חידושי הריטב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שני - אין מעמידין

דף כג עמוד א

גמרא רבינא אמר הא לכתחילה הא דיעבד פי' דאע"ג דתנן לוקחין מהן בהמ' לקרבן דהוי לכתחילה אנן הכי קאמרינן דלכתחלה כעין משנתי' חיישינן שמא ירבע אבל בדיעבד למה שכבר עמד ברשותם לא חיישינן שמא רבע ומוקמינן לה לבהמה החזקתה והיינו דקתני לוקחין מהן בהמה לקרבן כלומר ואין חוששין שמא כבר רבעה ואעפ"י שהוא לדידן לכתחילה וכן פר"שי ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בגטין שמא ימות חיישינן שמת לא חישינן והיינו דמדמינן לה לההיא דתנן לא תתיחד אשה עמהן דחיישינן לביאה להכא ואלו בדיעבד תנן האשה שנכבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה ולא חיישינן שמא נבעלה מכבר ומתירין אותה לבעלה מטעם זה אפי' לכתחילה ולהאי סברא אף על גב דקתני אין מעמידין אם העמיד בשדה לקרבן ואפי' בבהמה דידן.

על ידי ממון מותרת לבעלה:    פי' ואפי' לבעלה כהן דאמרינן לא נבעלה והכי מוכחא סוגין בהדיא דאי לבעלה ישראל דוקא ומפני שנבעלה באונס מה ראיה מכאן לדברי רבינא לומר דבדיעבד לא חיישי' שמא נרבעה אלא ודאי כדאמרן וכן פרש"י ז"ל כאן ומיהו סופא דקתני על ידי נפשות אסורה לבעלה פר"שי אפי' לבעלה ישראל דכיון דעל ידי נפשות היא נתרצתה לו להציל עצמה ואינו נכון שאין לך על ידי נפשות יותר משבויה שהיא מותרת לבעלה ישראל כדתנן התם אם תשתבאי אפרוקינך ואותביניך לי לאינתו וכדאיתא בכמה דוכתי ועוד דמההיא דנשי דגנבי גנבי שבאותו פרק מוכח להדיא שחזקת בנות ישראל כושר שאינן נבעלות ברצון עד שנראה בה דברים הנדרין אבל הנדון דכל הא' מהני באשת כהן היא ומשום דכל ההוא פרקא מיירי בנשי כהנים נקט סתם האשה שנחבשה.

ודילמא שאני התם דמשום הפסד מירתת:    פי' דלעולם לא שאני לן בהאי ענינא בין לכתחילה לדיעבד וכל היכא דאמו' ר' לא תתיחד אם נתיחדה אסורה והיינו היכ' דליכא לגוי הפסד ממון אבל היכא דאיכא הפסד ממון שריא ואפילו לכתחילה שריא להתיחד ותדע דלא שריא מטעם דיעבד דהא קתני סיפא על ידי נפשות אסורות דאלמא כל היכא דליכא הפסד ממון אסורה ואם תאמר ואדמסתייע רבינא מרישא דעל ידי ממון לותיב לנפשיה מסיפא דעל ידי נפשות ויש לומר דאיהו סבר דעל ידי נפשות מילתא אחריתי היא שריא דמכורה לו ובממונו ובמה שהוא כממונו לית לן שום חזקה למישרי בדיעבד ואנן דומיא דלא תתיחד אשה עמהן איירי דלא הויא ממונו של גוי ואף על גב דבהמתו הוא ולא חיישינן אין יצרו אדוק בה כל כך אי חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אף על גב דרבינא לית ליה ההוא טעמא לגמריה כדאמר רב עמרם לעיל מכל מקום קצת סיוע יש לו בו להתיר בו יותר מבאשה וכי לנו שנדמה אשה על ידי ממון לבהמתו כנ"ל.

ותו לא מידי:    פי' לעולם לא שרי לן בין לכתחלה לדיעבד וטעמא דאמרינן דשאני הכא דאיכא הפסד ממון טעמא תירוצא הוא ולפי זה אשת כהן שנתיחדה עם הגוי ואין לו בה הפסד ממון הרי היא אסורה לבעלה לדין התלמוד ומיהו בזמן הזה מותרת דהא אית להו אימת מלכות דחמיר להו טפי מהפסד ממון ולא אסר התלמוד אלא בשאין לו בה חשש הפחד והן פירש בשם ר"י ז"ל.

משום הנאה פורתא לא מפסיד טובא:    ואם תאמר אם כן עלה עליה זכר למה פסולה יש לומר דשאני התם דחזינן ודאי שעלה בפניה ולא מיחה בה ולא עוד לא שאם אתה מכשירה לו אף הוא יהא ניחא ליה כיון דלית ליה פסידא והרי היא פסולה ואם תאמר ופרה מעוברת למה כשרה מי גרעה מהיכא דעלה עליה זכר ואילו אנן לא פסלינן אלא בנרבעה ומשום איסור רביעה ויש לומר דהתם כיון דספקא הוא תלינן דמסתמא שלא בפניו נתעברה וכל היכא דלא ניחא ליה בשעת מעשה לא נפסלה בהכי דאנן דרשינן גבי עגלה ערופה דכתיב בה עבד דקרינן בה עובד דומיא דעבד כדדרשינן גבי כי יותן מים על זרע וכדפרישנא בבבא מציעא בס"ד.

התם יצרו תוקפו:    פי' ולית ליה לרבי פדת טעמא דגוי חס על בהמתו שלא תעקר אי נמי דהתם ידע בדנפשיה דמפסיד לה ודאי ואין יצרו תוקפו אבל הכא הוא סבור שלא יודע הדבר ואינו חש לכבוש את יצרו.

לא ס"ד דקתני כו':    פי' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הויא סיפא במתני' היכי טעו שילא ואידך אמוראי אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח לקמן דאמרי' פתח חד מינייהו ואמר וכן היה רבי אליעזר אומר פוסל אלמא מילתא דחדוש הוא דאמרינן ולאו מתני היא ואם תאמר ולעיל דנקטינן טעמא דרבי אליעזר משום חששה דהניח עליה עורה של שקין היכי לא פרכינן עליה מהך דפוסל בשאר קרבנות יש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא לך למיפרך עלה מסברא והכא דלית ליה פירכא אחריתי פרכינן מיהא ודכוותא בתלמודא.

דף כג עמוד ב

ש"מ פרה קדשי מזבח היא:    פר"שי שלא לפדותה אלא במום קבוע ושתהא צריכה העמדה והערב' שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא ואם תאמר לגבי פדיון במום והעמדה והערכה נימא הכי ויש לומר דלא קרייה רחמנא חטאת אלא בשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה דהכי כתיב קרא למי נידה חטאת היא לומר דכשיהיה למי נידה היא כחטאת לכל פסולין שבה וכן נראה מפי' ר"שי ז"ל וכן פירשו בתוספות.

הכי גרסי' האי מאי אי פרה קדשי מזבח היא היינו דפליג רבי שמעון דסבר קדשי בדק הבית היא ולעולם לאו חטאת קרויה רחמנא אלא אי אמרת חטאת קרייה רחמנא במאי פליגי:    פי' דלא משמע לן דנימא דפליגי במשמעות לשון חטאת אם הוא לשון קרבן אם לשון הויה ואיכא נוסחי דלא גרסי כלל לה אלא הכי גרסי ואלא מאי קדשי מזבח היא תפסל ביוצא דופן אלא שאני פרה הואיל ומום כו' וזהו גרסת ר"שי ז"ל. עד היכן כבוד אב ואם פי' דאפי' למאן דאמר משל אב שאני הכא שאינו אלא העברת ריח וכדפרישית בדוכתא בפ"ק דקדושין.

גרסת ר"שי ז"ל והא ואבני מלואים כתיב וא"ו הדר ערביה ורבינו הולך לשיטתו שכתב בפירוש התורה כי שוהם ואבני מלואים דבר אחד הן ואף על פי כן אינו נכון ורבינו תם גורס והא ואבני כתיב דהדר ערביה ופי' ז"ל כי בפרשת ויקהל כתיב ואבני והדר ערביה קרא שהוא כדין חבריו.

דף כד עמוד א

לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה:    פי' וזה בבית שני היה שאלו בבית ראשון לא היתה שם פרה אדומה אלא אותה שעשה משה ותימא מנא להו אבני אפוד דהא משחרב בית המקדש בוטל השמיר יש אומרין דהתם משחרב בית שני קאמר ויש אומרין דבטל שאינו אלא בטורח גדול וכדאמרינן התם בטלה זכוכית לבנה ואשכחן בפרק אין עומדין זוגיתא חיוורתי והתניא אמרו לו לרבי אלעזר מעשה היה כו' והוא הדין דמצי פריך מדקתני וכן היה פוסל בכל הקרבנות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה דפרה.

וניחוש דילמא רבעוה לאמה:    ואם תאמר הא אמרינן דבהמה הנרבעת נעקרת י"ל דההיא על הרוב ולפיכך גוי חס על בהמתו אבל פעמים שנרבעה ואינה נעקרת.

דף כד עמוד ב

ויעלה כתיב:    פי' וקרינן ויעלהו שהכשיר הכתוב כאילו היה זכר. רבי יוחנן אמר גבול יש לה פי' רבי יוחנן בא לומר דמתני' דלוקחין מהן לקרבן דפרישנא טעמא משום דגוי חס על בהמתו וכדאוקמה רב לעיל אליבא דרבנן שאינו אלא כשהיא פחותה מבת שלש שנים שהיא נעקרת.

והא דרבי יוחנן לרבנן קאמר לה דאלו לרבי אליעזר הרי הוא פוסל בכל הקרבנות ואפילו באותם שהם בני שנים אלא ודאי כדאמרן מזמורא יתומה:    פר"שי ז"ל שלא נזכר בה שם אומרו והקשו בתוספות דהא איכא מזמור לתודה וטובא אחריני לכך פי' שלא נזכר בו על איזה ענין נאמר ולא תמצא כן בשום פרשה של תלים שנאמר בו שהוא מזמור שלא יזכיר ענין המזמור.

ואמרו שירה:    פי' בלשון הקדש ממש וזהו שנחלקו מאי אמרו ומאי שלא מנו זה במשנת אבות עם שאר נסים שנבראו בערב שבת לפי' שכבר הזכירו פי האתון שנזכר בפי' בתורה והוא אב לכל כיוצא בו.

איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה בפחותות מבת שלש שנים:    ותימא דנהי דליכא למיחש לרביעה היאך לא חשו למוקצה ונעבד בכל הני דהא ליכא למימר אי איתא דאקצייה ופלחי לא הוה מזבין לה דבהני קראי דפרכינן מינייהו ליתיה להאי טעמא דלאו בדרך מכירה באו לידן וי"ל דלמוקצה ונעבד ליכא למיחש מן הסתם אלא במקום שרגילין בכך טובא ולרווחא דמילתא נקטא תלמוד' לעיל דאפי' במקום שרגילין בכך לית לן למיחש דאם אית' דאקצייה או פלחה לא הוה מזבין לה כן פי' בתוספות ואם תאמר ואכתי לרבי יוחנן ניחוש דילמא רבעוה לאמה דפסולה כדאמר רבא לעיל וי"ל דרבא פסיל לה דסבירא ליה עובר ירך אמו הוא אבל רבי יוחנן סבר דלאו ירך אמו הוא כדאיתא ביבמות ובתמורה וכדכתבנא במסכת חולין.

דף כה עמוד א

שוק וחזה:    פרש"י ז"ל דהאי קרבן שלמים היה ואימורין אלו נתנין לכהנים והא דאכלה שאול דהוי זכר הכא בבמת יחיד הות וקיימא לן חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה.

דף כה עמוד ב

לא שנו אלא בכשרים:    פי' בסתם ישראל שהם בחזקת כשרים אבל בפרוצים ודאי לא פי' ומתני' בפרוצים היא דגוים פרוצים הם. ותיפוק לי משום שפיכות דמים פי' כיון דבסיפא נקט טעמא משום שפיכות דמים מכלל דברישא ליכא שפיכות דמים.

באשה חשובה עסקינן:    פרש"י ז"ל קרובה למלכו' מאי בינייהו פר"שי מאי בינייהו לענין עריות דהא בין לטעמא דמר ובין לטעמא דמר נהי דמשום שפיכות דמים ליכא משום עריות איכא ואמרינן איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים כן הוא גורשז"ל ופירש הוא ז"ל שקרובה למלכות ואינה יפה לרבי ירמיה אפילו משום עריות ליכא כיון שאינה יפה ולרב אידי איכא משום עריות דאף על גב דאינה יפה בלי זיניה עליה ואין פי' זה נכון חדא דכל היכא דאמרינן בתלמודא מאי בנייהו לא אתמר אלא לאותו ענין שנחלקו בו והני אמוראי לאו לענין עריות נחלקו אלא לענין דליכא משום שפיכות דמים ועוד למה ליה למימר איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים מסתייה דלימא איכא בינייהו שאינה חשובה בין הנשים ועדיפא ליה למימר בלשון ברור אשה כעורה איכא בינייהו ועוד היאך יאמר רבי ירמיה דבאשה כעורה ליכא משום עריות דהא גוים פרוצים בעריות הם בכל אשה ואביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ויש גורסין בהפך איכא בינייהו אשה חשובה בין הנשים כו' דלרבי ירמיה איכא משום שפיכות דמים דכיון דיפה היא מקיימין אותה לתשמיש וכלי זיניה עליה אשמועינן כהאי אוקמתא דאף על גב דכל כעורה הם משמשין מכל מקום אין כלי זיניה עליה לקיימה אלא כשהיא יפה ולהכי נקט באוקמתיה דאיכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים וה"פ איכא בינייהו אשה חשובה להתיחד בין האנשים דלרבי ירמיה ליכא שפיכות דמים דהא קרובה למלכות היא ולרב אידי איתא משום שפיכות דמים דבין הנשים ליכא טעמא ולא שייכא לומר משום דכלי זיניה אי נמי שאינה חשובה להתיחד בין האנשים ולרבי ירמיה איכא משום שפיכות דמים כיון שאינה חשובה וטעמא דכלי זיניה לית ליה ולרב אידי כלי זיניה עליה ואין בה משום שפיכות דמים וכן פי' הר"ם הלוי ז"ל.

תניא כוותיה דרב אידי האשה אף עפ"י שהשלום עמה דאלמא דלשלומה סגי לה ולא בעיא שלום מלכות להצילה משפיכות דמים.

דף כו עמוד א

מפני שמילדת בן לע"ז:    ירושלמי מפני שנותנת לו חיים הדא אמרה אסור ללמדם אומנות בהדין תרתין אומנין בנירו מגניא וקובטריא זגניא לא אלפון וקמון קובטריא אלפון ואתעקמון אבל נכרית מנקה בנה של ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהן מניקותיך.

ולענין מילדת נכרית אמרו בירושל' שאם היא חכמה מותר דהוה ליה כרופא מומחה שמתרפאין ממנו כדאית' לקמן דלא מדמי נפשייהו. ונכרית לא תניק בנה של ישראל איכא למידק דהכא משמע דחלב נכרית מותר כל היכא דליכא סכנה ואלו בפ' חרש אמרו תינוק יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ואוקימנא בשעת הדחק ומשום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב ובתוספתא אמרו אין יונקין לא מן הנכרית ולא מבהמה טמאה ואם היא דבר של סכנה מותר שאין לך דברים ויש אומרים דהכא נמי לא שרינן אלא כשאין מניקה של ישראל מצויה וקרוב' ומשום דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב ומיהו כי איכא סכנה מותר לשהותו כשב ואל תעשה עד שתהא לבו ישראלית והנכון דחלב נכרית מותר מן התורה מדשרא רחמנא חלב מלהכי שתים דמאי שנא ומיהו חכמים אסרוהו כל היכא דאפשר בשום מקום כחלב בת ישראל מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין וחלב שלהן מוליד אכזריות ומדות רעות ולגזם האיסור הקישוהו לבהמ' טמאה וכן מוכיח בבראשי' רבה דאמרינן האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מן הנכריות והלא שנינן נכרית לא תינק את ישראל כו' הא שלא במקום סכנ' מותר אלא לפי שהחזירוהו על כל המצריות ולא רצה לינק אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק חלב נכרית הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה וגומר ע"כ.

הרי זה מבואר בדברינו ועל זה נהגו במקצת מקומות להניק בניהם על ידי נכרית בשאין מוצאין מנקת ישראל ויש נוהגין אפי' ברשות הנכרית ואומרים שבזמן הזה ליכא חשש שפיכות דמים דאית להו אימת מלכו' ועוד דלא מנעי נפשייהו ובכל ארצינו נוהגין שלא להניק חלב נכרית כלל והוא מנה יפה.

בשכר שרי משום איבה:    פי' ומתני' במקום דליכא איבה אפי' היכא דלא עביד בשכר ותמה לי מה ענין הלשון הזה הוה לן למימר מתני' בחנם ויש לומר דמשום דמקשה הוה ס"ד דכיון דקתני טעמא מפני שמילדת בן לע"ז דאפי' בשכר אסור מהאי טעמא להכי שני ליה בהדיא דאפילו לההוא טעמא בשכר שרי משום איבה זו.

אולודי בשבת בשכר ונוטלו וזורקו לים ששכר שבת אסור שרי משום איבה פי' בדברים שאין בהן חילול שבת ואפי' בשל דבריהן דהא פשיטא דמשום איבה לא שרינן אפי' שבות של דבריהם חס ושלום והא דאמר אביי יכלה למימר דיהבו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן עלייהו.

שבתא מילתא בעלמא היא דמוקמינן להו לומר שאף הטילטול של תינוק יש בו חילול שבת אלינו ולא משתרי' לן אלא בדידן דמנטרי שבתא.

יכלה ליה למימר ליה כו':    ומיהו כל היכא דידיע דלא מקבלי מינייהו ההוא טעמא מודה אביי דשרי בין בזו ובין באידך דאסוקי בשכר ואפי' בחנם נמי שרינן כל היכא דאיכא איבה כגון בזמן הזה מ"ר.

דף כו עמוד ב

אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המשומד ואת אמרת מורידין:    ואם תאמר ודילמא גופו חמור ממונו משום יכין רשע צדיק וילבש דהא איכא מ"ד הכי בפרק הגוזל גבי ממון מוסר שהוא אסור מהאי טעמא ויש מתרצין דכי מרבינן משומד מלכל אבידת אחיך אף לאבידת גופו מרבינן ליה דהא אבידת גופו כתיב בקרא דלעיל מדכתיב והשבותו לו ואינו נכון דאי מאבידת גופו פרכינן מאי אתמהא שייך הכא והנכון דבשלמ' גבי מוסר שייך לומר דנפיק מיניה זרעה מעליא אבל גבי משומד להכעיס מסתמא זרעו כמוהו וליכא למימר הכי אדרבא משורש נחש יצא צפע להכעיס נמי משומד ושמע מינה דלהכעיס לאו דוקא דאם כן אין לך מין גדול מזה אלא וודאי לאו דוקא וכל שאינו לתיאבון מקרי להכעיס וכדפי' ר"שי בפ"ק דחולין זה העובד ע"ז וש"מ דמשומד לע"ז מותר להורגו בידים וכל שכן שמותר לאבד ממונו ולמדנו שמותר להלוות לו ברבית כדי למוטטו דהא לאו בכלל וחי אחיך עמך וכן מוכח ממה שאמרו בירושלמי בכותאי דקסרין דמותר להלוותן ברבית ואפי' למאן דאמר כותיים גירי אמת הם לפי שקלקלו מעשיהם והוה ליה משומד כדאמרינן בפרק החולץ דאמרינן מל וטבל הרי הוא כישראל לכל דבריו ואי מדר ביה ישראל משומד הוי אבל אסור ללוות ממנו שהרי הוא מוזהר שלא להלוות לנו ברבית דאעפ"י שחטא ישראל הוא וחייב במצות וכל היכא דמלוה מזזהר לוה נמי מוזהר ואיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וכבר ברירנא לך בפר' איזהו נשך בס"ד וכן פירש ר"ת ז"ל.

לא נצרכה אלא שאם היתה מעליה בבור מגררה כו':    פי' דמאי דקתני ולא מעלין הא א"ת לאשמועינן שלא נניחנו לעלות ואם תאמר ואכתי איכא למיפרך כדמעיקרא דכיון דמורידין בידים כל שכן שאין מעלין ואפי' בכי האי גוונא ויש מרבותי נ"ר מתרצין דהשתא מפרשי' דמאי מורידין דקתני שאין מעלין בכי האי גוונ' דפרישנא השתא וכולה חדא היא ולאשמועינן האי מלישנא יתירה מני להו תרוייהו דלא נימא מורידין ממש או אין מעלין ממש ואינן מחוור לי חדא דלישנא דלא נצרכה לא משמע אלא על לא מעלין דמקשינן מינה ועוד דהא ודאי מינין ומסורות דקתני מורידין היינו מורידין ממש והנכון בעיני דתנא תרי מיני קאמר דמורידין ממש שלא במקום איבה ולא מעלין במקום רואין דאיכא איבה ואנן פרכינן דכיון דמורידין שלא במקום רואין פשיטא דאין מעלין בידים במקום רואין ופרקינן דלא נצרכה אלא לומר דאפי' במקום רואין ומונעין ממנו שלא יעלה וכדמפרש ואזיל כנ"ל וכולהו הכי אמוראי לא פליגי אלא כל חד וחד מוסיף על דברי חברו שלא להעלותו ואפי' בעלה רחוקה יותר דוק ותשכח.

לאפוקי לשם מורנא דלא:    פי' לפי שאסור לעשות להם רפואה והקשו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הנזיקין דאמיה דרב שימי עבדא ליה סמא לההוא גוי ואיתסי ותירצו דהתם לנסות חכמתה עשתה ור"שי פי' כאן לפי שאסור לרפאת לגוי בחנם מעתה אתיא ההיא דגטין בשכר והנכון בעיני דרופא מומחה שרי לרפאתם בחינם או בשכר משום איבה וכדאמרינן בירושלמי גבי מילדת ישראלית שאם היא חכמה מותר וכן שנינו שמפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

דף כז עמוד א

מפני שהוא מל לשם הר גריזים:    פי' אבל סתם גוי אינו מל לשם ע"ז שהרי אינם מלים בניהם כן פר"שי ואיכא למידק דהא רבי יודה מילה לשמה בעי כדאמרינן לקמן מדכתיב לשם המול וכדאמר ליה רבי יוסי היכן מצינו בתורה מילה לשמה ואם כן היאך ימול ארמאי ויהי דלא עביד לשם ע"ז מכל מקום לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן ליה דליעביד לשמה איהו אדעת דנפשיה עביד ומהאי טעמא אמרינן התם דנכרי פסול לכתוב את הגט ואפי' ישראל עומד על גביו וי"ל דשאני מילה דסתמא לשמה היא מה שאין כן בגט דאיתתא לאו לאיגרושי קיימא והכי איתא בהדיא בשמעתא קמייתא דזבחים וכן פירשו בתוספות.

המול ימול קרי ביה המול ימול:    ורשי ז"ל גורס קרי ביה המל ימול כלומר מי שהוא מהול ימול ואינו נכון דהמל לא משמע אלא המוהל אלא כך פירו' לפי אותה גירסא המוהל יהא הוא מהול ואם תאמר והיכי פליג רבי יוחנן הברייתא דלעיל דמייתי לה בהדיא מואתה את בריתי תשמור ויש לומר דהני בגירסא דההיא ברייתא פליגי ולרבי יוחנן ההוא תנא מהמול ימול מייתי לה.

הכי גרסינן ערבי מהול וגבוני מהול ולא גרסי' גבעוני דגבעונים שלא נתגיירו גוים גמורים הם ופי' רש"י ז"ל גבנוני' אומה מהולה ע"כ ובמדרש דגבנוני וערבי מבני קטורה ואי קשיא דהכא אמרינן דכיון דלא מיפקדי אע"ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמו ואלו בעלמא אמרינן את בריתי הפר לרבות בני קטורה ויש לומר דההיא על בני קטורה לבדם ומדין יליד בית אבל זרעם אינם בני מילה דמאי דכתב רחמנא בפ' מילה ולזרעך אחריך אינו אלא על זרע יצחק בלבד כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכבר כתבתיה במסכת סנהדרין.

קונם שאני נהנה לערלים כו':    וליכא למימר דההיא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה חולים מיקרו דאדרבא התם מייתי לה מקרא דכתיב כי כל הגוים ערלים.

אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה כו':    והתנן קונם שאני נהנה למולים קשיא לי כיון דפריך ליה אוקמתא קמייתא מדתנן קונם שאני נהנה לערלים תו לא הוה ליה למעבד האי אוקמתא דמיפרכא מאידך מתני דהא כולה חדא מלתא היא כלומ' כולה חדא מתני' היא וחד ענינה וי"ל דלברורי בעלמא נקיט להן לכל חדא באפי נפשה.

הא דאמרינן קרי ביה ותקח ותכרת לאו דוקא אלא לומר דותקח ותכרת על ידי אחרים הוא כדאיתא טובא בקרא והיינו דלא פרכינן הניחא למאן דאמר יש אם למסורת ולענין פסק הלכתא כרבי יוחנן.

אילמא רפוי ממון בשכר:    פי' לחנם קרי ליה רפוי נפשות מפני שעושה אותם בטובת נפש בלבד ולפום האי טעמא דמתני' משום דכי שקיל אגרא לא מרע נפשיה ליתני מתרפאין מהם בחנם אבל לא בשכר פירוש דההוא לישנא נקיט בכל דוכתא ולמה שינה לשונו כאן אלא רפוי ממון כו' כלומר ולא שני לן בין חינם לשכר רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה פרש"י דבר שאין בו סכנה עכשיו וגם אי אפשר לו לבוא לידי סכנה והיינו דקרו ליה ריפוי ממון שאין בו אלא חשש הוצאת ממון בלבד וריפוי נפשות דבר שיש בו סכנ' עכשיו או שהוא במקום שאפשר לבא לידי סכנה והיינו דפרכינן מדרב יאודה דאמר דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ופי' הוא ז"ל דריבדא דכוסליתא הוא כאב שיש במכה שהיא מחמת הקזה בכתף שאי אפשר להיות בו סכנה אלא ריבוי כאב בלבד ויפה פירש לפי שיטתו דאלו הקזה בזרוע מקום סכנה היא דשורייני גופא תלו התם אלמא ר"ל אעפ"י שאין כאן מקום לחוש לסכנה אין מתרפאין מהן ולהאי שיטת' אתי שפיר מאי דהדר אמרינן אלא ריפוי ממון בהמתו דאלמא לא אשכחן רפואת ממון בגופו כלל ויש שהקשו על זה דאם כן אוקמתין דלא כהלכתא דהא דרב יאודה פליגא אדרבי יוחנן דאמר לקמן דכל מכה של חלל שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן הא מכה שאין בה מקום סכנה מתרפאין מהן והלכת' כרבי יוחנן דרביה דרב הוא דהוא רביה דרב יאודה וי"ל דהא לא קשיא דאנן לא פרקינן אליבא דרב יאודה למימרא דמתני' הכי מתוקמא אליבא דידיה ולא קשיא עליה ודכוותא בתלמודא ובההיא דפרקין דלעיל על ההיא דרב דכל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין ומיהו קשה על רבינו אלפסי ז"ל שהביא אוקמתא זו והביא דברי רבי יוחנן בתורת הלכה ומורי רבינו היה מתרץ שדרך ר' אלפסי ז"ל הוא להביא אוקמתא שנאמרה בגמרא לדברי הכל לישב לכל לשון המשנה ואחר כן מביא דברי האמוראי' שהלכה כמותם ואף כאן לא הזכיר דברי רב יאודה לפי שהם הלכה אלא שהביא האוקמתא שאמרו בתלמוד גם לדבריו והביא דברי רבי יוחנן לקבעם הלכה ומיהו עדין קשה בשמועתינו היאך לא הזכירו כלל דהא דרבי יוחנן פליג אדרב יאודה ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל פי' שמועתינו בענין אחר והכי אמרינן אלא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה עכשיו ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה עכשיו והא אמר רב יאודה דאפי' רבדא דכוסילתא שהוא בזרוע לא מתסינן מינייהו דאלמא אע"ג שאין בו סכנה עכשיו כיון שהיא במקום סכנה אין מתרפאין מהן והשתא הא דרב יאודה אתיא כרבי יוחנן דלקמן ומאי דפריכו מדרב יאודה היינו משום דמרגלא בפומייהו טפי אי נמי מפני שהיא רגילה ורחוקה מלסכן בה והוא מרע בה אנפשיה טפי ולפי זה בדין הוא דמצי לפרוקי דרפוי ממון דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שהוא במקום סכנה והא והא בגופו אלא דמשמע לן דכל היכא דאמרינן דרפוי ממון בגופו הוא לא משמע לן לשון רפוי נפשות אלא על דבר שיש בו סכנה עכשיו ובזה נתישבה הגמרא ונתישבו דברי רבינו אלפסי ז"ל וזהו הנכון.

אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו כו':    וכן הלכתא הילכך כשנותן רופא נכרי רפואה בכתב כמו שנוהגין מותר להתרפאות מהן וכן נהגו ובר מהכי הא קיימא לן שאם הגוי מומחה לרבים מותר כדאיתא בסמוך ומפני זה אנו מקיזין בזרוע מן הגוים האומנים מפני שהם מומחה לרבים ולקמן נמי משמע דכל היכא שהרופא אדם חשוב וקרוב למלכות מותר להתרפאת מהן.

ודאימת:    פי' דידעינן ודאי שאם לא יעשו לו רפואות ימות ואין כאן ישראל שירפאנו וכדפירש רש"י ז"ל ומוכרח הוא והיינו דאמרינן לחיי שעה לא חיישינן פי' לא חיישינן בכי הא שאפשר שירפאנו רפואה שלימה ודטבא ליה עבדינן ליה והכי אתא קרא דאם דאם אמרנו נבוא העיר ולא קשיא הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא שמפקחין פקוח נפש בשבת וחיישינן לחיי שעה דהתם הוא להחיותו אותן חיי שעה שאם לא כן ימות מיד ודאי וברור הוא.

דף כז עמוד ב

לא ישא ויתן עם המינין:    פי' אפי' משא ומתן של דברים ואין מתרפאין מהן ואפי' לחיי שעה כו' עד שאני מינות דמשכא ואיכא למידק ודקרי לה מאי קרי לה להקשות ממינין לגוים סתמא ועוד והרי לקמן אמרו שהמקרא שהיה בן דמא מביא היינו מדכתיב וחי בהן ולא שימות בהן דאלמא אנן לאו משום חשש רפואה אסרינן לה אלא משום שלא יתרפא במינות שהיא כע"ז ולהכי סבר למימר דוחי בהם ולא שימות בהם כתיב ויש מתרצין דאנן ס"ד מעיקרא דכי קתני אין מתרפאין מהם אפילו על ידי סם קאמר והתם אין הפרש בין מין לגוי שהרי הסם הוא שמרפא למין הע"ז וקסבר דקרא דמייתי בן דמא היינו מדכתיב אם אמרנו נבא העיר והשתא פרקינן דשאני מינות דמשכא ובריית' לא אסר' אלא על ידי לחשים ומעשה בן דמא בלחש הוה וקרא דידיה היינו וחי בהם כדלקמן וכן אמרו בירושלמי ובא יעקב איש כפר סעיא לרפאתו משמו של יש"ו בן פנדירא וגם רש"י ז"ל כתב דיעקב זה מתלמידי יש"ו הוה ופירוש זה נכון בטעם אבל אין תירוץ לשון הגמ' הולמו דלא הוה ליה למימר שאני מינות דמשכא והוה ליה למימר התם על ידי לחש הוה. וכן הקשה הרב רבינו יונה ויותר נכון לומר דהשתא נמי על ידי סם שמעינן לה אלא דמעיקרא ס"ד כי אף על פי דנקרא על שם ע"ז כיון שעל ידי סם הוא אין כאן מקום ע"ז שהכל יודעין שהסם הוא המרפא ואפילו היה מזכיר לחש דברי נפח ואבטלה הן ופרקינן דשאני מינות דמשכא וכיון שהוא מתפאר בע"ז ודאי משכיה שיהוא העולם תולין בה כנ"ל וקרוב לנו פי' הרמב"ן ז"ל. אבל בפרהסיא לא ולית הלכתא גם כר' ישמעאל ולעולם אין מתרפאין בעבודה זרה וכל אביזרתא בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן וכדפרישית בפרק בן סורר ומורה בס"ד.

כל מכה שמחללין עליה את השבת:    פי' שהיא במקום סכנה שאפשר שתבא לידי חילול שבת והשתא אתיא כעין אידך לישנא דכל מכה של חלל והיינו דאמרי' מאי בינייהו דאי שמחללין עליה את השבת עכשיו קאמ' שכבר יש בה סכנה היכי אמרינן מאי בינייהו אלא ודאי כדאמרן ולזה כיון רש"י ז"ל שפי' כל מכה שמחללין עליה את השבת היינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה אין מתרפאין דלית ליה דרב יאודה דאפי' ריבדא דכוסילתא לא מסי' ע"כ לשונו ז"ל ומיהו מאי דכתב ז"ל ולית ליה דרב יאודה הא כתיבנא לדעת הרמב"ן ז"ל דלא פליגי.

דף כח עמוד א

הכי גרסינן כל מכה שצריכ' אומד מחללין עליה את השבת וכן גירסת רש"י ז"ל ופי' שמסוכנת כל כך שצריך אומד לאומדו אם יחיה אם ימות עד כאן ותימא מאי קא משמע לן פשיטא דספק נפשות הוא ויש לומר דהא קא משמע לן שאם אין כאן רופאין וגם חולה אינו אומר כלום כיון שהיא מסוכנת כל כך שנראית לעינינו שצריכה רפואה ושיש בה ספק מיתה מחללין עליה את השבת ולא נמתין לרופאין.

חושש בשניו שאני:    פי' דלא נייבי ליה ואין בו סכנה וכיון דכן לא יגמוע ויפלוט דמחזי כרפואה ואיכא גזירת שחיקת סמנים כיון דאפשר ליה שיהא מגמע ובולע והכי אתפרשא בדוכתא דלא יגמע ויפלט קאמר דגלי לה מעיקרא וש"מ דכל שנשבע לגוים שבועה שאינה שבועה מן הדין כיון שאין הגוי יודע זה אסור לעבור עליה מפני חילול השם עד שיגלה לו קודם לכן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל.

הכי גרסינן אלא שאני רבי אבהו כלומר דלעולם כל היכא שהנרפא אדם חשוב מתרפאין מהן ואפילו ברופא שאינו מומחה וכדפרקינן מעיקרא ודקא קשיא לך מדרבי אבהו שאני רבי אבהו דמקיימי ביה בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים ושמע מינה דכל כי האי גוונא אפי' ברופא מומחה לרבים ונרפא חשוב לא מתסינן מינייהו דהא בר' אבהו תרווייהו הוו כדמוכח בסוגיין ואפי' הכי אתסינן וכן הלכה. והקשו בתוספות ובר מהכי נמי היאך היה רבי אבהו מתרפא ממנו דהא אין מתרפאין מן המינין כדתניא לעיל ור"י ז"ל תירץ דהתם על ידי לחש וכדפרישנא לעיל אבל על ידי סם מותר כיון שאינו מזכיר שום לחש ולפי' האחר שפירשתי לעיל דאפילו על ידי רפואה אמרינן דשאני מינות דמשכה יש לומר דהתם הוא שהיה בו ג"כ לחש וכדברי הירושלמי לפי שהעולם תולין בו אי נמי דאפי' תימא דהתם לא היה שם לחש כלל ומיהו היותר רפואה עולמית שיש לטעות בו כי כח המינות מרפא אבל הכא סם נגלה שיש בו משום רפואה היה דבהא אין תולין בעבודה זרה וזה נראה לי יותר נכון ולענין אבנים שיש בו בטבעות הידועין בסגולות ידועות נראה גם כן שמתרפאין מהן ואפילו מן הכומרין והמינין.

דף כח עמוד ב

אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבי' לא:    פי' דס"ד שאין כאן סכנה ואם תאמר אם כן אפי' שיחוק נמי שלא התירו בשום מקום בדבר שאין בו סכנה אלא אמירה לגוי שבות כדתניא כל צרכי חולה שאין בו סכנה עושין על ידי גוי בשבת אבל לא שבות שיש בו מעשה ויש לומר דשאני הכא דאע"ג דס"ד שאין בו סכנת גוף סכנת אבר מיהא איכא דבהא ודאי עבדינן דבר שיש בו משום שבות וכדתנן מחזירין את השבר בשבת וכבר פרשתיה יפה במקומה מיסודו של רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל.

דף כט עמוד א

מעלין אזנים:    פרש"י ז"ל גיד אזנים והוא הנכון.

ראה במראה:    איכא דמקשי' ליה מהא דאמרינן בירוש' שלשה דברים התירו לבית ר"ג לפי שהיו קרובין למלכות שיהו מספרין קומי ושילמדו בניהם לשון יוני ושיהו רואין במראה כלומר ולשאר בני אדם אסור ויש לומר דאיסורא משום לא ילבש גבר שמלת אשה והכא כיון דלא עביד אלא להצלה ושיהא נראה כאדם חשוב מותר ויש מתרצין דהכא נמי בשל בית ר' וכיוצא בהן שקרובין למלכות ומסייעין זה הפירוש מדגרסינן בירוש' המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה התירו לבית ר' שיהו רואין במראה כו' ואינו מחוור דאם כן היכי אמרינן דמתחזי כאדם חשוב הא בבית ר' וכיוצא בהן ידועין הן לכל שהם חשובים ומאי מתחזי כאדם חשוב דקאמר והירושלמי אינו ראיה דהכי קאמר המסתפר מן הגוי דוקא רואה במראה ולא מן הכותי לפי שאסור לראות במראה אלא בזה דאיכא חשש סכנה זולתי של בית ר' שהתירו להם לפי שהם קרובין למלכות כנ"ל ומיהו הא קשיא דאמרינן בפרק השואל שאין רואין במראה בשבת הא בחול שרי והתם נמי דוקא במראה של מתכת שמא יחתוך בה נימין המדולדלין ותירצו דהתם באשה אי נמי במקום שנהגו בה אנשים כנשים דהשתא ליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ועל זה סמכו היום בקצת מקומות מ"ר.

איכא בינייהו שפחות:    פי' דאתמרא המתני' והוא הדין דאיכא בינייהו אפר מקלה דהוי שמעתא והא דלא נקטה פרש"י ז"ל בלישנא חדא דלא דק אלא אדרב מלכיה דאיתנח ביה סימנא מתניתא מלכתא ובלישנא אחרינא פי' דרב פפא לא איירי אלא בדרב מלכיו וההיא בלחוד אתמרא קמיה והא דקאמר שמעתתא רב מלכיו לאו אכולהו שמעתתא קאי דהא רב פפא לא איירי באפר מקלה אלא הכי קאמר דמהנהו דאדכרו בדרב מלכיו מאי דהוי מתני' או מתניתא לא הויין דידיה אבל מאי דאית ביה שמעתתא הויין דידיה זה דרך הפי' ההוא ולאו דקאמר דלא פליג רב פפא כלל באפר מקלה ושהוא מורה שהוא לרב מלכיה שאין הפי' ההוא לשון הגמ' אלא כונת הפי' הזה כמו שכתבתי וכן שמעתי ור"ת ז"ל פירש דהכי קאמר איכא בינייהו שפחות דלא קיימא בדוכתא ובעינן להחליפה בשכנגדה דהיינו אפר מקלה וכאילו קאמר שפחות ושכנגדה.

דף כט עמוד ב

יין מנא לן דכתיב ישתו יין נסיכם:    וקשה דההוא ביין שמנסך לעבודה זרה ודאי ואלו במתני' בסתם יינן וכי תימא דגזרו סתם יינן משום חשש יין נסיכם הא ליתא דהא יין נסיכם מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן לרבנן ועוד דאלו נסכיה היכי מזבין ליה והלא נזרק בפני ע"ז וכי אקצייה ליין נסיכם לא מיתסר שאין הקדש לע"ז ועוד דלא הוה מזבין ליה ועוד קשה דהא סתם יינן משום בנותיהן הוא והנכון דלא קיימינן הכא אלא אמאי דקתני אסורין איסור הנאה דכיון דסתם יינן משום בנותיהן לא היה לנו לאוסרו איסור הנאה כשם שלא גזרו כן בפתן ושמנן אלא ודאי החמירו ביינם איסור הנאה משום חומר יין נסך דע"ז ושרצו להחמיר בו כעין של תורה שכן דרך תקנות חכמים על הרוב ולהכי שיילינן דכיון שכן מנא לן דיין נסך ודאי אסור בהנאה ומייתינן לה מיין נסיכם מ"ר.

מה זבח אסור אף יין:    ואם תאמר למה לי היקש' והלא יין נסך בכלל תקרובת עבודה זרה הוא יש לומר דכיון דנפקא לן מזבחי מתים הוא אמינא דלא אסר רחמנא אלא כעין זבח בלבד.

הא קא משמע לן דחומץ שלנו ביד נכרים אינו צריך חותם בתוך חותם:    פירוש דאע"ג דמתניתין לא איירי בדין חותמות מ"מ כיון דאשמועינן מיתורא שאינו נאסר במגע גוי הרי הוא כמי שהשמיענו שאינו צריך שני חותמות דקים לן דכל דלית ביה חשש ניסוך לא צריך שני חותמות וכן פרש"י ז"ל וכן מתפרש אידך דבסמוך ומאי דמשמע מהכא דלרב אשי יין שני חותמות ואילו לקמן פסקינן הלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם א' ואמרינן נמי בפרק השוכר כיון דקיימא לן כרבי אלעזר דלא חייש לזיופא יש לומר דרב אשי אליבא דתנא דמתני' נקט לה דהיינו רבנן דבעו שני חותמות כדאיתא לקמן ונקטה הכי לרווחא דמילתא ומיהו קשה אמאי טרח רבא לקמן לפרש היכי דמי חותם בתוך חותם ויש לומר דנצרכה להזהר יינו של גוי ברשותו דלכולי עלמא בעו ב' חותמות אי נמי לישראל חשוד כדבעינן למימר לקמן ויש אומרין דשורת הדין הלכה כרבי אליעזר אלא שנהגו בדורות אחרונים להחמיר כרבנן וראוי לחוש לזה לכתחילה אבל בדיעבד מותר בחותם אחד ודין חומץ יש אומרים משיעלה רתיחתו בקרקע. ויש אומרים לאחר שנים עשר חדש והנכון כי משעה שנותנין אותו בכלי חומץ דשוב אין שוחין אותו בתורת יין גם לענין הבוסר החמיר ר"ת ז"ל לאוסרו במגע גוי לפי שאין אנו יודעין מאימתי קרוי בוסר ומפני הלשון הא' שפירש ר"שי בפרק כל הגט על הא דאמרינן משעת כניסת מים לבוסר וכתב כי שנה אחד אירע בצרפת שלא נתבשלו הענבים והיה כל היין כעין בוסר ואם כן לא נהג איסור יין נסך בשנה ההיא ודברים האלו תמהין בעצמן מה לנו אם לא נהג ולואי שיטהרו ועוד והלא אין בבוסר שם יין כלל ולא מיקרי יין נסיכם וליכא משום בנותיהן ומה ענין בוסר אצל יין ענבים שלא נתבשלו. ופסק של דברים שאפי' הבוסר שלהם מותר ולא חיישינן לתערובת יין דהא מסרא סרי וכל שכן שהבוסר שלנו אינו נאסר במגע גוי וכן דעת רבותי ואין לפקפק:

אמר רב חסדא יין מבושל של גוים אסור בהנאה פשיטא משום דבשיל פקע איסורא מיניה:    פי' דהא משנמשך נאסר בהנאה אמר רב אשי הא קא משמע לן דיין מבושל שלנו אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסך פי' דיין מבושל אינו נאסר במגע גוי ולאו משום דלא מיקרי יין דהא ודאי דין יין עליו לכל דבר בין לענין קידוש בין לענין ברכה שמברכין עליו בפה כדברירנא בבבא בתרא פרק המוכר אלא דהכא לענין איסור יינן של גוים לא גזרו עליו מפני שאין שותין ממנו אלא דרך תענוג ודבר מועט ולפרקים ואינו מצוי אצל הכל ולפיכך לא היה בכלל גזירה ועמד בהיתרו אבל יין קונדיטון והוא שיש בו דבש ופלפלין נראה מן הירושלמי שאין בו משום יין נסך והוא שיש בו על חד תלתא כלומר השליש דבש ופלפילין ואע"ג שלענין ברכה דינו כיין ויוצאין בו בפסח כדאיתא בירושלמי בהדיא אעפ"י כן ראוי להחמיר בענין ולאוסרו שמא לא יהא בו דבש ופלפלין כל הצורך גם מפני שלא הזכירו התירו בגמ' שלנו בפי' מעתה קל וחומר ליין שנתנו בו מעט דבש או שאור דלא פקע איסורא מיניה כמו שכתב הר"מבם דאיסור שבו להיכן הלך הרי בקונדיטון לא התירו בירוש' עד דאיכא לחד תלתא דבש או פלפלין ואעפ"י שכל כיוצא בזה אין מנסכין על גבי המזבח מי תלה איסור יינן של גוים שהוא גזירה משום בנותיהן בניסוך שעל גבי המזבח וזו מנין לנו אין זה אלא מן המתמיהין ועוד והלא יין מזוג אסור לגבי מזבח ואף על פי כן יש בו איסור משום יין נסך ועוד דאע"ג דאנן לא מנסכינן אינהו מנסכי ליה כי היכי דמקרבי בעל מום שאינו מחוסר אבר ועוד ק"ל בדידן נמי מ"ל דמשום מעט דבש נפסל וכיון דנתבטל דהא יש ביטול להתיר בהיתר כדברירנא במסכת פסחים ועוד דאם כן בטלת כל איסור מגע גוי אלא ודאי שזו כשגגה שיוצא מפי השליט ואין ראוי לנהוג כן והשותה ממנו כשותה יינן של גוים והוא עובר על דברי חכמים ובו אלה ובו נידוי: ודין יין מבושל משנתמעט ממדתו על ידי בישול כדאמרינן התם אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו רבי יאודה מתיר מפני שמשביחו וסימן לדבר משיעלה רתיחה על האור ומאותה שעה מתמעט ממדתו.

דף ל עמוד א

תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין אלונתית בבריתא מותרת:    פר"שי ז"ל אלונתית שעשה ישראל מיין שלנו מותרת ואינה נאסרת במגע גוי כיון שכבר נתערב בה היין ואין מראהו ניכר שם והדין אמת שכל תבשיל וכיוצא בו שנתערב בו יין ובטל מראהו אפי' לא בטל טעמו אינו נאסר במגע גוי וכן נראה מן התוספתא שאמרו אלונתית של גוי אסורה לפי שתחילתה יין ע"כ. אבל הפירוש אינו עולה יפה דלא משמע הכי לישנא ופי' ר"ת עיקר שפי' אלונתית בבריתא בעיקר בריתא שעושין אותה בלא יין כשנותנין אותה באוצר כדי שלא יסריחנה היין ואין נותנין בה יין אלא אחר שמושכין אותה מן החבית כדי למשכו בחנות לשתותו מיד והכי מוכח מדאמרינן בפרק קמא דחולין הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ולא קתני לעשות ממנו אלונתית אלמא תחלתה בלא יין ומשום הכי קתני הכא שאם ראה לגוי שמשך אלונתית מן החבית שבאוצר ולא נתן בה יין אחר שמשכח משם מותרת דבידוע שלא היה בה יין בעודה בחבית וכן פר"ח ז"ל.

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך:    פירשו בו דדוקא כשהוא מזוג כדינו דהיינו על חד תלתא מיא כדאמר רבא גופיה התם דכל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא הא אם מזוג יותר שיש בו מים יותר מן הרביע שכבר יצא מכלל יין לענין קידוש ולענין ברכה דלא שתו ליה אינשי בתורת חמרא לא גזרו עליו לענין יין נסך דלא שייך ביה משום חתנות ובמים הוא חשוב דקיוהא בעלמא הוא. ונראין דבריהן מיהו דוקא ביין שלנו הא ביין שלהם שנפל בו מים הרי הוא באיסורו עד שיבטל בששי' וכדתנן יין במים בנותן טעם דהיינו ששים ומסתברא דיין מבושל שלנו דנפל בו יין אסור כיון דיין מבושל חמרא מעליא אשיב לכל דבר וחמרא קרו ליה דמין במינו הוא ונאסר בכל שהוא. והוא הדין דיין המזוג יותר מעל חד תלתא מיא כל היכא דשתו ליה כלל בתורת חמרא מין במינו חשיב בהדי יין בעלמא והוא אוסר או נאסר בכל שהוא.

ולענין שמרים או חרצנין של גוים שנתן לתוכן מים כיון שגופן טמא הרי הן אסורין לעולם כל זמן שיצא בהן מראה יין ואף על גב דטעמיה קיוהא בעלמא אבל בשמרים ופורצנין שלנו אמרינן התם דכל היכא דרמה תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא אבל אתא בציר מארבעה קיוהא בעלמא היא ולא חשיב חמרא לענין קידוש וברכה וכיון שכן הוא הדין שאינו נאסר במגע גוי שאינו חשוב יין ולא שייך ביה חתנות ולא היה בכלל גזירתם שגזרו על מגע גוי ביין שלנו דלאו יין הוא אבל אמרו גדולי רבותי ז"ל דהני מילי בשמרים ופורצנין שהיו רגילין בהן בזמן התלמוד שכבר נעצרו בגת ויצא מהן לחלוחית שבהם אבל שמרים ופורצנין דידן שאינן נעצרין בגת לא אזלינן בהאי שיעורא דדילמא מיא דשדינן בהו כוליה או רוביה אשתאר תמן וחמרא דנפיק משמרים או פורצנין שהיה בהן בעין הוא דהא חזינן דזימנין סגיאין דרמיננו מיא בפורצנין דידן ולא נפיק בשיעורא דיהבינן דרמינן שיתא ולא אתו אלא ארבעה או בציר מהכי הלכך לא אזלינן בהו בהאי שיעורא וצריך אומד יפה וכל שיש בו טעם יין דינו כיין עד שיהא טעמו כטעם יין שיש בו יותר מרביע מים ולמעשה ראוי לחוש לדבריהן וכבר כתיבנא להא בארוכה בפרק המופר פירות בס"ד.

דף ל עמוד ב

שלשה יינות הן יין נסך:    פי' שנתנסך ודאי לעבודה זרה אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה פירוש שמטמא אדם וכלים במשא ואהל בכזית פירוש כעין מת דסבירא ליה כרבי יאודה בן בתירא דתקרובת ע"ז מטמא כמת מן התורה כדלקמן אבל רבנן פליגי עליה שאינו מטמא אלא מדרבנן.

דף לא עמוד א

סתם יינם:    פי' ובכלל זה יין שלנו שנגעו גוי אסור בהנאה מדבריהם ומטמא ג"כ מדבריהם טומאת משקין ברביעית פי' טומאת משקין הבאין מחמת שרץ שאין מטמאין אלא טומאת קלה דהיינו אוכלין ומשקין וטומאתן לטמא אחרים ברביעית דאף ע"ג דעל טומאת עצמן בכל שהן כדמוכח בפרק קמא דפסחי' לטמא אחרים רביעית בעינן וכן גזרו כאן בסתם יינם המפקיד יינו אצל גוי כו' וקס"ד דבלא חותם קאמר ולהכי פרכינן מההיא דתנן המפקיד פירותיו אצל גוים בלא חותם שהם כפירותיו של נכרי למעשרות ושביעית דחיישינן לאלופי והכא נמי ניחוש להכי ופרקינן דהכא במאי עסקינן כגון דשיחד לו קרן זוית פי' ונוטל המפתח דהוה ליה חותם והכי פר"שי בסמוך דאתיא כרבי אליעזר דשרי יין אצל גוי בחותם אחד וגם לשון יחוד מוכיח כן כלומר שנטל המפתח ולכך לא פי' יותר.

דתניא אחד הלוקח כו':    נראין דברים דמשום כחן דרבנן נקט לוקח ושוכר דאפילו בהא אסרי רבנן דאלו לרבי אליעזר בלאו הכי נמי שרי כדמוכח סוגין להדיא וכדקתני רבי יאודה ן' בתירא המפקיד יינו אצל גוי ומלאהו יין פי' ואין ישראל דרשם דאי לא אפילו בלא חותם נמי כדאיתא לקמן במכילתין.

ומפתח וחותם ביד ישראל:    פי' מפתח או חותם קאמר וכדאמרינן לקמן דלרבי אליעזר סגי בחותם אחד והכי נמי אחרינן בפרק כל כתבי הקדש התיר להם רבי חנינא לבית ר' לשתות יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה דאלמא רבי אליעזר בחותם אחד סגי ליה ואפשר דגמרא גמרי לה דמפתח או חותם קאמר אי נמי כדכתב בעל התרומות ז"ל מדלא נקט שני חותמות מכלל דמפתח או חותם קאמר ואשמועינן אגב אורחיה דמפתח חשוב כחותם ואפי מפתח ישן ואילו היינו צריכין מנעול חדש כדעת קצת הרבנים ז"להה מאי קא משמע לן דלהוי כאותם ועוד שהיה לו לפרש אלא ודאי כדאמרן.

רבי אליעזר לא חייש לזיופא ורבנן חיישי לזיופא:    פי' לזיופא דחותם אחד ומיהו נראה דלרבי אליעזר צריך שיכיר סתומו וחותמו כדאמרינן לקמן בבריתא ומיהו לא סוף דבר אמרו שיכירנו בטביעות עינא שלא נשתנה דאם כן מאי זיופא שייך הכא ועוד היכי פליגי רבנן דהא טביעות עינא עדיפא מסימנא כדאיתא בפרק גיד הנשה ואפי' לעם הארץ בדבר שהוא שלו ולאפוקי אבדתא דבידן וכדפרישנא התם. אלא ודאי הכי קאמר שיעיין בשתומו וחותמו וימצאם כמות שהניחם ואינו נראה בהן שום שינוי והיינו דרבנן חיישי לזיוף בחותם אחד שמא עשה הגוי כעין חותמו ממש שזהו לשון זיוף כתב המוזכר בכל מקום ולרבי אליעזר לא חייש וכן פי' ר"י ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב דברייתא דלקמן רבנן היא אבל לרבי אליעזר לא בעינן היכר חותם כלל ואעפ"י שפתחו בלא עיון מות' ומיהו אם מצא בו שינוי אסור ודברי ר"י עיקר דלא סגיא דמקיל רבי אליעזר כולי האי ביין טפי מרבנן במורייס הילכך כל שפתחו בלא היכר חותם אסור ואפי' יש בו כמה חותמות ואם שולחו לישראל חבירו צריך שיודיענו בכתבו ענין חותמו כדי שיהא לחברו היכר חותם וגם טוב הוא שיאמר כן לגוי כדברי ר"י ז"ל ואעפ"י שאין זה מעכב וכתב ר"י ז"ל דשתי אותיות חשיבי שני חותמות וזה היכר חותם הוא לכל אדם שאין הגוים יודעין לכתוב ומיהו במקום שהמשומדים מצויין או גוים יודעי כתיבתינו ראוי לחוש לכתחלה וכל שכתב שם כתב מיופה בכותב כתב ידו תו לא חיישינן לזיופא כלל ואפי' במקום משומדים ובכל הארץ הזאת אנו רגילין להתיר בכל כתב במקום חותם.

הא רבי אליעזר והא רבנן וליכא למימר גנבא גנובי למה לך דהא היא גופה קא משמע לן דבהא פליגי.

אמר רב הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן נמי הכי סביר' ליה כלישנא קמא ועליהן סמכינן דהא איסורא דרבנן הוא ועוד דכל היכא דאפשר לא מוקמינן פלוגתא בין רב ורבי יוחנן והכי נמי סוגיין בפרק השוכר כדכתיבנ' לעיל.

והא דרבא דבסמוך ודרב אשי דלעיל כבר פירשתיה יפה ויש אומרין דהיכא דמכיר חותמו סגי בחותם אחד כדפסק רב אבל היכא דאינו מכיר בעינן שני חותמות ומשתרי בהכי כיון שאינו רואה שם שינוי דמסתמא לא טרח ומזייף שני חותמות ודין זה חדש לא הוזכר בגמ' ומה שכתבנו הוא הנכון.

היכי דמי חותם בתוך חותם:    כלומר עד היכן חשיב ולקולא נקטינן לה דאפילו בהא סגי וכיוצא בו הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא היכי דמי חילול השם וכתב הר"אבד ז"ל דכ"ש דשני קשרים משונים חשובים שני חותמות וכן עיקר ומיהדק הוי חותם בתוך חותם פי' דמגופת חבית בשום סימן חשיב חותם אחד כדפי' ר"שי ז"ל.

ואי כייף פומיה לגאו הוי חותם בתוך חותם:    פי' ואפילו בלא דוסיקיה כדפר"שי ז"ל.

גזירה ישן אטו חדש:    ואם תאמר והא לקמן גבי גבנה פרכי יבישתא לא תשתרי ולא פרקינן הכי ויש לומ' דלא ביבש מינכר ולא מיחלף אבל שכר חדש בישן לא מינכר כולי האי ומיחלף.

דף לא עמוד ב

מפני מה אסרו שכר של גוים:    כתב רבי' הגדו' בשם רבותי הצרפתים ז"ל דגזירת אחרונים היתה לחומר בנותיהן וזהו שלא הוזכר במשנה ולא בבריתא וזהו שהקלו בו לשתותו אפומא דחנותא או בבית שלנו מה שאין כן בפתן דמיתסר אבי מצרי מתא ובכל דוכתא כדאיתא לקמן ואף על גב דתרויהו משום בנותיהן והטעם משום שזו תוספת חומרא הוא ושמצא דשמצא הוא דלקמן וכתב כי שמא זהו מה שגורסין במקצת נוסחאות מפני מה אמרו שכר של גוים אסור כלומר מפני מה אמרו האחרונים כן ונכון הוא.

רב פפא מפקינן ליה כו':    כתב בעל התרומות ז"ל דאפשר שאם יתאכסן אצל גוי דרך עראי או אם יהיה שם איבה אם לא ישתה ממנו שהוא מותר.

איקלע למרגוון:    פר"שי ז"ל ישראלים חשודין היו בה כו' ואין צורך אלא מקום גוים היה ושלחו לו בתורת דורון.

דף לב עמוד א

ג"ה וליטעמיך קנקנים נמי לתסרו למזבן מאי שנא נודות מאי שנא קנקנים אלא אמר רבא נודות היינו טעמא גזירה שמא יבקע נודו כו':    והכי פי' וליטעמיך דהא דאסרינן לעשות מן הנאדות שטיחין טעמא משום דכלי יין נסך אסורין בהנאה והוא הדין דלשאר תשמיש אסירי אי הכי קנקנים נמי יהו אסורין ואנן חזינן מעשים בכל יום דזבנינן קנקנים של גוים ויהבינן בהו מיא וכל מידי ולא אסרינן להו אלא לחמרא בלבד ומאי שנא נאדות ומאי שנא קנקנים אלא ודאי כלי יין מותרין להנאה חוץ מן היין בלבד ואפילו למאן דאסר בחרס הדרייני דשאני התם דהוי כמאן דאיתיה לחמרא בעין וטעמא דנודות לאו משום איסור הנאה הוא אלא גזירה שמא יבקע נודו כו' ומשום דהא זמנין דשכיח דעבדי הכי אבל שאר תשמישין מותרין ואין צריך לומר שהקנקנים שלנו שהם של עץ מותרין לישב עליהן או לעשות מהם תקרה וכל דבר ואינן אסורין אלא לתת בהן יין בלבד וכן הלכה וכדתניא לקמן גוי נותן לתוכן יין.

הא דאמרינן בדרדורין ודקבאות של גוים ששתה מהן ר"שבג בעכו יש אומרים דטעמא דידיה משו' דחשיב להו כלים שאין מכניסין לקיום דסגי להו בהדחה בעלמא ואידך סברי דמכניסין לקיום נינהו כיון דיהבי בהו חמרא תדירה והוה ליה באבטה דטייעי דלקמן ויש אומרים דלכולי עלמא מכניסן לקיום אלא דר"שבג סבר דפליטת יין של כלי גוים אינו אוסר אלא בששים שלא אמרו יין ביין במשהו אלא ביין שהוא בעין והלכתא כמאן דאסר וכדאיתא במתני'.

דף לב עמוד ב

והיוצא אסור גרסינן בירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לקלקלין כו'.

אי אפשר דליכא תקרובת:    פי' וליכא למימר בהא דלא הוו מזבניה ליה כדאמרן בריש פרקין אבל לבתר דאקרבוה שפיר מזבניה ליה.

ומני רבי יאודה היא כו':    עד אף תקרובת ע"ז מטמא באהל פר"שי ז"ל ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה ע"כ נראה מדבריו דלענין איסורי הנאה נמי אוקימנא כרבי יאודה בן בתירא והכי משמע מפשטא דסוגיין דהא על מתני' דהיוצא אסור קיימינן ומיהו קשיא טובא דהא לעיל אסרו יינן של גוים ובהנאה במשנתינו ולא אמרו דתהוי רבי יאודה ן' בתירא וכן בעורות לבובין וכן בכל מקום שאמרו דתקרובת ע"ז אסור בהנאה ועוד דלעיל ובפ"ק דחולין לא נחלקו על רבי אליעזר אלא במאי דקאמרינן דסתם מחשבת נכרי לע"ז הא בשהקריבוה ודאי לע"ז דכ"ע הוי איסורי הנאה לכך פירש רבינו הגדול הר"מבן ז"ל דלכולי עלמא תקרובת ע"ז אסור בהנאה כדכתיב זבחי מתים ולענין טומאת אהל נחלקו בלבד והכא לא קיימינן אלא על מאי דקתני לישנ' יתירה מפני שהוא כזבחי מתים דאתא תנא למימר שהוא כמת לגמרי ואפי' לטמא באהל ובהא הוא דאמרינן דהוא רבי יהודה בן בתירא ואם תאמר ומ"ש דדרשי רבנן זבחי מתים לאיסור הנאה בלחוד ולא לטומאה דהא אין היקש למחצה ויש לומר דסבירא להו דכיון דבקרא כתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ודוד גם כן אמר ויאכלו זבחי מתים מכלל דלענין אכילה ה וא דאיתקש ובא דוד ופירש שיש בלשון הזה איסור הנאה במתים אבל לטומאה לא איתקוש ורבי יאודה בן בתירא סבר דלגמרי איתקוש והכי קאמר ויאכלו זבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואף לטומאה והלכתא כרבי יאודה בן בתירה מכיון דסתם לן תנא כותיה ומסתברא דמודו רבנן דאית בהו טומאה דרבנן והכי משמע בפרק כל הצלמים כדבעינן למימר התם בס"ד.

גוי ההולך לתרפות:    פי' לטעיות שלהן והוא לשון תרפא של אשה ובירושלמי אמרו שהוא לשון תרפים והכל ענין אחד ובמדרש אמרו שאסור ללכת עמהם בחבורה אחת כלל וסמכו זה למה שכתוב לא תלכו אחרי אלהים אחרים.

אסור לשאת ולתת עמהם:    פי' כל דבר שאסור ביום אידם והוא שיהיה דבר המתקיים עד מקום תרפותם.

דף לג עמוד א

גוי ההולך ליריד:    פר"שי יריד של עבודה זרה ויפה כיון שהרי מפני זה חששו דעבודה זרה זבין ודמי ע"ז שקיל בהדיה ולא הוצרך התנא לפרש לפי שסתם יריד של ע"ז הוא ומה שאמרו דגוי בהליכה מותר סתמ' הוא ואפילו למכור להם דבר המתקיים ומיירי בגוי תגר שהולך לסחורתו ואינו עובד לאותה ע"ז ולפיכך לא חשו ללפני אידיהן.

גוי נמי נימא ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה:    ואם תאמר והא קיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין יש לומר דקושיין הכא למאן דאמר דמי עבוד' זרה ביד גוי אסורין וזימנין דמקשה תלמודא סתם אליבא דחד ואף על גב דלית הלכתא כותיה כדכתיבנא בכמה דוכתיה.

ישראל אם איתא דהוה ליה הכא הוה מזבן:    פירוש כי בע"ז ענייני עבודה זרה הוא שנמכרין שם ביוקר גדול אבל שאר דברים ההוצאה בהם יתירה על השבח אלא שהגוי לא חייש לריוח גדול כדי שיראה בשבחה של אותה ארורה ואם תאמר ובישראל נמי נתלי להתירה שהלך ליריד הזה לקנות עבדים ובהמות וכיוצא בהן שהוא מותר כדאיתא בפ"ק וי"ל דהכא ביריד שאין מוכרין שם אלא שאר סחורות של מטלטלין.

מתני' נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל בכוס בהן כו':    פירוש סתם נודות של עור וקנקני' של חרס וכדמוכח בגמרא ממה שאמרו עליהם החזירן לכבשן האש ונתלבנו וכולה סוגיא דהתם וכן מוכיח בפרק השוכר על מתני' דהגת. ושם מוכיח ג"כ שהקנקנים מכניסן לקיום הם וכמו ששנינו שם ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אבל בנודות נחלקו המפרשים כי בעל הלכות ז"ל ואחרים עמו כתבו שהם כלים שאין מכניסן לקיום והרב אליהו מפריש ז"ל ורבים עמו ז"ל כתבו שהם מכניסן לקיום וכן דעתינו ודעת רבותי והיינו דתני להו בהדי הדדי.

הא דקתני ויין ישראל כנוס בהן אסור:    לומר שהיין שבהן אסור אבל הכלים עצמן מותרין הם לכל הנאה חוץ מתשמישו של יין בלבד וכדכתבינן לעיל וכן אמרו במתניתא לקמן גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים והלכתא כרבנן דאמרי שאין איסורן איסור הנאה וממשנתינו קשה על ר"ת ז"ל שכתב שסתם יינן של גוים אפי' יין ביין אינו אוסר אלא בששים שלא אמרו יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי והא מתני' בסתם יינן הוא ומאי שנא דיין הכנוס בהם אסור ומים הכנוסין בהם מותרין אי דאיכא ששים תרוייהו שרו ואי דליכא ששים תרוייהו ליתסרו דהא יין במים בששים והוא ז"ל תירץ דמסתמא ליכא ששים דבכולה מנא משערינן ואפילו הכי מים מותרין דאפי' פחות מששים נמי הם פוגמין כל שיצא לגמרי מכלל שתיית יין והעיקר כדברי הגאונים ז"ל שאפי' סתם יינן יין ביין במשהו והכא מסתמא איכא ששים דבכי הא שהוא דבר צונן לא משערינן בכוליה מנא הילכך היין אמור במשהו והמים מותרין משום דאיכא ס' ומה שהקילו חכמים בכאן שלא לאסור בשתיה ואילו יין ביין אוסר במשהו בהנאה שאני הכא שאין כאן ממשו של יין אלא פליטתו בלבד וקבלה בידינו מרבינו ז"ל דכל יין של גוים או מגעם שאינו אסור אלא בשתיה כשהוא בעין גם אינו אוסר אלא בששים בשאר איסורין אעפ"י שנתערב היין עצמו וממשו וכן הדברים נראין.

גמרא גרסת ר"שי ז"ל והיא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא בכל הספרים שלנו תנו רבנן נודות הגוים גרודים חדשים מותרין ישנים או מזופתים אסורין ע"כ ולכולי עלמא כל היכא דאמרינן מותרים היינו שמותרין בשכשוך ולא הוצרכו להזכירו שאין דרך להשתמש בשום כלי בלא שכשוך וכל היכא דקתני אסורין היינו שאסורין עד שיעשה להם הכשר גמו' דהיינו מלוי וערוי או יישנם שנים עשר חדש וכיוצא בו והא דקתני גרודין חדשים מותרין פר"שי ז"ל גרודים שאין בהם זפת חדשים שנשתמש בהן יין זמן מועט וישנים שנשתמש בהן יין זמן מרובה דעל ידי כן בלע העור טובא וכן כשהם מזופפים אפי' בחדא זימנא בלעינן זפת ליין עד כאן ולא נתברר בנפירוש זה דעתו של רבינו ז"ל בנודות אם הן כלים שמכניסן לקיום או לא ואין פירושו נכון ממה נפשך דאי מכניסן לקיום אפי' חדשים אסורין דהא כל כלי שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן כדאיתא בפ' השוכר דאפי' בכלים ישנים שלנו אמרו כן וכל שכן בחדשים שלהן ואם הם כלים שאין מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים וכדאמרינן לקמן גבי כובי דארמאי וחצבי שחימי ופתותא דבי מכבסי כלים שאין מכניסן לקיום הם משכשכן במים ומותרין והתם סתמא נקטי לה ואפילו הם ישנים אין חילוק ביניהם כלל כיון שהם דבר קשה שאינו בולע ועוד קשה לפי' איך לא פי' התנא או האמוראים בכמה זמן יהיו נדונין כחדשים או כישנים ויש שפי' ז"ל ובכללן הרב אליהו מפריש ז"ל דנודות כלים המכניסן לקיום הם ומשו' הכי תני להו תנא בהדי קנקנים שהם כן והכי נמי משמע מפשטא דעובדא דזיקי דאנס בר עדי טייעא דמשמע דאדרינהו לאלתר ואפי' הכי הצריכום מילוי ועירוי ואפי' בנודות ישנים שלנו וחדשים היינו שלא נשתמש בהן יין כלל והם גרודי' שלא נכנס בהן זפת כלל ולפיכך מותרין בשכשוך ואשמועינן דלא חיישינן שמא נתן בהן יין פעם אחת דכיון דגרודין הם אלו נכנס בהן יין כלל היה ניכר בהם ומה שאמרו קצת החכמים ז"ל דלישנא דגרודין משמ' שהיה בהם זפת אלא שנקלף והותרו בקליפה זה אינו דאם כן הוה ליה למיתני קלופין כדאמרינן בפ' השוכר עד שיקלוף את הזפת ועוד דאכתי לא איירי בדאית בהו זפת ואם איתא הוה ליה למיתני מעיקרא ישנים או מזופתין אסורין וגם רש"י ז"ל כן פירש לקמן גרודין שלא נכנס בהן יין כלל וסיפא דקתני ישנים או מזופתי אסורין ישנים היינו כל שנכנס בהן יין כלל וכיון דנודות מכניסן לקיום הם אפי' לפי שעה גזרו בהם חכמים וכן מזופתים אף על גב שנראה מתוכן שהם צהובין והן חדשים אפי' הכי אסורין או משום יין או חומץ שנכנס בהם בשעת זפיתה או משום שנתנו בהן יין לפי שעה וציהוב הזפת מונע שאינו ניכר בהן ומדלא קתני אסורין עד שיקלוף משמע דלא מהני להו קילוף והטעם לפי שעל ידי זיפתן בולעין והיין נבלע גם בעור וכיון שמכניסן לקיו' אסורי' וכן אמרו בירושלמי ומה אם בשעה שאינן זפותות אמרת מותרות פי' בחדשים כשהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן אמרו לו על ידי זיפתן הם בולעות וכן נראה זה מפירוש ר"שי ז"ל ויש גורסין בברייתא זו נודות הגוים וקנקניהם וכן גורס רבי אליהו ז"ל ואומרין דלהכי קתני להו לאשמועינן דאפילו בקנקנים שהם של חרס דוקא קנקנים שהם מכניסן לקיום ישנים אסורין הא קטנים שהן מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים אבל אין זה נכון וכדמוכח לקמן מההיא דאיפליגו רב אמי ורב אשי גבי כסי שהם של חרס כדפר"שי ז"ל וכלהו רבנן ואסרום כששתה בהו גוי פעם ראשון ושני לפי הפי' הנכון שפי' שם ר"שי ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל וחבל גאונים ז"ל וכן מוכרח ממקומו כדבעינן למימר ולקמן בפרק השוכר קיימא לן כרבנן דאמרי דגת ומחץ ומשפך של חרס אסורין ולא סגי להו בנגוב כדסגי להו כשהם של עץ או של אבן והטעם מפני שכלי חרס בולע הרבה וכל שנשתמש בו יין אסור בתחילת פעם ראשון או שני הרי הוא אסור ואף על פי שמכניסן לקיום והכא לא גרסינן וקנקנים בעיקר נוסחי ואף על גב דבבריתא דלקמן קתני קנקנים לחוד וקתני חדשים מותרים ישנים אסורין לא סוף דבר לפי שהם קנקנים ומכניסן לקיום אלא משום היתרא דסיפא דנותן בהם מים או ציר ומוריס ואינו חושש נקט קנקנים ומיהו מאי דקתני סיפא מזופתין אסורין ולא סגי להו בקליפה כדפרישנא אפשר לדון כדברי האומרין דדוקא בנודות שהם מכנוסן לקיום החמירו בזה שעל ידי זפתן בולעין גזרו בהם לפי שעה אבל כלים שאין מכניסן לקיום אף על פי שהם מזופתין מותרין בקילוף ושכשוך והילכך אותם ברליטאש של עץ ומאנגאש של עור מזופתין בקילוף סגי להו אבל אין להתיר בשכשוך בלבד בלא קלוף כמו שכתבו בשם הר' אליהו מפריש ז"ל דהא לא סגיא שלא יהיו בולעין יותר על ידי זפתן כמו שפר"שי ז"ל וכמו שנראה מן הירושלמי שכתבנו לעיל ואלו דברים נכונים למבין.

ומורי הר"א הלוי ז"ל היה מחמיר יותר ואומר דאפילו כלים שאין מכניסן לקיום אם הם מזופתי' אסורים ולא סגי להו בקלוף דכיון שהזפת גרם להם לבלוע הרי הם ככלים של חרס לדעת הגאונים ז"ל והא דקתני הכא מזופתין אסורין לא סוף דבר מפני שהם כלים המכניסן לקיום ומשום דין ישנים הוא דנקט נודות שהם מכניסן לקיום ולדעת רבינו נ"ר שלשה דברים הם אסורים עד שיוכשרו הכשר גדול האחד כלים שמכניסן לקיום והשני כלי חרס אפי חדש וגרוד שנשתמש גוי פעם ראשון או שני ואפי' אין מכניסן לקיום והשלישי כל כלי שהוא מזופת ומורי הר"שבא ז"ל נראה מודה בשתים הראשונות כדברי הגאונים ז"ל וחולק בשלישי שאעפ"י שהוא מוזפת סגי ליה בקלוף אם הוא כלי שאינו של חרס ואין מכניסו לקיום ומיהו קלוף בעי ולא כדברי ר"ת ז"ל והר' אליהו ז"ל שמתירי' גם את זה בשכשוך ואעפ"י שבכלי הגת הצריכו קלוף הם אומרין דכלי הגת שאני משום שפע היין המשתמש בהם בזמן הגתות שהוא יותר מכלי שאין מכניסו לקיום.

ולהלכה לשון אמצעי משובח אלא דלמעשה ראוי להחמיר כדברי מורי הראה ז"ל וכמדומה לי שהיה אומר כן בשם רבו רבינו הגדול הר"מבן ז"ל ויש לר"תם ולר"שם ז"ל אחיו גירסא אחרת והן גורסין נודות הגוים גרודין מותרין ישנים או מזופתין אסורים והם מפרשים דנודות כלים שאין מכניסן לקיום ולפיכך אפילו הם ישנים אי נגרד הזפת מהם מותרין אבל אם הם מזופתים אפי' הם חדשים אסורין מפני הזפיתה ואסורים עד שיקלוף קאמר ואין גירסא זו בשום ספר גם אין הפי' נכון כדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל ודוק.

ורב זביד אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא והכא בעידנא דשדי נעשה כזורק מים לטיט:    פר"שי ז"ל שאותו יין של זפיתה הלך לאבוד בזפת וניטל טעמו במים הניתנין בטיט כשמתיבש הטיט הרי הן כאילו לא היו אף יין זה כלה מאליו ושוב אינו פולט ונראה מדבריו ז"ל שאפי' רבבו ביינם של גוים מותר ולפיכך מזופתי' אסורין משום דחיישינן שנתן בהם אחרי כן יין ואינו ניכר ובפע' אחת בולעין על ידי זיפתן וקשה דאם כן למה לי ישראל עומד על גביו ויש לומר דהיינו לשמור שלא יתן בו יין לאחר זפיתה ואינו נכון בעיני דלישנא דעומד על גביו לא משמע אלא לשמור בשעת מעשה והר"אבד ז"ל פי' דהכא במזפת ביינו של ישראל וישראל עומד על גביו שלא יגע בו ואי משום כחו של גוי כיון שהוא למקום שהולך לאיבוד לא גזרו בו רבנן אף על פי שהוא כחו וכן אמרו בירושלמי וחש לומר שמא נסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס מעתה אפי' אין ישר' עומד על גביו אני אומר שמא החליפו ביינו וזה נהנה בו ע"כ. מעתה גוי ששפך מכליו של ישראל על גבי דבר מאוס מותר אבל שפך ממנו בקרקע נקי אף על גב שהולך לאבוד אסור שכן דרך המנסכין לזרקו על הקרקע.

בר עדי טייעא כו':    פירוש זיקי נודות אתא שאיל בי מדרשא היאך יכשירם ממלאין ומערין מים שלשה ימים פי' דכלים המכניסן לקיום הם.

אמר רבה וצריך לערן מעת לעת:    פי' כך הוא הדין מלוי וערוי למלאות הכלי מים לגמרי ולעשות לו שפה לפיו כעין גדנפא כדי שיעלו המים על שפתו בין בנודות בין בכלים אחרים ואם לא עשה לו שפה צריך לחתכה כל אותה שפה של כלי יפה שהרי לא הוכשר ויתעכבו שם המים כ"ד שעות ולא פחות ואם הוסיף ונתעכבו שם יותר אין בכך כלום ואחר כך מערה אותן מים וממלא אותו מים אחרים כ"ד שעות אחרות ולא פחות וכן עושה פעם שלישית וצריך שיהיו השלשה מלויים רצופין כלומר שלא ישהה הכלי מעורה בין מים למים יותר מכ"ד שעות ומים של מלוי וערוי מותרין בשתיה כדתניא בסמוך גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים אבל אין מכשירין בהם כלי יין אחר לפי שהורע כאן כבר.

ובענין מלוי וערוי זה יש לנו שאלה גדולה דהא יין אסור שבכלים דבר צונן הוא וקיימא לן דדבר צונן אינו נבלע לעולם וכל כלי שנשתמש בו איסור נבלה ושאר איסורין בצונן מותר בלא הגעלה ואפילו הוא של חרס אינו צריך אלא הדחה מפני איסור הנדבק על פניו וכדאיתא בכמה דוכתי וחדא מינייהו בפרק קמא דחולין גבי השוחט בסכין ששחט בה טריפה ואם כן היאך יין אסור שהוא צונן נבלע בכלים ועוד אם אתה אומ' שגדול כחו של יין וחומץ שהוא נבלע בצונן היאך אתה דן סופו להקל להכשירו במים צוננין והא ודאי קיימא לן שאין דבר צונן מפליט שום איסור ואפי' זה הצונן דבר חריף כגון שומין ופלפלין וכיוצא בו שהרי מותר לדוק במכתשת של גוים של עץ וכיוצא בו אחר ששפשפה והדיחה יפה שאין איסור על פניה תבלין חריפין שלנו דאף על גב דכל שיצא מכלל צונן בולע כדחזינן בבית השחיטה כי מפני שיצא מכלל צונן בולע איסור שעל הסכין ובעי קליפה אם הדיח הסכין האסור של גוים יפה מותר לשחוט בו ולא חיישינן דילמא מפליט ליה בית השחיטה לפי שאין מפליט איסור בלוע אלא רותח גמור ומאן דאמר בית השחיטה רותח לא שהוא רותח גמור שהיד סולדת בו דהא לא הוי הכי אלא שכל שיצא מכלל צונן קרי ליה רותח לבלוע איסור בעין דכל איסור שנפל לקדרה שאינה צוננת דינא כאילו היתה קדירה רותחת אבל אינו מפליט איסור בלוע אלא רותח גמור ואם כן היאך מפליטין מים צוננין איסור היין הבלוע בכלי הא ודאי לא מצינן כלי אסור נכשר מידי דפנו במים שאינן רותחין אפי' שהה בהן כמה שנים.

אומר רבינו נר"ו דודאי אסור כלי יין נסך איני משום בליעה ממש אלא דאיידי דאית ליה לחמרא חריפות גדול קולט הכלי טעמו כל כלי כפי מה שהוא וכלי חרס קולט ובולע יותר וכשממלאין ומערין אותן מים המים האלו מתוך שהייתן שם מרפין דופני הכלי ונכנסין ונבלעין ומפיגין טעם היין שבהן עד שאין בו תורת יין כלל וחכמים הבקיאין בדבר הם אמרו והם אמרו מעתה כלי של עץ שנשתמש בו יין אסור וגרדו מבפנים יפה יפה עד שהסיר כל שחרורית שבו ומגיע עד הלבן הרי הוא כשר אף על פי שהיה כלי המכניסו לקיום וכן אמרו בשם בעל התרומות ז"ל והרי זה נכון מפי רבי' נר"ו.

ואסיקנא דאחד נודות שלנו ואחד נודות שלהם קנקנים של חרס סגי להו במלוי וערוי ג' ימים וסתמ' קאמרינן ואפי' מזופתין מעתה כל כלי המכניסן לקיום או כל כלי מזופת ואפילו קטן מאד כגון הברליטאש והבוטש וכל כלי חרס שתחילת תשמישו על ידי גוי בעו לעולם מלוי וערוי או ישנן וסגי להו לעולם בהכי ובר מהני אם הם כלי הגת בעו נגוב או קלוף ונגוב ואם אינן כלי הגת סגי להו בהדחה ושפשוף יפה במים ואפילו נתישנו ברשותן כגון צלוחיות וכוסות של עץ או של מתכת או של זכוכית שלהם שאינן מזופתין.

תנו רבנן קנקנים של גוים חדשין מותרין ישנים אז מזופתין אסורין:    פירוש עד שיכשירם הכשר גדול.

גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים:    פירוש אפי' להשתמש בהם לכתחילה והם מותרין בשתיה ואי עביד הכי שלשה ימים כדי מלוי וערוי הרי הכלי מוכשרין מאיליהן וכן אמרינן לקמן בציר ומורייס וכן פי' הר"אבד ז"ל וכי תימא והיכי שרינן למעבד הכי דהא אין מבטלין איסור לכתחילה מסתבר לי דהכא לא שייך למימר האי טעמא שאם נותן בו מים למלוי וערוי להכשירו והוא מוכשר בכך ליכא בהא משום בטול איסורין שהרי כך הוא דרך הכשרו שנתנו חכמים בכלי יין נסך ואם הוא נותן בו מים לשתיה ואינו ממלא ומערה כראוי להכשיר הרי לא בטל שום איסור שהרי הכלי עדין הוא באיסורו כמתחילה ולא עוד אלא שכך היה דינו מתחיל שלא אסרו חכמים כלי יין נסך אלא להשתמש בהן ביין בלבד אבל לא בשאר משקין והיינו מטעמא דאמרן כך דנתי לפני רבינו נר"ו.

וראיתי בשם ה"ר רבינו יונה ז"ל שהיה מתרץ דלהכי שרינן ליה לבטוליה לכתחילה משום שהוא אסור בלוע על ידי קליטה בלבד ואינו אלא משהו וכיון דאיכא הני תרתי מבטלין אותו לכתחילה ודבריו צריכין חזוק דההיא דקדרות בפסח אל ישברו אלא משהי להו לאחר זמנן ועביד בהו לכתחילה לאו משום דחמץ דאית בהו משהו דהא אפי' בקדרות של דייסא וחביץ קדירה אמרינן לה אלא טעמא דידהו משו' דהיתרא בלעו כדפרישנא בדוכתא ומה שכתבנו עיקר.

גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס וחוזר ונותן לתוכו יין ואינו חושש ואסיקנא דאפי' לכתחילה שרי למעבד הכי מפני שהציר או המורייס הם דברים חדים ושורפין כל האיסור מיהו לא יהיב תלמודא שיעורא כמה ישהה שם הציר או המורייס ומשמע דבעי שישהה שם שלשה ימים רצופין אלא שאינו צריך למלאות ולערות במים וכן דעת מורי נר"ו. וכן נמצא בפירוש רבי מאיר הלוי ז"ל ואנו אין אנו בקיאין בציר ומורייס זה ולא עבדינן ביה מעשה כלל וכל שכן דלא מכשרינן כלי במי מלח אפי הם עזים הרבה שאין לנו אלא מה שאמ' בתלמוד והוי יודע שאין הכשר מילוי ועירוי אלא במים מן הטעם שכתבנו למעלה אבל לא ביין ולא במשקה אחר וכמו שאמרו גבי ומורק ושוטף במים במים ולא במזג ולא בחלב ולא בשאר משקין ואף על פי שנראה בירושלמי היתר מלוי וערוי ביין כשר אנן לית לן אלא גמרא דילן והא דקתני ואינו חושש איכא למימר דציר ומורייס עצמן מותרין באכילה לפי שאין בהן פליטת אסור וכדכתי' במים דמלוי וערוי.

דף לג עמוד ב

תני רב זביד בדבי ר' הושעי' הלוקח קנקנים של גוים כו' ישנים או מזופתין נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחילה ואינו חושש:

בעא מיניה רב יאודה מרבי אמי החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו:    כלומר מי מתכשרי קנקנים בהכי א"ל ציר שורף אור לא כל שכן אתמר נמי אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהם מותרין פירוש כיון שהגיע הליבון שמבחוץ עד שנשרה זפתו שהוא מבפנים הא ודאי נשרף היין שבדפניו אמר רב אשי לא תימא עד דנתרי אלא אפי' ריפיא מירפיא.

קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא:    פירוש פלוגתייהו קאי אהא דאמרינן ריפויי מירפיא אבל לא שלט בו האור יותר וחד שרי דסבר דלא גרע הא מציר ואידך אסר דלא חשיב הא כציר ואינו שורף שלא שלט האור בדפנותיו אבל אם נתערבו שם יותר עד שאין אדם יכול להניח ידו בדפניהם מבחוץ והיא סולדת בו דכ"ע שרי ולא גרע מציר וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן נראה מלשונו של ר"שי ז"ל ויש שאוסרין אפי' בזה.

ולענין הגעלה בחמין רבו בו הסברות ומה שקבלנו מרבי' נ"ר דודאי בכלי חרס לא מהניא הגעלה ולהוצי' מידי הכשר גדול ולא מידי נגוב בכלי הגת משום דכלים של חרס לאו בני הגעלה נינהו וכדאמרינן הכא דקנסא לא מהני להו ולא גרע קנסא מהגעלה בכלי ראשון אבל בכלים של עץ או של מתכת דמהניא להו הגעלה בעלמא מהניא להו לענין יין נסך לכלי המכניסו לקיום הגעלה בכלי ראשון דוקא ולכלי הגת שהכשירם בניגוב אפילו הגעלה בכלי שני וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו כלומר גת של אבן או של עץ הכשירוהו במים רותחין והא ודאי דגת לא אפשר ליה בכלי ראשון על גבי האור אלא לערות עליו מים רותחין מכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון לענין הגעלה דינו ככלי שני כדמוכח מעובדא דרב עקביא גבי יורה גדולה שלא מצאו לה הכשר אלא על ידי גדנפא.

ואע"ג דלענין מבשל בשבת איכא מאן דאמר בירושלמי דחשיב ככלי ראשון שאני התם דלענין בשול שבת לא בעינן בשול גמור אלא כל שמבשל בכדי שהגיע למאכל בן דרוסאי חייב כאלו בשלו לגמרי ולפיכך אם עירוי מכלי ראשון מבשל כשיעור זה דינו שיהא בכלי ראשון אף על פי שכח כלי ראשון גדול ממנו שאין בו הפרש בין מועט למחצה אחר שהוא הגיע למאכל בן דרוסאי אבל לענין הגעלה אינו כן דהתם כבולעו כך פולטו וכיון שכלי זה בלע מכלי ראשון ואין כאן עירוי מכלי ראשון גדול ככלי ראשון עצמו לא סגי לן ביה אלא למי שבלע על ידי ערוי אבל לא למי שבלע בכלי ראשון וכמו שנבאר עוד בשלהי מכילתין בס"ד.

וכל שנאסר על ידי בשול בחמי טבריא אף מתכשר בהגעלה בחמי טבריא. מעתה מאי דאמר רבא נעוה ארתחו על ידי עירוי שאינו חשוב לענין הגעלה אלא ככלי שני משום דסבירא לי' דכלי הגת שהכשירן בנגוב סגי להו בהגעלה מכלי שני מפי רבינו נר"ו.

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר:    פי' להכשירן כעין מורייס שאף בשכר שלהם היה חריפות משום מרירות הכשות שבו רב נחמן ורב יאודה אסרי שאין כחו כל כך בציר ורבא שרי ורבינא נמי ס"ל כותיה ועבד ביה עובדא ואף על גב דטעו למירמי ביה חמרא בלא הכשר אפי' הכי לא חש למימר משום האי חששה דאמרינן אקראי בעלמא הוה ולא טעו אינשי בהכי דמחלף להו חמרא בשיכרא וכיון דרבא ורבינא דאינון בתראי שרו הלכתא כוותיהו.

אמר רבי יסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מאי כלי נתר אמר רב אשי כלי מחפורת של צריף:    פי' הנקרא בלעז אלו"ם ובערבי אלשב והוא בולע הרבה מיהו דעת רבינו הגדול ז"ל דלאו עולמית ממש אלאו דלא מתכשרי לאלתר על ידי ציר או במלוי וערוי אבל בישנן שנים עשר חדש מתכשרי דלא עדיפי מזגים וחרצנים של גוים דמתכשרי בישון שנים עשר חדש ויש לבעל הדין לחלוק ולומר דלשון עולמית לא משמע אלא שאיו להם טהרה עולמית ואפי' בישון שעל ידי הצריף בולעין הרבה והוו להו כחרס הדרייני אבל חרצנים וזגים אין לחות היין שבהם כל כך וכלה בשנים עשר חדש אלא שאין לנו אלא מה שכבר הורה זקן. דכי פרוק רופילא אנוס הנהו כובי מפום בדיתא רמה בהו חמרא ואהדרנהו נהליהו אתו ושיילוה לרב יאודה אמר להו דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין פי' מורי נר"ו דהני כובי כלי הגת הן והא קמ"ל דאע"ג דכלי הגת בעו ניגוב הני מילי כשבא להשתמש בהן בזמן הגתות אבל אם בא להשתמש בהן שלא בזמן הגתות דינן ככלים קטנים שאין מכניסן לקיום ובהדחה סגי להו והכי מוכח לקמן במתני' דנטל את המשפך מיהו דוק' בכלי הגת אבל גת גופי' לעולם בעיא ניגוב בדינה ואפי' בכלי הגת דוקא שאינם מזופתין שאין הכשירם בניגוב אבל במזופתין לעולם בעו מלוי וערוי ושכשוך והדחה האמורין בכלים שאין מכניסן לקיום היינו שטיפה ושכשוך במים היטב.

אמר רב עוירא הני חצבי שאימי דארמאי:    פירוש שעשוין מאדמה אדומה וקשה כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים פירוש דהוו כלים קטנים שאין מכניסן לקיום וכיון דלא בלעי טובא דינם ככלי עץ או מתכת שאין מכניסן לקיום שאעפ"י שנתישנו ברשות גוי ביין אסור סגי להו בשכשוך והכי מוכח מלישנא דחצבי דארמאי שתחילת תשמישן על ידי גוי היה ושלא כדברי הר"אבד ז"ל ועל דרך הזה אתה מפרש הא דאמר רב פפי הני פתותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא תשכשכן במים ומותרין.

כסי רב אתי אסר ורב אשי שרי כו':    פירשה רבינו תם ז"ל בכלים של עץ והא ודאי כוסות של עץ כיון שאין מכניסן לקיום לדברי הכל בהדחה סגי להו ואף על פי שהיה תחלת תשמישן על ידי גוי כדכתיבנא לעיל אלא הכא בהדחה זו האמורה בכלים שאין מכניסן לקיום פליגי היאך דינא ומפרש השמועה כך אי שתי בהו גוי פעם אחת ושתים כולי עלמא לא פליגי דאסיר פירוש אם שתה בהם גוי ובא ישראל לשתות בהם ולא הדיחם אלא שני פעמים דברי הכל אסורין כי פליגי בפעם שלישית כלומר שהדיחם שלשה פעמים והלכתא פעם ראשון ושני אסור ושלישית מותר דבעו הדחה שלשה פעמים ובהכי סגי להו והביא ראיה לדבריו דבעו הדחה שלשה פעמים מהא דאמרינן בהגדת אחשורוש ודתיהם שונות מכל עם אילו זבוב נופל לכוסו חובטו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בו שופכו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח הכוס ג' פעמים וגבי חרצן של זב וזבה נמי אמרינן דבעו הדחה ג' פעמים אלמא אין צחצוחי משקה יוצאין בהדחה בפחות משלשה פעמים ואין פירוש זה הולמתו השמועה כלל חדא דהיכי פתח למימר כסי רב אמי אסר ורב אשי שרי ועדין לא הזכיר דין הדחה כלל ועוד מאי האי דקאמר אישתי בהו גוי פשיטא דאילו לא שתי בהו לא היו צריכין הכשר ולשון פעם אחת ושתים לא אתי שפיר אלא ודאי עיקר הפי' כמו שפירשו רבותינו הגאונים ז"ל דהני כסי דפכנא נינהו ולפי שכלי חרס שתחלת תשמישו על ידי גוי אפילו אין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול דמלוי וערוי לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו ואם היה תחילת תשמישו בה יותר דינו מכאן ואילך ככלי עץ או מתכת איפליגו הכא אימתי חשוב תחילת תשמישו על ידי גוי ואמרינן אי שתי בהו גוי פעם ראשון של תשמישו או אפי' פעם שני ולא פעם ראשון דברי הכל אסור עד שימלא ויערה דבפעם ראשון או אפי' שני חשיב תחילת תשמיש על ידי גוי כי פליגי בפעם שלישית כלומר שפעם ראשונה ושניה נשתמש בהן ביין דהיתר ושלישית ביין אסור מאן דאסר סבר דאכתי חשיב תחילת תשמישו על ידי גוי שעד פעם שלישית הוא בולע הרבה ומאן דשרי סבר דבפעם שלישי' לא בלע טובא וכבר נבלע ושבע זה יין של היתר וחשיב תחילת תשמישו על ידי ישראל והלכתא פעם אחת וב' אסור ובעי הכשר גדול ושלישי' מותר וסגי ליה בהדחה וכן הלכה.

ולענין דינו של ר"ת ז"ל מדלא פרישו ליה בגמרא משמע דהדחה בפעם אחת יפה סגי לה וכדקתני סתמא לעיל משכשכן במים ומותרין אלמא בחד שכשוך סגי מדלא פריש.

וליכא ראיה מחרצן של זב וזבה של מימי רגליהם דשאני זיבה שהיא נדבקת בכלי ואין צחצוחי זיבה שבו מסתלקין עד שידיחנו שלשה פעמים אבל הכא גבי יין ליכא למימר הכי שאינו דבר הנדבק ובהדחה אחת סגי להו מן הדין אלא שנראה שהיו נוהגין אומר להדיחו ג' פעמים כההיא אגדת דמגילת אסתר רבתי וגם עכשיו נוהגין העולם כן ומנהג יפה הוא לנהוג כן לכתחיל' אבל בדיעבד סגי בפעם אחת.

אמר רב זביד הני מאני דקוניא:    כלומ' כלי חרס השועין באבר שאנו קוראין בערבי אלחלת'ם אוכמי וחיורי שרו פירוש מותרין כאילו היו כולם של מתכת שאם אין מכניסן לקיום סגי להו בהדחה אפילו תחילת תשמישן באיסור אבל דעת הר"אבד דכיון דסתמא קאמר הני מאני דקוניא וכל מאני במשמע ואפילו מכניסן לקיום אלא שצריך ניגוב מפני רוב היין המתיבש הא לאו הכי אין כלי מתכות ולא כלי קוניא בולעין בצונן אף על פי שמכניסן לקיום וכן הדין בכלי זכוכית שכלי זכוכית לענין צונן דינן כמתכת אבל לענין חמין דינן ככלי חרס שאינם יוצאין מידי דפנם.

ירוקי אסירי משום דמצריף:    פירוש ירוק הוא על ב' ענינים בתלמוד האחד שאנו קורין גרוג והב' וירט וכן פי' בכאן וירד והיו נוהגין לתת צריף בירוק ולפיכך אסור ומשמע דלא אסירי אלא תחילת תשמישו על ידי גוי שהצריף לעולם הוא בולע בתחילתו כל צורכו: ופי' רבינו נר שדינן כענין כלי נתר שאין להם טהרה עולמית על הדרך שפירשנו למעלה ואינו מחוור לי דכיון דאמרי ואי אית בהו קרטופני אסירי מכלל דכולהו כי אדדי נינהו ולא דמי לכלי נתר דשאני הכא שהקוניא מגין קצת ותדע דהא אמר אמימר דאפי' ירוקי שרו ואף על פי דלא פליגי בכלי נתר כנ"ל.

וטעמא דקרטופני דכיון דאית בהו בקעים אין אבר באותן בקעים ובולעין שם דרך שם וחזר דינם ככלי חרס שאם תחילת תשמישן על ידי גוי בעו מלוי וערוי וכן פי' אדונינו רבינו הגדול ז"ל וכן דעת מורי נ"ר: והלכתא כרב זביד דהכי איפסיק הלכתא כוותיה בפרק שני דייני גזירות והשתא בקוניא דידן קמינן עלן וקים לן דלא רמו בה צריף כלל הילכך לענין יין נסך כולהו שנו כדין כלי מתכות אלא דאי אית בהו קרטופני אסירי ובעו מלוי וערוי אם היה תחילת תשמישן על ידי גוי ולפי שרובם יש בהם בקעים אלו בזמן הזה ראוי להזהר שלא לשתות יין בכוס דחרס של גוי אפי' דקוניא אלא אחר מילוי ועירוי אבל בכוס דקוניא דידן דשתי ביה גוי לעולם סגי ליה בהדחה ולא נאסר כוסו של גוי אפי' של חרס אלא לשתות בו יין אבל לא למים ושאר דברים כדכתיבנא לעיל.

ואסיקנא דלענין חמץ בפסח כולהו אסירי אף על גב דלית בהו צריף ולא קרטופני דהתם תשמישו בחמין ובלעי דהא חזינא להו דמריתי כלומר שנשחרים בדיו ומדמייתי ודאי בלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו בעולם פי' בשום הכשר אבל בחזרה לכבשונות יוצא כדמוכח התם אלא דהא לא חשיבה פליטה אלא כלי חרס ופנים חדשות והוי יודע דכל כלי חרס שנשתמש בו בחמין כיון שאין לו הכשר לענין חמין שאינו יוצא מידי דופנו אסור להשתמש בו אפי' צונן אחר שפשוף יפה ולפיכך לא אמרה בו תורה תקנה אלא שבירה ולא מן הדין דמה שאמרה תורה בכלי חרס ישבר טעם אחר הוא כדבעינן לפרושי לקמן במכילתין אלא משום גזירה דילמא משתמש בהו חמין והיינו ההואפינכה דמלח בה בישרא דתברה ר' אמי כדאיתא בחולין והיינו דאמר רב קדרות בפסח ישברו ולא אמר שיקיים אותם להשתמש בהן בצונן מיהו רבינו נר"ו אומר דדוקא לכתחילה אבל בדיעבד מותר ואפילו עשה כן במזיד ואף על גב דכל שאסרו חכמים לכתחילה אם עשה כן במזיד קנסו אותו כגון המבשל בקדיר' דלא בת יומא במזיד שהוא אסור לו הכא כיון שאין איסורו מחמת עצמו כלל אלא אטו תשמיש חמין משום נטירותה יתירתא מותר בדיעבד אפי' עשה במזיד וכן נמי כשאסרנו לכתחיל' דוקא בכלי חרס שלנו אבל בכלי חרס של גוי אם נתאכסן ישראל אצלו משתמש בהם ישראל אחר הדחה יפה בצונן דבכלים של גוי ליכא למיגזר צונן אטו חמין שאין תשמישו בו אלא עראי ולפי שעה והא דאמרינן זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן למדנו דבהא תליא מילתא ואם נשתמש בכלי יין נסך בחמין כולהו אסירי מעתה גוי שעשה פתיתין חמין ביין בכוס של חרס או זכוכית הרי שנאסר על ידי חמין ואינו יוצא מידי דופנו לעולם ואסור להשתמש בו כלל מכל מקום אין דברים אלו אלא בשנודע לנו זה בודאי אבל מן הספק כיון שרוב תשמישין בצונן אין חוששין שמא נשתמש בהן בחמין ומן הדין מותרין להשתמש בהם בצונן אחר הכשירם הראוי להם שהרי יש בו כמה ספקות שמא לא נשתמש בהם בחמין ואם תמצא לומר נשתמש שמא לא נשתמש בו היום וכל איסור בלוע בחמין שאינו בן יומו נותן טעם לפגם ומותר מן התורה אפי' לכתחי' כבר כתבנו שאפי' נשתמש בו חמין בודאי לא נאסר להשתמש בו צונן אלא בכלי שלנו אבל בכלי של גוי ברשותו לא גזרינן צונן אטו חמין ושמעינן נמי מהכא דכי אמרינן נמי לענין פסח דירוקי וחיורי ואוכמי כולהו אסירי דוקא כשתשמישן בחמין אבל כשתשמישן בצונן חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי משום דמצריף ואי לית בהו צריף אפילו ירוקי שרו מעתה כוסות וצלוחיות של שאר ימות השנה שנשתמש בהן חמץ בצונן מותרין להשתמש בהן בפסח וכדפריש' בדוכתא בס"ד.

דף לד עמוד א

הא דאמרינן מתענין לשעות לא בא לומר שמתפללין בו תפלת תענית דהא במסכת תעניות אמרינן מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית דאלמא תרי מילי נינהו וגם לא בא לומר שיש רשות לאדם להתענות לשעות דהא פשי' אלא כך הוא הענין דעיקר תענית שאדם מקבל עליו אף על פי שאינו נדרו אסר כלל ולפיכך לוה אותו ופורע מכל מקום הרי הוא מעין נדרי צדקה שמקבל עליו לעשות תשובה ולהתודות על עצמו ולפיכך אמרו שהוא לוה אותו כעין שאמרו באומר סלע זה לצדקה דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותם ועל זה אמרו שם בענין לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא אי נמי לא יהא אלא נדר לומר שאינו נדרי איסר ומכל מקום הוא נדרי הקדש וכמו שפי' שם רבינו הגדול ז"ל ועל זה נסתפקו בתענית שעות כי אולי אין בו עיקר לתפוס בו נדר כלל ויכול לחזור בו ואסיקנא דמתענין לומר שחייב לקיים דברו ואמרו עוד שמתפלל בו תפלת תענית וזהו כפתור ופרח ובמקומה אמ' והוא שלא טעם כלום כל היום ופרכינן אם כן פשיטא ומהדרינן לא צריכה דאימלך אימלוכי' ור"שי ז"ל פירש שלא טעם שחרית שלא לשם תענית אלא שנמלך אחרי כן להשלים היום בתענית וכיון ששקעה עליו חמה בתענית וגם לא טעם כלום כל היום הרי זה תענית ומתפלל בתפלת מנחה תפלת תענית והקשו עליו דהא אמרינן התם דכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא שמה תענית ואמרו אליבא דשמואל דצריך לקבלו בתפלת המנחה ויש לומר דהתם לענין תענית גמור אבל לתענית שעות עולה דסוף סוף הרי קבל גם שעות אלו מקודם לכן וק"ל אם כן למה אמרו שם דדמי למפוחא דמלי זיקא ליהוי כתענית שעות מיהת ויש לומר דכיון דאיהו לתענית גמור נתכוון אף לתענית שעות אינו עולה לו ולפי זה אתי שפיר מה שאמרו בירושלמי הריני בתענית עד שאשנה פרקי וחשבוהו תענית שעות וכשאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית אינו אלא לעניין מקבל עליו תענית גמור ובתוספות אמרו לא צריכה דאימלך אמלוכי כי מבעוד יום קבל עליו בתפלת המנחה להתענות למחר עד חצות וכשהגיע חצות קבל להשלימו בתענית דהשתא הוי תענית ומתפלל תפלת תענית דסוף סוף הרי קבלו עליו מבעוד יום ושקעה עליו חמה ולא טעם כלום כל אותו היום אלא שבא במפוזר בקבלת שעות ואין לנו שיטת הירושלמי שאמרו הריני בתענית עד שאשלים פרקי ובמקומה פרשתיה יותר בס"ד.

האי דורדיא דארמאי כו':    קשיא ליה לר"תם ז"ל מה שאמרו בתוספתא שמרים שיבשו אסורין ותירץ דהתם בשלא נתמדו והכא בשנתמדו יפה ואחר כן עבר עליהם שנים עשר חדש ועל דרך זה התירו גם חרצנים וזגים של גוים ובארץ אשכנז שנהגו לחמץ עיסה בשמרים שלא נתמדו הרי הכל אסור בהנאה דכיון דמוקים אוקמי כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי.

דף לד עמוד ב

אבטא דטיומי:    פירש רבינו אלפסי ז"ל תבשיל שנותנין בו יין של גוים ונקרא מצלאל עקבי ואינו נכון דההוא אין לו היתר לעולם שכבר נאסר הכל וכשנתנו בו יין של גוים אלא הכא כלי קטן הוא שנותנין בו הולכי דרכים יינם תדיר ואינו עומד לעולם ריקן ולפיכך דנו אותו ככלי המכניסו לקיום מפי רבינו נר"ו.

מתני' המורייס וגבינת בית או ניקי:    פירוש טעמא דגבינת מפרש בגמרא דרבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והכא נמי חייש לעגלים של אותה העיר שנשחטין לעבודה זרה שהעמידו בקיבתן ורבנן לא חיישי למיעוטא והמורייס איסורו משום חשש יין נסך שנותנין בו כדאיתא בגמרא שלעולם אין עושין מורייס אלא מדגים טהורים ואי מערבי ליה מיסרא סרי ולפיכך כל שאין דרכו לתת בו יין או במקום שהיין ביוקר מן המורייס מותר כדאיתא בגמרא שלא גזרו בגמרא במורייס גזירה מוחלטת כמו שגזרו בפת ושלקות וגבינה של גוים אלא והכל לפי מה שהוא וכדחזי' שחלקו בין מורייס אומן למוריס הדיוט והתירו ההוא דאתא לגמילה דעכו משום דאתי מדוכתא דלא שכיח ביה חמרא.

וכן פסק הר"מבם ז"ל ולכן נהגו עכשיו לאכלו בקצת המקומות לפי שאין נוהגין לתת בו יין ופלוגת' דר"מ ורבנן תליא במה שאמרו לקמן בגמרא גבי כבשין דחמרא דמורייס אית בה חדא לגריעותא דאיכא טעמו וממשו של יין וחדא למעליותא דלא שדו ביה חמר' למתוקי טעמא אלא לעבורי זוהמה ורבנן סברי דכיון דלא עביד אלא לעבורי זוהמה ואינו מעיקר המאכל ולא משלים בו כלום דיינו לאוסרו באכילה ורבי מאיר סבר דכיון דאית ביה טעמא וממשו הרי אוסר תערובתו כמוהו בהנאה ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הר"אבד ז"ל דברים כפשוטן שיש בו טעם יין ומראית יין ואינו נכון דאם כן למה חלקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון ושני לשלישי הכל לפי המראה ולפי הטעם.

ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו ובדקוהו במראה או בטעם על ידי קופילה כיון דאפשר לעמוד על בריו ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דאקולי ופשורי דהוו אידא דצור לכך הנכון כמו שפירש הרב רבינו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הנכר לחיך וכל שכן מראה היין אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לר"מ דהכא אסר בהנאה והתם שרי הוצרכו לומ' שאינו דומה דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש ואם אינו נרגש והוא המכשירו לאכילה מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק וכן נראה מפי' רש"י ז"ל ולזה הפי' הסכים מורי הר"שבא נר"ו.

גמרא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי:    קשה לי למאי דס"ד דרוב ממש הוא אמאי לא מקשה לרבנן למה לא אסרוהו ויש לומר דמקשה גופיה שפיר הוה ידע דרוב עגלים מיעוטה הוא אלא שהיה סובר דרבי מאיר חייש אף למיעוטה דמיעוטה.

כיון דאיכא רוב עגלים ואיכא נמי שאר בהמות:    פירוש דכל היכא דהוי חד מיעוט בחד ספק אפילו הוא מועט מאד במספר חייש רבי מאיר דהיינו דחייש לסריס ואילונית אבל היכא דאתי מתרי ספיקי הוי מיעוטה דמיעוטה ולא חייש ליה רבי מאיר והכי מוכח הכא והיינו נמי לישנא מיעוטה דמיעוטה.

באומר בגמר זביחה הוא עובדה:    פי' שעשה השחיטה עצמה לע"ז ונקט גמר זביחה משום דריש לקיש סבר אינה לשחיטה אלא בסוף כדאיתא במסכת חולין וכן פר"שי ז"ל.

כהן שדעתו יפה שורפה חיה:    פי' דקיבת איסורי הנאה חוץ מע"ז פרשה בעלמא הוא ולאו למימרא שיהא פרש ממש דהא ודאי חלב גמור הוא וכדתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וההיא ודאי לאחר חזרה היא אלא למימרא שהוא חשוב כפרשה כלומר בדבר הכנוס שם ממקו' אחר וכבר ביררנו זה בפרק כל הבשר בס"ד.

משום דניחא ליה בנפחה:    פי' ודעתו להתפיס אסו' ולעשות תקרובת אף מפרשה. ואמרו בירושלמי ומה בין זה לטבעת הנמצא במעי בהמה של עבודה זרה. והשיבו זו גופה כלומר שמתנבל בגופה וזו אינה גופה.

דף לה עמוד א

ישמעאל אחי היאך אתה קורא כו':    מפורש יפה בפי' רש"י ז"ל.

גירסת ר"שי ז"ל אלא אמר רבי ירמיה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב:    ופי' הוא ז"ל דטעמא לאו משום נקורי אלא מפני שמצחצחין פניה בחלב שלהם ויש בו תערובת חלב טמא וקאי ביני אטיפי והקשו עליו ז"ל דכיון דאיסורא משום חשש חלב טמא הוה ליה לומר כן בפירוש ולאו קושיא היא דכיון דכל חלב שלהם אסור מפני חשש זה סתמו כפירושו ור' תם ור"ח ז"ל לא גרסי אלא ותשלום האוקמתא הראשונה היא דלעולם משום ביקורי ודקאמרת יבישתא שרי לא קשיא שלא אמרי שאין הארס מניחו ליבש אלא כשנתערב בגבינה אבל הכא שלאחר שנעשית הגבינה צחצחה פניה בחלב מגולה הא ודאי שפיר מניחו ליבש כך פירש ר "ת וכן אמרו בירוש' למה הוא אסור משום גלוי ויעמיד אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים.

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה:    הקשה הרא"ם ז"ל אפילו בעור קיבת שחוטה נמי הרי הוא אסור משום בשר בחלב כדתניא המעמיד בעור מהקיבת אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ותירץ דהתם בדיהיב טעמא דאע"ג דאוקומי מוקים דרך בישול אסרה תורה אבל דכשהוא בעור קיבת נבלה לא בעינן טעמא כיון דאוקומי מוקים והראב"ד ז"ל תיריץ דאי משום חשש עור קיבת שחיטה לא היינו אוסרין על הספק כיון דאפילו ודאי איסורא דרבנן הוא דהא צונן בצונן הוא ואין זה מספיק לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבת מרתיחו בתחילה ואחר כך מעמידו וקמא עיקר ועוד יש לומר דאין הכי נמי אלא דקשטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבלה היא וכדאמרינן בסמוך.

דף לה עמוד ב

מה שאמרו טמא אינו עומד לאו דאינו עומד כלל דהא חזינן דקאי אלא שרובו אינו עומד ורובו נעשה נסיובי.

ג"ה השתא דאתית להכי:    ורש"י ז"ל גורס איכא דאמרי גבינה נמי כו'.

מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו':    איכא למיידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי ר' ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר ר' את הפת ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין ואמאי אין דכי אתא כו' ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גויה לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברים העם לומר וזה דעת הר"ם הלוי ז"ל ודחה גם כן הירושל' שהביא ורבינו אלפסי ז"ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של גוים כלל מתוך דברי ר' ותדע שהרי אמרו לרבי יאודה נשיאה בימין תתיר לנו את הפת ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו ונראה שאין זה דרך הגאונים ז"ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דעת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי ר' שהתירו שנהגו עליו היתר ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא ולכך אמרו לרבי יאודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת והשיב דאם כן קרו ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב"ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד ולפיכך כל שנהגו היתר העם בתלוים באילן גדול וכהיתר ב"ד חשוב לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפ' מה שסוברים העם לומר לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים המנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר:

וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכי' על ידי מ"ו הר"א הלוי ז"ל וזהו מה שאמרו בירוש' פת מהלכות של טמטום הוא כלומר שלא בא ההית' ברור אלא מגומגם נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע"כ וזה מבואר כדברינו. ולפי זה מה שאמרו לרבי יאודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר דאידך כבר הותר.

הא דאמרינן במעשה דרב דימי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת פירושו שהתירו בשדה כמעשה שהיה פת של בעל הבית בדרב דימי לא הוזכר פלטר ועל זה אמר רב יוסף שלא כך היה מעשה שלא דבר כלום בפת של בעל הבית.

אמר רבי יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא מדקאמ' אמר רבי יוחנן כו':    ולא אמרו רבי יוחנן אמר נראה דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אבהו והכי פירושו אמר רבי יוחנן ואפי' למה שהיו סבורין העם לומר שהתיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל הני מילי בשדה שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מן הפלטר ישראל אבל בעיר לא מכיון שיש שם פלטר ישראל ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן התיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל בשדה וכן הלכה דכל כי האי גוונא לקולא נקטינן ומיהו לא שרינן פת של בעל הבית אפילו בשדה כסבורין דלישנא קמא דהא כולהו אמוראי ובירושלמי לא סמכי אלא על לישנא בתרא דרב יוסף שלא הותר אלא של פלטר דוקא והעולה בידינו דפת של גוים בעלי בתים אסור לעולם ואפילו בשדה והיינו עובדא דאיבו דבסמוך דאכיל ליה אבי מצדי ואין לו הית' אלא אחר שעברו עליו שלשה ימים שלא אכל פת לדברי הגאונים ז"ל והר"מבם ז"ל אי נמי בשבת לכבוד שבת לפי מה שכתב הר"מבן זכרונו לברכה בשם תשובת הגאונים ז"ל ופת פלטר גוי במקום שאין שם פלטר ישראל מותר אפילו בעיר ואם יש שם פלטר ישראל בעיר אסור ובשדה מותר ויש אומרים דאם פת של פלטר ישראל אינו נאה הרי הוא כאילו אין שם פלטר וכן אמרו בשם הרב רבי' יונה ז"ל ופת פלטר ביד בעל הבית גוי מ"ו הר"א הלוי ז"ל היה אוסרו כי הכל הולך אחר הגוי הנותנו או המוכרו לנו דבדידיה איכא חתנות.

ויש מרבותי אומרים בהפך כי הכל הולך אחר העושה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן בפרק השוכר גבי ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייה רבא למיטחניה ולמפייה ולזבוני לגויים שלא בפני ישראל שאילו היא בפני ישראל היו לוקחין מן הגוים אלמא הכל הולך אחר האופה ויש לדחו' דשאני התם דפת של ישראל היתר גמור בכל מקום שהוא פת של גוים שנאסר מתחלה הכל אין לנו אלא מה שהותר בו דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר ופשוט הוא דפת של גוי האסור אעפ"י שבא לישראל על ידי ישראל אמר הרי הוא אסור לו שכבר נאסר ביד ישראל ראשון ואסור לו ליתנו לישראל אחר ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן התרת פת של גוים שנוטלו ישראל זה ונותנו לישראל אחר וידוע הוא שלא נאסר פת של גוים אלא משום חתנות בנותיהן וכדאיתא לקמן אבל לא חשו לגיעולי גוים לפי שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן והוא נותן טעם לפגם ומותר וכן עיקר.

מנכית ואכיל אבי מצרי:    פי' בשדות כדפירש ר"שי ז"ל ופת של בעלי בתים היה שאין לו היתר ללישנא בתרא דקיימא לן כותיה כדכתבי' לעיל דאילו של פלטר מות' הוא כדכתי' לעיל.

לא תשתעו מיניה דאיבו:    פי' הגאונים ז"ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז"ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש וכן כתוב בתשובות הגאונים ז"ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש.

דף לו עמוד א

ושמואל אמר זליפתן של כלי' אסורין אוסרן:    פי' קסבר נותן טעם לפגם אסור ולית ליה הא דאמרינן דפתן ושמנן מי"ח דבריהם דההיא משמע דרב הוא דאתמר. ואם תאמר והא לקמן גבי חמץ שנפל לתוך גריסין פסק שמואל הלכתא נותן טעם לפגם מותר ויש לומר דשמואל הכא טעמ' דרבנן דאסרוהו קאמר אבל איהו סבירא ליה כמאן דאמר מות' וכרבי יהודה נשיאה וכדאמרינן בשלמא לדידי כו' וזהו מה שאמרו לקמן ולכל ישראל לא הורה ואמי דהא אסור הוא משום נותן טעם לפגם אסור אלא ודאי דלשמואל שרי משום נותן טעם לפגם מותר דאיהו ודאי קבלה לדר' יאודה נשיאה.

ומיהו הא קשיא לתנא דמתני' גופיה למה אסר בשמן והתיר בדבש דהא טעמא דהתיר בדבש משום נותן טעם לפגם מותר הוא כדאיתא לקמן ויש לומר דשאני דבש דכל אסור ואפילו הוא מושבח בעצמו ועומד בעין הוא פוגמו מה שאין כן בשמן ופת שהאסור המושבח אינו פוגמו וזליפת כלים שאינו בן יומו הוא שפוגמו הלכך עשו אותו כמו שהיה בעין קודם שנבלע שהיה מושבח שהוא אוסרו ועשו איסור הבלוע כאילו אינו בלוע כן תירצו בתוספות אבל אין לך לומר כן אליבא דשמואל ולומר דדוקא גבי חומץ לתוך גריסין פסק שהוא מותר לפי שאפילו החומץ המושבח ועומד בעין פוגמו כדאמרי' בדבש לתנא דמתני' דהא הוכחנא דשמואל קבלה לדרבי יאודה נשיאה ואם תאמר אם כן למה העמידו שמואל לתנא דמתני' דלא כהלכתא ולא אוקמה כהלכתא וכטעמיה דרב ויש לומר משום דשמואל לית ליה דדניאל גזר עליו ולית ליה הא דאמרינן לקמן פשיטא וכיון שכן על כרחין הוצרך לאוקומה משום זליפת כלים.

רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה:    פי' גמר' גמיר ליה דאי לא אמאי לא אמר כן בפתן ויינן של גוים דהא כולהו כתיבי בקרא אלא ודאי כדאמרן והיינו לישנא דאמרינן לקמן בסמוך מאי סהדותיה דרב דאלמא בקבלה אמר כן כדאמרינן העיד פלוני על ר' פלוני כנ"ל אבל הר"אבד ז"ל פירש בענין אחר.

וסמכו רבותינו על דברי ר"שבג דאילו מטעמא דלא פשט איסורו בכל ישראל עדין היה צריך בית דין גדול מן הראשון כדין שאר גזרות שאינן מי"ח דבר אבל עכשיו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אפי' בית דין קטן יכול לבטלה ואם תאמר וכיון דאיכא האי טעמא דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הרי אינה גזירה וכדמייתינן מן המקרא דבמארה אתם נארים ויש לומר דקרא דבמארה אתם נארים תרוייהו קאמר שאין יכולים לעמוד בה ושלא פשט בתרי וכל היכא דאיכא חדא מינייהו הגוי כולו איכא ולא עוד אלא כי כשפשט' חמורה יותר שאפילו אליהו אינו יכול לבטלה ובמסכת הוריות מייתינן האי קרא על ענין הפשיטות וקבלת ישר' עליהם ולכך הוצרכו לומר כן דתרוייהו הוו התם שלא פשט אסורו ושאין יכולין לעמוד בה הא כל שפשט וקבלוה עליהם בית דין חשוב בעו לבטלה לכל הפחות ובכולה סוגיין ליכא הפרישה בין כל ישראל לרוב ישראל דרובו ככולו.

דף לו עמוד ב

במארה אתם נארים:    פר"שי ז"ל אתם מקבלים עליהם גזירה בארור ובקללה ונאסר' עליכם ואחרי כן אותי אתם קובעים גוזלים שאתם נהנים שוב מן החרם אי איכא הגוי כולו אין ואי לא לא.

כתוב בשם הרב רבינו יונה ז"ל ושמעינן מהכא דכשמחרמין חרמות בבית הכנסת אם רוב הצבו' שם חייבין האחרים לקבל עליהם ואם לאו אין חייבין לקבל עליהם אלא אם כן יש שם גדול בין כולם לקבל נדוי וחרם שנדה והחרים ותקנה וגזרה וחרם דין אחד יש להם כדכתיב במארה אתם נארים וכדפירש ר"שי ז"ל וכן היה אומר מורי הרב ז"ל דכל תקנה שרוב הצבור והוא החשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אעפ"י שהמיעוט עומדין וצווחין הרי הם חייבין במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהא נראה לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבור מתקנין כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשות כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא.

והשלקות:    פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר"ת ז"ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ"י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ"י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י"ח דבר והביא ר"ת ז"ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו' ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי' דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר"ת ז"ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה"ר רבינו יונה ז"ל כך פירש בשם רבותיו ז"ל כפירושו של ר"ת ז"ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית' גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר"ם ז"ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.

ומיהו מה שכתב הרב ז"ל שאילו גזרו על השלקות בתחל' אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.

מה אוכל שלא נשתנה מברייתו:    פי' מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ"י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.

אלא כמים כו':    וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת' דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.

כל שנאכל כמות שהו חי:    פי' שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ"י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.

דף לח עמוד א

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא:    פירש ר"ח ז"ל דדגים קטנים וארדי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואין עולין על שלחן מלכים הילכך ללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנ' בתרא אין בו משום בשולי גוים ובדייסא הדבר בהפך שנאכל כמות שהוא חי דהא חטין חזו לכוס כדאיתא בברכות ועולים על שלחן מלכים וללישנא קמא אין בו משו' בשולי גוים וללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז"ל דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרי' בעלמא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דקללה דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים דאף על גב דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן והא דלא נקטינן נמי לאידך גיסא שום דבר שעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי ונימא דללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים ולא ללישנא קמא אפשר היה לומר דחדא מינייהו נקט.

וממאי דנקטינן לאידך גיסא שמעינן להא אלא שאין זה מתחוור דלנקוט תלמודא דאיכא ביניהו תלת מילי לחדא גיסא ולא לנקוט מידי לאידך גיסא אבל המתחוור בזה דתלמודא סבירא ליה דלישנא קמא פליג הלישנא בתרא אבל לישנא בתרא לא פליג הלישנא קמא ומודה הוא דכל שנאכל כמות שהוא חי שלא על ידי הדחק אין בו משום בשולי גוים אלא שבא להוסיף שאף כל שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משו' בשולי גוים והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכלתין הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרבי הכי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי ומיהו הא דאמרי' בסמוך דאמר רב איתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים כדאמרינן הכא להדיא או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים ולזה הביא רבינו אלפסי ז"ל מימרא דרב אתי ולאו למיפסק' הלכתא כלישנא קמא וכן עיקר.

ואם צלאן גוי סומך עליהן:    פי' דאף על גב דלענין בשולי גוים לא אחשבוה לבשול משום דלית ביה משום חתנות לענין עירוב ושאר דברים בשול הוא מהו דתימא הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר: ושמעינן מינה דכל שמעורב מדברים שמקצתם יש בהם משום בשולי גוים ומקצתם אין בהם שאין הולכין אחר שם התבשיל אלא אחר עיקר התבשיל מעתה אותן פאלאדאש אין הולכין אחר הלחם אלא אחר הבשר והדג שבהם והוי יודע דכל מאכל שעיקרו לרפואה כמו האל מעג'ונין אין בו משום בשולי גוים שאין זה בכלל אוכל ושלקות וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הר"שבא נר"ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא אבל מורי הר"אה ז"ל היה אומ' דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים וטעמא דמסתבר הוא ומיהו בכל שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם וכן נחלקו בענין בשול גויה שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא בגוי שכבשתו והבו דלא לוסיף הוא וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת וראוי להחמיר.

אלמא לעבורי שער קא מכוין מקצת רבותי למדו מכאן ראיה לדברי ר"ח ז"ל שכתב שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אף על גב דאותובי בסלתא ובא ישראל וגמרו דכשם שאילו נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי חשוב כמבושל ושוב אין בו משום בשולי גוי' הוא הדין כשהיה תחלחו ביד גוי כמבושל חשוב ומה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים ההיא בדלא אותביה בסלתא בנתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך ותדע לך דהא גוי דחריך רישא לא נעשה ריש אוניה יותר ממאכל בן דרוסאי ואותביה ישראל בסלתא והדר בשליה ואפי' הכי לא שרינן ליה אלא משום דגוי לעבורי שער מכוין וכן למד מכאן מ"ו הר"שבא נר"ו ולא ירדתי לסוף ראיתו דדילמא כי אצטריך הכא לטעמא דלעבורו שער מכוין כשבא ישראל לאוכלו בחרוך זה בלבד וכן הסכים מורי הר"א הלוי ז"ל על ידי וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר.

וקבר בה ישראל קרא מעיקרא:    פי' דאילו קברה בתר דעבד גוי נורא פשיטא דמותר ואף על גב דידע ביה גוי דכיון דישראל אנחיה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך לא חשבו עשיית מאש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך.

קמ"לן דלשרורי מנא מכוין:    פר"שי ז"ל שאין בכלים משום בשול ואינו נכון דהא בפרק כלל גדול אמרינן האי מאן דשדה סכנתא לאתונא חייב משום מבשל ואמרי' פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא מכוין קא משמע לן דלבשולי מנה מכוין אלא כך הוא העיקר דודאי בהאי סכנתא רטיבא תרוייהו איתנהו בשולי מנא ושרורי מנא וכדאמרינן התם דמרפא רפי מעיקרא והדר קמיט ורפוי ראשון הוא הבשול והתם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ונמצא מתחייב על הבשול שאי אפשר זולתו אבל בכאן הקילו לענין בשולי גוים ואין הולכין אלא אחר עיקר הכונה שהיא לשרורי מנא והכי פירושו מהו דתימא דבבשולי מנה חשיב עיקר הכונה קא משמע לן דלשרורי מנא עיקר הכונה וכן פירשו בתוספות ז"ל ורבינו הר"מבן ז"ל.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שנתכוון גוי לשום בשול שלו אעפ"י שלא נתכוון לבשול של ישראל היה יודע בו שיש בו משום בשולי גוים. מהו דתימא קרובי בשול מילתא קא משמע לן היה נרא' דהכי קאמר קא משמע לן ודלאו מילתא היא אבל קשה הדבר דהא בעלמא קיימא לן בקרובי עבדא עבדא ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולה לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישר' אסור דקרובי בשולה דעבד ישראל לאו מלתא היא לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולה מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבדה עבדה קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולה לא ליהוי מלתא גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולה בשולה. וכן פירש רבינו הר"מבן ז"ל.

כגון דאותוביה בסלתא:    פר"שי ז"ל שהניחו בסל כלומר מקום שלא היה יכול להתבשל אבל הר"אבד ז"ל פירש סלתא בקעת כלומר שהניחו בבקעת סמוך לאש וגם לפירושו צריכין אנו לפרש שהיה רחוק מן האש בענין שלא יהא בצלה שם לעולם דאי במקום קרוב מה לי תוך לאש או חוץ לאש אלא ודאי כדאמרן וכן דעת רבותי ואף על פי שאינו נראה כן מלשונו של הר"אבד שם בפירושים שלו.

ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ ואינה חוששת:    פי' דהגסה לאו מילתא היא כיון דבלאו הכי הוה מתעביד ביד ישראל. ומכל מקום הכא במאי עסקינן בליכא למיחש לחלופי כגון שנעלה הדלת עליה ואין בבית שום דבר איסור שתוכל הגויה להחליפו לטובת' וכן פר"ח ז"ל ואע"ג דאי שקלתיה ואותבתיה בסלתא והדר אהדרתיה יש בו משום בשולי גוים אפילו הכי אינה חושש' דלמה ליה לגוים למעבד הכי ואלו להעביר לא חיישינן.

דף לח עמוד ב

פת אמר רב אחאי שלש מלאכות יש בה משגר תנורה ומיפה וחתויי:    פי' להכי נקט פת משום דבתבשיל דעלמא משגר תנורא לאו כלום היא ואינ' מלאכה אלא בפת שזה עיקר גדול במלאכת הפת והא דאמרינן דאי אתא ישראל וחתי בגחלים מותר נראין הדברים כדברי הרמבן ז"ל דדוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו וכההיא דלעיל דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא דאי לא היכי חשיב לה מלאכה כמלאכת השגירה ומלאכת האפייה אלא ודאי כדאמרן.

מעתה מה שכתב הר"מבם ז"ל שאם זרק ישראל עץ אחד בתנור התיר כל הפת שבו אין זה נכון דהא אין כאן שום מלאכה משלש מלאכות שבה אבל יש להתיר בדברי הרב ז"ל בזמנינו זה לפי שכבר הותר פת של פלטר גוי ומלאכת הפורני עדיף ממלאכת הפלטר שאינו מתכוין אלא למלאכתו וגם שעושה במקום פרהסיא ובזה יש להתיר אפילו מנהגינו שאנו אופין בפורני של גוי ואפילו בלא נתינת שום ענף ואין נתינת הענף אלא להיכרה בעלמא וכן התיר הר"י ז"ל וכן דעת מורי הר"א הלוי ומורי הר"שבא נר"ו.

דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר:    פר"שי ז"ל שנחלקו במליאת גוי אם יש בה משום בשול ור' יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכדאמרינן בעלמא דמליח כרותח וכן פרשה הר"מבם ז"ל ואין זה נכון דהא אנן שלקות תנן וכדאמרינן לעיל דבר שנשתנה על ידי האור ותדע דאמרי בעלמא דכבוש כמבושל ולא אמרו כאן אלא כבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ ובירושלמי אמרו בפירוש שהבשר המעושן אין בו משום בשולי גוים והנכון דלענין מה שחזר ובשלו או צלאו גוי הוא שנחלקו דחזקיה שרי כיון דמליחתו היה נאכל כמות שהוא חי קצת ורבי יוחנן אסר דכיון שלא היה נאכל כמות שהוא מלוח אלא על ידי הדחק יש בו משום בשולי גוים. וזה כעין מה שנחלקו בביצה שצלאה גוי לפי שאינה נאכלת חיה אלא על ידי הדחק וסמכו ענין לו וכן פירשו בתוספות ז"ל וגם הר"אבד והר"מבן ז"ל.

הכי אמר אביי הלכה כרבי יוחנן דאסר כתב הרב אלפסי ז"ל דלא אפסיקא הלכתא כרבי יוחנן אלא לענין ביצה אבל לענין דג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים אצל יחיד וקשה הדבר שהרי לפי הפירוש הנכון טעם אחד לשני המחלוקות אם אכילה כמות שהיא על ידי הדחק שמה אכילה אם לאו ויש לומ' דאפשר לומר דאפילו הכי ביצה חמורה טפי שכל מעשיה ביד גוי דאלו דג מליח כבר נעשית בה מליחה בהיתר שהכשירו לאוכלו כמות שהוא מלוח על ידי הדחק מיאת ואפי' מלחו גוי כיון דבמליחתו אין בו משום בישול בשולי בהיתר הוא ותחלתו ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי דמי ומיהו עדין ק' על רבינו אלפסי ז"ל שהוא כתב לעיל ההיא דרב אתי דדגים קטנים מלוחים דמשמע דדג גדול מליח יש בו משום בשולי גוים והיה נראה כי רבינו אלפסי ז"ל מפרש הא דדג מליח פי' ר"שי ז"ל והרמבם ואין פירושו נכון ועיקרן של דברים דהלכתא כרבי יוחנן בתרוייהו ונתקיימה ההיא דרב אתי אמר רב דלעיל לפום מאי דפרישנ' עלה דאתיא גם ללישנא בתרא דלעיל ואף על גב דבמתניתא דבסמוך לא נקט אלא ביצה צלויה מינה שמעינן לדג גדול מליח דתרוייהו חד טעמא נינהו. הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ולדבריו לא הוצרכו לגזור על הפת של גוים אלא בשנעשה בכלים כשרים דומיא דמלקות אי נמי דשאני פת שדרכן של גוים היה ליחד לו כלים.

אי משום אערובי מיסרא סרי:    פי' מיסרא סרי אפילו לאלתר ולכך התירו אף הנמכר בחנות ולא הבא מן האוצר בלבד כדרך שאמרו לעיל בשכר של גוים ובסוף פרקין גבי קפריסין וקפלטאות שלא התירו אלא הבא מן האוצר.

מרירי לא תבעי לך דודאי אסירי:    פירוש ואפילו ללישנא דנהרדעי שגם אלו עולים הם על שלחן מלכים לקינוח סעודה ולא כדברי הר"מבן ז"ל שהביא ראיה מכאן דלית הלכתא כלישנא דנהרדעי. לא שנו אלא שדרכן פי' אבל יש מהם שאין נותנין בו חומץ ויין וכיון דכן הוא הוה ליה כספק ספקא ודיינו שנאסור באכילה ואי ק"ל דגבי גנבה של גוים למאן דאסר משום עגלי ע"ז או משום שרף ערלה או דמוקמי ליה בחלה הוה אמרינן דליתסר בהנאה כדאיתא התם ואעפ"י שאין זה בידוע כי הרבה מעמידין בדברים אחרים יש לומר דשאני התם דכיון דאיסורא מוקים ליה כמאן דאיתיה בעיניה דמי אבל בידוע כלומר שהוא ממין דברים שאי אפשר בלא יין וחומץ או שראינו בעינינו אסור אפילו בהנאה ואף על גב דלא מוקים אוקומי דכיון דודאי אית ביה תערובת יין האסור בהנאה אי אפשר שלא נאסור תערובתו כמותו. ואין לומר כאן דלטעמיה קופילא דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם והכי רהיט כוליה פרקין וכדברי רבינו הר"מבן ז"ל ואחרים עמו וגם הר"אבד ז"ל כן כתב גבי גבינה של גוים ואף על פי שבכאן כתב טעם אחר להגדיל תורה.

ורבי יוחנן אמר כו':    והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה ונראין דברים דהא דחזקיה סתמא אמרה ואפילו למאן דקיימא לן לקמן דסתם יינם אפ' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אפילו הכי הכא אסור באנאה ואעפ"י שהוא מין בשאינו מינו שלא אמרו לקמן ימכר לגוים אלא בדבר שנתערב ברשותינו אבל בתערובת של גוים כיון שאלו היה בו טעם יין היה אסור בהנאה אפילו כשאין בו טעם אסרו בהנאה כשהוא ודאי תערובת ולא הניחו בו שום שיור היתר ותקנתא וזה דעת מורי הר"א הלוי בשם רבינו הר"מבן ז"ל אבל בשם הר"י ז"ל אמרו דחזקיה דינא קאמר ושלא ליהנות בו כמות שהוא אבל מותר הוא למוכרו לגוים חוץ מדמי שבח יין וחומץ שבו וכן דעת מורי הר"שבא נ"ר.

התם ידיע ממשו וטעמו:    כבר פירשתיו לעיל ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפ' דחלתית' מחליה פי' מחליה ליה סכינא דסכין לשון נקבה הוא בכל התלמוד אי נמי מחליה ליה שמנוניתא ונוסחי איכא דגרסי הכי בהדיא ויש מקשי מכאן על מה שכתב ר"י בפ"ק דחולין על ענין השוחט בסכין של גוים דרב אמר קולף שהקשו לו לר"י דהא סתם כליהם של גוים אינם בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם שהוא מותר ולמה ליה קלוף או הדחה ותירץ דהתם בסכין בן יומו אי נמי דכי אמרינן דכלים שאינן בני יומן נותני' טעם לפגם באסור בלוע אבל סתם סכין יש בו איסור בעין שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנינות הנדבק ולפי זה קשיא שמעתין למה ליה טעמא דחורפא דחלתיתא תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לפגם והרב רבינו יונה ז"ל תירץ וכן מצאתיה בתוספות דשאני הכא דסתם חנוני מקנח הוא אפילו סכינו ואין בו אסור בעין ואיכ' למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדרא ומחליה ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ועוד היאך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מאליה לחלתיתא לכך פירש רבינו הר"א הלוי ז"ל לדעת ר"י ז"ל דהכא לאיסור בעין שעל פני הסכין חששו אלא כי שמא היינו סבורים דכל שמנונית בחלתית מפגם פגים ליה ושאין שום שומן נאות לו וכענין שאמרו לקמן גבי דבש וכחומץ לתוך הגריסין שאפי' הוא בעין פוגמו בתערובתו ואעפ"י שכל אחד בפני עצמו משובח לכך הוצרכו לומר שזה אינו דאגב חורפא דחלתיתא מוחליה ליה שמנינותא וזה נראה לי טעם נכון.

דף לט עמוד א

וכן חצר שמוכרין בה תכלת יפה:    פרש' רבינו מאיר הלוי ז"ל שזה מדבר בפונדק שמביאין מן העולם תכלת למכור שם והורגלו תמיד למכור שם תכלת כשר שמעמידין אותה בחזקתה דאלו בחצר דעלמא אם עדין יושביה הראשונים עליה פשיטא דהיינו רישא ואם דרים שם אחרים אמאי בחזקתה וכי חצר גורמת אלא ודאי כדאמרן.

גרסת כל הספרים חבי"ת סימן אסור בחותם אחד ואעפ"י שפסק רב לעיל כרבי אלעזר דשרי בחותם אחד כבר תירץ ר"ת ז"ל דהכא בישראל חשוד דומיא דכולה סוגין ונפקא מינה למטהר יינו של גוים דהוה ליה כחשוד לענין זה אי נמי דהכא רב הלכה למעשה אתא לאשמועינן ושמענו בשם הר"י ז"ל שהוציא יין מן החבית ואמ' דחב"ת גרסינן וטעם ההפרש שנתנו בין חבית לחמפ"ג פר"שי ז"ל לפי שהבשר והתכלת דמיו יקרים וטרח לזייף ועל היין לנסכו ואין טעמו מחוור שגם בחמפ"ג יש שדמיו יקרים כגון אבל הטעם מפורש בירושלמי לפי שהחבית איסורו מגופו כלומר שאילו החליפוהו הוא עצמו אסור והחמפ"ג אין איסורו אלא מפני חשש תערובת. ואם תאמר והלא החלב של גוים אינו אסור אלא מפני חשש תערובת דאילו חלב טהור בטמא מינכר דטהור חיוור וטמא ירוק יש לומר שלכך הקשו ממנו דמאי שנא חלב ומאי שנא גבינה ואם תאמר והלא הפת איסורו מגופו יש לומר דכיון דאיסורו קל מדבריהם הקילו בו מה שאין כן ביין דאסמכוה על מאי דכתיב יין נסיכם.

ושמואל אמר כו':    יש גורסין בדשמואל פת למאי ניחוש לה כו' עד מאי איכא כי הדדי לא מחליף ולא גרסי לא טרח ומזייף ופירשו בו דדשמואל פליג בפת עליה דרב וסבירא ליה דפת לא מחליף ליה גוי ואפילו חותם אחד אינו צריך. והקשה עליהם הר"מבן ז"ל דאם כן הוה ליה למימר להדיא ושמואל אמר פת אינו צריך חותם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת רש"י דגרסי לא טרח ומזייף כלומר לא טרח ומזייף ואפילו למאן דגרסי לא מחליף כך יש לפרש דלא מחליף בחותם אחד וכל שכן אי גרסי לא טרח ומחליף.

דף לט עמוד ב

אין לוקחין י"מח ומח"ג בסוריא הפירוש הנכון דלהכי נקט סוריא לפי שהיו חשודין למכור דברים אלו של גוים בחזקת שהן של ישראל ולא היו חוששין בהם ללפני עור לא תתן מכשול הא לאו הכי כל סתם מקומות הם בחזקת כשרים ואפילו בחוצה לארץ עד שיחשדהו ולא הסכימו רוב הגדולים ולא כדברי הר"מבם שכתב דכל חוצה לארץ כסוריא לענין זה עוד נראה כדברי האומרים שאפילו בסוריא להכי פריט י"מח מח"ג ללמדנו דדוקא בדברים אלו שנחשדו בהם שהיו רגילין ליקח אותם העם מן הגוים אבל בשאר דברים שלא היו רגילין כל כך ליקח אותן העם מן הגוים ולמוכרן בחזקת ישראל מותרין מכל אדם ותולין בהם כי מישראל לקחום וכן דעת הר"אבד ז"ל וכן הר"ם הלוי ז"ל והוא דעת רבותי וכל חשוד אסור ליקח ממנו אעפ"י שמעיד עליו כיון שנחשד בכך כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לדברי הכל בשחשוד למכו' ולא אמרינן במסכת בכורות דנו ומעידו אלא במי שחשוד לעשות לעצמו אבל לא למכור ולתת לאחרים.

וכולן שנתארח כו':    לפי שלא נחשדו בסוריא אלא למכור אבל לא נחשדו לאכל ואף על גב דספו לאחריני ולית להו לפני עור לא תתן מכשול לא חיישינן דספו הכי לנפשייהו וזהו כלל גדול.

ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזק' חשוב צריך שני עדים להכשירו או עד אחד שיעיד על החתיכה שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ"ר ז"ל ובמהדורא קמא הארכתי בזה.

וכי מישדר ליה ממאי דאכיל מישדר ליה:    פי' ממאי דאכיל איהו גופיה ואע"ג דהוי חנוני ואיכא ברשותיה של גוים דזבין לאחריני דכיון דטרח לשדורי ליה דורון בהיתרא טרח ולא מספי ליה איסורא וכן לשון הגמרא מוכיח וכן פרישו כל הראשונים ז"ל ומורי הר"אה ז"ל פירש בענין אחר כתוב במהדורא קמא.

יושב ישראל בצד עדרו של גוי:    פירוש ישראל גדול ובן דעת ושמירת קטן בשל גוים לאו שמירה היא כלל ואפילו שאמרו שאוכלין טהרות על ידו בטהרות הקילו ובמה שהניחו ברשותו ומצאהו כמות שהוא אבל כל שיש בו חשש חלוף ליתנו ביד אחרים ולקבלו אין סומכין על שום קטן ולכן אסור לשלוח מחבת ופנד"אש על ידו בלא סימן לפורני שאופין שם הגוים מ"ר:

הא דתנן והדבדבניות אעפ"י שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה:    כן גורס ר"שי ז"ל ופי' דחדא קתני שאין המשקה היוצא מהן מכשיר דכיון דלאכילה בעי להו לא ניחא ליה במשקה היוצא שהולך לאיבוד והר"אבד ז"ל גורס ואין בהם בוא"ו ותרתי קתני שאעפ"י שמנטפות לא חיישינן שמא זילף עליהם יין ואשמועינן אגב אורחין שאין במשקה ההוא משום הכשר משקה ולא שנאוה כאן אלא לענין הראשון בלבד וזה עיקר.

וטרית:    פר"שי ז"ל שהוא דג מליח וכן פירשו הר"מבם ז"ל ורוב המפרשים ז"ל ולמדנו מדבריהם דמותר לקנותמן הגוי דג גדול אעפ"י שהוא מלוח ולא חיישינן שמא מלחו עם הטמא וכן התירו הרב ביעל העיטור ז"ל וכן המנהג הפשוט בישראל וצריך לשאול מה טעם היתר זה דאי משום דטהור מלוח וטמא מלוח פוגם הא ליתא כדמוכח בפרק כל הבשר דאמרינן שאם טמא מליח וטהור תפל אסור ומסקנא דאפילו שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מוחזק ועומד הוא והר"מבן ז"ל נתן טעם בדבר משום דציר של דג טמא אינו אסור אלא מדבריהם וכדמוכח שמעתין לקמן שהתירו בצירן יותר מגופן ואעפ"י דתניא וזה לכם הטמא לרבות צירן ורוטבן מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא הוא דאילו מדאורייתא זיעה בעלמא הוא וכיון דכן הוי ספקא דרבנן לקולא ועוד דהא ידעינן דטמאין בטהורים לא מימלחי דטהורים צריכים לאפושי עלייהו מלחא טפי מטמאין ע"כ תורף דבריו:

איזהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות שוטטות בה:    פר"שי ז"ל דכלבית הוא דג טמא שהוא גדל מאיליו בציר של דגים טהורים ואם יש שם תערובת ציר דג טמא אינה גדילה בו ופירוש זה קשה עד מאד חדא שאין השכל נותן זה ואין לו מציאות בטבע ועוד דאם כן אמאי קתני תנא ציר שיש בו דגה ליתני שיש בו כלבית. ועוד דנהי שאין כלבית גדול בשל טמאין ניחוש שמא נתנוהו שם ואם דעתך לומר שאינו מתקיים שם כלל ואעפ"י שאין זה נראה מלשון רש"י ז"ל אם כן כל ששהה שם רגע אחד יהא מותר בכלבית אחת ואפי' בפתוחות לכך הנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דכלבי' דג טהור וכל דג קטן נקרא כלבית במינו כההיא דאמרינן אימת כלבית על לויתן ואף על פי שיש דג טמא נקרא כלבית כאותה שאמרו כלבית באלפס הואי גם הדג הטהור הקטן נקרא כלבית וכן היה דרכן לתת בציר דג א' ממינו להורות על הציר מאיזה מין הוא ולפי שהציר של דגים טמאין אינו אלא מדרבנן הקילו בו להתירו בכלבית אחד או שתים כי זה דבר הניכר לבקיאין אם הוא ציר של דג טמא או לא וכיון שכן לא מרע אנפשיה מסתמא ומיהו לא סמכו על כלבית אחת בפתוחות לפי שפעמים נופל שם שלא לדעת אבל טרית כיון דמגופיה אכיל דאיסורו מן התורה הצריכו בו היכר ראש ושדרה ויש שהחמיר גם בצירו משום גופו ולפי זה אומר היה מורי הר"א ז"ל דאפי' אין בו שום כלבית אם הגוי מעיד עליו שהוא של טהורים הרי הוא מותר דלא מרע אנפשי' אלא שהצריכו כלבית אחת או שתי כלביות למראית העין שאם אין אתה אומר כן מה ראיה היא כלבית אחת ולא כמה כלביות אלא ודאי כדאמרן דציר ניכר הוא לבקיאים ולתערובתלא חשו דמיסרא סרי ואין דרך לערב אותו ע"כ מ"ר.

דף מ עמוד א

עד שיהא ראש ושדרה ניכר:    פירש ר"שי ז"ל שהדגים הטהורים משונים מן הטמאין בראשן ושדרתן כי הטמאים ראשיהם חדין ואין להם חוט השדרה ואין לך שום דג טמא שלא יהא כך אבל יש דגים טהורים שהם בסימנין אלו כמו הטמאין כדאמרי' בסמוך דאדא ופלמודא דאמו רישייהו לטמאין והיינו נמי הנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו קמי רבנן דלא בדקינהו בראש ושדרה הלכך כל שנמצא ראשו כד ושיש לו חוט השדרה בידוע שהוא טהור אבל כשראשו חד ואין לו חוט השדרה אפשר שהוא טהור ואין להתירו אלא בקשקשת והאי דבעי מר ראש ושדרה ומר סגי ליה בחד אפשר דרב הונא סבר שיש מן הטמאים שדומה לטהורים בסימן אחד אבל אינו דומה בשני סימנין אלו ואידך סבר שאפילו בצד אחד אינו דומה לו ומאי דאותיב מר עוקבא ממתני' דבדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוייהו פריך למימרא שאין לנו אלא סימנין אלו בלבד ופרקינן דלעולם היכר ראש ושדרה אסור וכי איצטריך סנפיר וקשקשת להתיר טהורים הדומי' לטהורי' בראש ושדרה שראש חד ואין להם חוט השדרה כגון אדא ופלמודא דדמו רישיהו לטמאים והכי נמי איכא אחריני טובא כדאיתא לעיל אלא דחדא מנייהו נקטינן ובדין הוא דיכלינן לתרוצי כי עיקר הסימן קשקשת הוא שהוא ניכר לכל ועל ידו הכרנו ההיכר שבראש ושדרה על ידי בדיקת דגים בקשקשת אלא דקושטא דמילתא ניחא ליה לתרוצי שאין היכר ראש ושדרה היכר מובהק בכולו כמו סנפיר וקשקשת והפי' זה נכון מאד אלא שרבינו אומר לנו דבר חדש שלא נזכר בתלמוד שיהא סימן מובהק בזה שראשן ושדרתן של טמאים וגם לא מצאנו זה בשום חבור מחבורי הגאונים ז"ל וכן הקשה על זה רבינו הר"מבן ז"ל ואמר דצריכה עיונא רבה והר"אבד ז"ל פירש בזה פירוש אחר שאינו נכון כלל ומורי הר"א הלוי ז"ל היה אומר דהיכר ראש ושדרה האמור כאן בטביעות עינא דעדיף מסימנא אלא דמר סבר דלא סמכינן עליה עד דאיכא ראש ושדרה לפניו כשהן שלמים ומחוברים דאילו בחד מינייהו בלחוד לא מיטבע עינא שפיר ודילמא טעי ומר סבר דאפילו בחד מינייהו סמכינן ורב עוקבא הוה ס"ד דהיכר בסימנין קאמרי ואותיב לתרוייהו ממתני' דבדגים כו' ופריק דהכא לאו בסימנין אלא בטביעות עינא והוצרך הסי' של סנפיר וקשקשת להנהו דדמו בפרצופן לטמאי' כגון אדא ופלמודא ולהאי פי' יש לנו לומר דתלמודא לרווחא דמילתא פריך הכי דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא ומסתיין דנימא דכי אמרי רב הונא ורב חסדא בטביעות עינא ועל ידי סנפיר וקשקשת ניכרו הטהורים מן הטמאים להכירם אחרי כן בטביעות עינא ולהאי פירוש' נקטו ראש ושדרה לטביעות עינא לפי שאין בדג מקומות מסויימין לתפוס בהן טביעות עין אלא אלו ופי' דחוק הוא בעיני.

נפקי שיפורי דמר ושרו שיפורי דמר ואסרי ואף על גב דאמרינן בפ"ק שאם היו שניהם אחד מטמא ואחד מטהר הלך אחר המחמיר היכא ששניהם שקולים והכא מסתמא ב' שקולים יש אומרים שאם המיקל סומך על גמריה יכול להורות לאחרים כדבריו ומותר לעשות כדבריו מ"ר ובפ"ק דיבמות כתבתי יותר מזה בס"ד.

אין נקחין אלא מן המומחה:    פירש רבינו הגדול הר"מבן ז"ל דמומחה זה אינו בקי בלבד אלא כמומחה האמור בכל השמועה למעלה שרוצה לומר מוחזק בכשרות ונאמן ובירושלמי כללן כולם כאחד והטעם מפני שנחשדין עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הגוים בחזקת שהם טהורים ואין מדקדקין בדבר הרבה ומוכרין אותם בחזקת טהורים ושמא טמאים הם ומיהו הרי זה דבר שיכול להראותו לבקי ומכירו ולפיכך כל שמעיד עליו מירתת ולא משקר ואיכא דסגי ליה בשיאמר אני מלחתים דודאי אי לאו דידע ודאי שהם טהורים לא הוה אמר הכי ור' נחמן בעי שיראה לו גופן של דגים ויאמר לו אלו דגים ואלו קרביהן ולאו משום דחשדינן ליה דכי אמר אני מלחתים משקר לן במזיד ומתכוין דאם כן כי אמר אלו דגים ניחוש נמי דמשקרי ולא משמע דבעי לומר רב נחמן דכי אמר לו אלו דגים ואלו קרביהן שאנו מכירין שהוא כן אלא טעמא דמילתא משום דכי אמר אני מלחתים אולי טועה בעצמו כבסבור שהיו טהורים ואינם כן ולפיכך כל שאינו מומחה בכשרות אין סומכין עליו ואפילו שאינו חשוד כי רוב עמי הארץ טועים הם בדבר ואינו מדקדק בזה אלא אדם מומחה וירא שמים וכשחומר אלו דגים ואלו קרביהם ליכא למיטעי הילכך אפילו היה חשוד אפשר להאמינו דהוה ליה כגוי האומר גבי בצים עוף של פלוני וטהור הוא שהוא נאמן משום דמרתת כדאיתא בפרק ואלו טריפות ואין לך חשוד יותר מן הגוי ורב יאודה גם כן שהיה מתיר באומר אני מלחתים אפילו בחשוד היה מתי' דקסבר דאי לאו דקים ליה במילתא לא הוה אמר שהוא ירא שימצאו שקרותו ויהא נתפס ואף לשון זה כאומר של עוף פלוני וטהור הוא שהוא נאמן נמצא שאין הפרש בזה לכלי שאינו מומחה בכשרות בין עם הארץ סתם ואד' חשוב דכל שאינו מעיד כן אפילו אינו חשוד אין סומכין עליו שמא טועה בדעתו וכל שאומר כן אפילו הוא חשוד סומכין עליו דמרתת והלכתא כמאן דאמר דסגי שיאמ' אני מלחתים כדאמר ליה רב יאודה לאדא דיאלא וזה דרך רבי' הר"מבן ז"ל בשמועה זו והוא נכון.

הכא במאי עסקינן בשנמוחו:    הקשו הראשונים ז"ל אמאי לא משני סימנין לאו דאורייתא כדמשני רבי זירא גבי בצים באלו טריפות ויש מתרצים דהתם הוא בבצים אבל בקרבי דגים סימנין דאורייתא וכן פר"ת ז"ל והר"א אב ב"ד. והירושלמי חולק על זה כדכתיבנא התם ועוד דתנא קמא כסימני בצים כך סימני קרבי דגים ואתה עושה מן הטפל עיקר ויש שפירש דרבינא ורבי זירא פליגי והלכתא כרבינא דבתרא הוא. זה נכון דכיון דקתני שאינן נקחין אלא מן המומחה משמע לן דעל כרחין נמוחו דאי לא למה לי מומחה בכשרות דהא אפילו מן הגוי והחשוד לוקחין אותן כשאמר של דג פלוני הוא וזה נכון ועיקר והיא שיטת ר"י בעל התוספות וכן פירש רבי' הר"א הלוי ז"ל.

דף מ עמוד ב

פעם אחת חשש רבי במעיו:    פירוש חולי שאין בו סכנה היה ושמעינן מינה דחולי שאין בו סכנה אסור להתרפות באיסורין של דבריהם כדרך הנאתן ואף על פי שהתירו להתרפות אפילו באיסורי הנאה של תורה כשהוא שלא כדרך הנאתן כדאיתא בפרק כל שעה משום דכשלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא כדאיתא התם אפילו הכי לא חלקו בכל שכדרך הנאתן בין איסורין של תורה לאיסורין של דבריהם או אפשר דהתם הוא לגבי משיחה וכיוצא בו שאין בו אכילה ושתיה אבל אכילה או שתיה לא התירו לעולם בחולה שאין בו סכנה ואפילו שלא כדרך הנאתן וכן דעת מורי הר"אה ז"ל ושם הארכתי בס"ד. שמעי רבנן ומפסידו ליה מנאי ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא לא קנסינן לעולם אלא במאי דמזבין קמיה ולא במה שהוא באוצר והפתרן ואף על פי שהכל מין אחד ותו לא מידי.