יבמות לט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וקסבר אביי ידו כידה א"ל רבא אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר אסיפא דעבד בה מאמר וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי ומי אמר רבי אלעזר הכי והא אמר רבי אלעזר מאמר לב"ש אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד איפוך ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך אמר לך רבי אלעזר כי אמרי אנא דלא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה לחלוק בנכסים דלא קני מי אמרי אמר רב פפא דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה דקתני נכסים הנכנסים ויוצאים עמה מאי נכנסין ומאי יוצאין לאו נכנסין לרשות הבעל ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב ואע"ג דקשיא מתה אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה לפלגו בחייה ולפירות ותו לא מידי:
כנסה הרי היא כו':
למאי הלכתא א"ר יוסי בר חנינא בלומר שמגרשה בגט ומחזירה מגרשה בגט פשיטא סד"א הואיל וכתיב (דברים כה, ה) ולקחה לו לאשה ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל מחזירה פשיטא סד"א מצוה דרמיא רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל ואימא הכי נמי אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר:
ובלבד שתהא כתובתה כו':
מ"ט אשה הקנו לו מן השמים גואי לית לה מן הראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
מתני' דמצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם התלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או חרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם:
גמ' איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר וביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא מאן דאמר ביאת קטן עדיפא דהא מצוה בייבום ומאן דאמר חליצת גדול עדיפא במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא תנן לא רצה מחזירין על כל האחין מאי לאו לא רצה לייבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין אצל האחין שמע מינה ביאת קטן עדיפא לא לא רצה לחלוץ ולא לייבם דכוותה גבי האחין לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם אמאי חוזרים אצל הגדול זלמיכפייה לכפייה לדידהו כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן תנן תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו ואי ביאת קטן עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא גדיל ומייבם וליטעמיך ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אמאי נינטר דלמא אתי וחליץ אלא כל שהויי מצוה לא משהינן
רש"י
[עריכה]
וקסבר אביי ידו כידה - מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו ובכתובות בהכותב (דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם:
דידו עדיפא מידה - ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים: הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר. קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים:
וסיפא דעבד בה מאמר - ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב"ה לטעמיהו דאמרי לא קני:
וקסבר רבא - קנין מאמר לב"ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע"ג דב"ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו:
כוותיה דאביי - דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל:
דקשיא מתה - לקמן מפרש:
ויוצאין מרשות הבעל כשמתה - אלמא דנפלו לה תחת בעלה:
אדמיפלגי בגופה - של קרקע ולאחר מיתה:
ליפלגו בחייה ולפירות - הואיל וטעמא משום דידו כידה:
ותו לא מידי - אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה:
שמגרשה בגט - ולא בעי חליצה:
ומחזירה - אם רצה ולא מיתסרא עליה:
ויבמה - אע"פ שלקחה קרי ליה ויבמה:
ואימא הכי נמי - אכולה מילתא קאי:
ולקחה לו - ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש"מ הרי היא כאשתו ויבמה אי לכדרבי בפ"ק (לעיל דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה:
אשה הקנו לו - לייבם:
מן השמים - ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה:
ואי לית לה מראשון - דלית ליה נכסים:
מתני' מצוה בגדול - מוהיה הבכור (דברים כה):
לא רצה כו' - מפרש בגמ':
תלה בקטן - קטן ממש:
ובגדול - שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת"ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא:
עליך מצוה - שאע"פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא:
גמ' ביאת קטן וחליצת גדול - גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו:
במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא - דהא מצוה אגדול רמיא:
אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין - אולי ייבמה:
ואמאי חוזרין אצל גדול - אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב"ד כולי האי:
תוספות
[עריכה]
וספק נשואה לחלוק בנכסים. לעיל פ' ד' אחין (דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה:
אע"ג דקשיא מתה. לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ"מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע"ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי:
אשה הקנו לו מן השמים. וא"ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע"פ שיש בני חורין לשני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר"י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי"ל דנפקא מינה אם גירשה ואח"כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני:
ובחרש ושוטה. מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה"ה דה"מ למינקט מוכה שחין:
גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו'. אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ד (עריכה)
מד א מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה ז', טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ס סעיף ה':
מה ב מיי' פ"א מהל' יבום הלכה ט"ו, סמג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ח סעיף א':
מו ג מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ח סעיף ח' וסעיף ט בהגה"ה:
מז ד מיי' פ"ב מהל' יבום הלכה ו', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ד':
מח ה מיי' פ"ב מהל' יבום הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ה':
מט ו מיי' פ"ב מהל' יבום הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ו':
נ ז מיי' פ"ב מהל' יבום הלכה ז', טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ד':
ראשונים נוספים
וקסבר אביי ידו כידה. פירש"י ז"ל קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהיא בחזקת שנה עומדת וזה בא לירש מחדש הילכך נכסים בחזקתה וב"ש פליגו ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באין לירש ויחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל וה"ה לנכסי צאן ברזל.
ולמאן דאמר התם בפרק מי שמת (דף קכ"ה) בחזקתן יחלוקו הכי נמצאו ב"ש וב"ה מודים כאן שיחלוקו דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים והואיל והללו באין לירש יחלוקו והא דאמרינן בכתובות (דף פ"א) דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה אם יורש כתובה ממנה כגון זה קוברה תחת עיקר דהא מ"מ מינה דידה ירית ואם אינה ראוי' ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה קוברה תחת נדוניתה אבל ארוסה שמתה כיון שאינה ראוי' ליטול כתובה ונדוניא אינו יורש אותה אינו קוברה וכן נראין דברי רש"י ז"ל בכתובות.
וממה שכתב רבינו יצחק ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כן וקסבר ידו כידה כלומר אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה הילכך כשם שאם מתה אשה [יש כאן חסרון דברים וז"ל הרשב"א דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים] נתרוקנה הרשות לעצמה אפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי מחיים ודאי ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום ולענין תקנת אושא. ומיהו לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הילכך יחלוקו.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא ואף על פי שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה וכשתדקדק בלשון שכתב שם תבין שזהו פירוש לפירושו.
ולפי פירוש זה נכסין בחזקתן דקאמרי ב"ה במשנתנו על כרחך בחזקת יורשי הבעל דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן.
וכבר פסק רבינו ז"ל כרבא בפרק הכותב וזה שכתב משנהזו סתם מפני שהיא שנוי' בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם.
נמצא הכלל העולה בידינו בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורשה בכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם אלא שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל.
ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה מ"מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיו ודכ"ע לא פליגי עלי' דעולא בהך סברא תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם יותר מאחיו הילכך מוכרת ונותנת וקיים דידי ארוסה עדיפא מידו וכדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ובעל הלכות ז"ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אבי' יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן ירשו כתובתה.
ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקה לדב"ש איתמר והכי פירושא לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה וזיקה עושה ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכית של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והואיל וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו וב"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הילכך נכסי מלוג בחזקתיורשי האב אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו והואיל ושניהם באין לירש ויחלוקו כבר קפרא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח) ורבא אמר אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחילה.
וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף דב"ש קשיא ודב"ש מתרצים ודבית הלל לא קשיא מידי כדאמרינן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי לא קשיא להו אלא פלוגתא הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל ואין דבר מתקשה בזה אלא שאמרו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) נפקא מינה לשומרת יבם שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין.
ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז"ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו מחצה שלו אוכל פירות מחצה שלה אוכלת היא פירות ומיהו אינו פודה אותה כלל דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותה.
דוקא דמתניתין כותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה. פי' אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתה ובתוספות מפרשין דבחיי' לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם משום דאינה אלא ספק נשואה והיא ודאי ואינהו ספק אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מפורש בכתובות (פ"ב ע"ב) .
וקסבר אביי ידו כידה: נראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה.[2].
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה: והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין.
ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.
ביאת קטן וחליצת גדול: פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל.
נינטר ליה דלמא אתי וחליץ: לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.
אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר פי' דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש"י ז"ל דאעפ"י דלבתר הכי עביד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה"ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד"ה:
סיפא דעבד בה מאמר פי' קודם שנפלו לה נכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא' לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי' אומרים ב"ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב"ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי' דלאביי קשיא מתה דה"ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל"ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג"כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה' כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי' דלרבא ל"ק מתה וכדפרש"י ז"ל ובתוס'. ויש במשנתי' ג' דינים כדכתי' לשיטת רש"י ז"ל בפי' דמתני' לעיל וזו שיטת קצת רב"ה ז"ל אבל רב אלפס ז"ל והגאון ז"ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ"ע ידו של בעל כידה. וב"ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה"ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב"ש מודי' שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית' וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ' כדפי' ר"י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד"ה נכסים בחזקת יבם וכדת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני' תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק' מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק"ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי' שפיר' במשנתיה לשיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו גדולי רז"ל והוא הנכון:
נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול' בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו' ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי' נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי' ד"ה היא כדפרי' לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי"ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי"על קג"ם דאע"ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני' כוותיה דאביי ה"ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי' משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ' מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני' הכל דין א':
מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל וא"ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ' וי"ל דהתם אגב גררא נקטיה:
ואע"ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות פי' אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ' וכדפריש לעיל ויש למ"ה ז"ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז"ל והיא כתובה בחדושין הארוכי' שלי:
בחליצה אין בגט לא פי' אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ' לחוד' לא ס"ד דא"כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר"ם ז"ל:
איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פירש"י ז"ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר"מ שמא יסריס וסוגיין לר"מ נמי היא מדאמרי' דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט' שני' ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו' מבן ט' שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי' רבי' ז"ל מהא דאמרי' בסמוך ת"ש לא רצה מהלכי' אצל כל האחי' אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית' דביאת קטן דאמרי' קטן ממש הוא פחות מבן י"ג שנה ויום א' מנא ליה דמתני' באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט' שנים ויום א' אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי' על כל האחים שראוין ליבום פי' ולרבנן קטן בן ט' שנים ויום א' בר ייבום הוא ולפרש"י ז"ל ק"ק כיון דקי"ל כרבנן היכי נקטי' לה לסוגייא כר"מ דלית הלכת' כוותיה וי"ל משום דאפי' לרבנן נהי דפחות מבן ט' ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ' מחליצת גדול אבל בתוס' פי' שמעתי' כפשט' בקטן בן ט' שנים ויום א' וכן נראה ולב"ה פחות מבן ט' שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ"מ סוגיי' כמ"ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה:
אמאי חוזרי' אצל גדול פי' דבשלמא אי אמרת דמתני' לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי' חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו' בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי' דחוזרי' בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי' וניכפיינהו לדידהו פי' ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי' כיון דמצוה בגדול לדידי' כייפי' לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי' לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתי' לעיל בפ"ד אחים:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ד (עריכה)
כנסה ה"ה כאשתו לכ"ד למאי הל' אריב"ח לומר שמגרשה בגט פשיטא סד"א ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל דלא בעיא חליצה.
מחזירה פשיטא סד"א מצוה דרמ"א רחמנא עלי' עבדא השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ולקחתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכ"ד עיי' בשלהי פי' האשה שנפלו:
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה תקינו לו מן השמים ואי ל"ל מן הראשון תקינו לה רבנן משני מ"ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' לא תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתבתה אחרת כדי אלמנה הנשאת פעם שני' אשה הקני' לו מן השמ' בלא כתובה ואפילו באותה כתובה ה"א אין דינה ככל הנשים שכל הנשים כל נכסי' משועבדים לכתובה ואם מכר מהן קצת אע"פ שהניח ב"ח ומצי למימר לקוח הנחתי לך מקום לגבזת ממנו אי אשתדיף ב"ח גבי' ממשעבדי לבר מיבמה דלא נשתעבדי לה נכסי ויכול למכור כל נכסי' גרסי' בפ' האשה שנפלה לה ההיה איתתא דנפלה בו:
מתניתין מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכת על כל האחים, לא רצו הולכת אצל הגדול ואומרת לו עליך מצוה או חולץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה ובתש"ו אין שומעין לו אלא אומרים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם פי' מצוה בגדול כדכתיב והי' הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדול ויהי' ראוי לחלוץ ולייבם או שהי' אח גדול ממנו במד"ה או בתש"ו עד שישתפו אין שומעין לו דשהוי מצוה לא משהינן:
איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר"י וריב"ל ח"א ביאת קטן עדיפא, וח"א חליצת גדול עדיפא, מ"ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ"ד מצות חליצת גדול עדיפא ביאת קטן במקום גדול ולא כולם היא:
בכתובה דמתני' לא פליגי. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מחיי הבעל וה"ה מחיי היבם דיבם במקום בעל קאי ואף למ"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב בקבורה דחשבינן ליה כאילו ירית כתובה מינה וצריך לקוברה אבל במידי אחרינא אמרי' לא נתנה כתובה לגבות מחיים:
חנוקסבר אביי ידו כידה. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי פסק כאביי ולא נמנו ביע"ל קג"ם משום דאמוראי בתראי סבר כוותיה וא"צ לפסוק כוותיה:
אומר השר דהא דקאמר אשה הקנו לו מן השמים זהו ליתן טעם למה אין לה שתי כתובות אחת מהיבם שהיא אשתו ואין אשה בלא כתובה ואחת מבעלה הראשון שנשתעבדו לה נכסיו. ומשני [אשה] הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואין לה כי אם כתובה ראשונה ואי לית לה מראשון אף הכתובה ראשונה תקנו לה וכו' שלא תהא קלה וכו' והרבה יש תירוצים ודחוקים:
ובגדול עד שיבא ממדינת הים. פי' שיש גדול ממנו במדה"י ואומר לנו להמתין ואין שומעין לו משום דאח שהוא עומד לפנינו מוטלת עליו המצוה וכן משמע בגמ':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה