עיקר הצלחתה על ידי תיקון המדות שהן שלמותה כשם שהשקאה שלמות כל צמחי הארץ. ומצינו ישעיה ע"ה שהיה מוכיח לישראל בענין זה, ומביא להם ראיה מן החרישה והזריעה וההשקאה הוא שאמר (ישעיהו כ"ח, כ"ד) הכל היום יחרוש החורש לזרוע וכו'. יאמר וכי החורש על מנת לזרוע לעולם יהיה חורש א"כ מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם לעולם יוכיחו ולא יועילו בתוכחותם וכי לעולם לא יזרע החורש אלא שיחרוש לעולם יפתח האדמה באתים ובכלי המחרישה. וישדד לשון עבודת השדה (שם) הלא אם שוה פניה הלא זה דרך החורש כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע (שם) והפיץ קצח מין אוכל הוא. ושם חטה שורה ואם בא לזרוע תבואה כך היה מנהגם זורע חטים באמצע החרישה והשעורים זורע סביב להם לסימן, והכסמת זורע על כל גבולי השדה ומצדדיו, חטה שורה לשון שררה וגדולה זורעה באמצע ונראית שורה על הכוסמת והשעורה, ויסרו למשפט כל מין ומין זורע במשפט וכפי המנהג, מכאן ואילך אלהיו יורנו לשון יורה ומלקוש, כלומר אחר שאדם עושה את שלו מה שבידו אף הקב"ה עושה את שלו שנותן המטר בעתו והרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כי לא בחרוץ יודש קצח וכאשר יגיע זמן בישול התבואה והגיע זמן הקציר דשין אותה ומכניסין אותה לגורן ולא במורג חרוץ דשין את הקצח כי די במטה, וזהו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, לפי שזרעו נוח לצאת מתוך קשין שלו, וגם לא אופן עגלה על כמון יוסב כי די בשבט וזהו וכמון בשבט, לחם יודק אבל את מי דשין בדברים קשין את הלחם של תבואה לפי שאין זרעה נוח לצאת ואינה נוחה ליחבט, והלחם הזה לא לנצח כותשין עליו וכשמסבבין עליו אפני עגלה לדוקו ולדושו אפי' הגלגל הומם ומשבר ופרשיו כלו' וכן שאר כלי העגלה המפרישין את התבואה לא ידוקנו האופן אלא החרוץ, ועיקר המליצה הזאת לישעיה כדי להראותם רמזים בדרך משל מופלא ומכוסה כי כאשר הכמון והקצח אין מכבידין עליהם במדושה גדולה לפי שנחבטין בנקלה כך אלו הייתם ממהרין לקבל התוכחת ועול התורה כתבואה הקשה לדוש ואין הזרע יכול לצאת לא בשבט ולא במטה ולא באופן עגלה כי אם בחרוץ ועל כן יכביד הקב"ה עליכם עול האומות הדומים למורג חרוץ חדש המדיק ודש את הכל ועול זה שהמשילו לחרוץ הוא עול סנחרב מלך אשור, ומתוך המשל שהוא אומר כי לא לנצח אדוש ידושנו אנו למדין רחמי השי"ת על ישראל מתוך הפורענות כי כשם שאין דישת ודיקת הלחם לנצח בחרוץ ויש לאותה דישה תכלית כאשר הזרע מתפרש מתוך הקשין כך אין דישת האומות ועול שלהם על ישראל לנצח כי יש לו תכלית, וזהו לשון כי לא לנצח אדוש ידושנו כלשון (שם) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. וכשם שהדישה כלה כך השעבוד כלה וחציו כלין וישראל אינם כלין כך פירש רבינו שלמה בענין הפרשה הזאת ובביאור המליצה והמשל. עוד יש בכלל המשל הזה ובפנימיותו רמז כנגד סנחרב מלך אשור כי מפני שהוא היה חושב לבוא כנגד ירושלים והיה מתפאר כנגדה הודיע הנביא כי מעלתו עתידה שתשתנה לא תעמוד על תכונה אחת לעולם כשם שהזמן משתנה מחרישה לזריעה ואין החורש על מנת לזרוע חורש לעולם אלא הוא זורע אחרי החרישה וזמן הזריעה משתנה לזמן הדישה ומן הדישה לטחינה, כן סנחרב מלך אשור ישתנה עליו הזמן ולא יגיע לזמן הטחינה אף כי שיאכל מן הלחם ועל זה אמר (ישעיהו כ"ח, כ"ח) והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידוקנו ופרשיו ממש כלומר מרכבותיו וסוסיו, ואמר לא ידוקנו כלומר מה שדש לא יעשנו דק כלומר לא יגיע לטחינה. עוד יש בכלל המשל הזה המופלא התעוררות על התורה ועל המצות שהיו ישראל מתרשלים בהם. וכל הנסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים ובמדבר המשילם לחרישה וכשם שהחורש לא יחרוש לעולם כן האותות והמופתים לא יעשו בכל הזמנים. וע"ז אמר (שם כח) הכל היום יחרש החורש לזרוע, ומה שאמר יפתח וישדד אדמתו ירמוז על נקיון ישראל מע"ז כענין העגל ובעל פעור, ולשון אדמתו כאלו אמר אומתו. הלא אם שוה פניה ראוים הם כל ישראל שיהיו שוים כלם בעבודת השם יתעלה ושיקבלו עליהם עול מצות. (שם) והפיץ קצח אלו מצות קלות שבמצות עשה, וכמון יזרוק אלו מצות קלות שבמצות לא תעשה, (שם) ושם חטה שורה אלו מצות חמורות שבמצות עשה, ושעורה נסמן אלו מצות