טור אורח חיים צה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן צה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ויכוין רגליו זה אצל זה, דכתיב: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז), ומתרגמינן "ורגליהן רגל כוונין", [ואיתא ב]ירושלמי: זה שעומד בתפילה צריך להשוות רגליו. ר' לוי ור' סימון, חד אמר: כמלאכי השרת, דכתיב: "ורגליהם רגל ישרה"; וחד אמר: ככהנים, דכתיב: "לא תעלה במעלות" (שמות כ, כג), שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל, כאילו רגליהם שווין זה אצל זה.

וצריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג), ואנו מתפללין כנגד בית המקדש; ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו, ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין. ובליבו יכוין למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא).

כתב הרמב"ם ז"ל: מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד; ולא יניח ידיו על חלציו.

בית יוסף

ויכוין רגליו זה אצל זה וכו' — בפרק קמא דברכות (י:), אמר ר' יוסי בר חנינא משום רשב"א^[1]: המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה", ופירש רש"י: "ורגליהם. רגל נראים כרגל אחד". וכתב ה"ר יונה, כלומר: צריך שיחבר אותם זה אצל זה בכיון, כאילו אינם אלא אחד^(א):

ומה שכתב רבינו ירושלמי זה, שהעומד בתפילה צריך להשוות רגליו, ר' לוי ור' סימון, חד אמר כמלאכי השרת וכו' – כתבו שם ה"ר יונה, וכתב שהתלמוד שלנו סובר כמאן דאמר כמלאכים, הילכך צריך שיכוין את רגליו זה כנגד זה כדי שידמו רגל אחד. ולפי זה לא היה לרבינו לכתוב הירושלמי הזה, כיון דלא נפקא לן מיניה מידי^א. ונראה שרבינו סובר שאין הכרע מתלמודא דידן דצריך שיכוין רגליו קאמר, ואפשר דככהנים קאמר, דעקב בצד גודל נמי רגליו מכוונים מיקרי; ומכל מקום מאחר שנהגו העולם לכוין רגליהם כמלאכים, הוה ליה לרבינו לכתוב דעמא דבר כמאן דאמר כמלאכים. ורבינו לא חשש לדברי ה"ר יונה ולא למנהג העולם, ואדרבה משמע מדבריו שהוא סובר כמאן דאמר ככהנים, דהא סתם לן כוותיה בסימן צ"ח, שכתב: והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה. ומיהו יש לדחוק ולומר דאפילו אליבא דמאן דאמר כמלאכים קאמר, דלא נחית לגוונא דכיוון הרגלים אלא לומר, מה שצריך לכוין רגליו הוא כדי לדמות לכהנים בשעת עבודה, מיהו האי כיוון כדאיתיה והאי כדאיתיה:

ועל מה שכתב רבינו: כאילו רגליהם שוין זה אצל זה – כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: פירוש, שהרי בכאן לא היו שוין, אבל נראה כאילו הם שוין. ועל כל פנים הלשון מגומגם, שאין בכאן שיווי, עכ"ל. ובמה שכתבתי בסמוך יתיישב זה.

וכתב עוד הלמיד רבינו יונה: ויש שנוהגים לתת ריוח למעלה אצל האצבעות, משום דכתיב: "כף רגליהם ככף רגל עגל"; ואין זה כלום, שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכווין אותם ויסמכם בעניין שידמו אחד, עכ"ל.

והטעם שצריך לכוין את רגליו, נראה שהוא לפי שכיון שעומד לדבר עם השכינה, צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאכי השרת. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב טעם אחר, שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה':

וכתב בתרומת הדשן, דיראה דשפיר דמי ליחיד לכוין את רגליו בשעה שאומר קדושה עם הש"ץ, דכיון דאמרינן: "נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", ובשמים מקדישים ברגל ישרה, יש לנו להתדמות להם בכל היכולת. ואין בזה משום יוהרא והדיוטות, אלא במדה ישרה:

וצריך שיכוף ראשו מעט וכו' — בפרק מצות חליצה (דף קה:), וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין; כתוב אחד אומר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג), וכתוב אחד אומר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא)? והעלו שם בגמרא שהמתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. ואם תאמר, היכי אמרינן שצריך שיתן עיניו למטה? והא אמרינן בפרק אין עומדין (דף לד:): אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות? כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: מפני קושיא זו פירשו תלמידי ה"ר יונה דטעמא דבית שיש בו חלונות אינו אלא כדי שיהא הבית מתוקן באויר טוב. אבל לרש"י שפירש שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע, קשה. ויש לומר שמה שאמרו שיסתכל כלפי שמים אינו רוצה לומר שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן התפילה, אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו, ע"כ^(ב):

כתב הרמב"ם: מניח ידיו על לבו כפותין וכו' — בפרק ה. וטעמו מדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף י.): רבא שדא גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמיה מאריה. והא דאמר רב אשי: חזיתיה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא שדא גלימיה ופכר ידיה, וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסה ומתעטף, אמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל", משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה, ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בעניין המלבושים בלבד:

ומה שכתב: שיהיו הימנית על השמאלית^ב — מסברא דנפשיה כתב כן. ואפשר שהוא רמז להכנעת יצר הרע, שהוא נרמז בצד שמאל^(ג):

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שהכל כמנהג המקום, שיש מקומות שחובקין היד והזרוע ימין תחת אציל שמאל ושמאל תחת אציל ימין, כמדברים עם המלך, וזהו מנהג ארץ אדום. ויש מקומות שחובקין ידיהן באצבעותיהן. ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם, וכן מנהג ארץ ישמעאל, ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידים, כלומר שאין להם יכולת זולתו, ע"כ^(ד):

ומה שכתב הרמב"ם: ולא יניח ידיו על חלציו – אפשר שכתב כן מסברא דנפשיה, לפי שהוא דרך יוהרא. ואפשר שהוא פירוש למה שאמרו בפרק מי שמתו (דף כד:) שלא יניח ידו על סנטירו, וכדברי הערוך שפירש: לא יניח ידו על צדו, סנטרו כמו סטרו, כמו "צלע", והנו"ן יתירה; כלומר, שלא יניח ידיו על כסליו, שנראה שעומד בקלות ראש.^ג ויש גירסא אחרת בזה, ואכתבנה בסימן צ"ז בס"ד:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויכוין רגליו וכו' בפ"ק דברכות סוף (דף י') אר"י בר חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה ופירש"י שיכוין את רגליו זה אצל זה ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחד עכ"ל ורבינו הביא התרגום כדי ליישב מנין לו לר"י בר חנינא לדרוש רגליהם רגל ישרה על כיוון. רגלים ואמר שכך מבואר בתרגומו:

ירושלמי זה שעומד בתפלה צריך להשוות רגליו וכו' נראה שרבינו הביא הירושלמי משום דמתלמודא דידן הוה משמע דאם לא כיון רגליו כמלאכים צריך לחזור ולהתפלל אבל מדאשכחן דפליגי בה בירושלמי חד אמר דוקא כמלאכי השרת וחד אמר דאף במשוה רגליו ככהנים נמי יצא הלכך אע"ג דלכתחלה קי"ל כתלמודא דידן דצריך לכוין רגליו כמלאכים מ"מ אם לא כיון רגליו אלא ככהנים עקב בצד גודל נמי יצא דאיכא לפרש דתלמודא דידן נמי לא קאמר אלא דלכתחלה צריך לכוין רגליו כמלאכים דאף למ"ד ככהנים מודה דלכתחלה צריך שיכוין רגליו כמלאכים ותדע דהא בס' צ"ח כתב רבינו שיכוין בהשואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה מדקאמר בשעת העבודה אלמא דלא אמרו בכהנים כעקב בצד גודל אלא כשעלו בכבש מדכתיב לא תעלה במעלות וגו' אבל לא בשעת עבודה אלמא דבירושלמי ה"פ דלמ"ד כמלאכים צריך שיכוין רגליו זה אצל זה ואפי' דיעבד צריך לחזור ולהתפלל ולמ"ד ככהנים בדיעבד א"צ לחזור כדפי' ועיין במ"ש בזה בסי' צ"ח בס"ד. עוד אפשר לומר דכיון דאפשר לפרש רגל ישרה דמתרגמי' רגל כוונין היינו שיהיו מכוונין זה אצל זה עקב בצד גודל לכך הביא הירושלמי דמ"ד ככהני' היינו עקב בצד אגודל ומייתי לה מדכתיב לא תעלה במעלות אלמא דמ"ד כמלאכים ומייתי לה מרגל ישרה היינו זה אצל זה מכוונין נראין כרגל אחד והכי נקטינן כמלאכים כנ"ל ודלא כמ"ש ב"י והאריך ע"ש:

וצריך שיכוף ראשו מעט וכו' בפרק מצות חליצה אסיקנא הכי והביאיהו הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין ופי' והיו עיני ולבי שם כל הימים הוא לומר שאכוין בלבי שיהיו עיני מכוונים כנגד ב"ה שעל כן אנכי כופף ראשי למטה לארץ כדי שיהיו עיני כנגד ב"ה ונחשב כאילו אנו עומדי' בו ומתפללין כל זה אנכי מחשב בלבי וצריך ג"כ שיכוין בלבו למעלה שנאמר נשא וגו' והא דלעיל בסימן צ' דפי' רש"י שהחלונות גורמין שיכוין לבו שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע היינו שיסתכל כלפי שמים כשיעמוד להתפלל מקמי שיתחיל בתפלה אבל משהתחיל צריך שיתן עיניו למטה וכו':

כתב הרמב"ם מניח ידיו על לבו וכו' כתב ב"י דה"א פ"ק דשבת רבא שדא גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה והא דאמר רב אשי חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדא גלימיה ופכר ידיה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסה ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בענין המלבושים בלבד עכ"ל ולישנא דתלמודא לא משמע כפירושו כלל אלא בדאיכא צערא בעלמא היה משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב והיה חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו וכי איכא שלמא בעלמא לביש אדרתו ולא היה חובק ידיו וכן פירש"י ועוד שהרי רבינו כתב כך לעיל להדיא ריש סי' צ"א כפירש"י וא"כ לא היה מביא כאן דברי הרמב"ם שהם סותרין מ"ש הוא עצמו אבל האמת הוא שהרמב"ם לא בא להורות אלא תקון גופו בדאיכא שלמא בעלמא דאינו מפורש בגמרא וקאמר שמניח ידיו על לבו הימנית על השמאלית וכו' נראה שכך היה מנהג מקומו כשמדברים עם המלך וזהו שכתב אח"כ בתקון מלבושיו מציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קודש אבל הא דאיתא בגמרא כי איכא צערא ופכר ידיה אין פירושו הימנית על השמאלית אלא כדפי' רש"י שחובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער ומזה לא דיבר הרמב"ם דפשיטא דהכל לפי הצער וכך יתפלל וישפוך שיחו לפניו יתברך בדמעות ובשברון לב ומתנים:

ומ"ש ולא יניח ידיו על חלציו פי' ב"י שהוא פי' להא דאיתא בפרק מי שמתו ולא יניח ידיו על סנטרו לפי גירסת הרי"ף ופי' הערוך סנטרו כמו סטרו ועיין בסימן צ"ז:

דרכי משה

(א) כתב מהרי"ל, שהיה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל הש"ץ "תהילות לאל עליון", ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה, ובערבית כשהתחיל ש"ץ קדיש, עכ"ל, וכן הוא המנהג. וכתב הרוקח: וכשיחפוץ להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות, דכתיב ג' הגשות לתפילה: "ויגש אברהם", "ויגש יהודה", "ויגש אליהו", עכ"ל:

(ב) ובפרק אין עומדין (דף כח.) פירש הר"י, הא דאמרינן: "המתפלל צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה", רצונו לומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מעליו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות דגוף, כמו שאמרו הקדמונים: כשתרצה לכוין – פשוט נשמתך מעל גופך. ולאחר שיגיע לזה יחשוב גם כן כאילו עומד למטה בבית הכנסת, מפני שעל ידי זו תפילתו רצויה, עכ"ל:

(ג) ועל דרך האמת הוא רמז להגביר מדת הרחמים על מדת הדין, והמשכיל יבין:

(ד) ובכל פנים יזהר לבל ישים יד השמאלית על יד הימנית בתפילתו, לסוד הנרמז:

חידושי הגהות

הערה א: ולי נראה דאפשר שרבינו סמך אמה שכתב בראש הסימן: "ויכוין רגליו זה אצל זה", שהוא כמאן דאמר כמלאכים; ולא הביא הירושלמי אלא ללמוד משם שהטעם הוא משום דכך דרך העבודה להשוות הרגלים, דהא הכהנים כמו כן היו משווים את רגליהם בשעת עבודה. וכן מה שכתב רבינו בסימן צח: "והשוואות הרגלים ככהנים בשעת עבודה", אינו רוצה לומר עקב בצד גודל ככהנים, אלא רוצה לומר שהתפילה שהיא במקום עבודה צריכה השוואת רגלים כעבודה; אבל הכיוון לעולם היא זה אצל זה כמלאכים. ואפשר שטעמו, משום דכהנים בשעת הילוך – לא היה אפשר להם לכוין אלא עקב בצד גודל; אבל התפילה שהיא בעמידה, הכיוון הוא שיהיה זה אצל זה בעמידה (מהרל"ח). ועיין דרישה ופרישה וב"ח:

הערה ב: ואפשר שכן הוא הדרך כשעומדין לפני מלך, להניח היד ימנית על השמאלית (מהרל"ח):

הערה ג: עיין מה שאכתוב בסמוך בסימן צז ס"ק ב (מהרל"ח):

הערות נוספות

1. רבי שמעון בן אלעזר, או בן אליקים. ולפנינו "משום ראב"י".