חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס: כלומר, ואחר כך נתארסה, מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, דבזכותה נפלו כדאיתא בגמרא. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור וכו', וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי, ולמה לא תנינא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אמר ליה לא אתי מיתני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין וקל משני צדדין, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר. פירוש: דכל דבר שבממון חומר לאחד קל לשני, ובית שמאי הקלו לאשה והחמירו לבעל, ובית הלל החמירו לאשה והקלו לבעל, ופריך עלה טובא ומשני להו.
הכי גרסינן בנסחי דוקאני: עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנו קיים. והכי מוכח נמי וספרים דגרסי מוכרת ליתא.
גמרא: איבעיא להו ר' יהודה אלכתחילה או אדיעבד: פירש רבנו חננאל ז"ל, אנפלו לה עד שלא תתארס דמודים בית הלל שמוכרת לכתחילה, או אנפלו לה משנתארסה דאמרי בית הלל דלכתחילה לא תמכור אלא שאם מכרה ונתנה קיים. ואי קשיא לך אם כן הוה ליה למימר ארישא או אסיפא, נראה לי משום דהוה ליה לארוכי בלישניה ולמימר ארישא או אסיפא ואדבית הלל. ורש"י ז"ל פירש אלכתחילה דהיינו בית שמאי אומרים תמכר, או אדיעבד דהיינו בית הלל דאמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.
תניא אמר רבי חנינא בן עקביא לא כך השיבן: כלומר שאם עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, אלא כך השיבן, שאפילו נשאת מוכרת ונותנת וקיים כפירוש רש"י ז"ל. ופליג אדר' יהודה דאמר לכתחילה לא תמכור.
הכי גרס רש"י ז"ל: אמר להם אף זו מוכרת וקיים וכו', והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים, אמר רב זביד תני מוכרת: כלומר, תני במתניתין מוכרת לכתחילה.ולפי גירסא זו הוה מצי לאקשויי נמי לרב זביד ור' חנינא בן עקביא כבית שמאי, כדאקשינן לאוקמתא דרב פפא, אלא דנטור עד סיפא דאוקימתא, ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא. ואם תאמר, ומאי דוחקיה דרב זביד דסמיא מתניתין מקמי ברייתא, לימא תני בברייתא אם מכרה. תירץ הראב"ד ז"ל, אם כן ר' חנינא בן עקביא היינו ר' יהודה, ובודאי משמע דפליגי.
אבל רבנו חננאל ז"ל גריס תני אם מכרה, כלומר, לא תתני בברייתא מוכרת אלא אם מכרה, ואדיעבד היתה השאלה ואדיעבד השיבן שמכרה קיים, והוא הדין לעד שלא נשאת ונשאת שמכרה קיים, וכר' יהודה, וליכא בין ר' יהודה ולר' חנינא, אלא שזה אומר בדרך זה השיבן, ור' חנינא אומר לא בדרך זה השיבן, אלא בטעמא השיבן דלא אם אמרת בנשואה וכו', והשתא אתי שפיר דלא פריך ר' חנינא בן עקביא כבית שמאי אלא לרב פפא בלחוד.
ונראה לי דהכי נמי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"א), אמר ר' חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבם, לא אם אמרתם בנשואה וכו', אמרו לו עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ואת מודה לנו שלא תמכור ושלא תתן. אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ושלא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. אלמא אף לדברי ר' חנינא בן עקביא מודה רבן גמליאל דעד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד, כן נראה לי.
דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס בין שנפלו לה משנתארסה ונשאת, הבעל מוציא מיד הלקוחות: ודוקא נשאת, הא נפלו עד שלא נתארסה, ועדיין ארוסה היא, איתא לבית הלל דאמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות ה"ח).
ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין [הן ואלו הן שאינן ידועין] כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים: ומסתברא שמכרתן קודם שנודע לו, אבל לאחר שנודע לו לא תמכור דלא גרע ממציאה ומתנה שנתנה לה, דבשעתן לא נקט נודעו לו והוא אוכל פירות. ובשם הרא"ם שמדינת הים לא דוקא, אלא הוא הדין באותה מדינה ואורחא דמילתא נקט. ומסתברא שאם נתנה לו מתנה או שמצאה מציאה ונתנתן או שמכרתן קודם שנודע לו שהוא קיים, דלא גרע מנפלו לה נכסים במדינת הים.
ההיא איתתא דתברינהו לנכסיה מגברא כתבתינהו לברתה: פירש רש"י ז"ל והודיעה שאין מתנתה זו אלא כדי להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו מחוור, דאם כן אפילו במקצת נכסים כן, דמאי שנא כיון דאיכא תנאי, אי נמי שהודיעה לעדים כן בשעת מעשה, ומאי קא מתמה בהא רב ענן, ורבא נמי היכי מפליג בכי הא בין אחריני לברתה, ועוד דבבבא בתרא (קנא, א) אמרינן גבי אימיה דרב ביבי דבעיא לאינסובי לרב זביד, אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתה, אבל הכא הא גליא דעתה ואמר משום דבעינא לאינסובי לכולי עלמא לא קני.
והפירוש הנכון כמו שפירש הרא"ם ז"ל בבבא בתרא דגליא דעתה הוי כדאמרה בעינא לאינסובי וסתמא הוי בדלא אמרה ולא מידי, וקיימא לן כמאן דאמר אפילו בסתמא לא קני, דהוה ליה כשכיב מרע שכתב כל נכסיו דאם עמד חוזר, משום דאומדן דמוכח הוא שלא נתנה זו כל נכסיה אלא משום דבעיא לאינסובי להאי, וכן נמי בשכיב מרע משום דסבור הוא שימות, ולא דברים שבלב הן, שבלב כל העולם ושהכל מודים בכך.
כותבת שטר פסים לאחר. פירוש שטר פיוסים: ונראה לי, דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר, דאם כן מן הדין ודאי לכולי עלמא לא קננהו לוקח (לעיל יט, א), אלא שטר שאין לו קיום כשטר פסים קאמר, ושטר שהוא כדינו כפסים קאמר, דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל כן נראה לי. ואף על פי שרבנו תם ז"ל פירש פסים ממש שהתנתה עמו כן, לא נראה לי כלל.
וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה: פירש רש"י ז"ל: מהיום תהא מתנה כשארצה. לפי מה שכתבתי בפרק האומר בקדושין (סג, א) גבי הרי את מקודשת על מנת שירצה אבא, דירצה משמע שיאמר אין, הכא נמי לא הויא מתנה עד שתאמר בפירוש לבסוף רוצה אני. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות ה"ט), וז"ל: נתנה מקצת נכסיה או כולן קודם נשואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה, ואם מתה אינו יורשה, עד כאן.
ואפילו יש בהן מטלטלין ובשעה שתרצה אינן נתונין ברשותו של מקבל אלא שעומדים ברשות הרבים קנה, כדמוכח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) דאמרינן התם נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, אלמא אף על פי שהפרה נתונה ברשות הגנב או שאכלה קנה, שנתגלה לבסוף דמשעת משיכה קנה, ובמשיכה זו הוא קונה אותה עכשיו. אבל לפי דברי רבנו חננאל ז"ל נראה שהוא קנה אותה אלא אם כן תחזור ותמחה, וזה לשונו: הקניתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי אבל כשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה.
טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח, אמר ר' זירא לא קשיא הא בכלם הא במקצתם: בכל אף על פי שלא כתבה ליה הכי לא קננהי לוקח, במקצתם אי לא כתב ליה הכי קנה לוקח. ואפשר דר"ג דפליג עליה סבר דאפילו במקצתם לא קנה לוקח, דכיון דמיד עמדה ונשאת אפילו במקצת נכסיה, אומדן הדעת הוא דלאו על דעת שיזכה בהן נתנה אותן לו. כך מצאתי לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' ר' וידל קרשקש).
מדמקשינן ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה, דאי לא, היכי אקשינן ליקנינהו בעל, והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. ומדמשנינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל, דקדק רבנו תם ז"ל, דדוקא מברחת, דסגי לה בהכי, אמרינן דלא קנה לוקח, שלא היתה מתנה זו אלא כדי להבריחן מדעת הבעל, הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות, או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן, קנה לוקח, שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לבעלי חוב של נותן, וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל, וכיון שכן קנה לוקח, דהא מחזר הוא להפסידן מן המלוה, ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן.
ובשם הרא"ם ז"ל: דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. ויש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן, אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתובו וכך אמרה לנו בפירוש, כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש, ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב במסכת בבא בתרא (מ, ב) גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר בפירוש כן, דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הן כותבים וכאלו צוום בפירוש כתבוה בשוקא הוא, ואפשר לדון כאן כן. ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינין, שאי אפשר לומר באשה שתדע נוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב, ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה. ואם רואים שידעה ולא מחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת.
ולענין נכסים שאינן ידועים קיימא לן כר' שמעון מדשקלי אמוראי אליבא דידיה אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין, ועוד מדאמר אביי (לקמן עט, א) במברחת עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון. וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר, אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ואף על גב דאיכא נסחאי דגרסי ר' ינאי אומר ידועין מקרקעי, ור' ינאי רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום רבו, אפילו הכי קיימא לן בהא כר' יוחנן משום דתניא כותיה.
כתב הרמב"ן נ"ר, הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון. תמיהא לי, אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר' שמעון אם לא מכרה ומתה מי לא ירית בהו בעל, ומי לא אכיל פירות בחייה, ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה, דכיון דאיהי שתקה, כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה היא, ואם מתה דלוקח הוי, דלאברחינהו מבעל עבדא ולא בעיא דליקנינהו בעל וברשותה היא, עד כאן. וזה כפי הלשון הב' שכתבתי במהיום ולכשארצה. אבל לפי הלשון הראשון אינו, דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני. וכבר כתבתי שכן כתב הרמב"ם (פכ"ב מהל' אישות ה"ט) מפורש, שאין בעל יורשן אף על פי שלא קנה לוקח, והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין.
ולדידי קשיא לי אשמעתין, אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון, לוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא, דהרי הן כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה, דקיים לכולי עלמא. ואם תאמר דהכא לא קננהו לוקח, וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא כנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן, אם כן אפילו לר' שמעון נמי בנכסים שאינן ידועים לא תמכור, דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה.
על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפילו הכי לא קננהו בעל, דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהן בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינן ידועים אצלו, ואליבא דר' שמעון. ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועין דזו אשתו וזו אשתו, אלא שהקלו בדבר דכל שלא ידע בהן לא הקנו לו אם קמה ומכרה או נתנה, הכא נמי דכוותה, הקלו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו, שלא יזכה בהן בעל כלל, דאף על גב דלא קננהו לוקח, ואם מתה היא בחייו לא ירשנה הבעל, ואף על פי דירושה דאורייתא, דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהן לוקח וכענין שכיב מרע. ובהא מתרצא לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן נ"ר, וכן נראה לי מדברי רבנו תם ז"ל שכתבתי למעלה (ד"ה מדמקשינן).
הא דאמרינן: אבא זרדתא ופירא דכוורי: פירש רש"י ז"ל: אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינן עומדין אלא לקציצה, ואין גזען מחליף, אמרי לה פירא, כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פיריין ובעל אוכל אותו כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפלו לה בירושה, ואמרי לה קרנא, שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות. וגריס רש"י: כללא דמלתא, גזעו מחליף, פירא, אין גזעו מחליף, קרנא. כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן, אלא קרנא.
ואינו מחוור, דכיון דאמרינן לה בתר דאמרינן פשיטא ארעא ובתי ארעא, משמע דהא מענין שלמעלה הוא, כלומר בהא פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא, אבל בהא פליגי אי זבני הני בכספים שנפלו לה או לא. ורש"י ז"ל פשיטא גריס בהא דלעיל. ועוד דקשיא לי, דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן, דתניא לקמן (ע"ב) מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן, וחכמים אומרים פירות, אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף, אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא.
והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא, אין גזעו מחליף פירא. והכי גריס רבנו חננאל ז"ל, ופירש אבא זרדתא, ערבי נחל זקנים וגזען מחליף הן, ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרים ורבין, ואיפשטא ארעא ובתי קאי, כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי, אמרי לה לא ליזבין, דאינן אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל, ואינו כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו, ואמרי לה קרנא, אינו כפירות אלא כקרן, שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים בעצמן שקנה, הרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרים אחרים תחת אותן שלקח, כללא דמלתא, גזעו מחליף, קרנא, ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג, אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג, דכפירות הוא שכלה והולך. והילכך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. והשתא לא קשיא מחפורת של צריף, דהתם כמי שנפלה לה מחפורת של צריף, דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים אוכלים. וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשים, כיון שאין קרנן כלה לגמרי, דבמחפורת של צריף איכא קרקע, ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין ממנה.
פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן: ולא למימרא דלא אכיל בעל פירא דפירא, דהא תנן בפרק הכותב (לקמן פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה, אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה תרי גווני פירי לא תקינו ליה, לומר דמה שיוצא מגופו כפירות, או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר בתים ודומה לו, תקינו ליה שהוא דבר המצוי כפירות, אבל לא תקינו ליה דבר שאינו מצוי ואינו מגופו ואינו עשוי לבא ממנו ככפילא. אי נמי כגון מוכרת כתובתה בטובת הנאה, דטובת הנאה לאשה וכדאמר רבא בפרק החובל (ב"ק פט, א), הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומעתה לאו דוקא כפל של ולד בהמת מלוג דהוי פירא דפירא, אלא אפילו כפל של בהמת מלוג נמי משלם לאשה מהאי טעמא דכתיבנא, דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן, והכי נמי משמע בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, ב) גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו, דאלמא עיקר כפילא דידה היא ולדידה הוה ליה לשלומי. ולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה, דאף על גב דולד גופיה דבעל הוי אפילו הכי כפילא הוו לאשה.
הא דאמרינן: בשלמא לחנניה לא חייש למיתה: תמיהא לי, וכי אינה עשויה בהמה שתמות ותמצא קרן כלה, והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה. ויש לומר, דהכי קאמר, לא חייש שתמות קודם לה, ועוד שימות בעלה גם כן בחייה, דאלו מתה היא בחיי בעלה תו לא אכפת לן אי מיתת בהמה או לא. דהא של בעל היא. והרב בעל ההלכות פירש: דאי מיתה מוקמינן מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהבינן לה ושארא הוי לבעל, ומשום הכי לא חייש חנניה למיתה דקודם ולדות. ואי מתה מוקמינן חד לוולד במקום אמיה, ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות.
אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזותיה: פירש רש"י ז"ל: הכניסה לו עז שהיא שלה לחלבה שהוא עיקר פירותיה, אוכל והולך עד שתמות דהא איכא עורה דמשתייר ממנה, וכן נוצה מן התנגולת. ואינו מחוור, דאם כן מה קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דאיכא עורה. ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן, תנינא ולד בהמת מלוג לבעל. ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בוולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתייר ממנה מידי, איפסיקא הלכתא כחנניה דלבעל הוי. והרב אלפסי ז"ל פירש: שאין לאשה בעז אלא חלבה, ואפילו הכי אוכל והולך כדרך שהיה מורישה אוכלן, דפירא הוי ולא חיישינן למיתה כחנניה, ואף על גב דהתם גופא מיהא שלה והכא לא, מכל מקום כיון דגופה משועבד לה לפירותיה הוה ליה גוף כקרן.
ר"ש היינו תנא קמא, מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו: ופסקו רבנו חננאל ורבנו אלפסי ז"ל כר' שמעון. ואיכא למידק, והא יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד הקשה הרא"ם ז"ל: מדתניא בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלו, א) גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח, אלמא פירי בתר מאן דגלי ברשותיה גרידי. ואיכא לתרוצי, בהא דבעל שאני דלא תקינו ליה רבנן אלא פירי דאכל בעודה תחתיו כדרך שאמרו דזכות הבעל בנכסי אשתו על החדשים אנו בושין, אבל התם דלא חלה מתנת הפירות עד לאחר מיתת האב, דינא הוא דכל מה שגדל ברשות האב שיהא ללוקח שלו.
והראב"ד ז"ל (עיין בהשגות על הרי"ף) הביא ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל מדתנו לה להא דר' שמעון סתמא בתוספתא דפרקין (פ"ח ה"ב). ועוד דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן, הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויין וכו', אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר' שמעון. ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויין (ב"מ לט, ב), ויש מביאין עוד ראיה, מדאמרינן בסמוך (לקמן פ, א) גבי בעל שהוריד אריסין תחתיו אסתלק ליה בעל אסתלק להו כולהו, אלמא לית ליה לבעל בפירות כלום. וזו אינה ראיה כל כך, דאיכא למידחי דהתם לא מפירות קאמר דמסתלקי אלא משבח, והרב בעל ההלכות (בה"ג סט, א) גם הוא פסק כר' שמעון, אלא שהוא ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא אלא מאי דלא פרישי רבנן אתא איהו לפרושי, וגריס מחוברין דמשעת יציאה אתא לאשמעינן. והנגיד והרא"ם יש לומר פסקו כתנא קמא דמחוברין בשעת יציאה הרי הן שלו.
מתני': נפלו לה עבדים ושפחות (קטנים) זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע וכו': ודוקא זקנים, אבל ילדים כולי עלמא לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה (עי' ירושלמי בפרקין ה"ו). ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה, מודו שלא ימכרו, דעד כאן לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה, אלא משום דקא סברי דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה, ואי אמרת דוולדותיהן פירות ולבעל הוו, דילמא מיתה שפחה ונמצא קרן כלה, ולא תקנו לו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן, ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן, אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירות הן ולבעל, ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכולי עלמא. אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי, נראה שהוא סבור דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן, דאלו לרבנן דחיישי למיתה דקודם וולדות ומכליא קרנא, אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון.
ירושלמי (שם): בשאינן עושין כדי טיפולן, אבל בעושין כדי טיפולן לא תמכר דעדיין שבח בית אביה קיים, ומכל מקום אפילו זקנים אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו, ואפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דקיימא לן כוותיה..
מתני': המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול: וכתב רבנו חננאל ז"ל: ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעין (שבועות מד, ב) גבי הני דנשבעין ונוטלין. יש לומר הני כלהו הנתבע מכחיש התובע, והאי הנתבע לא ידע והוא ברי ושמא, וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן. מיהא שמעינן, דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע, איהו דידע ושקיל והני מילי בעושה ברשות, עד כאן. ואי קשיא לך שכיר (שבועות שם) דמשום דבעל הבית טריד בפועליו ולא דכיר הוא דתקינו ליה רבנן, ואפילו הכי שנאוהו בכללן. ליתא, דבעל הבית נמי בריא הוא דקא טעין אלא דרבנן הוא דחשו משום כדי חייו דשכיר, דלמא לאו ברי הוא דהא טריד בפועליו.
אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי: איכא למימר דלהקל עליו תקנו, ולא להחמיר עליו. דאילו הוציא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא, אבל הוציא הרבה ואכל קמעא, מחשבין לו כאריס דעלמא.
אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול: מהאי לישנא משמע, דר' אמי לא מיטעא הוי טעי מעיקרא בדינא אלא דלא סיימוה קמיה, ואיהו סבר דההוא זוזא דאפיק למיעבד ביה עסקא אפקיה וקא רווח ביה ואכל, והשתא דסיימוה קמיה דלאו לאיתגורי ביה אפקיה אלא למיכליה, אמר, אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול. כלומר, עד כדי הארבע מאות זוזי,וכדאמרינן בסמוך שאם היתה הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שעור שבח. ואם תאמר, הכא מאי נשבע ומאי נוטל, דהא ליכא שבח כלל, דקרנא קרית להו לכולהו ארבע מאה ושבח אין כאן, והוא אינו נוטל אלא הוצאת שעור שבח כדאמרן. יש לומר, לגבי הא ודאי כולהו כמי שהשביחו מחמת הוצאת הבעל הן, דאילו לא אזיל בעל לא הוו לה מינייהו כלל.
אי נמי בעל עריס: פירש רבנו חננאל ז"ל: דהא איכא ריוח ביתא. ותמיהא לי, דאם כן בין לאביי בין לרבא ליכא, דמשום שמא תכסיף נמי ליכא דהא בעל גופיה הוא דמפרנס לה לארעא ולא מבייר לה. ונראה לפרש, דמשום שמא תכסיף ליכא משום ריוח ביתא איכא, דלית ליה אלא שליש הפירות או הרביע ואלו לא מכרו מאסף הבית כל הפירות.
הא דאמרינן לעיל: חזינן אי בעל אריס הוא אסתלק ליה בעל איסתלקו כולהו: משום דאמרה להו לא אתניתו לי מידי דהא איכא בעל דטרח. כתב הראב"ד ז"ל: דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן, אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו, והוא שהיה שבח כנגד הוצאה עד ואפשר לומר, דשאני אשה משום דאיכא בעל דטרח ומפרנס לה לארעא בלא טרחא כלל, אבל הכא דאי לאו האי הוה טרח איהו לנטעם, בכי הא לא אמרינן דלא יהיב ליה שכר טרחו כלל, אלא מיהו שמין כמה אדם רוצה ליתן וליבטיל ממלאכה ויהיב ליה, דומיא דההיא דאמרינן בריש פרק השוכר את האומנין (ב"מ עו, ב) הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם. אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. הכא נמי אף על גב דאיהו גופיה אריס הוא, מכל מקום הא אהני ליה דלא טרח כלל ויושב ובטל, ויהיב ליה כל כמה דאדם רוצה ליתן ולא יהא יגע וחופר ונוטע ואחרים עושים לו מלאכתו. וזה נראה דין האמת והצדק.
והא דאמרינן בהנהו תרי אמהתא משום ריוח ביתא הוא והא קא ריוח: פירש הרב אלפסי ז"ל: דהא איכא אחריתי.ורש"י ז"ל פירש: שאף עתה עושה צרכי הבית. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואי משום דעיילא לאידך, לא גרעה מאורחי ופרחי (לעיל סא, א) ששפחות שבבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאין. וזה נכון יותר.
מתני': שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה מה יעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וכו': ואיפליגו אמוראי בפירושא דמתניתין ביבמות פרק החולץ (לח, א) דפרכינן התם מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, ואוקמה אביי (שם ע"ב) רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי ידו כידה. ופירש רש"י שם: דאליבא לבית הלל קא מתרץ, דקסברי בית הלל ידו של הבעל כיד האשה הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהוא בא לירש מחדש, הלכך נכסים בחזקתה. ובית הלל סברי ידו עדיפא מידה בחזקת הבעל עמדו עד היום הנכסים וכשמת הבעל יד היבם כידה, ששניהם באים לירש ויחלוקו. ורבא אוקמה כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים בית שמאי ובית הלל שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האב, משום דקסבר דידו של בעל עדיפא מידה, והלכך כשמת הוא חות ליה דרגא, וידו של יבם כידה ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וכי פליגי בית שמאי ובית הלל כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ורישא בשלא עשה בה מאמר, והלכך אין ליבם בנכסים כלום לכולי עלמא. וסיפא בשעשה בה מאמר וקסברי בית שמאי מאמר עושה ספק נשואה לחלוק בנכסים, ולבית הלל מאמר אינו עושה נשואין כלל, הילכך מוכרת ונותנת וקיים. על זה הדרך פירש ביבמות (שם), אלא שבריש פרק הכותב (לקמן פג,א) פירש בענין אחר. ואיכא למימר דוקא בנכסים שנפלו לה קודם מאמר דהוה ליה כמו שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים (לעיל עח, א), אבל נפלו לה אחר שעשה בה מאמר אינה מוכרת ונותנת לכתחילה ואי מכרה ונתנה קיים, כמי שנפלו לה משנתארסה שאינה מוכרת לכתחילה. ואפשר דמאמר לבית הלל, אפילו ספק ארוסין אינו עושה ומוכרת ונותנת לכתחילה (ועי' בעל המאור יבמות שם יב, א).
הכי גרס רש"י ז"ל: בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל: כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן, וכתובה דהיינו עיקר כתובה בחזקת יורשי הבעל, ואפילו לבית שמאי. דלא פליגי בית שמאי אלא בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אבל כתובה שיירה ולא פליג בה כלל כדאיתא התם בפרק החולץ (יבמות לח, א), וכדאמר רב אשי התם מתניתין נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה ולא קתני יחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שנפלו לה כשהיא שומרת יבם בחזקת יורשי האשה, ודכוותה בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה, ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ואמרינן עלה בחזקת מי, ותני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. והכא נמי נכסי צאן ברזל יחלוקו, והוא הדין לנכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג, וכשנפלו לה תחתיו דבעל שהן עומדין בחזקתן, כלומר בחזקת שניהם הואיל וידו של יבם כידה של אשה דנחתין לה דרגא מבעל שהיה ידו עדיפא מידה. והוא הדין דהוה ליה למיבעי הכא נכסים בחזקת מי כדבעינן התם, אלא דדילמא איפשיטא להו הכא מדתני התם בר קפרא יחלוקו. וקיימא לן כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם (ב"מ כב, ב) ואף על גב דאמרינן התם כותיה דאביי מסתברא, אנן אכללין סמכינן (עי' רשב"א יבמות שם).
נמצא עכשיו לדברי רש"י ז"ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולן ליורשי האשה, ומוכרת ונותנת וקיים, ואפילו עשה בה מאמר שאין מאמר לבית הלל עושה אפילו ספק נשואין, ואפילו נפלו לה בחיי הבעל, והוא שנתאלמנה מן האירוסין דלא עדיף יבם מאחיו שנפלה לו מחמתו בחיי אחיו אם מכרה אינו יורשה כל שכן יבם. ואפשר שמוכרת לכתחילה וכדאמר עולא התם (יבמות שם,) רישא כשנפלה לו מן האירוסין דזיקת אירוסין עושין ספק אירוסין, ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן כתב שם הרמב"ן נ"ר. ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל, ונכסי צאן ברזל ואי נמי נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה.
ונראה לי שאלו רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת, דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמי שנפלו לה לאחר שנעשית שומרת יבם, אבל במחצית לא תמכור, שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות, לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל, דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה, אבל פירות בחייה לית ליה כלל, דלא תקנו פירות ליבם, ואפילו לבעל נמי לא תקנו אלא משום פרקונה. ויבם אינו פודה (עי' ר"ן ושיטה לר"ן). וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה (לעיל נב, א) נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה. וגדולה ממנה כתב הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות ה"י) שאפילו נכסי מלוג אינו אוכל עד שיכניס.
ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה כלל, ואפילו לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו, וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו, וכדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה (לעיל נג, ב) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, וסלקא בתיקו. והא נמי דכותה היא, דהא מבעל ראשון אינה נפדית דלא קרינא ביה ואיתביניך לי לאנתו (לעיל נב, א), ומשני לית לה דהא לית לה כתובה מיניה, הלכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירות תחת פרקונה, וזה שאינו פודה אינו אוכל. אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה משני תנאי כתובה נמי אית לה, והרי זה פודה ואוכל פירות. אלא דההיא דיבמות דפרק החולץ (לט, א) משמע דאית ליה, כדאמרינן התם אדמפלגי בגופא של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו במחיים ולפירות, וצריך לי עיון, והרב אלפסי ז"ל נראה שפירשה למשנתנו בענין אחר, שהוא ז"ל הביא משנתינו בפרק החולץ כלה כצורתה ולא הביא עליה מכל אותה שקלא וטריא דנאמרה עליה כלום, נראה שהוא ז"ל סבירא ליה דמתניתין כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם שכן פשטא דמתניתין.
ובפרק הכותב (מא, א מדפי הרי"ף) כתב בלשון הזה: אביי אמר נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה, נפקא מינה לשומרת יבם שאם מתה היא נכסיה לבעלה, ואם מת הבעל והניח אשתו שומרת יבם כל נכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהן הרשות לעצמה, אלא עדיין רשות בעלה עמה שהרי יש ליבמה רשות מחמת בעלה, הרי ידו עדיפא מידה, על כן נראה שכך הוא מפרשה קסבר אביי ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בהם בין מחיים בין לאחר מיתה, וכשם שאם מתה היא נתרוקן כל זכותה לבעלה כך כשמת הוא נתרוקן כל זכותו באותן נכסים לאשה ושלה הן, הילכך יורשיה יורשין אותה לגמרי לדעת בית הלל. ובית שמאי סברי דכיון דמחיים ידו כידה, אף לאחר מיתה במקום יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא לן יבם אי ירית או לא ירית, הלכך יחלוקו. ורבא אמר אי כשנפלו לה תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה לענין זה שאלו מתה היא בחייו נתרוקן כל הזכות לבעל, והוא יורש את כולן, וכשמת הוא אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה מן הדין, היכא דאיכא יבם מיהא לא נתרוקן הזכות לעצמה אלא יד היבם כיד אחיו ונוטל את כולן, ובדבר זה ידו עדיפא מידה. וקיימא לן כרבא, והלכך יורשי הבעל יורשין כל הנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל, וכל שכן נכסי צאן ברזל שהיו עומדים יותר בחזקת הבעל,. ואין צריך לומר עיקר כתובה ותוספת, אבל נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הרי הן לגמרי בחזקתה ומוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה יורשיה יורשין אותה לגמרי.
ולפי זה לא גרסינן במתניתין וכתובה, אלא כתובה בלא וא"ו, והכי קאמר כל הנכסים בחזקתן כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה, והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי התם בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב), משום דהכא מיפשט פשיטא ליה בחזקת מי עומדין, דהא מפרש בהדיא כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו כל כללי כתובה, כלומר בין עיקר בין נדוניא ושאר נכסים דהיינו נכסי מלוג, בחזקת יורשי האב. וטעמא דמלתא דהתם חולקין בנדוניתה והכא כולן ליורשי הבעל, היינו משום שלא שנסתפק להם שם אלא משום דעיקר מעשה לא נודע מי מת ראשון או בעל או אשה, והלכך מספיקא חולקין. אבל הכא כיון דאיכא יבם ויבם במקום אח קאי, יבם יורש את הכל, אלא שמצאתי שפירושו של רבנו אלפסי ז"ל לקוח מפירושי רבנו חננאל ז"ל. שכתב כן בלי חלוף לשון של כלל, והוא הרב ז"ל כתב כך ואם מת הבעל לא זכתה היא בנכסים לגמרי, דמשמע דמכל מקום זכתה במחציתן.
ובספר מוגה ביד נסים מצאתי ביבמות ידו עדיפא מידה והכל ליבם, וכן דעת הראב"ד ז"ל בזה דנכסי צאן ברזל כולן ליבם.ודעת הר"ז הלוי ז"ל גם כן דנכסי צאן ברזל ונכסים שנפלו לה בחיי הבעל ליורשי הבעל, ונכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ליורשי האב. וכתב עוד הר"ז הלוי פירות כולן בחזקתה לפי שהפירות לא באו ברשות בעל והרי הן כנכסים שעלו לה כשהיא שומרת יבם. וגם לו צריך עיון ההיא דיבמות (שם) דמשמע דאפילו פירות נמי ליבם, כדאמרינן לפלגו במחיים ולפירות.
גמרא: שומרת יבם שמתה מי קוברה: לפי מה שפירשנו במשנתינו, דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתן, מפרשינן לה הכין, מי קוברה, כלומר דילמא הא דתניא (לעיל מז, ב) קבורתה תחת כתובתה, הני מילי היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה, דלא ירית להו בעל, אבל היכא דאית לה נכסים אחרים, דירתי, ירתי אבוה ולא יבם, כי הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה, אלא קברינן לה יורשין מנכסיה, או דילמא מכתובתה היא נקברת לעולם, וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד, כגון שאין לה נכסי מלוג, וגם אין הבעל יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד, לפי שעיקר כתובה לא נתן לגבות מחיים, הכי נמי היכא דלא ירית אלא עיקר כתובה כי הכא אפילו הכי קבר לה מכתובתה. ודייקינן דיבם קבר לה. מדתניא יורשי כתובה חייבין בקבורתה. ופריך רבא, ולימא אח אני יורש, כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח, דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר כתובה מחמתה, דמעולם לא נראת לה, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ואחר דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה. ואם תאמר, יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היו אחיו קוברה, אף על פי שלא נתנה לגבות מחיים דבעל. יש לומר דהכי קאמר, אשתו אין אני קובר לבדי, אלא כשם שאני ויורשיה חולקים בנדונייתה כך נקבור אותה לחצאין.
ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פירוש זה, חדא, מדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובתה או דלמא יורשי האב דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו, ובין עיקר בין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם,ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד, דמאי דקאמר רבא ולימא אח אני יורש, היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומאי קא הדר אמר, ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הוה ליה למימר אח אני יורש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים.
ונראין דברי מי שפירש דנכסי צאן ברזל כולן ליבם, והכי קאמר ולימא אח אני יורש, דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדונייתה, הני מילי לבעל משום דמינה קא ירית וכיורש דידה הוא, דכולהו נכסי דידה ואפילו מלוג הוא קא ירית להו, הלכך תקנו דאיהו קבר לה, אבל אני אין אני יורש מחמתה בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג שלה, ואי משום כתובה, כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה, משום דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים לא מנה ומאתיים ולא נדוניא, דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימניה, ואסיקנא, דיבם נמי כאחר דמי, וכולה כתובה מינה דידה קא ירית, והלכך הוא קוברה.
הא דפריך אביי לרבא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי ושמעינן ליה לבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי: איכא למידק, דהא אביי גופיה הוא דאמר ביבמות (לח, א) גבי מתניתין דשומרת יבם דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ותירץ רש"י ז"ל שם ביבמות (ד"ה לא), דלא אמר אביי הכא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא להתחייב יבם בקבורתה, דאמרינן מינה דידה קא ירית אבל מאחיו, ולא דישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה. והיינו דאמר רב אשי התם דיקא נמי דקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, דטעמא לא משום דשטר העומד לגבות לא כגבוי דמי כלל, אלא משום דלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים. והא דאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי, דמשמע דאינהו בלחוד הוא דאית להו מדרש כתובה אבל בית הלל לית להו, קשה דהא חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, ומשום מדרש כתובה הוא דחזרו בהן, כדאמרינן התם בפרק האשה שלום (קיז, א) הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה. ועוד, דאמרינן בשילהי נערה שנתפתתה (לעיל נג, א), אשתו ארוסה וכו' מתה אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב אושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ובודאי לא כדברי בית שמאי קאמר.
ותירץ רבנו תם ז"ל: דהא דיהבינן לה כתובה כל דשרינן לה לאינסובי לא משום מדרש כתובה הוא, אלא משום דמכתב כתובה בהדיא שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל לא כתב לה בפירוש עדיין הוא מחלוקת דבית שמאי דרשי ליה ובית הלל לא דרשי ליה. ובארוסה שמתה נמי איכא למימר משום דמשמע להו לבית הלל כל שתהא נפרעת ו... נשואה כמו שאת עכשיו תטלי מה שכתב ליכי, הלכך כשמתה תחתיו ואינה ראויה לינשא אינה ראויה ליטול, אבל במקום יבם הרי נישואין דידהו בטלין, והיא ראויה לינשא ליבם כמו שהיא נשואה לו הלכך דינא הוא שתטול כתובה, אלא דרחמנא זכי ליה ליבם אשה זו בחייה ומחמתה הוא דקא ירית כתובתה ולא מחמת אח, הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דאינו יורש אחיו אלא אשתו. ואסיקנא יבם נמי כאחר דמי, הלכך לכולי עלמא בין דאית להו מדרש כתובה בין דלית להו, ואפילו לבית הלל דליכא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי יבם מינה דידה קא ירית דהא אית ליה כתובה, אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחה הוא דקא ירית דהא הגיע זמנה ליגבות.
הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת, והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות: ואף על גב דאסיקנא דאינה משנה, משום דלא אשכחן דאית ליה תרי חומרי בכתובה אלא ר' מאיר או ר' נתן, מכל מקום השתא דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלין הרי מטלטלין כקרקע, ומוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל (דף מ, א) ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) מי עדיפא תקנתא דבתראי ממלתא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, ואפילו הכי אמרינן דוקא מטלטלי דאיתנייהו בעינייהו ביד היורשין, אבל מלוה דאיתא ברשות אחרים לא מפקינן מלוה בעל כרחיה ויהבינן לאיתתא מדר' נתן. הא קושיא ליתא, דודאי אי אשכחן לר' מאיר דסבירא ליה בבעל חוב דעלמא כר' נתן, אף בכתובה נמי הוה מחמיר תרי חומרי, דמאי שנא כתובה דלא מחמרינן בה, אלא הכא הכי קאמר דלא אשכחן הכא אמאי דגרמי האי ברייתא דאי לר' מאיר לא אשכחן ליה דאית ליה כר' נתן בעלמא, ואי לר' נתן לא אשכחן ליה בכתובה דלימא שתהא נגבית ממטלטלי, ואלו אשכחן תנא דאית ליה בעלמא כר' נתן ואית ליה בכתובה כר' מאיר מוקמינן הא ברייתא כוותיה, אף על גב דתרי חומרי נינהו, הלכך לדידן דסבירא לן דמטלטלי משתעבדי לכתובה משום תקנתא דבתראי, וסבירא לן בעלמא נמי כר' נתן מחמרינן בה אפילו הוו מאה חומרי, ואין צריך לומר בשכתב לה מקרקעי אגב מטלטלי (בכ"י נקוד לחילופין _ מטלטלי אגב מקרקעי), דליכא אלא מד' נתן בלחוד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל.
לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו וכו': הא דרב דימי דאמר אפילו עומדת באגם קנה בדאמר ליה מעכשיו, ולאו דוקא עומדת באגם, אלא אפילו עומדת ברשות הרבים, כיון דאמר ליה מעכשיו ומשעת משיכה הוא דקני גופא ופירא לאחר ל' יום ואפילו עומדת בבית גנב קני לה, כדאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו. ואגם דנקט הכא אורחא דמלתא נקט, שדרך להעמידה באגם לרעות שם ולא להעמידה ברשות הרבים. והא דאמר רב נחמן בפרק הכותב (לקמן פו, ב), משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום קנה, אם במעכשיו אמרה כרב דימי קיימא לן כוותיה, ואי אפילו בלא מעכשיו לא קיימא לן כותיה.
בעו מיניה מעולה יבם ואח"כ חלק מהו ואסיקנא, כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן לקיש בין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא נושה ולא כלום.
ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: ואם תאמר, כיון דלעולם אית לה כתובה מיניה, מאי נפקא ליה מינה אי אית ליה מראשון או מיניה, דהא איהו ירית נכסי אחוה ולעולם מיניה גביא. יש לומר נפקא מינה למוכר נכסים ואחר כך נשתדפו נכסי אחיו דאינה יכולה לטרוף מן הלקוחות שלו, דהא לא משתעבדי ליה. אי נמי למנה ומאתים דאי על נכסי אית לה מאתן, ואי משני לית לה אלא מנה, דכי תקינו לה רבנן משני דוקא מנה דהא לדידה בעולה נשאת לו ולא בתולה.