חמורות שבמצות לא תעשה, (שם) וכוסמת גבולתו אלו הגדרים והסייגים של תורה, (שם) ויסרו למשפט אלהיו יורנו, ומה יורה אותו כי לא בחרוץ יודש קצח כלומר הקב"ה מלמדו כי יש בתורה ובמצות שטרחם קל ויש שטרחם מרובה (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח, כלומר הקב"ה מלמדו, ואופן עגלה על כמון יוסב אלו המצות שטרחם קל, לחם יודק אלו המצות שטרחם מרובה, (שם) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה מפני שיש בענין המשל הזה עצה נפלאה לישראל שיש להן לקבל תוכחת ויש בו התעוררות גם כן שיהיו נצלים מכף מלך אשור כי יאבד הוא וכל חילותיו ולא יגיע לזמן הטחינה לכך אמר הפליא עצה, ומפני שיש בכלל המשל גם כן רמז על התורה ועל המצות לכך אמר הגדיל תושיה. והמשיל המצות לזרע הארץ שהם מזונות העולם ויש בקצתן רפואה לגוף כן התורה והמצות הן מזון הנפש ויש בקיומן אריכות ימים נמצאת למד שעיקר הכל התוכחת:

ובמסכת ערכין (דף יז:) פרק יש בערכין מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנא' (ויקרא י"ט, י"ז) הוכח הוכיחו ולא קבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחו ת"ל תוכיח יכול אפילו פניו משתנות תלמוד לומר (שם) ולא תשא עליו חטא הוכח תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מ"מ. ומאן דלא מוכח מתפש בההוא עון דאמר מר מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש כו' על אנשי עירו כו' בכל העולם כלו נתפש על כל העולם כלו. דאמר רבי חנינא מאי דכתיב (ישעיהו ה') ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא עם זקנים שלא מיחו בשרים, ואמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (יחזקאל ט', ד') ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים, אמר הקב"ה לגבריאל לך רשום על מצחן של צדיקים תו של דיו כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו א"ל אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בידם לא היו מקבלין מהם אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי חזר ואמר (שם) זקן ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו וגו'. מאי וממקדשי תחלו תני רב יוסף אל תקרי וממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, הא למדת שאפי' צדיקים גמורים נתפשים על הדור, וכן הוא אומר (שם יד) והכרתי ממך צדיק ורשע צדיק על שלא מיחה ברשע, וכן אתה מוצא ביאשיה המלך שנתפש על דורו וכתוב בו (מלכים ב י"ב) וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו, וכן אמר הכתוב (ויקרא ה') חטאת הקהל הוא. וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. לימדך בזה כי חטאת הקהל הוא חטא הנשיא כי הנשיא נתפס על כלן כיון שבידו למחות, וכך כתוב (ביחזקאל ג׳:י״ח) ואתה כי לא הזהרת רשע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ועוד דרשו רז"ל (ויקרא כ"ו, ל"ז) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו והעמידו זה בגמרא במי שבידו למחות ואינו מוחה, ועוד דרשו (דברים א', י"ג) ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב ללמדך שאשמן של צבור בראשי הדיינין שיש בידם למחות, וכן מצינו במשה שכתוב בו (במדבר ל"א, י"ד) ויקצוף משה על פקודי החיל והוא מלשון פקידות ומנוי כמו יפקד ה' ולא קצף משה אלא על הגדולים מנהיגי החיל ולימדך הכתוב שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש בידם למחות שהרי כל מי שהכח בידו עליו להעניש כל עושי רשעה וכן אמר איוב על הקב"ה (איוב י"ב, ט"ז) עמו עוז ותושיה לו שוגג ומשגה, יאמר האדון יתברך שעמו הכח ולו העונש להפרע מן השוגג והמשגה כלומר מן הטועה והמטעה: אמרו רז"ל עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה רבי יוחנן אמר עד נזיפה וכלן מקרא אחד דרשו (שמואל א כ', ל') ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב (שם) ויטל שאול את החנית עליו להכותו. תני רבי אומר (תמיד פ"ה כח) אי זו הוא דרך ישרה שיבור לו האדם הוי אומר זה התוכחה ואהוב התוכחה שכ"ז שהתוכחת בעולם נחת רוח באה לעולם ברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כ"ט) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב: