חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד ב

פרק כל הבשר

מהדורא קמא.

מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים קשי' לרבנן ז"ל למה לא תני הכא ונוהג בחולין ובמוקדשין כמו דתני' גבי גיד הנשה וגבי אותו ואת בנו דהא ודאי בשר וחלב חובת הגוף הוא ונוהג בכל מקום ובכל זמן וה"ה דנוהג במוקדשים כדתני' בתוספת': בשר בחלב נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ובין בחולין בין במוקדשין וי"ל דהא לא תני' הכא משום דלא תני תנא נוהג ואינו נוהג אלא בדבר שהוא ברור ומפרש אותו הדין היכי נוהג ובמה נוהג אבל הכא דינא גופ' איצטרך לאשמועינן דבשר בחלב בישולו בעלמא אסור אפי' אינו אוכל ממנו: דלא תימא דהא דכתיב לא תבשל היינו לבשל ולאכול קמ"ל דאפי' בישול בלחוד אסו' וחייב עליו להכי תני כל הבשר אסור וכייל ותני הכא כל הבשר בין חולין בין מוקדשין בין בארץ בין בח"ל ובתר הכי מפרש איסו' אכילה בלא בישול דקתני ואסור להעלותו על השולחן עם הגבינה דטעמא שמא יטעה ויבוא לאכלו כאחת והא דתני חוץ מבשר דגים וחגבים דמשמע דאינן מותרים אלא בבישול ה"ה דאפי' באכילה שרי עם החלב אלא איידי דאיירי באידך ואסו' להעלותו על השלחן תני בהני חוץ מבשר דגים וחגבים ובעי למימר חוץ מבשר דגים וחגבים שמותר להעלותן מפני שמותר לאכלן למימרא דלא מישתר' בהעלאה אלא מאי דשרי באכילה. דאפי' בשר עוף דשריות' דילי' מן התורה ואין איסורו אלא מד"ס אסור בהעלאה כדמפ' באינך מתני לב"ה ודלא כב"ש דס"ל דמותר בהעלאה.

דף קד עמוד א

גמ' הא עוף אסור מן התורה פי' קס"ד כיון דכייל ותני כל הבשר משמע שאיסורו שוה בכל ואפי' עוף נמי אסור מן התורה כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע האמר חיה ועוף אינן מן התורה. וכי אמרינן הא עוף ה"ה נמי דמצי למימר הא חיה ג"כ אלא דנקט לישנא קלילא דאיכא מ"ד דעוף מה"ת וחיה מד"ס ואיכא מ"ד דס"ל איפכא כדאיתא בפירקן.

אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן כר"ע דאמר כל מידי דמימלך עליה בר מיני' הוא פי' כל דבר שהשליח נמלך עליו כשאדם מלוה אותו ליקח דבר אחר והוא חוזר לבעליו לימלך אם יקח מאותו דבר מינו של ראשון הוא שאל"כ לא היה צריך לימלך. ולפיכך הנודר מן הראשון אסור בזה השני כיצד הרי שאמר לשלוחו קח לי בשר והלך ולא מצא אלא עופות אומר לו לא מצאתי אלא עופות. ואלו לא מצא אלא ירק לא אומר לו לא מצאתי אלא ירק אלא אומר לו לא מצאתי בשר. דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אדם אומר לשלוח וכו'. ומיהו לא אמר ר"ע כל מידי דמימלך עליו בר מיניה הוא אלא היכי דשייך קצת בלישני' כגון דלועין דנפל עלייהו שם ירק ודגים וחגבים נמי בשר איקרי אבל מידי דלא שייך בי כלל בלישנא לא כגון ביצים וגבינה מיקרי בשר כלל. ולפיכך הנודר מן הבשר מותר בהם וכן הנודר מן הדלועין מותר בירק. והנודר מן הדגים מותר בחגבים ואצ"ל בבשר והא דאמרינן אליבא דר"ע שהנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אוקמי' לה התם בשהקיז דם וכייב י' ליה עיני דלא אכיל דגים דקש' לתחלת אוכלא ולפי אותה שעה שנדר אין דעתו עליהם מפני שכבר הוא אסור לו מפני חולי עיניו ואין שלוחו נמלך עליהם. הא לאו הכי אסור בהם והא דמיסתם ליה תנא בדכייבי ליה עיני' ולא תני איסורי' אפי' בבשר ודגים ובסתם בני אדם אי בעית אימא דכח דהתירא עדיף ליה לאשמועינן היכי דכייבי' ליה עיני' אין דעתו על דגים ואב"א אגב רישא נקט ליה בהאי צורת' דמפליג בין בשר עוף ודגים וחגבים כנ"ל והתם אמרי' דתנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתני' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ועופו' וקיי"ל כר"ע דהא אסקי' רב אשי לסתם מתני' דהכא כר"ע ואע"ג דאין סדר למשנה בתרי מסכת' דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה הו"ל ספק דאורייתא ולחומרא.

אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן השתי' אכילה גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה דנגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן פי' אע"ג דבכולי תלמודא לא קיימי הא ואמרי' דכולי' חדא גזירה היא כדאי' בפ"ק דביצה ובדוכתא טובא להכי איצטריך ר"י לאתויי דכה"ג גזירה לגזירה היא מדתנן תלת ח"ל וכו'. וריי אזיל בהא לטעמי' דאוקי' רישא דמתני' דלעיל כרבנן דס"ל בשר עוף אסור מן התורה ובעי לאולמי טעמי' מסיפא דמתניתין ואביי דחי לה דלעולם מד"ס הוא והכא חדא גזירה הוא. ורב אשי דאוקי' מתני כר"ע דבשר עוף מד"ס ס"ל כי הא דאביי דכולי' חדא גזירה היא והלכתא כוותיה דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דס"ל בשר עוף אסור מד"ס וה"ה לבשר חיה וע"כ ל"פ אלא בדיוקא דרישא אבל סיפא דבית שמאי ובית הלל לשון מחלוקות' מוכח בפי' דס"ל דבשר עוף מד"ס.

דף קד עמוד ב

סוף סוף צונן היא ואפי' כי אכיל להו בהדי הדדי בלא בישול ליכא איסורא דאורייתא א"ל אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח ויבא חבירו ויטבל שם שלו דאיכא בישול ואסור מן התורה. ופרכי' ס"ס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו כדאיתא התם וכן לענין בשר בחלב אבל לענין איסור ודאי כלי שני מפליט ומבליע שכל שיוצא מכלל צונן מפליט ולא גרע ממליחה ומבי' השחיטה למ"ד בה"ש רותח וכדכתבי' לעיל בפ"ק במסכת ע"א. אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש והלא אילפס של גבינה דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא איסורא מדאורייתא.

ע"כ ממהדורא קמא.

תנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פי' דרך הפקר בלא שימור:

והוא תני ליה והוא מפרש ליה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. פירש"י ז"ל שאם אכל זה ובא לאכול זה א"צ לקנח פיו ולא לאכול ונראה מלשונו אפי' כשאכל בשר עוף בתחלה אבל הרמב"ם ז"ל ואחרי' פי' שלא הקילו אלא באכל הגבינה בתחלה שכיוצא בו בבשר דעלמא מותר בקינוח הפה והנטילה לפי שאין הגבינה נדבק לחיך ולשינים כ"כ. אבל אכל עוף תחלה דינו כמו בשר בהמה ואע"ג שהוא מד"ס כעין דאורייתא גזרו בה. ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דרב יצחק דבסמוך דאכל גבינה ואח"כ בשר. ופרקינן ליה מהא דאגרא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ומאי קושיא לימא ליה דהתם בשאכל בשר מתחלה אבל הכא אכל גבינה בתחלה ואין זה פי' נכון דהא פשיטא דלשון עוף וגבינה אח"כ גבינה משמע ואם איתא דכה"ג אין נאכלין באפיקורן היכי תני האיסור בלשון המותר וה"ל למתני איפכא גבינה ואח"כ עוף אלא ודאי כדאמרן. והא דפרכי' לרב יצחק ה"פ עוף וגבינה הקילו בכל ענין. אבל בשר וגבינה לא פטרי' כלל מקינוח הפה ונט"י בשום ענין. ועוד דאי בשר ואח"כ גבינה אפי' בקינוח הפה ונט"י אסור ושהייה בעינן לדעת הגאונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל עצמו.

ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. י"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר י"א דגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח. וכי תניא לקמן מקנח ומדיח אינו אלא בשר ואח"כ גבינה דהא רב יצחק לא אמר דעביד קינוח ואפ"ה לא פרכי' עליה אלא מנט"י, וזה עלה כדעת האומרים לקמן דמותר לאכול בשר ואח"כ גבינה בקינוח ונ"ט בלא שום שהייה וכדעת ר"ת ז"ל. אבל כל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל הסכימו שלא התירו בקינוח הפה אלא באוכל גבינה תחלה ומתניתא דלקמן דב"ש וב"ה אינו אלא לאוכל גבינה תחלה והא דרב יצחק קינוח הוי ביה ולא אידכר תלמודא אלא מאי דלא עביד דהיינו נט"י. ולעולם אפי' אכל גבינה תחלה צריך קינוח בין ביממא בין בליליא. וכן פירש"י ז"ל לקמן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי נמי שבא לאכול בשר אחר גבינה. וכן נראה עיקר ופשיטא הוא דלענין קינוח הפה ליכא הפרשה בין בין יממא וליליא.

דף קה עמוד א

ת"ר בש"א מקנח ובה"א מדיח. יש מקצת רבותי' שפירשו דלנט"י קרי הדחה וזהו שלא הזכיר אגרא לשון קינוח ונט"י. ואינו נכון בעיני כלל חדא שאין הלשון הזה נאמר בכ"מ על נט"י. ועוד האיך ס"ד לומר דהאי בעי קינוח ולא בעי נט"י והאי בעי נט"י ולא קינוח והנכון כדפרש"י ז"ל וכן פי' כל המפרשים דמדיח היינו להדיח הפה במים. ומה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכלל קנוח הפה שהזכיר.

אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח ובה"א מדיח ולא בעי מקנח, פירש"י ז"ל דב"ש ס"ל קינוח עדיף ולא הוזכרה כאן הדחה וכי היכי דמקנח לא בעי הדחה. וכי עביד הדחה גרידתא לא סגיא ליה וב"ה ס"ל איפכא דהדחה עיקר ולא בעי קינוח בהדה וכי עביד קנוח לחוד לא מהני ליה והקשו בתוספות דלא הל"ל בתרווייהו ולא בעי והכי הל"ל בש"א מקנח ולא מדיח ובה"א מדיח ולא מקנח. ועוד למה הוצרכו לומר כמסקנא דב"ש וב"ה לא פליגי ומפקי' מתני' מפשטי' נימא דב"ש ס"ל מקנח דוקא ולא סגיא בהדחה וב"ה ס"ל דאף בהדחה סגי' לכך פי' דלכ"ע הדחת פה במים עדיפא מקינוח וה"ק בש"א מקנח דקיל ולא בעי מדיח. ובה"א מדיח דוקא ואיהו סגי ולא בעי קינוח בהדי'. ובדין הוא דנימא ובה"א מדיח ולא סגיא בקינוח אלא דנקט ליה אגב דנקט ב"ש ולא בעו מדיח ובדין הוא דמצי למיפרך השתא דא"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא דאידך פירכא דפריך דא"כ ר' זירא כב"ש עדיפא לן ובאידך אוקימתא דליכא פירכא אחריתי פרכי' ליה.

מקנח וה"ה למדיח וכו' יש שפרשו דסגי' בחדא מנייהו והוזכר בכ"מ קינוח לפי שהוא יותר קל. אבל רש"י ז"ל ור"ח ז"ל פי דתרווייהו בעי וראוי להחמיר. ואמרו בתוספות שם ר"י ז"ל היה שורה פת במים או ביין ואכלו ועומד לו במקום קינוח והדחה.

הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. פי' רבי' יעקב ז"ל דכולו' מיירי בלא קינוח ובלא נט"י אבל אם קנח ונטל ידיו אעפ"י שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכרו שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו. א"נ דעביד הכי ממדת חסידות ולפי שלא היה מפריז כ"כ בחסידות אביו קרי נפשי' חלא בר חמרא. ואין זה נכון חדא דהיכי אמרינן אסור לאכול גבינה במידי דאפשר בקינוח ונט"י ועוד דא"כ בעי' דרב אשי מר' יוחנן בלא קינוח הפה היא. וא"כ אדפרכי' עליה מרב ניפרוך ממתניתין דב"ש וב"ה דבעי קינוח. והנכון כפי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל דה"פ אכל בשר אסור לאכול גבינה באותו סעודה אע"פ שקנח פיו ונטל ידיו. אכל גבינה מותר לאכול בשר ע"י קינוח אפי' ביום ונט"י בלילה כדינו ובעי' דרב אשי מיירי בקינוח ונט"י וכן עיקר.

בשר של בין השינים מהו. פי' לענין סעודה שני' דאי נפיק מתורת בשר או לא. וא"ל דצריך קינוח כי עודנו שם בשר עליו דכתיב הבשר עודינו בין שיניהם. דאלו בסעודה ראשונה פשיטא דתורת בשר עליו. ולפיכך הצריכו עליו קינוח. והא דאמרינן בסעודה אחריתי היינו כדרך שהעולם אוכלין אחת שחרית ואחת בין הערבים וכן דעת הגאונים ז"ל וכן עיקר. אבל בתוספות פי' שלא חלקו בדבר והתירו בבא לאכול סעודה שני' מיד. נמצא פתקן של דברים הלכה למעשה. שאם אכל בשר בהמה תחלה אסור לאכול גבינה באותה סעודה ובסעודה שניה מותר לאכול גבינה אע"פ שלא קנח. ואם מצא עכשיו בשר בפיו מקנחו ודיו: ואם אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר באותו סעודה כשיקנח וידיח פיו בנתיים ואפילו ביום ונט"י בלילה או ביום אם ידיו מזוהמות. ולענין עוף וגבינה אפי' אכל עוף בתחלה מותר לאכול גבינה באותו סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. וה"ה לבשר חיה למאי דקיי"ל בשר חיה מד"ס ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי. א"נ דס"ל כר' יוסי הגלילי דסבר חיה מדאורייתא. ולית הילכתא כוותי'. ולא כדברי ר"ת ז"ל שפי' דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כ"כ אבל חיה דינו כבהמה ואינו נכון. וכל שאין שם בשר וגבינה בעין אלא שזה תבשיל של בשר וזה תבשיל של גבינה נראין דברי ר"ת ז"ל: דאפילו אכל תבשיל של בשר תחלה ובא לאכול אחריו גבינה שהוא מותר בנט"י בנתיים אם הוה בלילה או ביום אם היו ידיו מזוהמות ואצ"ל לקנוח הפה וזהו שאמרו לקמן בשמעתין הא דאמרת מים האמצעים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ולשון בין תבשיל לגבינה שאכל תחלה תבשיל של בשר משמע. וכדאמרן לעיל כמה ישהא בין בשר לגבינה ואפ"ה משמע דבנט"י בנתיים סגי. ויקשה על פי' הגאונים ז"ל. א"ו שבזה אנו תופסים כפי ר"ת ז"ל. והיינו דנקט לישני' דתבשיל ולא נקט בין בשר וגבינה כדאמרינן בכולי' שמעת'. משום דהתם מיירי בתבשיל של בשר ולא אכל מן הבשר ובששניה' זה של בשר וזה של חלב אפי' נט"י אינה אלא רשו' וכדאמרינן לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל ולא בשניהם של בשר או שניה של גבינ' איירי כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיט' שהם רשות אלא ע"כ כדאמרן וכן התירו בתוספות אפי' לשיטת הגאונים ז"ל וכן נראה עיקר. ותו לא מידי. ירושלמי אכל חובץ וחזר ואכל קופר בעי למבער פתיתי פי' חובץ גבינה וקופר בשר צריך לכבד השולחן בנתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר

ע"כ ממהדורא בתרא. מהדורא קמא.

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשאין מים ראשוני מצוה פי מצוה מדרבנן כדפרשי' לקמן משום סרך אוכלי תרומה. אחרונים חובה פי' חובה מדרבנן משום שמירת גופו משום מלח סדומית והא דאמרי' בברכות בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא מים אחרונים מצוה משום קדושה תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך. וכשאכל דבר מזוהם שחייב ליטול ידו משו' והיית' קדושים ובעי לברוכי על הנטיל' כדאמרי' התם כשם שכהן מזוה' פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה. ולפיכך הנוטל ידיו לברכה ואכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים אבל אינו אומר על נטילת ידים שהרי אינם אלא לנקיות וא"צ כלי ולא כח גברא ושאר בני הסעודה שאין נוטלין ידיהם אלא משום מלח סדומית או משום נקיות בלבד שאכלו דבר מזוהם א"צ לברך על הרחיצה. ודבר מזוהם פי' בו שהוא כל דבר לא שמסתבך בידים אבל דבר יבש אינו מזוהם וכן נראה מדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה דכהן מזוהם היינו דאית ליה זיעה או ריח הפה כדאיתא בכתובות ומינה נמי דידים מזוהמות ענין ליכלוך הוא וכן פירש הרב רבי' יונה ז"ל ואחרים פרשו שכל דבר שאינו נקרב לגבי מזבח קרי מזוהם וכדאמרי' בעלמא בהמה שקרב' לגבי מזבח פסקה זוהמתה ודעת מורי ז"ל שאפי' באוכל דבר מזוהם ואפי' המברך עצמו כיון שא"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות בלבד אין לו לברך כלל שאינו נראה שיש הפרש בדבר שזה נוטל ומברך וזה נוטל ואינו מברך וכן הוא עושה מעשה וכן כתב הרב ז"ל בס' בעל התוספות ז"ל שאין מברכין לא על נט"י ולא על שטיפת ידים ולא על רחיצת ידים כדעת מקצת חכמים ז"ל ואסיקנא בלישנא בתרא דמים ראשונים נוטלין אפילו בחמין שהיד סולדת בהן אבל אחרונים אין נוטלין אלא בחמין שאין היד סולדת בהן:

אמצעים רשות אמר רב נחמן ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה פי ומשכחת ליה כפשטא אפילו בין תבשיל ואח"כ גבינה לפום פי' ר"ת ז"ל.

דף קו עמוד א

איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם ור"י אמר נוטלין מהן. וסתמא קאמר אפי' היד סולד' בהן והלכתא כר"י שהרי כל גדולי הדור עושין כן ומתני' דלעיל אתיא כוותיה ללישנא בתרא מיהו לא תקשי לחזקי' דאיהו מוקמי לה כשאין היד סולדת בהן כלישנא קמא:

חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.

כי פליגי בבת ברתה מ"ס גזרי' בת ברתה אטו מנא ומ"ס לא גזרי' ומכשרי בטבילה ואעפ"י שאין בו מ' סאה. ואעפ"י שאין שם עירוב מקוואות כדפרש"י ז"ל כדמוכח לישנא דפסיק מינייהו בבת ברתה דמשמע שפסקיה לגמרי' ואי' ביניהם תערובות כלל דכיון דליתא אלא מדרבנן עשאוה כטבילת כליו דסגי' ליה במים שגופם עולה בהן ולפיכך שיערו ברביעית לנט"י שעשאוה כמקוה טהרה לכלים. תדע דהא אריתא דדלאי הוי מכשירין להטביל בו ידים אי לא דהוה להו שאובין והתם מסתמא ליכא מ' סאה והא דאמרינן כל גופו עולה בהן ה"פ כל גופו עולה בהן אלו היה שם שיעור הצריך לגופיה היינו מ' סאה ידיו לא כ"ש כיון שיש שם שיעור הצריך לידים דהיינו שיהא עולה בהן ולעולם כל שטובל ידיו דרך טבילה שלא מכלי וכח גברא כגון בנהר או במקוה וכיוצא בו אין לו ליתן מים מיד זה על זה שאין זה טבילה ולא נטילה אלא יתן ידיו במים וישקעם שכ' כעין טבילת גופו. ומ"מ אפי במכשיר ידיו דרך טבילה אין לו לשנות נוסח ברכה ולברך על טבילת ידים כמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל אלא מברך על נט"י שדרכו שהרי עיקר החיוב היא הנטילה ומחמת חיוב הנטילה הוא שאנו מטבילין את הידים ועליו ראוי לברך וכן מצאתי כתוב בשם הרב ז"ל וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ולענין חמי טבריה הלכתא כחזקיה דרבו דר"י הוא.

מים שנפסלו משתיית בהמה פי' כגון מים סרוחין או מנוחין או מים עכורין הרבה שקרובה להיות כטיט הנדוק. אסיקנא דבכלים פסולים ובקרקע כשרים משום טבילה ובבת ברתא פסולין דגזרינן בת ברתא אטו מנא כחזקיה:

תנן במסכת ידים נפל לתוכו דיו וקומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין והיינו דאמרינן לקמן דקפדינן אחזותא. ותנן נמי התם מים שהנחתו' מטביל בהם את הגלוסקאות פסולים. שהוא מדיח ידיו: בהם כשרים ותנן נמי התם הדיח בהם כלים מודחין או חדשים כשרים.

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:

אמר רבי אליעזר אמר רב אושעי' לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מיני' חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. פי' ומשמע להו מתניתין דלעיל כפשט דמים ראשונים ואחרונים חובה ממש דאל"כ למאי דהוי סברי מאי איכא בין פת לפירות דהא בפת נמי ליכא אלא מצוה ואפשר דס"ל דבפירו' מצוה דרבנן ובפת חוב' דאורייתא מדרבי אליעזר בן ערך. ואסיקנא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' כשידיו נקיות דלא מיפסלי משום היסח הדעת. אבל אם אינן נקיות צריך ליטול אותן משום ברכת הפירות דבעי לברוכי מיהת ומיהו בכל מידי דמנקי סגי להו. ולא אמרן אלא בדאכל להו באפי נפשייהו אבל ע"י השקה לא דהא קיי"ל כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ובפרק ערבי פסחים מוכח בהדיא דהיסת דעת פוסל בנטילת ידים לענין אכילה אבל לא לענין תפלה וברכה כדאמרינן התם נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני משום היסח הדעת. אבל מקמי הכא לא בעי ליטול ידיו. ואע"ג דאיכא בפת גאלנו וברכת נטילת ידים תקנוה בעל מפני שהנטילה קודמת שבעוד שאין ידיו נקיות גברא לא חזי' לברכה ולשון נט"י מלשון שאו ידיכם קודש. וי"מ משו' כלי מחזיק רביעית שהיה במקדש דאיקרי אנטיל והראשון עיקר:

אמר רב' בב"ח זימנא חדא הוי קאמינא קמי' רב אסי ורב אמי אייתי לקמייהו כלכל' דפירי וכו' ש"מ תלת ש"מ אין נטילת ידים לפירות מדלא משו ידייהו וש"מ אין זימון לפירות מדלא ספו ליה מיניה לאצטרופי לזימון דב' שאכלו דבר שיש לה זימון ויש שם ג' מצוה לתת לו ממנה כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון ויאמרו נברך דהיינו ברכת זימון אבל בפירי לית ליה למיעבד הכי ואכתי הוה ס"ד שיברך אחת לכולם ברכת הפירות בלא ברכת הזומין ולהכי קאמר ש"מ מצוה לחלק מדבריה' כל אחד ואחד לנפשי. ותו קשיא מאי דקשיא ליה לחד מדרבנן הא מנא לן דילמא אסור לחלק ושאני הכא משום דאין זימון לפירות ואפי' היה שלשה אין מזמנים אלא כ"א מברך לעצמו. ומסתברא דהא קושיא לית' לפום מאי דפרישי' ולשיטתי' נמי י"ל דה"ק כיון דבפירות דלאו בני זימון הוא אע"ג דאיכא ג' דמצי לאיצטרופי לא מצטרפי לברך א' לכולם מיהת אלא נחלקו. כך שנים בפת דלאו בר זימון ההיא שעת' מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא וכן הלכה והא דאמרינן התם בן מברך לאביו אתי' בכה"ג שהבן סופר ואב בור ולפיכך אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו וכדפרישנא בדוכתיה. והא דאמרינן בפירות הני מילי בברכה שלאחריהם אבל שלפניהם אחד מברך לכולם כדאיתא בדוכתיה:

תנו רבנן קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק המחבר בין פיסת היד וזרוע לא יותר והכי מוכח בערכין בפרק האומר משקלי עלי דאמרי' האומר משקל ידו עלי מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו פי' עד הפרק שבין קנה היד והזרוע הנקרא קוב"דו שא"א לומר יותר שהרי משם ולמעלה אינו בכלל היד דהא גבי תפילין דכתיב ידכה אינו נקרא יד אלא עד קיבורת שלו ובתוספתא דערכין תני עד האציל. והוא ג"כ קוב"דו כדאמרינן במסכת סופרים לא יקרא אדם על הספר וב' אציליו עליו כלומר כדרך שבני אדם מטין על הספר לפעמים ואף על גב דאשכחן לישנא דמרפק ואצילי דקאי על בית השחי כדכתיב בירמיהו כשהעלוהו מן הבור תחת אצילי ידיו ותנן במסכת דשבת המוציא במרפיקו ל' משוטף הוא ובהא דוכתי' ודאי פירושו דמרפ' אותו הפרק המחבר היד והזרוע דהוינן בה והתניא קידוש ידים ורגלים עד הפרק ש"מ שאין קידוש ידיו עד המקום הקוב"דו אלא עד סוף פסת היד מקום שמתחבר עם הקנה.

גרסת הספרים שלנו לחולין עד הפרק: לתרומה עד הפרק פרש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות לתרומה עד פרק ג' שהוא סוף פצול האצבעות ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה פי' שניהם עד פיצול האצבעות ומחמיר בחולין על הברייתא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא פי' בתוספת דהיינו עד פרק שני של אצבעות מיקל בתרומה טפי מן הברייתא שמצריך תנא בתרומה עד סוף האצבעות אי נמי דלא פליג אמתני' דלדידי' משמע לחולין עד פ' ראשון ולתרומה עד פר' שני ואיהו מוסיף חולין עד פרק שני ולקולא דקאמר היינו מדשמואל. ומיהו רש"י ז"ל גורס חולין תרומה ומקדש ויהיה פירושו על הסדר שהוא עולה והולך לפרושו ז"ל ורבינו כר' מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכיון דתנא מני ואזיל מקדש וחולין ותרומה ודאי ממעט והולך הוא ובקידוש ידים עד פרק האחרון של סוף היד כמו שאמרנו ולחולין עד הפר' של סוף האצבעו' ולתרומה עד ג' ב' של אצבעות והיינו דתני בה סתם עד הפ' בכולהו ולא הוצרך לפ' והחמירו בחולין יותר מבתרומה שהיא עיקר כדי שלא יזלזלו בנט"י ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ובירושלמי דמס' ברכות נמי החמירו בחולין יותר מבתרומה דגרסי' התם בשם רב נט"י לתרומה עד הפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וליכא למימר עד הפרק של סוף פיסת היד דהא ליכא מאן דמחזיק שיעורא דתרומה כשיעורא דקידוש ידים. אלא על כרחך עד פרק שני קאמר ומיקל הוא בתרומה יותר מבחולין כתנא דמתני'. וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין כתנא דמתני' וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין שהותירו מפה לאוכלו תרומה ולא התירו לאוכלו חולין מפני שהכהנים זריזין ואין לחוש שמא יגעו. ה"נ אין ליחוש שמא יזלזלו לשיעור הראוי להם ואינם צריכים לעשות סיג. אבל בנט"י דרבנן שיש מזלזלים בה אם אתה מעמידן על השיעור יבואו לזלזל לפעמים וימעטו ממנו ולכך הוסיפו עליו משום סרך אוכלי תרומה ליטול עד סוף פיצול האצבעות וכן הלכה. ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה היינו סוף אצבעותיו ולחומרא היינו דמחמיר בתרומה כחולין. וזה הפירש הנכון ועיקר לפי' גירסא זו ואין לנטות ממנו. מיהו מצינו בנוסחי הראשונה נוסחי אחרינא דגרסא מעיקרא תרומה והדר חולין ולפ"ז יהיה פי' כרבינו ז"ל שהוא ממעט והולך ויהיה הדין כפרש"י ז"ל שמיקל בחולין יותר. ור' אמי משום דהוי כהן היה מחמיר בתרומה:

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה פרש"י ז"ל ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר יפה שלא יטנפנו ושלא יטמאם ע"כ. ומורי היה אומר דה"ה דבעי' דלא להוי בהו היסח הדעת שהוא פוסל לאכילה. והא קיי"ל דלא חיישינן דילמא מסיח דעתיה בהפלגת זמן ליגע במידי דטומאה או טינופת ולאו אדעתיד. ואע"פ שאמרו תיכף לנטילה סעודה. התם בשלא התנה. ומה שאמרו בפסחים נטל ידיו לא יקדש מפני היסח הדעת הוא דהוי אמרו ליה והא אדחי' ליה בדוכתי. ואגב אורחיה שמעי' מהכא שהנוטל ידיו שלא לדעת אכילה אפילו לשעתא צריך לחזור וליטול ידיו לאכילה ומברך על נט"י דבנטילה קמייתא לא מצי אכיל והנוטל ידיו לאכילה יברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו היה לאכול. וכן דנתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי ומסתבר' דהלכת' כלישנא בתרא ואפילו שלא בשעת הדחק נוטל אדם שחרית ומתנה עליהם דהא לישנא בתרא אתי' כרב ועלי' סמכה. ומאי דקאמר רבינא לבני בקת' דערבו' אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו בצפרא ואתנו עלייהו כל יומא. לאו משום דדוקא דלהו אפשר למיעבד הכי אלא לאחרינא דאית להו מיא אלא משום דאינהו צריכי למילתא ויהיב להו עצה היכי עבדי. וכיון דלישנא בתרא כרב ונט"י דרבנן נקטי' כוותיה אע"ג דהוי לקולא. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא קמא לחומרא ודלא כרב משום דאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר פי' שראוהו חבירו שלא נטל ידיו וסבר שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר. וכתב בתוספות ובספר המצות כי הולכי דרכים כשעת הדחק. ואם אחר שהותנו נזדמנו להם מים לא יברך ענ"י והא דאמרי' במתני' דלעיל כל שחוצץ בטבילה חוץ בנט"י. איכא למידק דתניא בתוס' דמקוואות כל החוצץ בכלים חוצצין בנדה בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. תרצו בתוס' כי שם מדבר לנגיעה דחולין שנעשה על טהרת תרומ'. אבל הכי מיירי לאכילת חולין. ואין בכלל זה צואה שתחת הציפורן כמו שהיו סבורים רבי' דההיא לא הוי חציצה לא בנט"י ולא בטבילה דעלמא ובהדיא תנן בפ"ט דמקוואות אלו חוצצין באדם בצק שתחת הציפורן וכו' שאין צואה שתחת הציפורן חוצץ. ומיהו איתא בתוס' דדוקא מה שהוא כנגד הבשר אבל מה שהוא שלא כנגד הבשר חוצץ כדקתני בתוספתא דמקוואות צואה שתחת הציפורן שלא כנדד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן הרי אלו חוצצין ע"כ והטיט הזה הוא טיט היוצרים או של בנין שהוא מתדבק ומתהדק יפה תחת הציפורן כעין הבצק ולפיכך חוצץ אפי' כנגד הבשר. אבל צואה שתחת הציפורן כל שעה אדם נוטלה מפני שהיא מסרחת ומקפיד עליו וגם אינו מהודק יפה ולפיכך אינה חוצצת כנגד הבשר כך פי' התו' ומיהו אפי' בטיט ובצק וכן בצואה החוצצת אם כל כך מועט שאינו מקפיד עליו אינה חוצצת וכן כתב בספר המצות: ומי שידיו צבועות אם הוא אומן אינו חוצץ בטבילה ולא בנט"י דומה למה שאמרו שם רבב על בשרו חוצץ ואם הוא מוכר רבב אינו חוצץ: וכן הנשים שידיהן צבועו' באלחנ"ה להתיפו' אינו חוצץ וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשוב' כתו' בספ' התרומ' גלד מכה שהי' יבש אינו מקפיד ואינו חוצץ. וכן גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטביל' רגילין להסי' הכל משום חומרא.

דף קז עמוד א

אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים דהוי להו שאובין: פי' בלא"ה אע"ג דליכא מ' סאה מטבילין בה כדפרשי' לעיל: והשתא נמי דוקא בדולה ונותן לתוך האריתא והוא חריץ שנותן סביבי היאור שממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין אותו אבל בנותן אותם חוץ לחריץ וממשיך אותם לחריץ כשירה דהוי ליה שאובים שהמשיכוה דקי"ל שהיא טהורה. ואפילו למ"ד שלא התירו שאובים שהמשיכוה אלא אם כן ברוב המקוה כשירה. הכא גבי נט"י דרבנן מקילין: ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתי' מכח גברא: פי' ובנט"י דתרומה או דחולין בעינן כלי וכח גברא דומי' דקידושי והא דלא בעי לקמן קפדיתו אגברא כי היכי דבעי קפדיתא אחזותא ואאידך משום דפשיטא ליה דקפדי אכח גברא: ותו דעל הרוב לא שכיח נט"י דלא אתו מכח גברא. ומיהו פלוגתא דר' יוסי ורבנן היא בפ"ק דמס' ידים דרבנן לא בעו כח גברא ולא כח כלי ורבי יוסי בעי כח גברא דתנן מטה חביות על צדה ונוטל: והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו: וכיון שתפס רבא שיטתו כרבי יוסי נראה שהלכה כמותו. וכתב בה"ג משמיה דרב אחאי משבחא ז"ל דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לשכשך אינש ידיה בגווייהו וממשינן ומיכל. ומדבעו לן גבי קידוש ידים ורגלים במסכת זבחים אם שכשך ידים בכיור אי הוי רחיצה או לא ופשטינן דלא הוי רחיצה דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. והתם הוא דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה הוי דאי לא תיפוק ליה דבעינן ורחצו וליכא. וכ"ת מ"ש מדאוריתא דדלאי דאין מבטלין בהם את הידים משום דהוי ליה שאובין איכא למימר דשאני אריתא שהיא בקרקע ולא חזא כנטילה כלל דליכא כלי ולטבילה הוא דחזינן וכיון דהוי ליה שאובין פסולה אבל הכא בכלי לאו משום טבילה הוא שהרי אין מטבילין בכלים אלא משום נטילה דשכשוך יד שבתוך הכלי מנענע המים בתוך הכלי וכח כלי חשיב כי היכי דחשיב כח כלי כשנשפכו ממנו ע"י אדם. דאלו כשנשפכין מאליהם שלא מכח אדם שופך ליכא כח כלי וכל עיקר לא בעי' כח גברא אלא כי היכי דליהוי לן כח כלי דהא בכיור לא היו שם כח גברא אחרינא אלא כיון שמערי' ממנו ע"י אדם חשיב כח כלי ה"נ בתוך הכלי עצמו כח כלי איכא מיהו מכיון דמדמינין נט"י לתרומה וחולין לקידוש במילי טובא והתם מיעט רחמנא ממנו ולא מתוכו הה"נ שאין ראוי ליטול ידיו בתוך הכלי אלא ישפוך ממנו על שניהם כאחת או על זו תחלה ואח"כ על זו. אבל בעלי התוספות ז"ל סוברים דלא קפדינן אכח אגברא דומיא דכיור דלא הוי ביה כח גברא. והיינו דלא בעי לקמן קפדיתו אכח גברא ודעת ר"ח ז"ל דהיכי דמשי ידא חדא מכח כלי מותר לתת ממנה לידו השנית ולהשליך מזו אל זו ולא מיסתבר לן.

ואין נוטלין מהם לידים דלא אתיא מכח גברא פי' דאין כאן כח גברא שכבר נסתלק כח של דולא ואי מקרב לגבי דולא דאתו מכח גברא נוטל ממנה לידים והא קא משמע לן דאף על גב דבעינן כונה לנט"י כדמשמע לעיל וכדכתיבנא בפ' השוחט בכוונת הנוטל ידיו סגי ולא בעיני' כוונת הנותן מים. כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספת' דמס' ידי' כל שאינו מטמא במשא כשר לנט"י ואע"ג דמטמ' במגע לא גזרי' שמא יגע התם הוא דלענין תרומה או חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל לא לחולין דעלמא ומותר לקבל מים מן האשה נדה או מנכרי.

ואי בזע דולא מכונס משקה כלומר נקב שמכניס משקה ואם יתנו הכלי על המים יכנסו משקין דרך נקב יצא מדין כלי לענין זה ואין נוטלין ממנו לידים דבעינן כלי דומיא דקידוש ידים וליכא אבל מטבילין בתוכו את הידים דמיל' לייפי שהשופ' שופך דרך פיו והנקב מקלח מאחוריו ליאור וחשבי' כאלו כולו מחוברין ע"י הכלי ששופך לכאן ולכאן ומצטרפין ואע"ג דבעלמא בענין עירוב מקוואות כשפורש הנוד או כמוציא רימון כיס שעשה שלמה כדבריר' בפ"ב דמס' גיטין בטבילה זו דרבנן הקילו וכדפרש"י ז"ל.

ואמר רבא כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים פירוש והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית וכתב בספר התרומות וצריך שלא יהיה הנקב במקום שהמים עוברים כששופכים על ידים כי מן הנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשירה דהוי לך כברזא ע"כ:

ואמר רבא כלי שאין בו רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים. אינו והאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא הא מחזיק אעפ"י שאין בו. ל"ק הא לחד והא לתרי פי' דלעולם בעינן רביעית בתחלה ואפי' לחד ואם יש בו רביעית פעמים שנוטלין ממנו שנים ואע"ג דליכא רביעית לשני כיון דאתי משיורי טהרה וכדתנן רביעית נוטלין לידים לא' ואפי' לשנים. ורבא פירוש' דמתני' אתי לאשמעינן וכבר פירשנא במס' גיטין בפ"ב דהא מתני' לא מיירי שנטלו שניהם כאחד דהא פרישנא בסמוך טעמא משום דאתי משיורי טהרה ואם שניהם נטלו כאחד מאי שיורי טהרה איכא ותו דהתם תניא בסיפא ר' יוסי אמר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם והא ודאי מדקרי ליה אחרון ש"מ בזה אחר זה הוא. ותמים מילתא אי בזה אחר זה היכי סגי רביעית לב' אנשים וכי אתי משיורי טהרה מאי הוה השתא מיהא ליכא רביעית וכי מפני שהיה בכלי זה רביעית מים חשוב לעולם לפיכך פירש רבינו הגדול ז"ל דלעולם בזאח"ז וכגון שלא הפסיק הקילוח בנתיים שנטל מצרצור קטן דהוי נצוק חיבור וכדאמרינן גבי מקוה כל זמן שרגלים משל ראשון נוגעת במים השני טהור דהוי חיבור והכא הקילו רבנן בטבילה זו שאינה אלא מדבריהם וכשם שהקילו בגופה בטבילת בעל קריין והא דתנן התם מחצי לוג לג' ולד'. ומלוג לי' ולמאה היינו על דרך שפירש מרביעית לשנים.

והראב"ד ז"ל היה מפרש דלעולם רביעית בעי לכל חד וחד אלא הא אתי למימר שבתחלה נוטלים שנים מרביעית ראשוני' ואח"כ נוטלים מרביעית במים שני' והיינו דאמרינן התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים והא דאמרינן אשיעורא לא קפדינן דתנן וכו' ה"פ לא קפדינן שתהא שם רביעית לכל אחד מהם בבת אחת אלא אפיכו לחצאין ודחי' שאני התם דקאתי משיורי טהרה דמ"מ רביעית יש שם לכל פעם ופעם אבל רביעית לחצאין לא ואין דבריו מחוורין לא בלשון משנה ולא בלשון שמועתינו והא דאמרי' התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים הפ' דבהדחה ראשונה בעינין שיהא בכלי רביעית בתחלה ואם אין שם רביעית ישלימוהו לרביעית אבל בהדחה שניה אין להקפיד אם אין שם שיעור ואם הוא צריך מוסיף עליהם שאין הדחה שנים באה אלא להעביר מים ראשונים שנטמאו מחמת הידים וכיון שכן אע"פ שכלו כל הימים בהדחה ראשונה אינו צריך לתת שיעור בהדחה שני' אלא נותן שם כמה שירצה ואם נצטרך להוסיף מוסיף:

וזה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הצריכו מים שני' אלא לתרומה ונראין דבריו שהרי לא מצינו בשום מקום לענין פת ולא לענין תפלה כלל. וכיון דטבילת ידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין. אלא שגזרו עליהם לפת או לכל שטיבולו במשקה מפני שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה הקילו בהם שלא להצריך הדחה שניי אפילו לפת וכ"ש לתפל' שאם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או בעפר כדאיתא בברכות דאינה אלא לנקיות. ומסתברא דכיון דאם אין מים מקנח בעפר ה"ה כשאין שם כלי ולא כח גברא שנוטל ידיו במה דאפשר וכן הדין בפירות. אבל בתוספות כתבו שאף לחולין צריך לשפוך על ידו שני פעמים אחת לטהר את הידים והשני' לטהר את המים כדאיתא במס' ידים ואינו מונה פעם ראשונה ויהיה שלשה פעמים לפי שפעם ראשון אינו אלא להעביר הטיט שעל ידיו וכל דבר החוצץ. ע"כ גרסי' במסכת סוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנ' ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פי' שהרי מימי נט"י טמאין מחמת הידים שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחל' ומוטב לאכול בלא נט"י כלל מליטול ולא ינגב דאלו ידים גופייהו לא מטמ' ללח' שהוא שלישי ומשקים מידים מטמא ליה ולפיכך כתבו תו' שהנוטל ידיו. כל זמן שלא נגב ידו יכול לברך על נטילת ידים.

א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא. קפדיתו אחזותא תימא בשלמא שיעורא איכא למבעי דלא תנן ליה בהדי' אבל לענין מנא תנן בהדיא. דתנן בכל הכלים נוטלים לידים אפי' בכלי גללי' ואין נוטלין לידים לא בדפני הכלים ולא בשולי המרחץ ולא במגופת החביות ולא יתן לחבירו בחפניו. וגבי חזותא נמי תנינא נפל לתוכו דיו קומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואיכא למימר דמספקא ליה דלמא התם לתרומ' אבל לחולין לא. ולא נהירא והכא ה"פ אמנא אחזותא ודאי קפדיתו אלא אשעורי' מי קפדיתו ואהדר ליה דשיעורא נמי לא קפדי וזה נכון.

אמר רב מגופות חביות שתקנה פרש"י ז"ל שעשה לה בית קיבול רביעית. ולא נהירא דא"כ פשיטא דמהני אלא ה"פ שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת אבל אם אינה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת לאו כלי הוא דבעי' כלי מחזיק רביעית כשיושב שאינו מסומך.

שק וקופה אע"פ שתיקנו מקבלין מים כשיושבים שלא מסומכים אין נוטלין מהם לידים שכל כלי שאינו עשוי לקבל מים אע"פ שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית לאו כלי הוא. ואסיקנא שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהם זהירים וזריזים שלא ליגע.

דף קז עמוד ב

רב המנונא בלם לי' אומצא לפומיה דרבינא בר סחורה פירש אומצא עם פת או שהיה טובלו במשקה שצריך נט"י דאלו צלי לבדו הוי כפירות שא"צ נט"י א"ל אי לאו רבינא את לא הוי סופינא לך מאי לאו אי לאו רבינא דזהיר' ולא נגעת. פי' דרבינ' לא נטל ידיו ותפשוט מיני' דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י. וכ"ת כיון דדינא הכי הוא מאי רבותיה דרבינא. וי"ל דאף על גב דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י מיהו אי מאכיל גופא צורבא מדרבנן הוא לא חזי לי' להאכיל אלא לגברא דידע ביה דזהיר ולא נגע והיינו דפשיט שפיר דבשלמא א"א דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י אהני ליה חשיבות' דרבינא דספי' ליה. ודחי ליה דה"ק משום דזרזת ומשי' ידך מעיקרא מפי רבי' נר"ו ואסיקנא אוכל מחמת מאכיל אין צריך נט"י.

השמש מברך על כל כוס וכוס פי' מפני שהוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דלאו נמלך הוא לגבי הא וכדאוקמינא כשיש שם אדם חשוב.

מדיחה אשה ידה אחת במים ביום הכיפורים ונותנ' פת לתינוק וכו' פי' אלמא מאכיל גופיה צריך נט"י ואף על גב דאוכל דעלמא צריך נטילת שתי ידיו וכדתנן הנוטל ידו אחת בשטיפה וידו אחד בנטילה ידיו טהורות הא ידו אחד בנטילה לא סגי. קס"ד דהתם הוא באוכל גופי' אבל במאכיל לא גזרו אלא בידו א' כנ"ל. ואוקמינא דהתם משום שיבתא הא בעלמא מאכיל א"צ נט"י. וידו א' בנטילה וידו א' בשטיפה דידיו טהורות דוק' בשטיפה דהיינו טבילה כתקנה אבל לא בהדחה בעלמא אלא בנטיל' מכח כלי וגברא או בטבילה. ומכאן לנוטל ידיו שצריך ליטול מן הכלי על כל אחד מהן ולא שיתן מים מידו אחת לידו השנית.

הא דתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחד ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה פריך בגמ' ואי נגע מאי הוי צונן הוא. ופרקינן נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. פי' וכיון דבעי הדחה ראוי לכתחל' שלא יהיו נוגעין זה בזה שמא יפשע ולא ידיח. ומסתברא דוקא במידי דאכיל לי' אינש בלא הדחה כגון בשר מבושל אבל מה שאין דינו לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי צורר ואינו נמנע דלמיכל באומצת לא חיישינן דלא שכיח: וכן כתב הרב בעל עיטור ז"ל. ומטעם זה מותר לתת מידי דבר הדחה צונן בכלי עץ וכיוצא בו שיש לו הכשר איסור כגון דגים ולא חיישי למיכל בלא הדחה וכן כתב הראב"ד ז"ל חוששין שמא מפשע להשתמש בו היתר אלא אחר הדחה מותר להשתמש בו איסור בצונן ואין חוששין שמא יפשע להשתמש בו אחר כך היתר בלא הדחה:

שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה: בד"א בזמן שאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסור פיר' שמא יתן אחד מהם לחבירו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו דהא מילתא דשכיחא היא. ואיכ' מרבנן ז"ל שכתבו דאי עבדי היכר' במילתא בפרישת מפה מיוחדת בכל אחד מהם וכיוצא בו שיהא זכורים ולא יבואו לידי הרגל עבירה שרי כדאמרי' בברייתא דלא אסרי אלא בתפיסה אחת פרש"י ז"ל כעין כרך אחד שמכירין זא"ז ואין שום דבר מפסיק ביניהם ומנהג הוא להשים לחם או קנקן או כלי להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה ודכוותיה בפ' רבי ישמעאל בענין אבני מרקוליס שקורין תפיסה א' כשאין הפסקה בנתיים והכי משמע קצת בפ"ק דשבת בענין לא יאכל הזב עם הזבה וכן נהגו:

דף קח עמוד א

מתני' טיפת חלב שנפלה וכו' ה"פ שאם היו חתיכות הרבה של היתר בקדירה והעליונה לא היתה משקעת ברוטב ונפלה עליו טיפת חלב אם יש בה בחתיכה העליונה בנ"ט כלומר שאין ס' בחתיכה נגד טיפת חלב והרי היא אסורה דכל בקדרה לא סגי' ליה בקליפה ואע"פ שלא ניער דלא נאמרה קליפה אלא בחום דצלי או דמליח אבל כל שבקדרה נבלע האיסור ואחר שנאסרה ניער אח"כ הקדרה אם יש בקדירה בנ"ט שאין בה כדי לבטל החתיכה כולה הרי כל הקדירה אסורה דחתיכה עליונה כבר נעשית נבלה וצריכה ביטול כנגד כולה: ואף על פי שקיי"ל כל שאיסור מחמת ד"א לא אמרו חנ"נ ה"מ בשאר איסורים ואפי' באיסור ע"א. אבל בשר וחלב כגופה איסור דמיא כיון שתערותן אוסרתן בין לענין זה ובין לענין חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים וביטול חתיכה זו כלומר טעם שלה לרבנן אפילו בחתיכת של בשר שהן מינה: ולרבי יהודה דוקא ברוטב רכה שבקדירה כדאית ליה בגמ' וכן לעיל בפ' גיד הנשה דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה ומבטלו בס' והלכתא כרבנן:

גמ' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו וכו' מבשר וחלב מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא. פרש"י ז"ל דחידוש הוא שהרי היתר בהיתר הוא ותערובתן אוסרתן ועוד דאי שרו ליה כולי יומא בחלבו שרי ובבישול נאסר ע"כ: וטעמא בתרא עיקר דאלו טעמא קמא הא אידחי בפ' כל שעה ובפ' ג' מינין משום דכלאים נמי כך הם אי חידוש הוא אע"ג דליכא טעמא פי' ע"כ חדוש יש בו כדאמרי אלא ה"ק שאין חדושו מועיל בו בענין זה לפרשו משאר איסורין שלא ילמדנו ממנו: שאלו היה נוהג בו חידוש כזה היה לנו לומר שיהא אוסר במשהו דאע"ג בדליכא טעמא נמי ולא ליגמור איהו משאר אסורי דהא אתערובות קפיד רחמנא ולא אטעמיה. ואי משום דכתיב לא תבשל קסבר אביי דהא לא מוכח דבעינ' טעמא אדרבה אבישול כל דהו קפיד רחמנא ואפי' בישל חלב מועט ביורה גדולה של בשר דליכא טעמא כלל: וכיון דחזינן דבא' לא חדית רחמנא מידי וגמיר משאר איסורין וכיון דכן אין לנו לדון לחצאין בזה ואילו היה טעם כעיקר בשאר איסורין מדרבנן אף בזה הוי כן. וכיון דהכא חזינא דטעם כעיקר מן התורה ה"ה דגמרי מיניה לשאר איסורין והיינו דאמר רבא לעולם מבשר וחלב לא גמרי' דחידוש הוא והא דבעי טעמא לאו משום דגמר משאר איסורין אלא משום דכתיב לא תבשל דרך בישול אסרה תורה וסתם בישול יש בו טעם: ומלשונו של רבא אנו למידין דאביי הוי סבר דמאי דבעי טעמא בבשר וחלב היינו משום דגמרי' משאר איסורים דכן פרש"י ז"ל ומיהו מה דפרש"י ז"ל בדברי אביי דש"מ דלאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנ' דומיא דכלאי הכרם דמיתסר נמי משום כלאים אין זה נכון דאפי' תימא דהא לא חשיב חידוש כיון דאית בכלאים הא איכא חידוש דכי תרו ליה בחלבא שרי וכי מבשלה ליה אסור כדכתיבנ' לעיל ומה שפרשתי הוא העיקר.

כיון שנתן טעם בחתיכה פי' טעם הניכר לחיך דהא בשר בחלב מין בשאינו מינו ואפי' לר"י בעינ' טעמא וחתיכה עצמה נעשית נבל' פי' שאף הבשר נעשית חתיכה דאסורא כאלו הוא בשר נבלה ממש ואין דנין בו כדין החלב האוסרו ולכך חוזר ואוסר שאר החתיכות לר' יהודה במשהו דחשיב מין במינו וקסבר אפשר לסוחטו אסור כדלקמן ומיירי בשלא ניער תחלה וניעור בסוף כדלקמן שאלו ניער בתחלה או כסה קודם שנתנה טעם בחתיכה הרי נתבטל בתוך הקדרה ככל מין בשאינו מינו ואפי' לר' יהודה. והיינו מתני' דקתני ניער את הקדירה אם יש בו בנותן טעם ולא מיתסר במשהו דאיירי דניער מתחלה דעל כרחיך לא פליגא מתני' עליה דרב חדא דלישנא דידיה מוכח דאמתני' קאי מדקאמר כיון שנתן טעם וכו' ועוד מדלא פרכי' עליה ממתני' ונימא דאיהו סבר מתני' דלא כר"י אלא ודאי כדאמרן. והשתא נמי דלא ניער בתחלה אומר ר"י ז"ל שאלו לא ניער בסוף לא היו נאסרים האחרות מחמתה מכיון שאינה נוגעת ובקליפה סגי להו. שכל חתיכה שנאסרה מחמת בליעות איסור אינה אוסרת לחברתה אלא אם כן יש בו רוטב שאין פליטת החתיכה הזאת שנאסרה יכולה להוליך האיסור שבלעה אלא למקום שהיה האיסור הראשון יכול לילך ולהתפשט בעצמו אלו היה מרובה אלא בשיש שם רוטב שהרוטב מוליכו ומבליעו ולפי' זה הא דאמרי' לקמן שניער בסוף ולא ניער בתחלה דוקא הוא וזה בודאי דבר של חידוש דכיון דס"ל דאפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נעשית נבלה הרי כל מה שפולט' אפי' מגופה פליטת נבלה היא וכיון דשתיהן בתוך הקדרה הרי הם כלח ואוסרת כל אחת חברתה במשהו אליבא דר"י. ולדידן נמי אוסר אותם בס' וכולה נאסרות ומאי דאמרי' לקמן שניער בסוף לרבות' אמרי' לה כי אע"פ שניער בסוף לא יועיל כיון שלא ניער בתחילה שהרי נאסר ראשונה כשלא ניער בתחלה ואוסרת לכולם וכן דעת רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר והקשו בתו ומה קמ"ל דהא אשמועינן הכי בפ' גיד הנשה ותירצו דההיא דפ' גיד הנשה מיירי שבלע חתיכה זו מחתיכה נבלה והיה ראוי האיסור עצמו לאסור שאר חתיכות במשהו דהא מין במינו הוא ולפיכך אף חתיכה זו אוסרת במשהו לשאר תתיכות: אבל כל חתיכה שנאסרה משאינה מינה אין לה לאסור שאר החתיכות שאין מינה במשהו ואפי שאנו דנין כחתיכות נבלה מ"מ לא עדיפי' מן האוסרה וכיוצא בו י"ל אוסרך לא אסרנו ואתה תאסרנו וכן אתה אומר במלח ותבלין שנאסרה מחמת שומן חזיר ונפלו בקדרה הם בטלים בששים דכי אמרי' מלח ותבלין אין להם שיעור דטעמ' לא בטיל אלא כשאיסורן מחמת עצמן אבל אלו דינ' כדין שומן חזיר שאסר שאפי' תאמר שנעשו חתיכה דאיסור אין דינם אלא כחתיכה של חזיר ולהכי אשמועי' רב בבשר וחלב אין לומר כן דכיון דהיתר והיתרא הוא ותערובתן אוסרן כשנאסר הבשר מטעם חלב של היתר אם אתה אומר חנ"נ אין דנין את הבשר כדין חלב האוסרו אלא הוא כחתיכת נבלה כיון שדבר של היתר היה האוסרו אין זה אלא גזירת הכתוב שנעשה כנבלה כל בשר שקבל טעם חצב בבישול וזה טעם נכון עד מאוד מדברי ר"י זקן ז"ל:

גירסת רש"י ז"ל לימא פליגא דרב אדרבה דאמר רבא וכו' ופי' ז"ל לימא פליגי אדרב' דאמר בפ' גיד הנשה וכו' וכו' והקשו עליו האיך אפשר דפליג רב אההיא דהא ההיא אליבא דרב אמרה רבא וה"ל לאקשויי דרב אדרב ומסתברא דלאו קושיא הוא משום דאביי עביד התם אוקימתא אחריתי אליבא דרב ואמרי' הכי לימא פליגי הא דרב אפירושא דרבא דפי' התם מימרא דרב ותהוי מימר' דאמר רב התם כדפי' אביי ולא כדפי' רבא. ובתוס' גרסי' כגירסא מקצת הספרים שגורסין כאן רבה ופי' ר"י ז"ל דהא דרב' איתא במנחות פ' הקומץ גבי נתערב קומצא בחברתה ר"י אומר נתערב מנחת כהנים במנחת כהן משיח וכו' דאמרי' בגמ' וכי נוגעין זו בזו מאי הוי מין במינו הוא ואמרי אמר רבה קסבר ר"י כל מין ומינו וד"א וכו' ומיהו עדיין קשה לכולהו נוסחי למאי דקס"ד השתא אמאי לא למקשי' לרב' או לרבה ממתנית' דלקמן דתנינה אליב' דר"י בהדיא מאי דאמר רב הכ' וי"ל דדילמא לא שמיע ליה ברייתא דלקמן ותדע דרב נמי לא שמיע לי' דאי לא לימא הלכה כר"י וגנובי למה ליה. ועוד י"ל דברייתא דלקמן משמע שאין בה רוטב לבטל החתיכה מדקתני סיפה וח"א עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה מכלל דליכא ברוטב כדי לבטל.

אי קסבר אפשר לסוחטו מותר פרש"י ז"ל איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו ואפשר האיסור הנבלע בו לסחוט ממנו וליחלוק לעצמו כגון שנפל הנאסר בהיתר אחר מרובה ונסחט ונחלק שם כל האיסור שבלע ואין בו כשיעור לאסו' זה ההית' האחרון אם נאמר שהות' הנאס' מפני שנפלט ממנו כל האיסור: ונהי דאסור לעשות כן לכתחלה לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה מיהו דיעבד שפיר דמי ושרינן לאוכל את הראשון ע"כ וכן כתבו תו' ודברי ת"מ הוא האיך אפשר לומר שיהא שום דבר שנבלע איסור ונאסור חוזר ונסחט ממנו כל האיסור והטעם שבו ויחזיר שיהא מותר באכילה. ומורי ז"ל אומר בשם רבינו הגדול ז"ל דאפי' למ"ד אפשר לסוחט. מותר לא נאמר להתיר באכילה הדבר שנאסר בתחלה אלא שנדון בו מיהת להקל שלא יהיה אותו הדבר הנאסר חוזר כחתיכת נבילה. שאם נפל במינו שיאסור כמין במינו אע"פ שנבלע מדבר שאינו מינו או דנבעי ששים כנגד כולו וכדאמרי' הכא דאי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה לאסור שאר חתיכות כלל שהרי החלב שנבלע בחתיכ' כבר נסחט כאן ואין בו כדי לאסור דהא איכא ס' וכל מין בשאינו מינו בס' בטיל לר' יהודה ואי משום גופ' של בשר שנאסר בתחלה הא אמרת דאפשר לסוחטו חוזר להתירו לענין שאינו אוסר כלום מחמת עצמו. ואין לדון בו כדין עצמו אלא כדין דבר האוסרו וכדפי' רש"י ז"ל גופי' וכן עיקר. ומיהו קי"לן דאפשר לסוחטו אסור כלומר שאפי' אתה דן שנסחט ויצא ממנו כל האיסור שבלע אינו חוזר לכמות שהיה. אלא הרי הוא כאלו חתיכה דאיסורא ודינו לאסור תערובתו כאלו הוא אסור מתחלת ברייתו הן לענין איסור מין במינו הן לענין דניבעי ס' כנגד כולו לעולם ואפי' נפל באלף קדירות בזו אחר זו ונראין דברי האומרים דמאן דסביר ליה אפשר לסוחטו מותר לא אמר אלא בבשר וחלב לפי שתערובתן אוסרן וכיון שחזרו ונפרדו ונסחט טעם זה מזה חזרו להתיר ככלאי בגדים דעלמא אבל באיסור גמור שנתערב בהיתר ואסרו שאפי' נסחט ונפרד ממנו האוסרו יש כאן איסור לפנינו באותו שאסרו מיהת אין לדון בו שיהא אותו שנתערב בו חוזר להתירו וכ"ש לדברי רש"י ז"ל.

בשר אסור וחלב מותר. פי' בשר אסור שאין בו ס' כדי לבטל טעם החלב וחלב מותר שהרי יש בו ס' לבטל טעם הבשר. ואי אמרת אפ' לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא פי' שהרי החלב המועט שנבלע בבשר הכל טעם בשר ונאסר משום בשר בחלב ואפי' תאמר שאותו טעם הבשר שקבל נסחט ממנו ונתבטל בחלב שביור' הא אמרת אפשר לסוחטו אסור והחלב שנבלע בבשר דינו כחלב נבלה גמור וחוזר ואוסר את החלב שביורה במשהו אליבא דרב דמין במננו הוא. אלא ע"כ ה"ט דהחלב מותר משום דס"ל אפשר לסוחטו מותר וכשנפלט טעם הבשר מן החלב שנבלע בבשר חזר החלב ההוא להתירו ואינו אוסר החלב שביורה:

דף קח עמוד ב

ומהדרי' לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני הכא דגדי אסר רחמנא ולא חלב כלומר שהך דהכתוב תלה העיקר האיסור של בשר וחלב בבשר הוא וכאלו הוא האיסור והחלב הוא הנאסר ולפיכך כל שהחלב נתן טעם בבשר אז יש לנו לומר שהבשר נעשה נבלה ואע"פ שאפשר לסוחטו אסור: אבל כל שהבשר נתן טעם בחלב אין דנין את החלב אלא כדין הבשר האוסרו ואפשר לסוחטו מותר. ואסקינא דלעולם אפשר לסוחטו אסור. ולא אמרי' נמי גדי אסר רחמנא ולא חלב. והא דאמר רב חלב מותר כשנפל בתוך קדרה רותחת דמבלע בלע מפליט לא פליט עד דנייח וכדאי' בסמוך דמכאן היו מדקדקין ר"ש ור"ת אחיו ז"ל דלמ"ד מין במינו לא בטיל. או באיסורי ע"א ודכותיהו דלכ"ע לא בטלי מין במינו חתיכה אסורה שנפלה בקדרה שיש בה רוטב ויש בה חתיכות דהתיר' ושהתה שם כדי שתבלע ותחזור ותפלוט צריך שיהא בקדירה רוטב ס' כדי כל החתיכה כדי שיבטל הרוטב את טעם החתיכה שאינו מינ' הפולט בקדרה וצריך שיהא בו עוד ס' חתיכו' כנגדה לבטל הרוטב שבלעה עד שתהא הרוטב ההוא כשחוזר ופולט בקדרה בטיל בס' בחתיכו' שאינם ממינו שהרי החתיכה כשבלע רוטב חזר רוטב ההוא כחתיכות נבלה עצמה שנבלע' בו כמו דאמרי' בשמעתינו החלב שנבלע בבשר חלב נבלה כדין הבשר. ולפי שלא בבשר שאינו מינו ס' כנגדו חזר ואסר את החלב במשהו מפני שהוא מינו הכי נמי אם אין בחתיכ' הבשר שאינ' ממין הרוטב ס' כנגד הרוטב הזה הבלוע בחתיכ' הרי הרוטב ההוא כשחוזר תפלוט בקדרה ואסר את כל הרוטב שבקדרה במשהו הילכך צריך בקדר' שני ס' א' מרוטב כנגד החתיכה האסורה שנפלו שם וס' א' בחתיכ' הבשר כנגד הרוטב הבלוע בחתיכה הנבלע שמשערי' בו כנגד כל החתיכה והקש' עליהם ר"י ז"ל דא"כ מאי האי דמתרצינן גדי אסר רחמנא ולא חלב דהא מ"מ לא גרע האי חלב מרוטב שבקדרה הנבלע בבשר נבלע שחוזר כמותה ואם אין שם בשר של היתר שאינה מינה לבטלו שחוזר הרוטב ההוא כנבלה עצמה ואוסר שאר הרוט' כמין במינו אלא ודאי מדברים אלו אנו למדין שאפי' לדברי האומר בכל איסורין דעלמא חתיכ' עצמה נעשית נבלה אין דנין אותה אלא כדין האוסרה וכיון שהאוסרה לא תאסר הקדירה לפי שאינה מינה אף היא לא תאסר: ולא אמר הספר כשהחתיכה נ"נ משום דאפשר לסוחטו אסור שיהא הנאסר נידון כאילו הוא אסור מעצמו אלא בבשר וחלב בלבד מן הטעם שאמרנו למעלה ולפיכך כשאמר הספר גדי אסר' רחמנא ולא חלב שאין אומרי' בחלב אפשר לסוחטו אסור אע"ג דע"כ נאסר החלב הנבלע בבשר דלא סגי' בלאו הכא מ"מ כשחוזר ונפלט בשאר החלב אינו אוסרו במשהו ואפי' לר"י לפי שאין דינו אלא כדין הבשר שאסרו וכן אתה דן בכל איסורין שבעולם אע"פ שנאמר בהם חתיכה עצמה נ"נ שאין ההיתר שנאסר חוזר ואוסר אלא כדין האיסור שבלעו וזהו ההפרש שיש בין הלשון שאמרו בשמעתתינו אפשר לסוחטו אסור ללשון האמור בעלמא חתיכה עצמה נעשית נבלה. כי לשם קראוהו שנעשה כשם האיסור שאסרו ובכאן אמרו אפשר לסוחטו אסור שנידון הוא כאיסור גמור כאלו נאסר מתחילת ברייתו וזה נ"ל כפתור ופרח לפי שיטת ר"י ז"ל:

על אכילתו אמאי חייב פי' דהא אין כאן אלא חצי שיעור דאיסורא כי החלב אינו נידון איסור אלא היתר שנשלע באיסור ואי משום הית' מנטרף לאיסור הא קיי"לן דאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים ובאיסורי נזיר.

כגון שנפל ליורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פליט. לפי פשטא נר' דה"ק מבלע בלע מה שבחוץ ומיפלט לא פליט כלום בעוד שהיורה רותחת עד דניח מרתיחתו כדמפר' ואזיל. ולפ"ז כשמגעילין כלים הי' צריך להשהוותן במים עד שיניחו המים מרתיחתן שהרי אין פולטין כלום עד שיניחו המים מרתיחתן והקשה ר"ת ז"ל שהרי דבר הנראה לעיני' הו' שאם נותנין ירק בתוך קדירה רותחת אז משתנה מראית המים ומוריק וכן משתנה מראית מים שבקדר' כשנפל שם בשר שמן ועוד שאין אנו נוהגין להניח הכלי' הנגעל במים הרותחים עד שינוחו ומנהגם של ישראל תורה. לכך פירשו ז"ל דה"ק מפליט לא פליט בעוד שבולע והיינו דפרכי' סוף סוף כי נח מבליעתו הדר פליט כי כשיה' שבע מלבלוע חוזר ופולט והכי דייק לישנא דאמרי' כי נייח ולא אמרי' כי ניחא כלומר כי ניחא היור' מרתיחת ומשני כשקדם וסלקו לאיסור קודם שיניח מבליעתו וכן פי' ה"ר שמעיה ז"ל ולפ"ז היה אומר ר"ש ז"ל כי כשמגעילין כלים אסורים צריך להשוותן במים שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמו' בליעתן ולחזור ולפלוט אח"כ והקשה ר"ת ז"ל שזה דברי תימא הוא כי מי יוכל להיות בקי שידע שיעור זה לכך פי' ר"ת ז"ל מבלע בלע מפליט לא פליט מה שבלע עד דניח' רתיחת המים אבל מה שיש בו מעצמו מיד הוא פלטו. ואפשר להלום לשון רש"י ז"ל כפי' הזה שכ' לשונו הא דאמר רב לעיל בשר אסור חלב מותר בשנפל אותו זית לתוך קדירה רותחת דמה שבלעו אינה פולט שכ"ז שאינו נח מרתיחתו אינו פולט עכ"ל ומדקאמר מרן ז"ל דמה שבולע אינו פולט. יש לדון דהא דהדר אמר ז"ל שכל זמן שאינו נח מרתיחתו אינו פולט היינו שאינו פולט מה שבלע ואף לפירושו של ר"ת ז"ל י"ל שאין להגעיל כלים במי' אלא כשיש במי' ס' כנגד הכלי שמגעילין בו ומגעילן אותם בזה אחר זה שאם לא כן הרי הכלים הללו פולטין לחוך המים איסור שבהן ואוסרין אותה והכלים עצמן שנגעלים שם חוזרין ובולעין מן המים. וכ"ת דכי היכי דאמרינן מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע ה"נ אמרינן דמבלע לא בלע מה שפלט עוד המים רותחים זו מנין לנו. וכי מפני שחידש לנו התלמוד חידוש אחד נחזור ונחדש בו חידוש אחר מעצמינו אדרבה הבו דלא לוסף עלה הוא. ועוד שאפי' תאמר שהכלי הראשון אינה נאסר הרי הכלי השני שמגעיל בהם נאסר וכ"ת שהמים עצמה מבליע בלעי האיסור שבכלי מפלט לא פלט ליה לתוך הכלי אין ראוי לומר כן במים הצלולים שהאיסור בהן אין דבר נבלע דשייכי בי' לשון פליטה אלא תערובות בעלמא שנתערב במים. הלכך אם אין ס' במים של כלי הנגעל הרי המים נאסרין מיד. והיורה עצמה שמגעילן בתוכה נאסרת וה"ה לכלים שמגעילין בהם אחרי כן והי' צריך יורה אחת לכל כלי וכלי אלא ודאי אין להגעיל כלים אלא כשיהא במים ס' כנגד הכלי הנגעל. וכגון שהיורה שמגעילן בה גדולה והכלים שמגעילן בה הם כלים קטנים. אבל אין הכשר הגעלה לכלים גדולים וכ"ש ליורה עצמה אם היא אסורה דע"כ אין במימה ס' כנגד כולה. ויורה דרב עוקבא דפרק בתרא דע"א לא היתה בת יומא כך העלו בתוספו' ועוד אמרו שאין זה אלא בכלים בני יומן אבל כלי שאינו בן יומא דצריך הכשר מדרבנן אין לו בזה כי אע"פ שפולט איסורו במים הרי האיסור ההוא פוגם ואע"פ שנבלע בכלי' או ביורה אין בכך כלום שלא אסרו חכמים קדרה הפגומה אלא כשבלעה מן המינה. ועוד אמרו בתו' שאין דיננו אלא בכלי שבלעו איסור כגון כלי מדין והיוצא בהם אבל כלים שאנו מגעילן לפסח אין לחוש לכל זה שהרי אנו מגעילין אותן קודם זמן איסור חמץ דכי נמי פלטי כלים חמץ הבלוע בהם במימי הגעלה אין בכך כלום דהא ה"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא שהוא מותר כדגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלן בכותח: כל זה מיסוד רבותי' הצרפתי' ז"ל. והקשה רבינו הגדול ז"ל ע"ז האיך אפשר שלא ניתנה תורה הכשר לכלי מדין הגדולים ולא יורה עצמה כשהיא אסורה והכתוב צווח ואומר כל דבר אשר יבא במים תעבירו במים לטהר. וזו ודאי קושי' גדולה שאין למעלה ממנו. אבל י"ל לפי שיטת תו' דהרי יש להם הכשר ע"י קפילא דסמכי' אקפילא. ועוד דבלאו קפילא נמי דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפי' ביורה גדולה שיש בחללה כפל שיעור היורה ואין כל דברי רבות' ז"ל בעלי התוספות אמורין אלא לדינא דרבנן ובדליכא קפילא ארמאה:

ורבינו הגדול ז"ל פי' להתיר קשרים אלו ואמר כי מותר להגעיל כלים גדולים בתוך היורה שאין במים ס', וכן היורה עצמה מגעילין אותה בעצמה אף על פי שהיא בת יומא ואף על פי שאין המים ס' שכן הוא כחן של מים שמפליטן איסור ואין מבליעין אותה לתוך הכלי מפכי שהפליטה הנפלטת בהם הורע כחה מאוד והמים מתישין כחה שאינה חוזרת ונבלעת בתוך כלי שהוא דבר קשה הילכך אף על פי שהמים הם נאסרים ואלו נפל בהם דבר רך היה נאסר. אפ"ה הכלי אינה נאסר ומיהו צריך שתהא היורה והכלים הנגעלי' מקנחים יפה קודם הגעלה. שאם לא כן הרי האיסו' הוא בעין מתערב במים ואין כח במים להתיש כחו. שאם אין אתה אומר כן נבלה שנפלה בקדרה של מים שאין במים ס' אף על פי שהמים אסורים יהיה הקדרה עצמה מותרת. וזה לא נאמר מעולם. ורבינו הגדול ז"ל מביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בזבחים פ' דם חטאת גבי הגעלה במים ולא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין ע"כ. ואין לומר שזה הלכה בלא טעם וגזירת הכתוב אלא הטעם מפני שטבען של מים הוא כמו שאמרנו שמפליטין איסור ואין מבליעין אותה פליטה בשום כלי וא"ת והא בספרי דרשינן ליה נמי לענין מריקה ושטיפה וי"ל דההוא כמ"ד שטיפ' בחמין ומאי דפליג אביי בזבחים ואמר במים ואפילו ביין ובשאר משקין התם לענין מריקה ושטיפה לחוד הוא דפליג ומשום דסבר מריקה ושטיפה בצונן. ובההיא נמי פליג עליה רבא משום דס"ל מריקה ושטיפה בחמין ע"כ והפי' נכון. אבל אין ערב לסמוך עליו לעשות מעשה להתיר להגעיל כלים גדולים בתוך היורה וכ"ש להגעיל בתוך היורה אסור' ואע"פ שגדול כחו של רבינו ז"ל שהיה סומך ע"ז למעשה.

עוד פי' רבינו ז"ל בשמועתיו דאפי' לפי' ר"ת ז"ל שפי' לעיל. דהא דאמרינן שנפל לתוך יורה רותחת לאו ליורה שע"ג האור דהתם ודאי כל שעתא בלעה ופלטת אפילו מאי דבלעה ע"י חום האור. אלא שנפל לתוך יורה רותחת שהעבירוה מעל גבי האש והיא עדיין כלי ראשון כדאיתא בפ' כירה. ולפיכך כשנפל שם בשר צונן מבלע בלע מפלט לא פלט דבשר צונן הוא ולא מיבעי' למ"ד עילאה גבר שאינו פולט כלום ובדין הוא שלא יבלע כלום אלא שעל ידי מיעוטו שאין בו אלא כזית הוא נבלע והולך כולו בשיעו' קליפה. אלא אפילו למ"ד תתאה גבר מ"מ לא פליט עילאה עד דחיי ליה תתאה שהוא חם. והיינו דאמרי' הכ' מבלע בלע מפלט לא פליט. ופרכי' סוף סוף כי נוח מלבלוע הדר פליט מאותו חלב שנבלע לפי שכבר נתמלא כולו חלב ונתחמם קצת וא"א שלא יסחט מעט ויפלוט ממנו כל שהוא בעוד שהיורה רותחת. ומפרקינן כגון שקדם וסילקו לבשר ההוא קודם שיתחמם בכדי שיוכל לפלוט. ואפי בזה אין לנו כח לומר כן אלא בבשר וחלב שהבשר דבר קשה והחלב דבר רכה ודרכו כן לבלוע תחלה הקודם שיפלוט אבל לא בדברים אחרים הילכך אין לנו לדון כן להקל אלא בבשר עם חלב כמו שאמרוה בשמעתתינו וביורה שאינו ע"ג האור ובשלא נשתהה שם.

לעולם לא מצרפינן ובבא מיורה גדולה פי' לעולם לא מיצטרפי' לעשות איסור א' אא"כ הי' בכל א' מהם בתחילה כשיעור וכי אמר רב לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה שנתבשל בה בשר וחלב שהיה בכל א' מהם כשיעור והא דרב לצדדין אמרה וה"ק חצי זית חלב שבא מיורה גדולה לוקה על אכילתו אבל כשאינ' בא מיורה גדולה אפי' על בישולו אינה לוקה דלא אמרי' בישול כל דהו אמר רחמנ' וכיון דכן פשיט' דאינו לוקה על אכילתו דכל דלית בי' משום בישול לית ביה משום אכיל' דלהכי אפקי רחמנא לאכילה בלשון בישול דכתיב לא תבשל ג"פ:

שאחרים אוכלין אות' פרש"י ז"ל א"ה אוכלין אותו שנתבשל כל צורכו ע"כ ומסתברא דכל צרכי' היינו כמאכל בן דרוסאי שדרך א"ה לאכול כן וה"מ לענין איסור תורה דאלו לדינ' דרבנן אפי צונן בצונן אסור.

ואפשר לסוחטו תנאי הוא דתני' וכו' א"ר נר' דברי ר"י בשלא ניער ולא כיסה מאי לא ניער אלימא לא ניער כלל למה נאסרה האחרת פרש"י מבלע בלעה ההיא חתיכה חלב מפלט לא פליט באחרת את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הי' ע"כ. ובתוס' פי הטעם כמו שאמרנו למעלה לפי שטתם דכל שאין בו רוטב אין הדבר הנאסר מפליט איסור שבלע חוץ ממנו ואינו מוליכו אלא למקום שהי' האיסור הולך מעצמו וכיון שאינ' פולט' מן האיסור שבלעה אינה אוסרת ואפי' למ"ד חתיכה עצמו נ"נ והביאו ראיה לדבריה דהא ר' יוחנן דאמר הכא אפשר לסוחטו אסור אמר לעיל בפ' גיד הנשה צלי שנצלה בו חלב כחוש שאינו מפעפע בקליפ' סגי ליה ואמאי והלא כדי קליפ' נעשה חד"א ויש בו טעם חלב שהוא אסור דאפי' חד בתרי לא בטיל ולמה אין הקליפה ההיא אוסרת את הסמוך לה וכן השני לשלישי עד שיאסור הכל אלא ודאי שאין מקום הקליפה פולט לחוץ שום דבר מן האיסור שבלע ואין האיסור עובר חוץ לקליפה ואין הנדון דומ' לראיה דבצלי הוא שאפשר לדון כן שהוא אינו פולט כלום אלא שנבלע וכיון שנבלע בכדי קליפ' שוב אינו עובר אבל בבשר שהוא בתוך הקדיר' שלעולם הוא פולט רוטב כמו שנר לעין האיך אפשר כי מה שפולטת החתיכה לא יהיה מעורב בין איסור והיתר ועוד כיון דסבירא לן הכא אפש' לסוחטו אסור והבשר עצמו חזר כנבילה גמור' אין כאן שום היתר וכל מה שפולט בשר וחלב גמור הוא: והנכון כמו שפי' רבינו הגדול ז"ל דהשתא בהאי שקלא וטרי' לא קמת לן דלר' יהוד' אפשר לסוחטו אסור והיינו מאי דבעינן לברורי והכי אמרי אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפליט לא פליט מן האיסור כדי לאסור אפי' אותה חתיכה שהי' מונחת עלי' וכ"ש אחרת כי אע"פ שאותה חתיכה שהיא מונחת עליה אין בה ס' מ"מ הכא איירי בשנוגעת זו החתיכ' השני' ברוטב וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדירה בתחלה וכיון דלא סבירא לן אפשר לסוחטו אסור. אין החתיכה הראשונה נידונית עם שאר החתיכות מין במינו ואע"פ שאין ברוטב ס' לבטלה: ואין דינה אלא כדין האיסור שבלעה וכל מה שפולטת כדין חלב הוא נידון:

ואלא לא ניער בתחלה אלא בסוף ולא כסה בתחלה אלא בסוף וכו' כלומר שלא ניער ולא כסה אלא לאחר שנתן החלב טעם בחתיכ' העליונה: כלומר כי אע"פ שנבלע בחתיכה העליונה איסור בתחלה קודם שניער ונאסרה הרי חזרה עכשיו ופלטה בנעור זה כל האיסור שבלעה ואפי היא עצמה חוזרת להתירה לפרש"י ז"ל ואין צריך לומר שאחרות מותרת לגמרי שהרי אין באיסור הנפלט כדי לאסור כל היכא סבר לן אפשר לסוחטו אסו' והיינו דמהדרי' קסב' ר' אפשר לסוחטו אסור הילכך בין שלא ניער כלל ובין שלא ניער בתחלה אלא בסוף דין שיאסרו כולם שהרי החתיכ' העליונה נאסרה מכיון שנתן בו טעם והיא אי אפש' שלא תחזור ותפלוט וכיון דאפשר לסחטו אסור כל מה שפולטת היא נבילה גמורה ואוסר כל השאר לר' יהודה מפני שהיא מינה כיון שאין בהרוטב ס' כדי לבטלו שאלו היה שם רוטב היינו אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטל':

דף קט עמוד א

ודברי חכמים בשניער וכיסה וכו ופירשנא שניער מתחלה ועד סוף ולפיכך מותר הכל ואפי' חתיכה העליונה ולא חיישי' שמא לא ניער יפה ולא כסה יפה ואמרי' מכלל דרבנן סברי דאפי' ניער בסוף ולא ניער בתחלה מותר: פי דכיון דקאמ' ר' נראין דבריהם בזה מכלל דאינהו אפי' בניער בסוף שרי. וא"כ היינו משום דסברי אפשר לסוחטו מותר: ודבר פשוט הוא בשמועתינו דלר' יהודא אין האיסור בשלא ניער בתחלה אלא משום דאית ליה תרתי לחומרא. חדא אפשר לסוחטו אסור: ואידך דמין במינו לא בטיל: וכל מאן דלית ליה חדא דר' יהודא מתיר בשאר חתיכות ואע"ג דמודה לר"י באידך: והשתא אמרי' דמאי דשרי רבנן לאו משום דפליגי עלי' במין במינו לא בטיל ומודו לי' באפשר לסוחטו אסור: אלא אדרבה מודי' לי' דמין במינו לא בטיל אלא דפליגי עליה באפשר לסוחטו דסביר' להו אפשר לסוחטו מותר והיינו דאמרי אפשר לסוחטו תנאי היא. ופריך עלי' רב אחא מדפתי לרבינא דממאי דמודו כולו במין במינו לא בטיל ופליגי באפשר לסוחטו דילמא איפכא הוא דלרבנן אפשר לסוחטו אסור כר"י ולא פליגי עלי אלא במאי דסבירא להו דמין במינו בטיל בס': וכ' רש"י ז"ל דבעיקר הדין טובא איכא בינייהו דאי אמרת טעמא דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר אפי' החתיכה העליונה חזרה להיות מותר' שכבר נסחט כל האיסור ממנה וחזרה להתירא: והאי עד שיתן טעם ברוטב דאמרי רבנן אטיפת חלב קאי. אבל אי אמרת דטעמ' דרבנן משום דמין במינו בטיל חתיכה ראשונה אסור לרבנן ולא פליגי אלא בסיפ' דמילת דר"י דאסר את השאר אפי' הן אלף מפני שהן מינה ובהא פליגי רבנן שאין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיתן טעם בכולו דאי לא הא בטילה בס' ולפי הפי' שכתבנו לעיל דאפי' תימ' אפשר לסוחטו מותר החתיכ' גופי' אסורה באכילה אין הפרש בעיקר דינם של רבנן בין הני תרי טעמי.

האי מאי אא"ב רבנן דהכ' כר"י סביר' ליה דמין במינו לא בטיל ובאפשר לסוחטו הוא דפליגי היינו דקאמר רבי נר' דברי ר"י בהא אלא א"ל בדאפשר לסוחטו לא פליגי דאסור והכא במין במינו פליגי האי נראין דברי ר"י ואין נראין דברי ר' יהודה מבעי' ליה. לפי פי' רש"י ז"ל נר' לפר. דאנן משמע לן כי כשבא לר' לומ' כי כר' לו דברי חכמים כשניער בתחלה. כך רצה לומ' כי מה שאמרו הם בשלא ניער בתחילה אנא בסוף נר' יפה בשניער בתחלה וע"כ בשניער בתחלה מתיר ר' אף החתיכה העליונה דהא לית ליה דר"י דאמר חיישי' שמא לא ניער יפה יפה וכיון שכן אף כשהתירו חכמים בשניער בסוף אפי' החתיכה הראשונה התירו והיינו דקאמר נר' דברי חכמים המתירן בשניער בתחלה כלומר נר' דבריהם שהתירו בשניער בסוף לדון כדבריה' בשניער בתחיל' ואין לעשות הדמיון הזה לדין בשניער בתחלה מה שאמרו חכמים בשלא ניער בתחלה אל כל היכא דאמרת דטעמ' דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ושרי אף באחרונה דאלו כשהטעם שלהם משום דמין במינו לא בטיל הרי הם אוסרים את החתיכה העליונה וכת שלא נתכוין להשמיענו כל זה אלא שבא להכריע דברי חכמים להתירא בשניער בתחלה א"כ למה תלה דבריו בדברי חכמים ור"י. כיון דרבנן ור"י פליגי בתרווייהו בין בשניער בסוף לנקוט חד מנייהו בלחוד ולימ' נר' לי דברי ר"י בזה ולא בזה א"כ נר' דברי חכמים בזה ולא בזה א"ו לפיכך תלה מקצת דבריו בר"י לאשמועינן חומרי של ר"י וכמו שר"י אוסר בשניער בתחלה כמו כן אוסר ר' בשלא ניער אלא בסוף והיינו לאסור אף האחרות ותלה מקצת דבריו בדברי חכמים לאשמועינן כי כמו שהוא מתיר הכל בשניער בתחלה כן חכמים מתירין הכל בשלא ניער אלא בסוף.

ורש"י ז"ל עשה תערובות אחרת בזה פי' כל היכא דאמרת דלרבנן אפשר לסוחטו אסור ולא שרי בשניער בסוף אלא משום דמין במינו בטיל ואסרו ליה לחתיכ' ראשונה מיה א"כ אף בשניער בתחלה סבי להו שתהא החתיכה ראשונה אסורה מיהת גזירה שמא לא ניער בתחל' יפה עד שנתנה הטפה טעם בחתיכה העליונה ונמצא שלא נר' לי לר' בשניער בתחל' לא דברי ר"י ולא דברי חכמים כי ר"י אוסר הכל וחכמים אוסרים החתיכה העליונה מיהת ואלו ר' מדתלי טעמא דהיתרא בשניער בתחלה מכלל דשרו בקמיית' משום דלא בלעה אלא על כרחין רבנן ס"ל כשניער בסוף שרו אף החתיכה העליונה והשת' כ"ש דשרו הכל בשניער בתפלה ולית להו שום גזירה וכשניער בתחלה הודה ר' לדבריהם ואמ' כמותם ממש שהכל מותר וזהו שבא רבי להשמיענו כשתלה היתירו בדברי חכמים שאם לא בא אלא ללמדנו דעתו דלא חיישי' שמא לא ניער יפה למה תלה דבריו בדברי חכמים לומ' נראין דברי ר"י בזה ואין נראין בזה: ואין זה טעם האחרון מחוור דמנ' לן דרבנן איתא להו גזירה דשמא לא ניער והטעם הראשון הוא המחוור לפי שיטתו ז"ל: ועוד יש לפ' פי' יפה דר"י בא להכריע ואסור בשלא ניער אלא לבסוף הא אכרע תלמוד' דסביר' ליה אפשר לסוחטו אסור וכיון דכן בזה מסתמ' להכריע כדברי ר"י: ובהא מפליג בין ניער ללא ניער וכאלו אמ' נר' דברי ר"י במאי דסבר אפשר לסוחטו אסור ונר' דברי חכמים במאי דלא חייש לגזירה: אבל אי ר"י ורבנן כולהו סביר' להו דאפשר לסוחטו אסור ובזה לא הכריע כלום לא היה לו לתפוס שניהם אלא שיאמר נר' דברי ר"י בזה ולא בזה או דברי חכמים בזה ולא בזה ותו לא מידי:

מתני' כחל קורעו ומוציא את חלבו ובו אמרי' כיצד אמר רבי יהודא קורעו שתי וערב וטחו בכותל: ופרש"י ז"ל התם דלהתיר בקדירה בפני עצמו מיירי דאלו לצלי בקריעה שתי וערב סגי ואפי' לכתחלה וכדר אליעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ולבשלו עם הבשר אפי' קריעת שתי וערב לא מהני ליה וכדקתני במתני' קורעו ומוציא את חלבו וכו': אבל ר"ת פי' דקורעו ומוציא את חלבו ומותר לבשלו אפי' עם הבשר והיינו דפסק ותני' הכ' דאלמא למשרי בכל אנפא קחני וכדקתני סיפ' גבי לב קורעו ומוציא את דמו שהוא מוכשר בכך לכל דבר וכן דעת הגאוני ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

לא קרעו אינו עובר עליו פי' עליו בגמ' בלישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בדיעבד לאחר בישולו אע"פ שלא קורעו ותני' כלישנ' קמא דרב. ולפום פשט' אע"פ שלא קרעו כלל קאמר: ומיהו דוקא כשבשלו בפ"ע דאלו כשבשלו עם הבשר ליכא מאן דשרי ליה בלא קריעה אפי' בדיעבד וכדאמרי' בפרקי' לע"ל כחל בס' דהיינו לכל הפחות היכ' דלא קרעי' שתי וערב ובשליה בהדי בשרא. וכדאי' ברוב' נוסחי דהתם: ולרב ללישנא קמא לא אתי רישא וסיפ' בחדא גוונא לפי' ר"ת אלא תנא מילי מילי קתני וריש' קתני דבק ריעה שתי וערב מתכשר לכל דבר: וסיפ' קתני שאם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כשבשלו בפני עצמו מיהת ופן דעת הגאונים ז"ל: ואף רש"י זכרונו לברכה כך פירש בשלא קרעהו כלל אלא שהוא סובר דסיפא מיירי בצלי וה"ק לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לצלי מיהת. אבל ללישנא בתרא דרב אילו עובר עליו ואסור לפי' מתני' בחדא גוונא וסיפא נמי בקדרה של בשר ולפיכ' אסור' והכי מתפרש' נמ' לר"נ כדבעי' למימר לקמן: ור"ת ז"ל פי' דכולה בקדרה של בשר ה"ק הכחל קורעו קריעה גמורה שתי וערב מותר לכתחלה אפי' עם הבשר לא קרעו קריעה גמורה אלא שקורעו שתי או ערב בלבד אינו עובר עליו ומפ' בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואפי' בקדרה של בשר דכיון שיצא מקצת חלבו לא גזרו בי חכמים כלל. והא דאמרי' לעיל כחל בס' בשלא קרעו כלל:

הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פי' רש"י ז"ל דבמס' כריתות פרישנ' דדוקא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה שיש בו כזית חייב עליו כרת אם לא קרעו אחר בשולו. והקשו עליו דהא אמרינן בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו. ואפשר שרבינו ז"ל סובר דההיא בדם קדשים דוקא. אבל בדם חולין אע"פ שבשלו עובר וכדאמרי' בגמ' גבי כבדא עלוי' בשרא דם דאורייתא. ובתו' פי' דדם שבשלו אפי' בחולין אינו עובר עליו וכי אמרי' בגמר' דם דאורייתא לומר שעיקר דם אסור מן התורה כשהוא חי ולפיכך החמירו בו במבושל: ובכריתות ה"ק לא שנו שאינו עובר עליו כלל ואפי' חי אלא בלב עוף. אבל בלב בהמה שיש בו כזית עובר עליו כשהוא חי מיהת. עוד כ' רש"י ז"ל דאפי' לב בהמה אין הבשר נאסר אם בשלה בלא קריעה אלא קורע לאחר בישולו ומותר שהלב חלק ואינו בולע. והכי אמרי' בפסחים שאני לב דשיע ע"כ פי' מדאמרי' התם אמר רבא האי מוליית' שרי בצלי אפי' בלא מליחה דכבולעו כך פולטו: ואמרי' לימא מסייע ליה דתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קורעו קורע לאחר בישולו ומותר. וקס"ד דבצלי דוקא קאמ' ומשום דכבולעו כך פולטו: ומהדרי שאני לב דשיע. כלומ' אפי' בקדרה לא מיתסר. ואומר ר"ת ז"ל דליכ' למסמך על ההיא דהא בדרך דחיי' איתמרא דלא לסיוע מינה לרבא וכיון דקיי"לן כרבא הדרי' כדמעיקרא ובצלי מיירי דומיא דויבשלו את הפסח משום דבכל בצלי לענין דם כבולעו כך פולטו והרמב"ן ז"ל קיים דברי רש"י ז"ל מדאמרי' התם להדי' שאני לב דשייע ולא אמרי' בלשון דילמא: אלמא פשיטא להו דהכין דינא. ואתי נמי מתני' כפשטא אף בשבשלו בקדירה ומיהו אף לפי' רש"י ז"ל דוקא שבשלו בפני עצמו שאם בשלו עם הבשר הרי נבלע דמו בבשר ונאסר הבשר כשאין שם ס' וחזר הכל כנבלה וחזר הלב ונאסר דאע"ג דשיע ולא בלע דם שמנונית בלע וכן פי' בתו': ורבי' הרמב"ן ז"ל פסק כפרש"י ז"ל:

דף קט עמוד ב

גמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר נר' מדברי רש"י ז"ל דדוקא בצלי קאמר שכן כתב ז"ל לקמן והלכות כחל למדנו לעיל דצלי בעי קריעה או שתי או ערב טחו בכותל עכ"ל וגם בכאן פי' אינו עובר עליו ומותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דמבלע ולא פי' אפי' איסורא ליכא ע"כ: דאלמא בצלי משמע ליה דמבלע ולא פי' דאלו בקדרה הא ודאי פי' וחזר ונבלע וכדפרש"י ז"ל גופא לקמן גבי הא דפריך תלמודא והא שבשלו קתני בדיעבד ופרש"י ז"ל והא ודאי דצלי הוא דאי בקדירה אמאי מותר הרי יצא הדם וחזר ונבלע ע"כ: מכל הדברי' האלו למדנו כדעת רבי' ז"ל שלא הותר בלא קריעה אפי' בדיעבד אלא בצלי. אבל בקדר' אפילו בשלו בפני עצמו אסו' בדיעבד ולדבריו הא דאמרי' לעיל כחל בס' אפי' כשבשלו בפני עצמה היא שבשלו עם התבשיל וכחל מן המנין לסייע לרוטב. וגרסת הספרים דהתם אומרים שאינו מעיקר הגמרא אלא לשון רב יהודה גאון ז"ל. מכל השמועה דכיון דמתני' ומתני' קתני בשלו סתם אפי' בקדירה משמע בסתם בשולו ולא דומיא דויבשלו את הפסח מדלא פשיט לה תלמודא כדפי' התם אלא ודאי דאפילו כשבשלו בקדרה בלא קריעה מותר לרב בדיעבד מיהת: וכן התירו כל הגאונים ז"ל: ואפי' בלא שום קריעה כלל כיון שבשלו בפני עצמו וגם ר"ת ז"ל כך אמר דבשלו בפני עצמו אע"פ שלא קרע כלל מותר: והוסיף עוד ואמר ז"ל דהכא אפי' בשלו עם הבשר קאמר מות' כשקרעו לשתי או ערב וכדפרישנא במשנתינו: ואין זה דעת הגאונים ז"ל אלא כל שקרעו שתי או ערב ובשלו עם הבשר אסור בס' וג' דעות בדבר ודברי הגאונים ז"ל עיקר. ולכ"ע לא התיר רב אפי' ללישנא קמא אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. ולפרש"י ז"ל אפי' לצלי בעי קריעה שתי או ערב לכתחילה אבל לפי' הגאונים דוקא לקדרה אבל לצלי אפי' לכתחילה לא בעי קריעה דכולי' שמעתי בקדרה.

מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. וא"ת לפרש"י ז"ל לוקמי' כשבשלו בקדרה דאסור בדיעבד ולפירוש הגאונים ז"ל נמי לוקמי' כשבשלו עם הבשר. וי"ל דהא ליתא דע"כ מימרא דרב ומתני' בחדא גוונא מיירי דהא רב על מתני' אמרה כדמוכח לישנא אלא דייקי' עליה מלישנא דמתני' למימר' דלישנ' דמתני' לא דייק כוותיה והכין אורחא דתלמוד' ולפי' ר"ת ז"ל אתי' שפיר דרב אפי' בשבשלו עם הבשר קאמר דמותר בדיעבד היכא שקרע קצת וא"ת ולדידי' לוקמיה בשלא קרע כלל וי"ל דהא ליכא למימר דא"כ פשיטא דאסור ומאי קמ"ל.

משום דבעי למתני סיפא הלב קורעו וכו' עד מיעבר הוא דלא עבר הא איסור' איכא פרש"י ז"ל איסור דאוריית' דחצי שיעור אסור מן התורה ולפי פרושינו שפרשנו במשנתינו דוקא כשהוא חי אבל במבושל ליכא אלא איסורא דרבנן ובשלא קורעו לאחר בישולו קאמרינן שאלו קרעו לאחר בישולו הרי הוא מותר כדתניא בסמוך קורעו אחר בישולו ומותר לפרש"י ז"ל אפי' בשלו בקדר' ומשום דלב שיעי ומיירי בשבשלו בפני עצמו שאלו בשלו עם הבשר הרי אוסר הוא את הבשר וחזר הבשר ואסרו בשמנונית וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרישא דברייתא איירי בשבשלו עם הבשר ואם כן לא הוי רישא וסיפא בחדא גוונא.

לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה ומשמע מהאי לישנא דהשתא ס"ד דקריעה הוא דלא בעי אבל אי עבדי לה מהני' אפי' לאתר בשולו וזה תימא חדא דכיון דנתבשל ויצא חלבו וחזר ונבלע היכי מהניא ליה קריע' וכבר קיבל הטע' ותו דאי קריע' מהני' ליה היכי ס"ד לומר דלא בעי ליה. וכי משום דעשה שלא כדין ובשלו בלא קריעה יהא נשכר לפוטרו מקריעה שהרי אין זה בדיעבד כיון דאפשר לקרוע כדמעיקר'. לכך יש לפרש ע"כ דה"ק לב הוא דבעי לקריעה משום דמהני' ליה אבל כחל לא בעי קריעה דכיון דלא מהניא קריעה לאחר בישול: אם אתה אוסרו לית ליה תקנתא לא אחמור רבנן לאסרו בדיעבד: ומיהו ק"ל מנא ליה למידק הכי אדרבה הוי לן למימר דכיון דקתני אינו עובר עליה מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא דהא ליכא לשנויי בברייתא כדקא משני מתני' דקתני אינו עובר עליו אגב סיפא: וי"ל דקס"ד כיון דכחל אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן אם איתא דאיכא איסורא בהא בדיעבד ה"ל למתני איסורא בהדי: ומדלא קתני הכי בהדי' ודאי אינו עובר עליו ומותר. והא דלא קתני בהדיא מותר לישנא דמתני' נקט:

דילמא לב הוא דסגי' ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה קריעה פי' רש"י ז"ל לב הוא דסגי' ליה בקריעה ואפי' בבישלו דקדרה משום דשיע אבל כחל לא סגי' ליה בקריעה לפי שהוא רך ונבלע בו החלב על ידי בישול לא סגיה ליה בקריעה דלאחר בישול ולהאי תירוצא בישול דקתני גבי כחל בקדרה הוא דמשמע לן שע"י בישול בקדרה הוא פורח וחוזר ונבלע בו דאילו בצלי אינו פור' וחוזר ונבלע כדפי' הוא ז"ל לעיל. וזה ודאי קשה דמאן דמפרש אינו עובר ומותר מפרש לה בצלי: ומאן דמפרש אינו עובר עליו ואסור מיירי בבישול וא"כ לא פליגי בעיקר דינא כלל: ויותר יש לפ' לפי שיטה זו דהשתא נמי בצלי מוקמי' ליה וסבירא לן דאפי' בצלי החלב פורש ונבלע: וכן בדין שלא אמרו שע"י צלי כבולעו כך פולטו אלא לענין דם בלבד ולא לענין חלב: כשם שלא אמרו כן לענין שמנונית דעלמא וכן פי' ר"ת ז"ל שאלו היה אסור בבישול כך היה בצלי מזה הטעם ונ' דבריו בזו. וא"ת ולדעת הגאונים ז"ל מאי שנא שאם בשלו עם בשר בלא קריעה אוסר מפני טעם החלב שנותן בבשר ואינו אוסר כשבשלו בפני עצמו שנ"ט בבשרו וי"ל דכיון דכחל אינה אלא מדרבנן לא גזרו אלא במפורש לבשר דעלמא שנראה כבשר וחלב אבל בעצמו שאינו כבשר גמור לא גזרו בדיעבד מיהת:

תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר פי' דאע"פ שלא קרע כלל וכן פרש"י ז"ל. וכן מוכח לקמן גבי עובדא דר"נ וילתא ולפרש"י ז"ל האי לישנא דקתני לשון צלי הוא כדכתיב ויבשלו את הפסח אבל לפי ר"ת ז"ל והגאוני' ז"ל מתני' כפשטא שבשלו בקדרה ומיירי כשבשלו בפני עצמו דהכי משמע לישנא דקתני בשלו בחלבו וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרב דשרי בשלא קרעו אפי' לקדרה של בשר מיירי וא"כ מאי תניא כוותיה דרב וי"ל משום דמימרא דרב מיירי בין עם הבשר ובין בלא בשר: ולישנא בתרא דרב איכא איסורא אפי' בלא בשר ולישנא קמא שרי אפי' עם הבשר וא"כ הא מתני' דשרי' מסייעי מיהת ללישנא קמא דרב בשבשלו בלא בשר א"נ דמתני' מיירי בלא שום קריעה ולהכי לא שרי אלא בשלו בפני עצמו וה"ה דשרי אפי' עם הבשר כשקרעו קצת:

כיצד קורעו. פי' רש"י ז"ל דאמתני' קאי דקתני האי לישנ' להכשירו לכל דברובה אבעי כיצד קורעו: ואמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל פי' ובזה שיהא מותר אפי' לקדרה של בשר ואף רש"י ז"ל סובר דהא לבשלו בקדרה מיירי אלא דמוקי ליה לבשלו בקדרה של בשר דאלו לצלי בקריעה כל דהו סגי ועם הבשר לית ליה שום תקנתא.

אמר ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול: מאי קמ"ל מתני' היא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה. זו גר' רש"י ז"ל ור"ת ז"ל: ופי' רש"י ז"ל לפי שיטתו קרע לכחל קודם שתצלנו ואנא איכול וקס"ד דקריעה שתי וערב קאמר: ולהכי פרכינן דמאי קמ"ל מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה אבל לצלי בקריעה כל דהו סגי' וה"ק קרע לי קצת ואנא איכול בצלי אבל בלא קריע' כלל אסור אפי' לצלי לכתחלה אבל בדיעבד מותר כלישנא קמא דרב: ור"ת ז"ל פי' קרע ליה ואנא איכול אפי' לקדרה. וקס"ד דקריעה גמורה קאמר ולהכי אמרי' מאי קמל"ן מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה עם הבשר אבל בשלו בפני עצמו בקריעה כל דהו סגי' ליה ומיהו אף בפני עצמו קריעה קצת או שתי או ערב בעי לכתחלה מיהת ובדיעבד מותר בלא שום קריעה כלישנא קמא דרב: ומיהו אומר ר"ת ז"ל דאפי' לצלי נמי קריעה קצת בעי לכתחלה דסבר מרן ז"ל דגבי כחל ליכא הפרשה בין צלי וקדרה כשהוא בפני עצמו דלגבי דם הוא דאיכא הפרשה בין צלי וקדרה משום דבולעו ובצלי כבולעו כך פולטו אבל בחלב ליכא למימר הכי ואף בצלי פורש ממנו חלבו וחזר ונבלע בו: אבל דעת הגאונים ז"ל דצלי לא בעי שום קריעה כי כל מה שפולט הולך רובא באש ואינו חוזר ונבלע ואע"פ שמיעט שחוזר ונבלע לא גזרו ביה וכולה שמעתן מיירי בבישול בקדרה והם גורסין כאן וכן הגירסא בכל הספרים שלנו הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב. א"נ לקדרה ומפרש לה דה"ק מאי קמ"ל מתני' היא ומהדרינן קמ"ל דלא בעי שתי וערב ואפי' לבשל עם הבשר ופליג אדרב יהודה א"נ דלא פליג עלי' אלא פרושי קא מפרש דאפי' לקדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב דאלו ממתני' ומדרב יהודה לא שמיע' ליה דהוה ס"ד דדינא לבשל בפני עצמן דוקא וקרע לי דאמר ר"א קריעה גמורה קאמר ולא דייק שפיר האי פירושא ויותר נר' לפר' אף לשיטה זו לפרש בדרך פירושים הראשונים וה"ק הא קמ"ל דלא בעי' שתי וערב לבשלו בפני עצמו א"נ קמ"ל דאפי' קדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב ולפרושי מתני' אתא.

זויקו לה כחלי פרש"י ז"ל שפודי לה כחל לצלותו בלא שום קריעה ופרכינן והא קתני מתני' קרעו דאלמא לית ליה תקנתא לשום דבר ואפי' לצלי אלא בקריעה ופרקי' לקדרה פי' דר"נ סבר דרישא דמתני' לבשלור בקדרה מיירי דכי נפק מיני' ה"ל חלב שחוט' ומיתסר מדרבנן וכי הדס ומבלע אסר ליה אבל לצלי לא בעי שום קריעה וכ' רש"י ז"ל ור"נ כלישנא בתרא דרב דמפרש סיפא דמתני' לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא פי' לפירושו דכיון דר"נ ס"ל דצלי לא בעי קריעה אפי' לכתחלה ס"ל דרישא דמתני' בקדרה מיירי וכיון דכן סיפא נמי בקדרה וא"כ ליכא למישרי אפי' בדיעבד דכל בקדר' חוזר החלב ונבלע בו ואסור כדפרש"י ז"ל בסמוך ובכולי' שמעתין משא"כ אליבא דרב דלדידי' כיון דסיפא בין בצלי בין בקדרה שפיר אפשר ליה למימר דרישא מיירי למיתן תקנתא בין לצלי בין לקדרה וסיפא קתני אינו שאם קרעו אינו עובר עליו ומות' בצלי מיהת אבל לאוקמי רישא בקדרה דוקא וסיפא בצלי דוקא הא לא אפשר אלא דאי לר"נ כי היכא דרישא בקדרה סיפא בקדרה ואינו עובר עליו ואסור ע"כ:

והא קתני שבשלו: פי' במתני' דלעיל דתני' כוותי' דרב קתני שבשלו משמע דוקא בדיעבד מותר בלא קריעה גמורה זו שיטת רש"י ז"ל ולדבריו ז"ל הא דר"נ פליגא אדרב ור"א דלדידהו לא שרי לכתחלה לצלות בלא קריעה ופוסק כר"א וכרב: וזה תימא למה לא פסק כר"נ שהוא בתרא ועביד בה עובדא ואולי רבי' ז"ל סובר דר"נ לא התיר אלא בקריעה קצת וכר"א אבל לא משמע כן מלשון הפירושים. ור"ת ז"ל פי' לפי שיטתו דהא דר"נ בקדרה הוא וקאמר זויקו לה כחלי שיבשלו לה בקדרה כחליה נפוחים כמו זיקים מלאים כלומר בלא קריעה שתי וערב: ולשון זויקו מלשון נפיחה כדאמרי' בעלמא הני אראמי זוקני וכן פי' בעל הערוך ז"ל ולאו בלא קריעה כלל אלא בלא קריעה שתי וערב. ואתיא כר"א דלעיל דשרי לקדרה בלא בשר בקריע' שתי או ערב ופרכי' והתנן קורעו דמשמע קריע' גמור' בשתי וערב וכדפריש רב יהודה ופריק דההיא לקדרה של בשר והא קתני שבשלו הא לכתחלה לא וההיא אפילו בקדרה בלא בשר מדקתני שבשלה בחלבו כלומר בחלבו בלא בשר ופרקינן דה"ה אפי' לכתחלה ולהאי פי' לא פליגי דר"נ אדר"א ואדרב כלל וקשה לפי שיטה זו כיון דר"נ בקדרה בלא בשר איירי ובקריעה כל דהו כדרבי אליעזר מאי שנא דאקשי ליה ממתני' ולא אקשי ליה הכי לר"א ותו מנא לן דכי קתני מתני' קורעו קריעת שתי וערב ואי משום דר"י דפריש הכי. הוי לן לפרשא. ותו מנא לן דר"נ אית ליה דרב יהודה. ותו היכא אידכר ר"נ שום קריעה דהא ודאי לישנא דזויקו לה כחלי בלא קריעה כלל משמע לפיכך הנכון דר"נ בלא שום קריעה בעולם שרי לבשלם בקדרה בלא בשר לכתחלה והיינו דפרכי' דהא קתני מתני' קורעו דמשמע לכתחלה קריעה בעי'. ומהדרי' דמתני' לקדירה של בשר ופרכי' והא קתני מתני' שבשלו הא לכתחלה לא ועל כורחין בקדרה בלא בשר היא מדשרי ליה בדיעבד וכדדייק נמי קצת לישני' כדפי' רבינו תם ז"ל:

ופרקי' דה"ה לכתחלה: ולר"נ סיפא דמתני דקתני לא קרעו אינו עובר עליו בקדרה של בשר איירי ואינו עובר עליו אבל איסורי איכא דאלו בקדרה בלא בשר אפי' לכתחלה נמי לא בעי' קריעה ואתי' כלישנא בתרא דרב אלא דלרב מיירי בקדרה בלא בשר דומיא דלישנ' קמא דמיירי בהכין על כרחין. ואפשר עוד לומר דתרי לישנא דרב לא פליגי אלא דלישנא קמא איירי בקדרה בלא בשר וללישנא בתרא איירי בקדרה של בשר וכסבר' דר"נ והא דאמרי' תני כלישנא קמא לאו דפליגי אלישנא בתרא אלא לומר דברייתא דתני כלישנא קמא מיהת דשרי בדיעבד בלא קריעה בקדרה בלא בשר. ואע"ג דר"א לא שרי לכתחלה אלא בקריעה פליגי אדר"נ. א"נ והוא הנכון דלא פליגי ודר"א לקדרה עם הבשר וקרע לי ואנא איכול אפי' עם הבשר קאמר וכלישנא דגרסת הגאונים ז"ל דגרסי בה א"נ לקדרה וכדפרישנא לעיל וזה יותר נכון לפי שיטה זו דלא לאוקמי פלוגתא בין אמוראי מדלא פרושי ליה בגמרא:

ומצינו למדים לפי שיטת רש"י ז"ל כי ג' חומרת יש בכחל דלעולם בעי קריעה לכתחלה ואפי' לצלי אלא דסגי' ליה בקריעה שתי או ערב כר"א ואם לא קרעו כלל וצלי מותר כלישנא קמא דרב. אבל אם בשלה בקדירה אפי' בלא בשר בלא קריעה שתי וערב אסור ובקדרה של בשר אפי' קורעו שתי וערב וטחו בכותל אסור אפי' בדיעבד ולפי' ר"ת ז"ל בין לצלי בין לקדרה בלא בשר בעינן קריעה כל דהו לכתחלה ואם לא קרע מותר: ולקדרה של בשר לית ליה תקנתא אפי' בדיעבד אלא בקריעה שתי וערב ובהא מתכשר אפי' לכתחלה. והגאונים ז"ל מקילין יותר לענין צלי דלא בעי שום קריעה מצריכין לכתחלה קריעה שתי וערב ואפי' לבשלו בפכי עצמו ושרי' ליה בהכין אפילו עם הבשר. ואם לא קרעו ובשלו בפני עצמו מותר ואם בשלו עם הבשר אסור עד דאיכא ס' וכך דעת הרמב"ם ז"ל. אלא שהוא סובר דאפי' לצלי בעי קריע' לכתחל' וכפשט' דמתני' דקתני הכחל קורעו דמשמע דלעולם לא סגיא ליה לכתחלה בלא קריעה ודלא כר"נ. ונכון יותר לפי סוגית ההלכה דהלכתא כר"נ דשרי בשולו באנפי נפשיה לכתחלה בלא שום קריעה ואצ"ל לצלותו. וכי קתני מתני' קורעו ומוציא את חלבו לקדרה של בשר קאמר ובדידה קתני סיפא שאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני שבשלו בדיעבד הא פריש לה ר"נ דאגב סיפא קתני הכא ולפי שיטה זו אין בכחל אלא שני דינין דבלא בשר מותר לעולם בלא שום קריעה ואפי' לכתחלה. ועם הבשר לא מתכשר אפילו בדיעבד אלא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל וכן ראיתי לרבינו הרב הלוי ז"ל עושה מעשה. אעפ"כ ראוי לחוש לחומרא לדברי הגאונים ז"ל שלא לבשלו לכתחלה בפ"ע אלא בקריעת שתי וערב ואין להחמיר בזה יותר שאין הסוגיא הולמת כלל פרש"י ז"ל.

דף קי עמוד א

גרסת הספרים והוא גרס' רש"י ז"ל איכא תנא דאתנייהו לרב כחל ולא גרסי' דאתנייהו רב כחל דא"כ היכי אמר רב יצחק אני לא שניתי לו כחל לא שניתי עמו מבעי' ליה אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי' אחויי' לר' יצחק בר אבדימי אע"ג דר' יצחק בר אבדימי היה. בימי רבא כדאמרי' התם אמר רבא אמר רב יצחק בר אבדימי אתי' הנה וכו' וכמה דורות היה בין רב לרבא פר"ת ז"ל דתרי ר' יצחק בר אבדימי הוה וחד הוה בימי רבא וחד הוה בימי רב כדאמרי' בפרק כירה אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כתל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א. אחויי' בני המקום לר' יצחק בן אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כחל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א אחוייה בני המקום לרבי יצחק בר אבדימי ואמרה לו זה שנאה לו. ואמר אני לא שניתי לו כחל לאיסורא כל עיקר ואפי' של מניקה ורב ששנה לכם בבבל בקעה מצא גדר בה גדר. ראה שהיה מזלזלים בבשר וחלב והחמיר עליהם: והר"ז הלוי ז"ל הקשהעל פי' זה דאי משום לישנא בתרא דרב בעי ליה היכא מהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר. דהא מסתמא לישנא דרב דלעיל דינא הוי ולא תקנתא וכדמוכח סוגיא דלעיל ולא אמריה דסוגין דלעיל כולה לאו כי האי לישנא. לכך היה הוא ז"ל וכן פי' בתוספות דר' אלעזר שמיעה ליה כי במקומו של רב לא היו אוכלין כחל כל עיקר ואפי' בקריעה שתי וערב וכדאמרי' בסמוך בסורא לא אכלי ועל זה היה תמה רב אלעזר דהא במתני' כולה משמע דשרי בקריעה מיהת אפי' לכתחלה ואמר לי רב יצחק אני לא שניתי לו שום כחל לאיסורא ואפי' של מניקה ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. רבי יוסא בר אבא מתני אנא כחל מניקה שניתי לו. ומתוך פלפולו של רב חייא שנה ליה כחל סתם פרש"י ז"ל אני כחל מניקה שניתי לו שיש בדדיה חלב כנוס הרבה. ומתוך פלפול של רב חייא שנה ליה כחל סתם והיה סבור שיבין רב דבריו שאינו אוסר אלא של מניקה ולא הבין ואסר אפי' בשאינה של מניקה עכ"ל. ולפי שיטתו שלרש"י ז"ל י"ל כי רבי אלעזר שמע לישנא בתרא דרב שהיה אוסר בלא קריעה כחל סתם ואפי' כחל שאינה של מניקה. והיה תמה דהא מתני קתני שבשלה בחלבה ומתני' נמי אינו משמע אלא בכחל של מניקה וע"ז אמר לו אני כחל של מניקה שניתי לו וכו' אבל לפי שיטת התוס' פי' אני כחל של מניקה שניתי לו לאסור אפי' בקריעה ודעתי על כחל של מניקה: ומתוך פלפולו סתם דבריו כסבור שיבין רב והוא לא הבין וסבר דאפי' כחל שאינה של מניקה היה אוסר ושהי' בא מכח שום תנא דפליג אמתני' ולכן אסר במקומו כל כחל אפי' בקריעה וטעה בהוראתו. ואנן דאכלינן כחלי סמי' אלישנא קמא דמתני רב כהנא. ואסוגין דלעיל דכולהו מסתמא בכחל של מניקה שריה וכפשטיהו דמתני ומתנית' דשרו לה גם על ר"נ דאמר זויקו לה כחלי. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק דאתייה לקמייהו תבשילא דכחלי ואכלו רב יצחק ורבין דלא אכיל קרי ליה אביי רבין תיכלא. והתם בשל מניקה הוי מדלא אכיל מיניה רבין וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקיט ליה לכחלי ואכיל להו ואפי' של מניקה. וכן פי' בתוס'. ולכאורה היה נראה דכחל שאינה של מניקה שרי בלא קריעה כדאמר רב יצחק בר אבדימי ולא אשכחן דפליג עליה ובתוספות נמי הכי קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ואע"פ שבמשנה ובדברי אמוראים שנו כחל סתם. י"ל כי מתוך פלפולם שנו כן כמו ששנה רב חייא וכן התירו מקצת הפוסקים ז"ל.

והגאונים והרמב"ם ז"ל לא חלקו בין כחל לכחל וסמכו על סתם משנתינו וכולהו אמוראי שהזכירו כחל סתם ולא חלקו בדבר ומיהו כחל של גדיים קטנים שאין דרך להיות בהם חלב אין להחמיר בה ובקריעה כל דהו סגי אפי עם הבשר ואם פשעו ונתנוה בקדרה של בשר בלא קריעה אין אוסרים אותה דלא שכיח בהו חלבא וכי שכיח נמי מיעוטיה הוא ולא סגיא דלא בטיל בס' והא פשיטא דאפילו בכחל של מניקה לא אסרו אלא שלא לבטלה אלא עם הבשר ממש וכדאמרן אבל מותר לבשלה בכל כלי בשר ואפי' הן בני יומן שלא גזרו בה על פליטת כלים והא חזינן לקמן דטוי כחלא ובשרא בשפוד אחד ולא חששו אלא שמא יהיה נוטף מן הכחל על הבשר או מן הבשר על הכחל אבל משום שפוד עצמו לא חששו ואע"ג דכלי מתכות שתשמישו ע"י האור חם מקצתו חם כולו ואפי' היה חדש היה ראויה לחוש שבולעו כאן ופולטו כאן אלא ודאי שלא גזרו לענין כחל בפליטת כלים ואוכלין אותו בכלי בשר ומבשלין אותו בקדרה וחותכין אותו בסכין שחותכין בו בשר ואין חוששין ואצ"ל שאין להקפיד בו לאכלו באפיקורן עם הבשר או עם הגבינה: ומיהו נראה שאין לבשלו בקדרה חולבת דהא עיקר הכחל בשר גמור הוא דאורייתא וכדפרישית בפרק גיד הנשה ובהא סליקא לה שפיר שמעתא דכחל בס"ד.

דף קי עמוד ב

אמר ליה אביי לרב ספרא וכו' כבד' מה אתון ביה: פי' ר"ת ז"ל דבלא מליחה קא מבעי' ליה אם מותר לבשלו בקדרה. דאלו לבתר מליחה ושהיה במלח כדין כל בשר פשיטא דמותר לבשלו אפי' בקדרה של בשר שאפי' היה דמו אסור מן התורה הרי כל דמו הראוי לצאת בקדרה יוצא במליחה ותדע שהרי נהגו העולם לבשלו בקדרה אחר צליה וכיון דכן הוא הדין דשרי אחר מליחה שהכל שיעור אחד שכן פי' בעל ה"ג ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי ומה שפולט ע"י צלי פולט בשיעור מליחה כשיעור צלי אלא ודאי בלא מליחה מבעי ליה לאביי אם מותר לבשלו בקדרה וקא מבעי' ליה אם דמו אסור לאחר שפי' אם לאו ומדאוריית' לא מבעיה ליה דודאי שרי דהא אמרינן לעיל אסר לן דמא שרא כבדא משמע דשריה לגמרי ואף לאחר שפי' שאלו היה נאסר כשפי' היה נאסר כשלא פי': דמאי שנא דהא כשלא פי' כמו שפי' דמיא: וכולי דם פירוש וכאלו עומד בעיני' הלכך אף ע"ג דדם האיברים לאחר שפי' אסור מן התורה בלא תעשה הכי שרי מדאורייתא ותדע דהתם בכריתות בברייתא דקתני דם הטחול ודם הכשליות ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בלא תעשה לא קתני דם הכבד: אלוא הכי מדרבנן קא מבעי' ליה אם אסרו דמו לאחר שפי' גזירה משום דם דעלמא והא ודאי פשיטא לן דאסרוה רבנן כשפי' והוא עומד בעיני' דלא גרע מדם מהלכי שתים דגזרו ביה רבנן כשפי' מפני מראית העין. אבל קא מבעי לן כשפי' ואינו עומד בעין אלא שחזר ונתערב בעצמו של כבד או בבשר דעלמא. דאפשר דלא גזרו ביה רבנן וה"ל כדם מהלכי שתים שאמרו חכמים דם שבין השיניי' מוצאו ושעל הככר גוררו. וכיון שכן מותר לבשלו בקדרה של בשר בלא מליחה ואפי' מצות פרוש אין בו. או דלמא אסור לבשל מדרבנן ואפי' בפני עצמו כל זמן שלא נמלח מפני שדמו חוזר ונבלע ואסרוה חכמים לאחר שפי' ואעפ"י שאינו עומד בעין הא במליחה פשיטא דשרי וא"ת ולהאי פרושא מאי ראי' מביא רבי זריק' לשאלתו של אביי מדרבי אמי דשלקי ליה ואכיל דדילמא במליחה הוי: וי"ל דלגרסת רש"י ז"ל דגריס אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכיל ופי' ז"ל כי ר' זריקא היה מעיד אני בשלתי לו הכבד לרבי אמי ואכלו יבא בטוב דכיון דאיהו גופיה מסהיד עליה הא ודאי על שאלתו של רב ספרא היה מעיד שהיה מבשלו לו בלא מליחה כפי מה ששאל רב ספרא. ואף לנסחי' דגרסי' שלקו ליה ואכיל. י"ל דפוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה דודאי כפי שחלתו של רב ספרא בא להעיד שיודע דבלא מליחה הוי שלקי ליה דאלו במליחה לא בעי מיניה מידי:

ובתוס' הקשו על פי' זה מאי ראיה הביאו מדר"י בריה דרבי שמעון בן פזי דקריבו ליה קני בקופי' כלומר עם כל המחובר לו דהיינו הריאה והלב והכבד. דהתם על כרחין במליחה הוי דלא סגי ללב ולריאה בלא מליחה שדמן אסור מן התורה כשפורש בלא תעשה ומשום דם האיברים. ומסתמא כיון שהיה הכל מחובר הכל נמלח ביחד כי האיך היו מולחין הלב והריאה ולא היו נותנין מלח בכבד. ויש מתרצין דאה"נ כי הרבה דברים היו עושין משונין להראות הלכה לתלמידים ולכך כשהיו מולחין הריאה והלב עם הכבד ביחד לא היו נותנין מלח בכבד להורות הלכה לתלמידים והני גברא דמסהדי דאתויי לחמיה דרב יהודא ואכיל בקיאין היו בדבר והם הכירו בו שלא היה הכבד נמלח. ותלמודא פרי' דלמא פי קנה חוץ לקדריה הוי או דחלטוה מעיקרא:

ועוד תירצו דאפילו תימא שעל ידי שמלחו הלב והריאה לא סגיא שלא מלחו אף הכבד שהיה מחובר להם אין בכך כלום דהא ודאי אם תמצא לומר דדם הכבד שפי' לחוד אסור ולא מישתרי אלא במליחה לא סגיא ליה אלא בחתיכה ומליחה כבשרא דאסמוק וכדאמרינן לקמן אלא היכי ועביד אמר אמר להו חתוכה ומלחה והם ראו כי הכבד הזה לא היה חתוך א"כ היא הנותנת דמותר לבשלו בקדירה בלא מליחה. ועוד הקשו על פי' זה דהא אמרינן לקמן חלב שחוטה דרבנן דם דאורייתא ואלו לפי' ר"ת ז"ל ליכא למ"ד דדם הכבד אסור מן התורה. וכ"ת דשם דם קאמרי לומר שהחמירו בדם הכבד מפני שיש עיקר לאיסור דם מן התורה. חלב שחוטה נמי הרי יש לך עיקר מן התורה בחלב חי דכיון דחיישינן להחמיר מפני הרואין בדם הכבד אטו דם דעלמא ניחוש נמי בחלב שחוטה אטו חלב דעלמא דמאי' שנא ולפיכך פי' דודאי פשיטא ליה לאביי שדם הכבד אסור מן התור' כשפי' דלא גרע מדם האיברים שהוא בלא תעשה והא דאמרינן לעיל אסר דמא שרא כבדא לפי שהותר הכבד עצמו ואפילו במליחה שהרי כולו דם קרוש ושריא רחמנא וכדפרש"י ז"ל לעיל והיה ראוי ליאסר דכעומד בעין דמיא אלא שחידש בו הכתוב להתירו כל זמן שלא פי' בלבד. ואביי פשיטא ליה דבלא מליחה אסור לבשלו בקדרה של בשר אלא דמבעי' ליה אם יהא מותר ע"י מליחה או דילמא דלא סגי' ליה במליחה לפי שכולו מלא דם וכל זמן שהוא בקדירה פולט דם ואין לו תקנה אלא בחלוטה גמורה שצומת לכל דמו או בצלי דכבולעו כך פולטו ולא אמרו דמליחה כשיעור צלי דינא כצלי אלא בבשר דעלמא שע"י כן יוציא כל הדם הראוי לצאת בקדירה עד שתרתיח ותחלט. אבל בדם לא התירו וזה שהביאו ראיה מרבי אמי דשלקי ליה ואכלי דאלמא במליחה מיהת שרי וכן דרב יהודה קריבא ליה קניא בקופי' אלמא יש לו תיקון לבשלו בקדירה במליחה מיהת. וא"ת מ"מ מאי ראיה מביא מדתנן הכבד אוסרת דדלמא ההיא בלא מליחה. וי"ל דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל אלא ודאי הא קמ"ל שאפילו במליחה אוסרת וה"ק הכבד אוסרת לעולם ואפי' במליחה ואינה נאסרת לעולם אפי' בלא מליחה מפני שפולטת תמיד ואינה בולעת שום דם והא דלא קתני בברייתא דכריתות דם הכבד בהדי אידך משום דדם הכבד פשיט' לו טפי. כך יש לפרש לפי שיטה זו:

ומיהו פשטא דשמעתתי' כפר"ת ז"ל מסתברא דלאביי בלא מליחה נמי מבעיי' ליה. דאפשד דדם הכבד אף לאחר שפי' מותר אפילו מדרבנן כל זמן שאינו עומד בעין. ולפשטא דברייתא דכריתות.

ומיהו מאי דכתב רבינו ז"ל דפשיטא ליה לאביי דמדאורייתא שרי ופשיטא ליה נמי דבמליחה מישתרי ואפי' היה דמו אסור כשפירש. נראה להוסיף על פירושו דודאי הא בכלל בעיין דאביי וכולה בעיין תליא אם דם הכבד אסור כשפי' אם לאו ואת"ל שהוא אסור מדאורייתא או מדרבנן פשיט' ליה דלית ליה תקנתא במליחה אלא בפליטה או בפי קנה חוץ לקדירה ואפי' חתיכה ומליחה נמי לא סגיא ליה כי לעולם פולט והולך בקדירה מפני רוב דמו שהרי כולו דם. ואע"ג דלקמן אמרינן אלא היכי ניעבד ואמר להו קרעוה שתי וערב ומלחוה. כבר פי' רש"י ז"ל דההיא לצלי א"נ דהתם למידות חסידות בעלמא הוא דמסבר סבירא ליה שהכבד אינה נאסרת. ותדע דכי חזא לסמפונא דמלא דלא אסרי' להו אלא דאמר להו אמאי תעבדו הכי. הא למאן דסבר שהכבד נאסרת לא מהני ליה קריעה ומליחה. אא"כ אתה דוחק לפרש דכיון דאמרינן דקריבא ליה קניא בקופי' שיש בבלל הלשון שהיה הכבד שלם ולפי פרוש' אין צריך לדוחק זה. וכולי שמעתא אתיא שפיר כפשטא דא"ל רב זריקא ר' אמי שקליה ליה ואכל דאלמא דמו מותר שאלו היה דמו אסור היה אסור בשליקה ואפי' בחתיכה ומליחה וכי אייתי' ליה מדתנן הכבד אוסרת לא אשכח תשובה אלא לאוקמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית ואמאי לא קאמר דדילמא התם בשנמלח בלא קריע' ושתי וערב א"ו קים ליה דאי מיתסר לגמרי מיתסר ואי מישתרי לגמרי ואפי' בלא שום מליחה ושום תיקון. והיינו דקא' דילמא בכבדא דאיסורא אבל כבדא דהיתרא אינה אוסרת לעולם כי דמו מותר לאחר שפי' ונבלע. והא דאמרינן לקמן דם דאורייתא אמסקנא איתמר דסביר להו לכל בני אמוראי שהכבד אוסרת משום דם כתשוטא דמתני' וקים ליה דאסורא דאורייתא הוא. דאי הוי שרי מדאורייתא לא הוי אסרו ליה רבנן אבל אביי ספוקי מספקא ליה אם הוא אסור אפי' מדאורייתא אם היא מותר ואפילו מדרבנן. וכפי' הזה נראה מלשונו של רש"י ז"ל שכתב כבדא מאי אתם נוהגים בה מותר לבשל בקדירה או אסור הוא מפני שפולט דם ואעפ"י שכולי דם אפ"ה לאחר שפי ויצא הרי הוא דם ואסור עכ"ל. והנראה מן הלשון הזה דכולה בעי' דאביי בהא תליא בלחוד אם דם הכבד מותר לאתר שפירש או אם הוא אסור. ואם הוא מותר מותר לגמרי בלא מליתה ואם הוא אסור הרי הוא אסור לגמרי מפני שפולט דם. וכן פי' לקמן כי קא מיבעי' ליה למיסר חברתה קא מיבעי' ליה אי אסרה לאחריתי דאיכא למימר דהיתרא הוא דהא עיקרו דם וכל זמן שלא פי' פשיטא ליה דמומר וכשפי' הוא דמבעי' ליה עכ"ל. ומיהו לענין פסק הא קיי"ל דדם הכבד לאחר שפי' אסור וכדפשטי' דמתניתן דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת משום דם קאמר והכין סברא דכולהו אמוראי דשמעתין אלא דקא מיפלגי אם היא נאסרת ובפלוגתא דתנאי ובהא מיסתבר דהלכתא כמ"ד נאסרת וכרב יוחנן בן נורי דהא אביי הכי אמר לה להדיא למיסר נפשיה לא קא מבעי' ליה וכן מרב אמי דשלקי ליה ואכיל ורב נחמן דעביד עובדא ואמר גמו ליה לשבא וכן בבי רבא ורב נחמן דאייתי ליה מלי' סמפונא דמא. והא דרב נחמן ורב הונא חלטי ליה ואכל ההוא על כרחין למיכל בקדירה של בשר דהא רב נחמן אינה נאסרת סביר ליה ומיהו כיון דקיי"ל שדמו של כבד אסור לאחר שפירוש נהי דהיא גופה אינה נאסרת לפי שפולטה ואינה בולעת הקדירה שנתבשלה שם אסורה מפני שבלעה דם כך שורת הדין לפי השמועה.

אבל הגאונים ז"ל אמרו דשדרו ממתיבתא דלא למיכל כבדא שלוקה ואפי' בחליטה דהא לא בקיאינן בה. וחומר הוא שהחמירו בדבר שמא יבואו לאכלו עם הבשר אחר חתיכה ומליחה או שיבואו להשתמש בקדירה בנתבשלה בה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בצלי בלבד ואי בעי בקדירה דליטווי ליה מעיקרא. וכן נהגו. ולצלי כבר כתב רש"י ז"ל דבעי קריע' ומליחה כדפירוש לקמן וחמור ממיזרקי דלא בעי חתיכ' ומליחה כדמוכח בפרקי' דלעיל. אבל בתו' פרשו דההיא לקדירה הוי דאלו לצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני ואם פי' הרי הוא נפלט באור וכן עיקר. והא דאמרינן קריעה שתי וערב וחתוכי לתחת ה"ק קרעי' שתי וערב בשעת מליחה וחתוכי' לתחת כדי שיצא הדם ויהא מותר לבשלו.

הא דאמר רב ספרא לאביי מ"ש מוסר נפשי' וכו' תמיהא מילתא היכי לא אמר ליה רב ספרא הכי מעיקרא כדאמר ליה כי סלקת להתם בעי מינייהו ולימא ליה מאי קא מיבעי' לך דהא מתני' שהרי משנה מפורשת היא בזרעים וכדפרש"י ז"ל ובכל התלמוד משמע כי בקיאים היו במשניות ודקאמר בארבע לא מצינו זהו בברייתות שהוא התלמוד שלהם. וי"ל דמעיקרא סבר רב ספרא דלמיסר נפשיה קא מיבעי' ליה משום דפליג בה תנאי ולא הוי ידע הלכתא כמאן והשתא דאמר ליה דלמיסר נפשיה לא קא מיבעי' ליה א"ל דאי הא פשיטא ליה דהוי פלוגתא דתנאי מאי קא מבעי' ליה למיסר חברתא דהא לכ"ע תנינן שהכבד אוסרת וא"ת ואמאי לא פשטא בעיין מדרב הונא ורב נחמן דחלטי ליה דאלמא הכבד אוסרת את הבשר מיהת. וי"ל דדילמא אינהו נמי מספקא להא והוי עבדי חליטה לחומרא.

דדלמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית פרש"י ז"ל בכבדא דאיסורא כגוו טריפה ומשום שמנונית קאמר שאוסרת את המתבשל עמו לפי שבלע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא וכששלק עם הטריפ' לפי שטרודה היא לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום ע"כ. ולפ"ז א"ל אע"ג דאמרינן בעלמא גבי מליחת דם דהיכי דאמרינן מידי דטרידי לפלוט לא בלעה דהיינו דלא בלע דם. אבל שמנונית בלעה שאני הכא שהיא פולטת דם בשפע והיא טרודה מלבלוע כלום. וזה בודאי תימא גדול האיך יעלה על דעת לומר כן שתהא כבר שלוקה בשול גדול בקדרה ולא תבלע כלום ועוד החוש והמעשה בכל יום יכחיש דברי אביי שהכבד המתבשלת עם הבשר מקבלת טעם השמנונית. ולא עוד אלא דא"כ לר"י בן נורי דקתני אינה נאסרת אפי' לכתחלה שרי ליה וכדמוכח לקמן דר"נ וא"כ לפי דברי אביי מותר לבשל אפי' בקדרה של איסור וזה אינו במשמע ועוד דלפי דברי אביי אמאי איצטרך תנא למיתני שהכבד אוסרת דהא לכבד חברתה דהיתרא אינה נאסרת דההיא לא בלע כלום ואם לומר שהאוסר' את הבשר ואת התבשיל דהיתרא פשיטא ופשיטא וליכא למימר דאיידי דבעי למיתני אינה נאסרת תני אוסרת ועוד דהא לרב ספרא הא דקתני אינה נאסרת למיסר נפשיה משום דם משמע ליה מדאמר ליה מ"ש מיסר נפשיה דלא תיבעי' לך דתנן הכבד אינה נאסרת וא"כ אמאי אמרי' דנאדי אביי בהא ופריש משום שמנונית דאיסור' דהא בהא לא הוי קשיא ליה ולא מידי ובמיס' חברת' הוא דאקשי ליה רב ספרא אמאי מבעי' ליה כיון דתנא בהדיא הכבד אוסרת ובהא בלחוד איצטריך אביי לשנויי דדילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית ולמה ליה לפרושי באינה נאסרת כלום עד דלימא מילתא כזו דחמיר כולי האי דא פי' משום שמנונית דאיסורא אינה נאסרת לכך הנכון לפרש דאביי ה"ק דהא דקתני הכבד אוסרת התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית. וה"ק שהכבד של טרפה אוסרת לחברתה דהיתרא דאע"ג דחברת' לא בלעה דמא איסורא בלע ואינה נאסרת משום דם דנפשה לפי שפולטת ואינה בולעת ומילי מילי קתני רישא בכבדא דאיסורא וסיפא בכבדא דהיתרא וקמ"ל שאם נתבשלו ביחד דוקא חברתה דאיסורא אוסרה משום שמנונית הא לאו הכי לא הוי מיתסרא משום דם דנפשה:

דף קיא עמוד א

קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכיל פי' דסבירא ליה שהכבד נאסרת והכיר בו שלא היה חלוט ולא הוציאו פיו חוץ לקדרה ולפי' ר"ת ז"ל הכיר בה שלא היה מליח: ולפי' דידן אפי' היה מליח לא מהני:

גר' רש"י ז"ל אמרו ליה לרב נחמן בר בי רב דלגיו לא אכיל אמר ליה אגמו ליה לשבא יש גרס' אמרו רבינא ורב בר שבא הוא שאמ' כן על רבינא שהיה שם בחדר הבית ולא נהירא.

כתנאי ה"ג וכן גר' רש"י ז"ל ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומ' מתובלת אוסרת ונאסרת. ולא גרסי' שליקה אוסרת ואינה נאסרת דא"כ לא פליגי תנאי אלא במתובלת ואנן על פלוגתא דשליקא מייתי לה אלא ודאי הגרסא שאמרנו עיקר ובמתובלת כ"ע לא פליגי והיינו דקאמ' כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת כך שלוקה אוסרת ונאסרת ולהכי פלגינהו בתרתי ושליקה זו היינו שמבושלת הרבה כדפי' רש"י ז"ל ואע"פ שיש במקומו' בתלמוד שהשליקה פחות מן המבושל לשון משותף וכדפריש' בנדרים בס"ד:

אכל טחלא שומנא בעלמא פרש"י ז"ל אין בו דם ואפ' לקדר' שרי ע"כ והלשון נראה שאין בו דם כלל ומותר לקדר' בלא מליחה ולא דק בה מרן ז"ל דהא קתני ליה בברייתא דכריתות עם דם האיברי' שהוא בלא תעשה וה"פ וה"מ דבעי קריעה וחתיכה בכבדא אבל טחלא לא בעי' קריע' וחתיכה בשעת מליחה שאינו אלא כשאר דם האיברי' והא דנפיק מיניה בתר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ושמואל עבדי ליה ביום הקזה תבשילא דטחלי כשהוא שלם בלא קריעה להחזיק דמא וכן פירשו בתו'.

דם דאורייתא פ' דם של כבד עצמו ואף ע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדאי במנחות. יש אומרים דההיא בדם קדשים ולא נהירא אלא הכי קאמ' עיק' דם הכבד דאורייתא בשלא בשלו מיהת:

דף קיא עמוד ב

אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. כך הגרסא במקצת ספרים. ויש גורסין אסו' לחתוך בה והיא גרסת רש"י ז"ל והכל יוצא לדרך אחד. ונר' מדברי רש"י ז"ל דהגעלה בעי שכן כתב ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט ע"כ וכן כתב ר"ז הלוי ז"ל וזה לשונו מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בו רותח דומי' דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע"כ. וגם רבי' הרמב"ן ז"ל כתב מדקא אמרי' אסו' סתם משמע עד שיכשירנו הכש' גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון וש"מ איתי' ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח ואמרינן שמואל לטעמי' מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאתמ' אסו' סתם משום שהוא רותח ע"כ ולפי זה נראה דליתא להא דשמואל דהא קיי"ל בפ"ק גבי סכין טריפה כמאן דאמ' בצונן ולא אמרינן בית השחיטה רותח. וכן נראה משמעתינו שהביאו סתם בלא שום פלוגתא ולא אמרו דפליג מההיא דהתם וי"ל דהתם בשוחט את הטרפה אע"ג דבית השחיטה רותח ונבלע בסכין דם וגם שמנונית דאיסורא מ"מ די לה בהדחה בצונן לגבי שחיטה כשירה לפי שאין בית השחיטה מפליט מ"מ איסור הבלוע בה לפי שהוא טרוד לפלוט דם ואיידי דטריד לפלוט דם דידי' לא מצי מפליט למבלע בליעה דסכין: אבל בכאן שבא לאכול בה רותח דעלמא הא ודאי אותה רותח מפליט בליעות הסכין שחוז' ובולעו. ומה שאמרו שם בשוחט בסכין של גוי שהוא קולף דאלמא בית השחיטה בולעת איסור שבסכין. ההיא כבר פרישנא שם דמיירי בשיש טיחת שומן על פני הסכין הא כל שהוא מודחת יפה בצונן מותר לשחוט בה. א"נ דשאני סכין של גוי דבלע איסורא טובא בפעמים רבים והוא שבע מאוד מאיסור ויש כח בבית השחיטה להפליטו מה שאין כן בסכין ששחט בו טרפה או כשירה שאינו בולע כ"כ מחמת בית השחיטה שלא היה תשמישו כל כך וגם שלא היה רותח גמו' ומיהו נראה שאם חתך בדיעבד אפילו רותח בסכין ששחט בה או בסכין של נכרי דיו בקליפה דכל רותח שניטל מעל גבי האור דיו בקליפה כמו שאמרו בפסח שני גבי צונן לתוך חם וחם לתוך צונן וכן דעת רבי' ז"ל בזה.

צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי' לה לא בעי הדחה כך גרס' במקצ' הספרים ולפי גרס' זו אסכין קאי להכשירו לחתוך בה צונן וסתם הדחה בצונן משמע ואיכא למידק שהרי לפירש"י ז"ל ושאר רבותי שכתבנו למעלה. רישא בסכין מודחת מיירי ומשום איסור הבלוע בה אסרוהו וכיון דכן לגבי צונן מאי הדחה בעי דהא כל שהוא צונן אינו מפליט כלום. ויש שאמרו שהצונן אינו מפליט דבר הבלוע' הרבה אבל מה שהוא קרוב לחוץ שבלוע מפני הכלי כי חתיך בי' אגב דוחק' דסכינא מפליט ליה אפי' הצונן. ולפיכך צריך הדחה בצונן יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת. ומה שאמרו לקמן גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמשמע דצונן מות' לאכול בה. משום דהתם ליכא דוחקא לכמפליט ממנו כולם ודוחקא דסכינא וכיון דכן אפי' הדחה לא בעי לצונן. ומם שאמרו לעיל בפרקין דצונן וצונן הדחה בעי התם בנוגע בגופו של איסור שהוא בעין. ויש שהפריזו במדה זו דאפי' קערה בעלמא אע"פ שאין איסור על פניה צריכה הדחה יפה לצונן כי כיון שנירתחה בתחלה לעולם היא רותחת בפנים קצת. וצריכה הדחה כעין סכין זה. וזה דעת הראב"ד ז"ל. ויש שהפריזו עוד להצריכ' הדחה בחמין קצת מן הטעם זה ומורי הרב ז"ל אומ' שכל אלו דברים אינם של טעם כלל שאין לך צונן בעולם שיפלוט כלום לא בדוחקא דסכינא ולא בכיוצא בו. והא דאמרי' הכא דבעי הדחה לצונן היינו משום דסתם סכין אף ע"פ שמקנחין אותו יפה לעולם יש שם שיורי שומן או דם מודבקין ולמעוטי דלא סגי לן בקינוח אמרו כאן דבעי הדחה בצונן יפה יפה. ואמרינן לה דלא בעי הדחה ובקנוח סגי כיון שאין על פניה שומן אלא דם. ויש גורסי' בעיני הדחה ולא בעי' הדחה. כלומר שאותו צונן שחתך בו בעי הדחה והוא מן הטעמים שכתבנו לאידך גרסי' ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש דהא דקתני ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה ובשיש דם יבש על פניו בסתם דאלו בהדחה בצונן אפי' רותח גמור חותכין ואוכלין בה דבית השחיטה צונן הוא ואינו מבליע כלום בסכין כדאמרינן גבי סכין ששחט בה טריפה והיינו דאמרינן דלצונן אמרי' לא בעי הדחה: דאע"ג דאיכא טיחת דם על פניו. ובעלמא אמרינן דצונן וצונן הדחה בעי זהו לגבי שמנונית דאיסורא. אבל לגבי דם שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. והכא ע"כ בסכין שאין בו אלא דם יבש מיירי דאילו בלח ליכא למ"ד דלא בעי הדחה ולכן לא הוצרך לפרש: והפי' הזה הוא נכון בטעם אלא שלא פי' כן רבותי המפרשים ז"ל כמו שכתבתי לעיל: גם לשון אסור לאכול בה רותח אינו נראה כן כדמוכח סוגיין: ועוד שכיון שיש לו תקנה בהדחה היכי קאמר אסור סתם. דאלו בלא הדחה פשיטא דאסור כיון שיש איסור על פניו. ואין לנו אלא כפי' ראשון שפירשו רבותי' ז"ל וכן פירשו בתו' וגם הרמב"ם ז"ל:

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. פי' בלא הגעל' ומטעם דמפרש ואזיל דמליח הרי הוא כרותח ובלעה הקערה דם במליחה ומפלטי' ליה ברותח זה ו"א דהא אפי' כשהיתה הקערה מנוקבת כדין כלי שמולחין בה. שאע"פ שהיא מנוקבת לא סגי ליה שלא תבלע מן השיורין ע"י שפע הדם היוצא במליחה וכן דעת הראב"ד ז"ל. וגם כן פי' רבינו הרמב"ן ז"ל: ומה שמולחין בכלי מנוקב פעם אחר פעם בלא הכשר ואף ע"ג דמליח כרותח שאני התם שהבשר שמולחין בו בפעם אחרונה איידי דטריד למיפלט דם לא בלע דם מה שאין כן בבא לאכול רותח דעלמא ואפי' אינו כרותח דצלי שהוא מפליט דם שבקערה ובולעו. ואחרי' כתבו דהכא בסת' קערה שאינה מנוקבת ודרך בני אדם לאכול בה איירינן אבל אם היתה מנוקבת בהדחה בצונן סגי' ליה. וכן דעת רבי' ז"ל וכן נראה דעת האו'. ועוד כתבו שם ומה שרגילין העולם למלוח בשר על גבי קערה בפניה אין הקערה נאסרת לפי שנשרק הדם ונופל: מ"מ צריך ליזהר שלא יהא שם גומא בגב הקערה דא"כ הקערה נאסר דמליח הרי הוא כרותח: וכל הדברים האלו הולכין כדעת האומרים דאפי' מליחה שלנו חשיבא מליח שאינה נאכל מחמת מלחו דאלו מליח שנאכל מחמת מלחו אינו כרותח כדאיתא לקמן ובהדחה סגי' לה:

ההוא פינכא פירש"י ז"ל קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה ומשום הכי תברה. וא"ת ישהנה לצונן: י"ל דכיון דאורחא בחמין ולא חזיא להכי אסור להשהותה לצונן שמא יבשל בה. וא"ת ינקבנה וישתמש בה במליחה: וי"ל דהא שלימה היתה כשמלחו ויאסור הבשר שנמלח בה לפי שנבלע בו דמו וחזרו כנבלה ונבלע איסורא בפינכא זו וכי הדר מלח בה נהי דטריד אותו בשר למפליט ולא בלע דם אבל שמנונית בלע ואומר רבי' ז"ל שלא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו צונן אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו אבל בכלי חרס של עכו"ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר: ואפי' בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין כעין האי פינכא. ושמעינן מהכא דקדירה אסורה בלאו בת יומא אסורה בכלים אסורים שלנו. דאי לא לשהויי' עד למחר וישתמש בה אפילו בחמין. ובדין הוא שהיה יכול ר' אמי למכר' לעכו"ם דכיון דישנה היא ליכא למיחש שימכרנה לישראל אלא דלא חש לה:

צנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח: מ"ט אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע פרש"י ז"ל צנון שחתכו בסכין שהיה שומן על פניו מותר לאכול בכותח. ואע"ג דאגב חורפי' הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע שומן ממש והוי כבשר מותר לאכלו לאותן צנון בכותח שיש בו נסיובא דחלבי כדמפרש טעמא כי כשבלע מן השמנונית היתרא בלע. ומתקיף ליה רבא דסוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא הוא כשיתנו בכותח אלא אמר רבא וכו' והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית עכ"ל. ונראה שלכך פירש"י ז"ל כך משום שאם לא היה שומן על פני הסכין בלא טעימה נמי מותר דה"ל נ"ט בר נ"ט וכדגים שעלו בקערה. וא"ת והשתא דטעמי' ליה וליכא טעמי' דבשרא פשיטא שהוא מותר בכותח. ומאי קמ"ל דרב הונא אליבא דרבא. וי"ל משום דסד"א דכיון שבלע בשר בעין שנחמיר בו מפני חומר דבשר וחלב וכמו שהחמירו בפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח משום ריחא דבשרא בעלמא ואע"ג דבעלמא ריחא לאו מילתא היא כדאמרינן בפסח שני קמ"ל כנ"ל. תו ק"ל ולאביי היכי ס"ד דלישתרי משו' דהיתרא בלע א"כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה של חלב דהא היתרא בלע דה"נ אגב חורפי' דצנון בלעה כמו שפירש"י ז"ל לכך נראה דאביי סבר דכיון דחתיכה זו צונן בצונן הוא אינו מבליע כל כך. ולא אמרינן אגב חורפי' דצנון בלע ולא אמרינן נמי אגב דוחקא דסכיא בלעה. ולא חשיב לה אלא כנ"ט בר נ"ט ובהדחה בעלמא סגיא ליה או בגרירה והא דאמר לקמן רב חזקי' משמיה דאביי צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח דהיינו בתר דאהדרי הכא. רבא דהא שתיק ליה אביי אבל ליכא למימר דלא אהדרי' רבא והכא אליבא דרב הונא הוא דמפרש לה חדא דכיון דנקט להדיא האי היתרא בלע מכלל דאיהו נמי מודה בה דאי לא הוה לן למימר קסבר רב הונא האי התירא בלע וכו' ועוד דכל כה"ג הוה לן למיפרך בגמרא ולשנויי הכא דהכא אליבא דרב הונא קאמר לה אלא ודאי כדאמרן ומיהו לפום פרושא דרבא יש לנו לומר דלא פליגא הא דרב הונא אפסקא דאביי דלקמן והא דאמר לקמן אסור לאוכלו בכותח מיירי בדאית ביה טעם דבשרא ואלו בדגים שעלו בקערה אע"ג שיש בהן טעם מותר לאכלן בכותח משום דקליש איסורא דהוי נ"ט בר נ"ט וקליש לן אפי' מריחא דאתי מממשו של בשר כההיא דפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח דהכי קים לן כיון דאקליש כולי האי לא יהיב טעמא כלל בכותח שהוא שלישי אבל צנון שחתכו בסכין שיש בו ממשו של בשר והוי נ"ט ראשון כדפרש"י ז"ל אסור לאכלו בכותח כבשר כיון דאית בית טעמא. והא דפסיק ואמר אסור לאכלו בכותח משום דמסתמא ועל הרוב שיש בסכין ממשו של בשר ואגב חורפי' דצנון הוא נ"ט בו וכדמפרש ואזיל הא כל היכא דלא יהיב טעמא מודה אביי שהוא מותר כדאסיק רבא הכא אליבא דרב הונא דהא אביי משום מאי דאהדריה אומר לה וכן פרש"י ז"ל לקמן בדאביי דהיינו טעמ' דדגים שעלו בקערה מותרין וצנון שחתכו בסכין אסור לפי שסתם קערה מקונחת ואין בה מן הממש וה"ל דגים נ"ט בר נ"ט אבל סתם סכין יש בו שמנונית בפניו והצנון מן הממש בלע והוי נ"ט הבא מן הראשון ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכין ובלע צנון עכ"ל: הרי שמן הסתם דנין בצונן שבלע מן השומן שעל פני הסכין והוא נ"ט הבא מן הממש וכמו שפירשתי והכי מסתבר דלא לדחויי' לדרב הונא ולשוויי' פלוגתא בכדי בין אמוראי: ועוד האיך היה אביי בתחל' מיקל כל כך משום דהיתרא בלע ואחרי כן יחמיר אותו מרבא לאסור אע"ג בדלא יהיב טעמא. וכ"ת הא דידיה הא דרב הונא הא פרישנא דליכא למימר הכין מדלא פרישי' לה בגמרא ומדלא קאמר אמר רב הונא ועוד למה יקל בדברי רב הונא להתיר אפי' בטעמא מה שהוא אוסר אפי' בלא טעמא. היה לו להעלות על דעתו דלא שרי רב הונא אלא בדטעמיניה כדמפריש רבא אלא ודאי מיסבר סביר לה אביי לדרב הונא ומעיקרא הוי שרי אע"ג דיהיב טעמיה כדין דגים וכי אהדרי' רבא הדר ביה ואסר והוי רב הונא ורבא ואביי בחדא שיטתא וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן מצאתי בתוספות. ומיהו ר"ח וריא"ף ז"ל גורסין בהא דהכא לחם צונן שחתכו בסכין והשתא לא פליגא אאידך דאביי דלקמן. ושומין ובצלים וכיוצא בהם מדברי' חריפים דינם כדין צנון וזה פשוט וכן כתבו רבותי' ז"ל.

דגים שעלו בקערה פירש דגים רותחים שעלו בקערה שאכלו בה בשר רותח והיא מקונחת יפה והיינו דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקלש אסורה ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. וי"א דדוקא נקט קערה שהוא כלי שני אבל אם נתבשל בקדיר' שעל גבי האור רותחת או צלי בשפוד של בשר אע"פ שלא היה בה ממשו של איסו' אסורין. דלא גרוע מצנון שחתך בסכין שהוא אסור ותדע דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור אלמא אם לא הוסק להגעילו אע"פ שקנחו יפה אסו' ואמאי והא נ"ט בר נ"ט הוא האליה בתנור והתנור בפת. וכ"ת דהיסק לאו דוקא וה"ה בקינוח אלא דהיסק שייך בתנור הא ליתא דהא פרכינן מינה על רב דאמר קדרות בפסח ישברו. ואמרינן וליעבד ליה הסקה כי הא דתניא עד שיוסק התנור דאלמא היסק דוקא הוא למיעבד הגעלה אלא דודאי דכל שנתבשלו הדגים בכלי ראשון הרי הם אסורים בכותח ורבינו הרמב"ן אומר דהא ליתא ולעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש"י ז"ל וההיא דפסחים כי פרכינן מינה היינו לרב דאמר הכא נ"ט בר נ"ט אסור אבל לשמואל דשרי יוסק לאו דוקא אלא ה"ה בשקנחו יפה ועם כל זה בעל נפש יחוש לדברי התוספות דכיון דאמרינן דמרדה יהיב טעמא טובא אפשר דכלי ראשון נמי יהיב טעמא טובא וכאילו הוא ממשו של איסור:

יהיב טעמא כולי האי. והקשה רבינו הגדול ז"ל דהא לא דמיא דהכא בנ"ט שני הוא דיהיב טעמא דאלו שייפא בצעא נותן טעם ראשון וצעא בבישולי שני ואנן שלישי הוא דשרינן כי הדגים הם שנים והיתרא בלע והם מותרין בכותח שהוא נ"ט שלישי. ותירץ דבשייפא לא היה שם ממשו אלא טעמא ובשולא נותן טעם שלישי הוא. ולי נראה דלא קשה דאנן שרינן שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא היינו כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דקאמר יהיב טעמא כולי האי.

חס ליה לזרעיה וכו' וא"ת והאיך אמר שמואל לרבך יהיבנא ואכל. י"ל כי מגזם היה דבריו שאלו היה נותן לרב' היה אוכל כלומר שיקפחנו בדברים עד שיאכל ומורי נר' פי' דרבך דקאמר ליה לאו משום רב קאמר אלא משום חד דרבנן דה"ל אבל רש"י ז"ל פי רבך רב.

דליספי ליה מידי דלא סביר ליה: וא"ת א"כ היכי דחי ליה לעיל ואמרי ולא היא שאני התם דנפרש מדרה. י"ל דהכי קאמר דכי איתמר מעיקרא מהאי כללא איתמר וליתיה להאי כללא דלאו מהאי סברא אמרה אלא מגמרא ודכוותיה בפרק גיד הנשה בשמעתין דבשר שנתעלם מן העין:

גריר לבי פסקו פי' האי גריכא הוא במקום הדחה דצונן בצונן קיימא דהדחה לא שייכי בדבר רך דכ"ש דמובלע לך טפי. ולמעלה מגרירה קליפה ולמעלה ממנו נטילת מקום כדאיתא בפסח שני כתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"ג דנ"ט בר נ"ט מותר אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת באחת במים רותחים במחבת בת יומא אע"פ שמקונחת הרי הם אסורות כי המים נאסרין ע"י פליטת שתיהן וכאלו הוא בשר וחלב וחוזרים ונבלעים בקערות ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דהא ליתא שהרי פליטת כל א' וא' לגבי המים נ"ט בר נ"ט הוא וכשחוזר ונבלע בקערה הוי טעם ג' שהוא מותר אבל אם לא היו מקונחות אז נאסרו המים ונאסרו הקער' ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר של איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר וחלב כי הנותנים טעמים הראשונים הם היתר גמור ודכוותא לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הם מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסוריה משהו לית לן בה דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי וכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בס' וכן עמא דבר:

דף קיב עמוד א

מאי לאנוחי כדא דכמכא וכו' פי' שאסור להניח כד של מלח סמוך לכד של חלב משום שמא יפול מן החלב על המלח כשיבא להסתפק מן החלב ולאו אדעתיה וחלבא איתא בעין על המלח ואכיל להו בהדי בשרא אבל כדא דכמכא בהדי חלא שרי דאע"ג דנפיל מחלבא לגבי חלא לא קאי ביה בעין ומסתמא לא נפלי כולי האי דליתן ביה טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן שלא להעמיד דבר איסור אצל דבר המותר שמא יפול עליו מסתבר לי דטעמא דמילתא משום דבאיסורא מזהר זהיר ביה ותו שאינו מסתפק ממנו ואינו מצוי שיפול על ההיתר אבל הכא דתרווייהו היתרא והוא מסתפק ממנו בהתמדה וכמכא במלחא שרי איכא למיחש וכדעבדינן כמה הרחקות בבשר וחלב דליתנייהו באיסורא שלא להעלותן על השולחן וכדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה וזה נראה מבואר אבל ר"ת והרמב"ם ז"ל פירשו מהו להניחו עליו והטעם מפני שהמלח שואבת מן החלב ולא נהירא דא"כ מאי האי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעיני' שהרי אין המלח שואבת ממשו של חלב:

כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו פרש"י ז"ל שמלחוהו הרבה כעין שמולחין להצניע שאפילו הדיחוהו יפה אינו נוח להיות נאכל מחמת רוב מלחו והרב ר"י בר ישראל ז"ל פי' שהוא הבשר שמולחין הרבה מאוד להוליכו בדרך שכיוצא בו שאמרו במס' שבת שהוא עיבוד כדאי' התם. ור"ת ז"ל הקשה שהרי הביאוהו להא דשמואל על כמה מימרות בפ' גיד הנשה ובפירקין והיכי מיירי כולו במליח' דעביד להצניע או דבעי ליה לאורחא אלא ודאי מליחות שלנו חשוב אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כרותח דצלי ואינו נאכל מחמת מלחו היינו שבלא הדחה אינו נאכל מחמת מלחו ולאפוקי מליחה שעושין לצלי שאינו אלא נתינת טעם אבל מליחה בקדירה כבר כתבוהו גאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי וא"כ אף הוא רותח ומפליט ומבליע כחו ועוד הביא ראיה לזה מדאמרינן במנחות פ' הקומץ רבה. ולא תשבית ברית מלח מעל מנחתך ולא מעל דמך. כלומר דדם קדשים אינו צריך מליחה ואקשינן פשיטא כלומר דהא כי מלח ליה לא חשיב דם. דהא אמר רב דם שבשלו אינו עובר עליו ואמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ור"י אמר איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולהכי איתא מימרא דדם שבשלו בהדי אידך הדם שמלחו לאשמעינן דבשול ומליחות שוין הם ומליחה שלנו היא כבישול קדשים כדאמרי' במנחות וכן לקדירה. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי רש"י מדלא קאמר עם מלחו ותו היכי שייך לומר שאינו נאכל מחמת מלחו דהא אסור לאכלו אם לא הדיחו ויש שפי' כפי' ר"ת ז"ל אלא שאומרים דאין נאכל מחמת מלחו היינו לאחר הדחה וה"פ שאינו נאכל בתורת בשר תפל מחמת מלחו כלומר שהאוכל לאחר הדחה מרגיש ואומר בשר מלוח זה שכיוצא בו נקרא בשר מליח ונאסר ואינו נאכל ונודר מבשר מליח ומ"מ הראיות שהביא ר"ת ז"ל אינן ברורות כי אע"פי שאמרו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה להוציא הדם הוא כשיעור צלי אין זו ראיה שיהא כאן אחד לענין מפליט ומבליע כי הצלי הוא חם יותר אלא שהם שיערו כי כשיעור ההוא יוצא הדם הראוי לפלו' בקדיר' קודם שתרתיח וההוא דפרק הקומץ כבר דחה ריב"א ז"ל שדרך התלמוד להביא מימרות הדומות זה לזה ביחד אגב גררא דחדא וכמו שהובא שם ההוא דאיברים שצלאן ואע"פ שאין לענין לנדון שלפנינו ואולי היו רגילין לשנותן בבית המדרש כולן ביחד א"נ גבי דם הוא דבר לח מאוד. והמלח מתערב בו הוי מליחה לבישול אבל לא לענין מליחת בשר במליחה שלנו ועוד דהתם ברובא דנוסחאי לא גרסי' אלא וכן לצלי ומלתא אחריתי היא כדבע' למימר לקמן בס"ד מ"מ יש לנו להחמיר כדברי ר"ת ז"ל ולחשוב מליח כרותח אפי' במליחה שלנו.

וכדא דכמכא שאמרו כאן פרש"י ז"ל דכמכא כותח יש שהקשו דהא מדברי רש"י ז"ל נראה כי תפל היה ונמלחה בכדא וא"כ היכי אמרי' דהאי בר יונה נאכל מחמת מלחו והלא אפי' היה בתחלה תפל כיון דנפל לכותח הוי אינו נאכל מחמת מלחו: דהא אמרי' בפ' אלו עוברין דכותח תילתא מלחא ולא חזי לאכלה אלא למשטר ביה בעלמא ואינו קשה כ"כ דהרבה מיני כותח הם והאי דהכא הוי מעורבים בו נסיובי דחלבא ודברים אחרים הממתקים טעמא. וי"א כי בר יונה מעצמו היה מלוח קודם נפילתו בכד ולאלתר סלקוהו משם: ויש שפרשו דכמכא האמור כאן היינו חלב. אבל צלי קליפה בעי פי' צלי חם כסתמא דמילתא שאם צונן הוא עתה כי נצל' מעיקר' או נתבשל מאי הוי אלא ודאי כדאמרן כיוצא בו הא דאמרי בפסח שני גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו: אם חי ידיחנו ואם צלי יקלף את מקומו והכין מוכח התם.

אמר רב נחמן ככר שחתך בשר עליו אסור לאכלה פי' לישנא מוכח דככר הוא דאסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ואף ע"פ שבודאי הי' נבלע בו בדוחק דסכינא כשהיה חותכו ומכאן ראיה שהדם הזה שבככר אינו דם ומפני מראי' עין אסרוה כעין שאסרו דם מהלכי שתים שעל הככר ושבין שינים אמרו שמוצצו: והיינו דמפלגינן בין אסמיק ללא אסמיק ואידך חלוקי' שנאמרו כאן. וכתבו בתו' דכולה שמעתין בבשר שלא נמלח ולכך חשו בו אבל בבשר מלוח דחזי לקדרה אין חוששין לו כלל לדברי הכל. והא דאמרינן דרבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בתר הלכתא כרבא דהא בתרא הוא ועביד ביה עובדא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. ובאידך דבי דוגי דבסמוך קיי"ל כרב אשי דלית ליה תקנתיה אלא בגללי מלחא: וא"ת דא"כ קשיא הילכת': דהא קמיית' חמירא טפי דשמואל שרי באידך ואוסר בקמיית' כדמפרש תלמודא בסמוך דאגב דוחקא דסכינא בלעה. וי"ל דודאי קמיית' אית ביה גריעות' דאיכא דוחקי' דסכינא ומיהו אית ליה חדא למעליות' והוא אחר שנצלה שיעור הראוי לאכילה דההיא שעתא הוא דאכלי לה וחתכי לה בסכין משא"כ באידך שלא נצלה כשיעור אלא שכלה אדמומית שבו. ושמואל חמי' ליה קמייתא משום דוחקא דסכינא שמפליט אפי' דם הבלוע בתוכו הרבה שלא שלט בו האור לגמרי וקיל לי' אידך שהו' זב מאיליו ואינו פולט אלא מה שהוא בפני הבשר משלטה בו האור ואנן סבירא לן דקמיית' קילא טפי מכיון שנצלה כל צרכו ונורא שלטי ביה טובא טפי מאידך וכן הלכת': ולמדנו משם דמודה רב אשי דאיתא לבי דוגי תקנתא בלא גללי מלת' כשמניחין אותו אחר שנצל' כשיעור אכיל דלא הוה דמא אלא חמר בשר ומקמי הכא הוא דאמר דלית ליה תקנתא דהא אדשמואל קאי ובזמן הזה לא סמכי אגללי מלתא. דהא לא ידעינן אי האי מנינא דוקא וכמה שיעורא דגללי. וכן פי' בעל התרומות ז"ל ומיהו גם ההוא דבי דוגי אינו נאסר אלא מפני מראית עין שאם לא כן כי יהבינן ביה גללי מלתא ושכן בתתא מאי הוי הרי נאסר גופו של כלי ונאסר מה שבתוכו אלא ודאי כדאמרן ולענין בשר צלי דעת ר"י ז"ל דלא בעי מליחה כלל דהא דם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ובכוליה תלמודא אמרי' דאומצא שרי בלא שום מליחה ואף בבשרא דאסמיק אמרו לעיל דלצלי לא בעי מליחה: ולענין המבשל בשבת אמרו דחזי' לברי באומצא ובודאי בלא מליחה קאמר דהא אסור למלוח לבריה בשבת: וכיון דכן ה"ה לצלי דהא כל שפולט ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני גבי מולייתא הילכך לא בעי מליחה לצלי. והא דאמרי' בפ"ק דביצ' ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו למימרא דצלי בעי מליחה כלל מן הדין אלא לפי שיש נוהגין לתת בו מלח לנתינות טעם בעלמא קאמר שאותה מליחה מותרת על האור והוקשה לו הא דאמרי' במנחות וכל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תביננו מאי תביננו ומפרש רב אשי שיתן בו טעם כביצה ופי' ר"ת ז"ל יכול ליתן בו מעט מלח למצוה בעלמא כביצה המועטת שנותן טעם באדם ומישרת אותו מעט מעט. ת"ל תמלח שצריך ליתן בו מלח מרובה אי תמלח יכול במי מלח כלומר מי מלח מרובין כעין סולמויי"א ת"ל תמלח הא כיצד מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והפכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ואמר אביי וכן לצלי כך הגרסא בפי' ר"ח ז"ל ובסדר קדשים שכ' רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דאלמא לצלי בעי מליחה: ואומר ר"י ז"ל דלא גרסי' וכן לצלי אלא וכן לקדרה לומר דמליחה דקדרה שלנו להוציא הדם: צריכי' מכל הצדדים כמליחת קדשים: ואהא בלחוד הוא דאמר וכן דאלו מליחות קדשים מעליהו לאלתר ואלו בדידן בעי שהייה כשיעור צלי שהוא כדי הילוך מיל בקבלת הגאונים ז"ל: והרמב"ן ז"ל פי' דשפיר גרסי' וכן לצלי ולאו משום דלצלי בעי מליחה כלל אלא כלפי שאמרו שבמליחת קדשים שמכשיריו לאכילת מזבח מולחו ומעלהו לאלתר בלא נפיץ כך המולח לצלי בנוהג שבעול' מעלהו לאכילתו על שלחנו בלא נפיץ ואשמעי' אע"ג דמלח דמליחה אסור מפני דם הנבלע בו המלח דצלי מותר דע"י האור לא בלע בו דמו כלל ומאי דבלע נשרף לגמרי או נפלט למ"ד שכל שע"י האור כבולעו כך פולטו. ורבינו הרב הלוי ז"ל פי' דה"ק דאף למתנות כהונה הנאכלים לכהנים בעי מליח' למצות מליחה קרבן וכן בכל על כל קרבנותיך תקריב מלח ונקט לצלי משום למשחה בהם דרך תענוג כדרך שהמלכים אוכלים והא דאמרינן בפסח שני לענין שעיר הרגלים בשבת נאכלין במליחה הוא דנאכלי' חיים ואע"ג דמליח' אסורה משום שבות לא גזרו בו במקדש כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא כדאמר רבא בפ' בתרא דעירובין מר':

דף קיב עמוד ב

אמר שמואל דגים ועופות שמלחין זה עם זה ופרישנא טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטו לאלתר ועופות קמיטי וכי נייח דגים מלפלוט אפי' ציר פלטי עופות דמא דידהו ובלעי דגים ולרבותא נקטי' עופות וכ"ש דגים ובהמה ואפי' גדי ומסתבר' דמסתמ' קאמר בכל דגים ואפי' הם גדולים ומיהו עוף ובהמה דינם כמו עופות ועופו' ודוקא נקט דגים דבדידהו בלחוד הוא דאיתיה להא טעמא וכן כתבו גדולי רבותי ז"ל וי"א שאף דדגים ועופו' הדגי' בלחוד אסורין משו' דבלעי מאי דפלטי עופות כדמפרש ואזיל אבל העופות מותרין ויש נותנין טעם משום דדם דבלעו דגים מן העופות תו לא פלטי ליה שאם לא כן נמלח אף הדגים ויהא מותרין ואין זה ראיה כי מה שאין אנו מתירין הדגים במליחה אחרת לפי שאין אנו סומכין במניחה אלא כשבא להפליט דם האיברים שלא פי' דמאי דלא מפליט במליחה בדוכתי' קאי. אבל דם שכבר פי' ויצא לאויר העולם ממקום ונאסר ונבלע במקום אחר אין אנו סומכין על המלח שיוציאנו כולו ולפיכך בשר תפל שנתנה עם בשר מליח וכאשר אין לו תקנה במליחה כדברי רבי' ברוך וזה נכון אבל יש לתת טעם להתיר העופות מפני שהעופות כל זמן שהם במליחתו אפילו לזמן מרובה הולכין ופולטין דם או ציר וכל כמה דפלטי' אפי' ציר לא בלע דם דשריק ולשון הגמרא נראה כדין זה דהא לא קאמר אלא דפלטי עופות ובלעי דגים ולא קאמר דהדרי דגים ופלטי ובלעי עופות והא דקאמר סתם אסורין סמך על עיקר טעמו וסתמא כפירושו וכן פסקו בספר המצות: וכן דעת רבינו ז"ל ורוב הפוסקי' ויש פסקו שהעופות אסורין אם לא סלקן משם תיכף מעבר זמן מליחתם המכשירם לקדירה ואינו נכון. ונראה מכאן שאסור להניח בשר שכבר נמלח ונח מפליטתו עם הבשר הנמלח ולא אמרי' כיון שכבר נח לגמרי ונסתם פיו תו לא פתח ליה ולא בלעו דהכא כבר פלטו ונחו הדגים לגמרי ואפ"ה הדרי ובלעי מאי דפלטי עופות ואין לנו שום ראיה לומר שאין זה אלא בדגים דוקא ותדע דלקמן הוי אסרינן לממלח שתי חתיכות ביחד דילמא קדמ' חדא לחברת' מינייהו וניחא ובלעה מדחבר' ולא שרינוהו אלא מטעמא כשהוא במליחתה פולטת ציר וטרידא ולא בלע דמא: וי"א דהא ודאי אסו' כיון שכבר נח הראשון אבל אם עדיין לא נח כשנתנו עמו בשר אחר למלוח אעפ"י שהראשון יש לו זמן מרובה שנמלח ואינו יודעי' שנח קודם שתגמור פליטת השני אפ"ה מותר דכיון דהשני עצמו פולט שוב אין הראשון נח מלפלוט עד שתגמור פליטת השני ולא אסרו כאן במשנתינו אלא משום דנחו דגים דגמרי מקמי דפלטי עופות וכן כתב בעל התרומות ז"ל ועוד אמר ר"י ז"ל כי כשמולחין חתיכות זא"ז ביחד אע"פ ששהתה ראשונה כשיעור מליח' יותר ונסתמה מלפלוט דם מ"מ פתוח' היא עדיין יום או יומים לפלוט ציר וכל זמן שפולטת ציר אינה בולעת דם ולפיכך מותר ויש מרבותי' ז"ל בעלי החדושי' שחוששין להחמיר בזה שלא למלוח ולצרף חתיכות ביחד במליחה אלא בעוד שאנו רואין שהראשונה עסוקה לפלוט דם דשמא נחה אפילו מציר ובלע' מאידך וכבר כתבנו דכל דבלע' דם בעלמא אין לו תקנה בשום מליחה אעפ"י שהיתה טפילה וראוי להחמיר ובשר שנמלח ועומד כן במלחו שלא הודח עד לאחר שפלט כל צירו ודמו אמרו בשם הרב רבינו יונה ז"ל שצריך קליפה מפני שהדם שהיה על פניו מחמת המליחה חזר ונבלע בו כשנח לגמרי ושוב אינו יוצא ממנו ומיהו בקליפה סגי' דדם כזה מישרק שריק ואינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתב כי שיעור פליטת צירו עד י"ב שעות ולפ"ז אין להניח בשר במלח יותר מי"ב שעות ואין זה כדברי הר"י ז"ל שכתבנו לעיל ונראה שאין לשיעור זה זמן קצוב והכל לפי מה שהוא יש ששוהא זמן מועט ויש ששוהא זמן גדול וי"א שאפילו שהה זמן מרובה אחר שנח וגם שנפל בגיגית ונשרה בעצמו דיו בהדחה כי לאחר ששהא שיעור מליחה ועשה המלח כחו שוב אין בו כח לחמם ולדון אותו כרותח שלא אמרו מליח כרותח אף באינו נאכל מחמת מלחו אלא במה שמבליע תוך שיעור מליחתו שעדיין כחו קיים וכן אמרו שאירע מעשה בבית רש"י ז"ל על בשר ששהא שיעור מליחה ונפל בגיגית קודם הדחה ונשר' שם כל הלילה והתירו בהדחה: ותדע שהרי הבשר צריך הדחה יפה לאחר מליחה ולמה אין אנו חוששין שבשעת הדחה יחזור דם שעל פניו ויבלע בו דהא מליח כרותח ויהא צריך במים ס' כנגד כל הבשר אלא ודאי שאין נידון כרותח באותה שעה וכן נראין הדברים: וכן כתוב בספר המצות ובתוספ' ומיהו לכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח הבשר המליח מלהדיחו לאחר שאנו רואין שנח לפלוט ואפי' תוך זמן מועט אא"כ הוא תלוי בענין שא"א שיבלע בו דמו ומיהו בדיעבד בהדחה סגיא ליה כל שעמד שלא בכלי מנוקב כדינו כשיעור מליחה דשוב אינו נידון כרותח אף לפר"ת ז"ל שהחמיר בפי' אינו נאכל מחמת מלחו וכל שנאסר ע"י מליחה בקליפה סגיא ליה ואפי כשהמלח כרותח אא"כ נשרו תוך שיעור מליחה בכלי שאינו מנוקב שא"א שע"י שריה נבלעו הדם בכלי: ודגים שצלאן עם העופות מותרין דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו.

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחיטה בהדי בשר נבילה אתא לקמיה דרבא פרש"י ז"ל דמסתפקי ליה דדילמא כל כמה דטריד למיפלט דם איבלע שמנונית או לא ורבא פשיט ליה מדתניא הטמאים לרבות צירם ופירש"י ז"ל וכיון דצירם אסור מן התורה נאסר הבשר דקים ליה לרבא דההיא לא נצרכה אלא להא גוונא שנמלחו עם הכשרים ולהאי פי' דרש"י ז"ל אותבינהו לרבא מדתני' דג טהור שמלחו עם דג טמא מותרין מאי לאו שניהם מלוחים כלומר אלמא כי טריד למפלט דם לא בלע אפי' שמנונית וזהו ראיה דרבא מה"ט הוא דהוי דאסור דקסבר דבלע שמנונית ואחרים פירשו דפשיטא ליה דאע"ג דטריד מלפלוט דם שפיר בלע שמנונית שהוא דבר רך אלא דמספקא ליה אם יש כח במלח להפליט שמנונית כמו דם או לא ומייתי ליה רבא מדתניא לאסור צירם ומסתמא ציר היוצא מדבר חי אינו נפלט אלא ע"י מליחה והדר אותבי' לכולהו. למימרא דאע"ג דהמלח מוציא שמנונית מ"מ כיון ששניהם מלוחים איידי דטריד לפלוט דם לא בלע שמנונית נמי ודחינן לה דהב"ע כשטהור מליח וטמא תפל והפי' הזה יותר נכון וכן הוא בתו' ובחידושין. הא דפשיט רבא מן הטמאי' לרבות צירם וכו' אע"ג דההיא בשרצים כתיב ודלמא שאני שרצים שהם מטמאין בכעדשה הא התם איכא קרא דדריש מינה לציר של נבילה ולהכי לא דייק הכא בין שרצים לנבילה ודכוותי' בסוגיא דתלמודא וכתבו בתו' בשם ר"י ז"ל כי בודאי ממשרת אנו למדין לטעם כעיקר בכל התורה במס' פסחי' והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש: ואם המחה את השרץ וגמעו שחייב על השתי' כאכילה ובפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את חלב וגמעו ודבר זה לא הייתי למד מציר בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבין ברבוי אחד כי שקולין הם ע"כ כתוב בס' המצות ואנן הא כתיבנא בפ' גיד הנשה שדעתינו כפרש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומיהו הא ברייתא. דברי הכל היא דהם רבא מייתי ליה הכא ואיהו סבר לה דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדכתיבנא התם וכדמוכח בפרקין ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר לא בפסחים ולא בשום מקום וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשום מקום ע"ז אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההי' דמשרת וגיעולי א"ה ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור:

דף קיג עמוד א

והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר פי' לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר"י ז"ל דמיירי אפי' כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי' קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אע"פ שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז"ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי' במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאע"פ שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אעפ"י שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ"מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע"כ וכיון דקיי"ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א"ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס' נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואע"פ שבת"כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ"ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו' וכן מוכח בפ"ב דע"ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי' מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט' ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו"ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו פי' כשבא למלחו לקדירה אא"כ מולחו יפה יפה פי' שירבה בו מלח מכל צדדי' כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי' בתוס' וי"א שאפי' בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע"י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי' על פני הבשר ואע"פ שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב"א ז"ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס' וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אע"פ שכתב רבינו האי ז"ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ"מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו"ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ' אין מעמידין א"ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב"א ז"ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע"כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז"ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז"ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא"כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר' או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:

רב דימי מנהרדעא מלח במלח' גללניתא ומנפץ ליה יש שפי' שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח' לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי' רב יהודאי גאון ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב"ד ז"ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב' אחר מליח' בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי' בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז"ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז"ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש"י ז"ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר"ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע"י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב' ע"י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע"י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו"ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.

אמר רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעיים פי' שאין חוששין למלחו וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק' אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי' וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי"ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס' דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי' שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז"ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואע"פ שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו' דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.

אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ"ל דאפי' לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש"י ז"ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ"ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי' מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר:

אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי' רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ"ל.

אמר שמואל משום ר' חייא הסובר וכו' איבעי' להו וכו' ג' רש"י ז"ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי' נמי אסור מיכל פי' הוא ז"ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול' להפליט ולא איפשט' וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי' שלנו והיא גרסת הריא"ף ז"ל ולדידי' נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי' נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי' מות' הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי' תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ"ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש"י:

דף קיג עמוד ב

אלא למ"ד מלמדין מא"ל וא"ת והא לדברי הכל שלשה אין מלמדין ובפרשת רבקה וכן בפרש' יהודה טובא גדי העיזי' כתיבי תרצו בתו' דכולי' פרשת' כחדא חשיבא כיון שע"י סיפור הוא ומשני תרי מיעוטי כתיבי וא"ת ולמה לי תרי מיעוטי דהא בחדא סגי דכיון דממעט חד לא ילפינן מאידך דא"כ מיעוטא מאי אהני ליה ותרצו בתו' דכיון דשני כתובין הבאין כאחד הן כחד קרא חשיבי וצריך למעט בשניהם שאם לא כן הוי ליה כחצי מיעוט ואנא אמינא דלא מיעט אלא מקצת ומסרו הכתוב לחכמים. וזהו ג"כ מה שאמרו בסוף פירקין במס' יומא תרי מיעוטא כתיבא ושמו הערופה. וכן כל כיוצא בזה:

ג"ה קסבר שמואל איסור חע"א פירש"י ולא איצטרך קרא לחלה ומתה ולקמן בפרקי אמרי' דלר"ע לא צריך כולהו תלתא משום דס"ל אחע"א. לכך גורס הוא ז"ל קסבר שמואל חל' ומתה מחד קרא אתיא פי' מיתורא דחד גדי דהוי למיכתב לא תבשל בשר בחלב ויפה דקדק הוא ז"ל ומשום דקס"ד דמיניה עביד שמואל בנין אב לעלמא לאיסור חע"א משום הכי פרכינן וסבר שמואל אחע"א מיתורא דגדי דא"כ הא איצטרך חד מינייהו להאי דרשה אלא טעמא משום דדם אינו בכלל בשר כלל וכ"ש בלשון גדי וכי כתיב נמי לא תבשל בשר ה"נ מימעט מינה דם וכדאשכחן גבי איסור שרצים דאיצטרך קרא לאיסור דמן:

והאמר שמואל וכו' וא"ת ומאי קושי' דשאני בשר וחלב דאסור בהנאה והוי ליה איסור מוסיף כדמוכח בפ' גיד הנשה וכן ביבמות דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף משא"כ בזו דבשלמא אם קודמת גופו לטומאת תרומה הוי ליה איסור מוסיף כי כשהיתה טהורה היתה אסורה לזר ולכהן שהוא טמא ומותרת לשאר כהנים טהורים וכשנטמאת מיגו דאיתוסיף ביה איסורא לגבי שאר כהנים טהורים איתוסף ביה איסורא אף לכהן זה שהוא טמא ומיהו אנן לאו בהכי איירינן דכיון דקאמר פרט לזו מחוללת ועומדת מכלל דטומאת תרומה קדמה וכשחזר ונטמאת הוא הוה ליה איסור כולל במיגו דאיתסר בחתיכות טהורות שהיו מותרת לו קודם טומאתו איתסר נמי בתרומה זו שהיתה טמאה ובמס' שבועות אמר רבא דאפי' מאן דלית לית איסור כולל איסור מוסיף אית להו. וי"א דסוגיין פליגא אההיא דרבא וסבירא לך דאיסור כולל ואיסור מוסיף כי הדדי נינהו. ואחרים תירצו דתרי גוונא איסור מוסיף איכא חד דלא איתוסף ביה איסור גברא ולא איסור חתיכות אלא דחמי' טפי משום איסור הנאה בלחוד אי משום כרת וכיוצא בו והאי לא עדיף מאיסור כולל וחד דהוי איסור מוסיף גמור דאיתוסף ביה איסור גברי והאי עדיף מאיסור כולל והכא האיכא בתרומה זו איסור כולל בחומרא דאיסור מוסיף דאית ביה כרת מטומאת הגוף משא"כ בטומאת תרומה דלית ביה לא כרת ולא מיתה ולהכי חשיב כאיסור מוסיף דבשר וחלב וזה יותר נכון:

מנין לכהן טמא שאכל וכו' פי' כהן טמא שאכל תרומה טהור בטומא' הגוף בלאו כדכתיב מן הקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ועליה נמי כתיב ומתו בו כלומר שהוא במיתה. אבל איסור תרומה טמאה אין באכילת' אלא עשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין הטמ' והטהור יחדיו ואמרינן בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואמרינן הכא דכהן טמא שאכל תרומה טמא' אינו במית' דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת: ואיכא דקשיא ליה א"כ היכי משכחת ליה כרת לאוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף דהא כי נגע בה טמאוה. ומתרצי ליה כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום שהיה יכול להחזירה א"נ בפירות שלא הוכשרו וכגון פת שנילוש במי פירות ואין צריך לכל זה דהא אמרינן בפ' גיד הנשה דכל היכי דטומאת הגוף קדים לטומאת תרומה חייב הוא כרת ולא אמרו כאן אלא כשקדמה טומאת תרומה לטומאת הגוף כדאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת:

דף קיד עמוד א

כי היכי דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי וק"ל אדרבה נידון לחומרא כי היכי דלקי אבישול לילקי אאכיל' דקולא וחומרא לחומרא דיינינן. וי"ל דבהאי לישנא קמא סבי' לן דעדיף למדרש לקולא כדי שלא נסתר הכלל שבידינו דסבירא לן דלכ"ע אין אחע"א ומיהו בלישנא בתרא סברי' דלמידן לחומרא עדיף דלהכי שני' קרא לאפוקי בלשון בישול כדי שלא נדון זה כפי הכלל כנ"ל:

אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב וא"ת והא כותח אין בו אלא נסיובי דחלבא כדאי' במס' פסחים ואפ"ה אמרי' בכמה דוכתי' אסור לאכול בשר בכותח: וי"ל דהכא דאורייתא אבל מדרבנן אסור לבשל ואסור לאכול: תוס':

הא דאמרינן לעיל ומ"ד אינו לוקה קסבר אין אחע"א הקשה רש"י ז"ל א"כ תלתא גדי ל"ל דאלו למעוטי דם וטמאה לא צריך קרא ותירץ דדריש חד להוציא את השני' ולית ליה פרשא בעלמא הוא וחד לרבות את השליל וקשה דהא אכתי חד גדי מיותר לדרשא דהא כולהו תלתא לדרשא אתו כדמוכח לעיל: וי"ל דשמא מחד גדי נפקא ליה דאין אחע"א דגדי ולא טמאה ולא חלב ולא מתה ואתו כולהו להיתרא:

תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו פירש"י ז"ל אין לי אלא עד שיהא אמו של גדי. בחלב פרה ורחל מנין וכו' עד ת"ל בחלב אמו פי' ת"ל מקרא שני דמייתר לרבות חלב בהמה טהורה והאי תנא לא איצטרך להו חלב אמו לכדשמואל דלעיל. דחלב זכר וחלב שחוטה וחלב טמאה מחד קרא דלגופי' נפקא דהא אמו כתיב ולא זכר ולא שחוטה: ולא טמאה דהא גדי בטהורה משתעי כדאמרינן גדי להוציא את הטמאה ולשליל לא צריך קרא דממשמעות יליף ליה כדאשכחן לקמן גבי ר"ע דאמר שליל גדי מעליא כי' דאי סבר ליה גדי הכל במשמע אפילו עגל וטלה: למה ליה לרבויי חלב פרה ורחל הא אמו כתיב ולקמן דמשמע לן יתורא דגדי לר"ע למעוטי חיה ועוף ה"מ למאן דמשמע ליה גדי ואפילו עגל וטלה אתי קראי יתיר למעוטי אבל למאן דמשמע ליה גדי דוקא קראי יתירא לרבויי אתו דאי למעוטי לא איצטרך עכ"ל ז"ל. וזה תימא דא"כ הא ברייתא פליגא אדשמואל ואדרבי אלעזר דלעיל הוי לן למימר הכי בגמרא ולפרושי אינהו דאמרי כמאן: ועוד קשה לפ"ז כיון דהאי תנא דרש חד גדי מיותר ללמד על שאר בהמה טהורה דלא גדי דוקא ל"ל תו בחלב אמו בחלב פרה ורחל. דההוא מגדי תנינא נפק' כיון דכתיב ביה אמו: והנכון כמו שפי' תוס' דהאי תנא לא פליג אדשמואל ודר"א לעיל וכל מקום שנאמר גדי סתם טלה ועגל במשמע: ואפ"ה איצטרך בחלב אמו דלא נימא דוקא חלב בבשר אמו ממש שהוא ממינו אבל לא במין אחר ואפי' של בהמה טהורה: ולהכי איצטרך בחלב אמו מיותר לרבות כל מה שיש בו חלב אם כיון שהוא ממין בהמה טהורה דומיא דגדי דא"ג דפשטא דבחלב אמו מיעוטא משמע אם אינו ענין למעט דהא אמעטו מגדי קמא כל שאינו אמה תנהו ענין לרבות ואע"ג דשמואל דריש להו להני חלב אמו כדלעיל. התם מאמו לאמו יתירא משמע ליה והכא דרשי' חלב חלב דכיון דכתיב בחלב אמו מי לא סגיא דלכתוב באידך לא תבשל גדי באמו וילמוד סתום מן המפורש דבחלב אמו קאמר. ועוד דסברא הוא שלא אסור לבשל בשר עם בשר אמו הילכך אתו להאי דרשא לרבות איסור בשר גדי עם חלב פרה או רחל או שור או בשר טלה או עגל או בשר עז ומאי דכתב רחמנא גדי גדי תלתא זימני אתא לכדשמואל דלעיל א"נ לכדר' עקיבא דלקמן:

ומה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה וכו' פי' ומה אמו שהיה קרובה לו שלא נתרחקה ממנו להרבעה. נתרחקה ממנו לבשול פרה ורחל שנתרחקה ממנו להרבעה אינו דין שיתרחקו ממנו לבישול: והא מוכח דאנן לא איצטריכן לרבויי איסור בפרה ורחל אלא כשהוא מין עם שאינו מינו. וא"ת ואמאי לא פרכינן להאי ק"ו דחיה תוכיח שנאסרה עמו בהרבעה ולא נאסרה עמו בבישול למ"ד חיה ועוף אינו מן התורה. וי"ל דאידך פירכא דפריך תלמודא עדיף ליה דהא לא ידענא אי סבירא ליה להאי תנא דחיה ועוף אינו מן התורה דאפשר דכי מרבי פרה ורחל לאו דוקא אלא ה"ה לכל חיה טהורה וכל מקום שנאמר גדי ואפי' חיה במשמע ומשני מעיקרא דדינא פירכא. פי' מתחלת ק"ו כדפירש רש"י ז"ל וזה הכלל בידך כל היכא דפרכינן מה לפלוני הוי פירכא מעיקרא דינא וכל היכא דפרכינן פלוני' יוכיח הוי פירכא לסוף דינא מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה פי' וכשם שנתרחקה ממנו לענין שחיטה נתרחקה ממנו בבישול וא"ת וניפרוך דלרבנן חיה תוכיח שלא נאסרת עמו בשחיטה שאין אותו ואת בנו נוהג בחיה ונאסרה עמו בבישול. וי"ל כדפרישנא לעיל דאנן לא ידעינן האי תנא כמאן ס"ל לענין חיה בבישול:

תניא אידך אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו גדולה מנין פירש"י ז"ל בחד לישנא דאחותו הגדולה היינו פרה שהיא בהמה טהורה כמותה והוא מין גדול ממנה ואחותו קטנה היינו רחל שהיא מין קטן ממנה ומהאי קרא גופי' דלעיל דריש לה אלא דשני בלישנא. ועוד דהאי תנא לא נפקא ליה מהאי קרא אלא פרה לחודה דחלוקה מן הגדי בשני דרכים חדא בהרבעה וחדא שאין נכנסת עמו לדיר להתעשר אבל רחל שאינה חלוקה ממנו אלא לענין הרבעה בלבד דהא נכנסת עמו להתעשר דהא מעשר בקר וצאן כתיב וכל צאן במשמע לא נפקא ליה מיניה שתיאסר בבישול הילכך יליף ברישא פרה והדר אתיא ליה רחל בהצד השוה כדלקמן. ומה אמו שנכנסה וכו' כלו' ומה מי שהוא קרוב לו לענין אחר נתרחק לו בכאן. מי שהוא רחוק במקום אחר לא כ"ש. והא דאמרינן לקמן אחותו גדולה נמי תיתי מביניא ה"פ דתיתי מאמו ואחותו קטנה בחצי הדין דנימא הכי ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר וכו' כדלעיל פרש"י ז"ל גדי' יולדת בתוך שנת' כדאיתא בבכורות ונכנסה עמו לדיר להתעשר וכו'. וכי אמרת מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה אמרינן אחותו קטנה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה ונאסרה עמו בבישול ושוב אין להשיב כלום ליכא למיפרף כדהוה פרכי' מה לאחותו שלא נכנסה עמו לדיר כדהוי פרכי' לעיל מה לאחותו גדולה וכו' דאלו אחותו קטנה נכנסה היא עמו לדיר להתעשר והקש ז"ל על פי' זה דהיכי מצי לומר אחותו קטנה תוכיח דהא אכתי לא אפי' לן אחותו קטנה לאיסורא. וכתב ז"ל שיש מתרצים בזה דאגב הכי פרכינן מנא לך דבחלב אמו לרבות אחותו גדולה ודתיתי אחותו קטנה מביניא. דילמא איפכא דאחותו קטנה אתיא מקרא ואחותו גדולה מביניא וכדאמרינן והשיב הוא ז"ל על פי' זה חדא דסברא הוא דנוקים קרא לאסור אחותו גדולה שנאסרה עמו במעשר משא"כ בקטנה. ועוד דלמאי דקא מותיב נמי דריש בחלב אמו לאחותו קטנה וא"כ מאי האי דמהדרי' ליה דת"כ בחלב אמו ל"ל. דהא דריש ליה לאחותו קטנה כדדרשינן ליה אנן לאחותו גדולה ועוד קשה דלפירוש זה מ"ש דאחותו גדולה ואחותו קטנה דאמאי סגיא ליה להאי תנא דלא לינקוט בהדי' פרה ורחל: לכך נראה לרש"י ז"ל כפי' האחר שפי' הגאונים זיל דאחותו גדולה ואחותו קטנה היינו אתותו ממש וגדולה זו היא זקנה של שנה אחרת שכבר נתעשרה וקטנה זו היא של שנה זו שלא נתעשרה. והאי תנא היינו תנא דלעיל דאתי' ליה פרה ורחל שנאסרה עמה בהרבעה ובעי לאתויי לאיסורא אפי' אחותו שלא נאסרה עמו בהרבעה ומייתי אחותו גדולה מקרא: לפי שנאסרה עמו במעשר. והדר אייתי מביניא אחותו קטנה אפי' שלא נאסרו עמו לא בהרבעה ולא במעשר ולא בשחיטה. והא דפרכי' אחותו גדולה נמי תיתא מביניא ה"פ דאפי' לאחותו גדולה נמי לא ליבעי קרא ותיתי בהצד השוה מאמו ופרה דנימא הכי ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר וכו': ומה לאמו שכן נאסרה עמה בשחיטה פרה ורחל תוכיחו שלא נאסרה עמם בשחיטה ונאסר' בבישול מה לפרה ורחל שכן נאסרה עמו בהרבעה אמו תוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן שהוא בשר ואסור לבשל בחלב וכו'. ומהדרי' דאה"נ והיינו דפרכינן דא"כ דבין אחותו גדולה ובין קטנה תרווייהו אתי' מביניא קרא תליתאה דבחלב אמו דמיותר למה לי. ודרשינן ליה דאיצטרך לרבות איסורא אפי' לבשל היא עצמה בחלבה שיצא ממנה בעודה חיה ומכאן אנו למדין דאפי' לאחותו ממש מצריך תלמודא לאתויי ראיה לאיסורא או מב"ח או מביניא דהא אפי' להיא עצמה מצריכין השתא דרשא:

כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. שאלו איך אנו אוכלים דבורים ושאר עופות ובהמות המסורסין דהא תיעבתי לך הוא משום ובארצכ' לא תעשו אפי' כשנעשה ע"י עכו"ם הוא בכלל כל שתיעבתי כמו שפירש"י ז"ל בכאן לענין בשר וחלב דמייתי לה רב מהכא ותרצו דנפקא לן מדאסר רחמנא סירוס לגבוה ומעוך וכתות מכלל להדיוט שרי:

דף קטו עמוד א

אמר קרא היא קודש ואין מעשה קודש. וא"ת ודלמא אתא קרא למישרי בהנאה אבל באכילה אסור משום לא תאכל תועבה וכדפרכינן ליה גבי כלאי זרעים וי"ל דלהיתר הנאה כתיב לכם שלכם תהא: וכי כתיב קודש הוא למישרי אף באכילה:

חורש בשור וחמור בחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דתועבתי לך היא. פירש"י ז"ל שתהא החרישה והדישה שנעשו על ידם אסור ואלו שור ופרה גופייהו שהיו מותרין ליכא למימר שיאסרו מפני שנעבדה בהם עבירה גרס' רש"י ז"ל ומה שבת דהחמירו אמר' היא קודש ואין מעשי' קודש הני לא כ"ש ע"כ:

וא"ת א"כ בשר בחלב נמי לישתרי מהאי ק"ו וכ"ת דהא כתיב לא תאכל כל תועבה לבשר בחלב. א"כ מאי הדר פרכי' מכלאי זרעים מאותו ואת בנו ושלוח הקן ניעבד ק"ו כי הכא. תירץ רש"י ז"ל דסברא הוא לאוקמי קרא דכל תועבה לבשר בחלב שהוא עצמו אסור ואכיל המתועב גופי משא"כ בחורש וחוסם שאינו אוכל אלא הדבר שבא על ידה. וילפינן משבת ק"ו להתירא דמעשה הבא מכח שבת קדוש ואפ"ה מותר באכילה והיינו דפרכי' שפיר מכלאי זרעים ואותו ואת בנו שנעשה בגופם האיסור ודמי' לבשר בחלב שבא לאכול הבש' עצמו שנתערב. ואי נמי דבדין הוא דמצי למימר בכל הני מה שבת דחמיר' וכו'. ומיהו מידי דמשכח פירוק' מגופי' להיתרא לא יליף מאחרינא ע"כ. וקשה לפי שיטה זו מעשה שבת למה לא יחשב תועבה כמו בשר וחלב בעצמו וכ"ת משום דבשר וחלב ניכ' האיסור והתיעוב וכו' משא"כ במעשה שבת וחורש וחוסם והשתא היינו דפרכי' מכלאי הכרם ומיהו קשה מאותו ואת בנו ושלוח הקן ומאי דתירץ ז"ל דבדין הוא דמצי לומר מעשה שבת יוכיח מיהו קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא דמיא למעשה שבת ועוד קשה לפי זה היכי עבדי' בנין אב ממעשה שבת דאיהו לגופי' בלחוד יצא להיתרא דשריי' קרא ואידך כולהו הרי קם בכלל לא תאכל כל תועבה. ויש גרס' אחרת בספרי כולם דכי פרכינן מחורש וחוסם הכי מתרצינן ק"ו ומת לגבוה שרי להדיוט אסור ולגבוה מנלן דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה. ולהאי גרסא כי פרכינן דליתסרו השור והפרה עצמה שנעבדה בהם עבירה דאלו המעשה הבא על ידם ליכא למיסר כיון שהם עצמם לא נתעבו. ופרקינן דאשכחן שהשור ופרה הללו מותרין לגבוה אע"פ שנעבדה בהם עבירה מדכתיב את כל אלם. וכיון דכן ק"ו דשרי להדיוט. ומיהו מהאי קרא ליכא למעוטי אלא בעלי חיים דומי' דמעוך וכתות דמישתעי בי' קרא ושלוח הקן נמי ליכא למשמע מהכא דקרא בבהמה משתעי ולא בעוף. וא"ת ולמה ליה למשרי לגבוה מאלה. תיפוק ליה מדאיצטרך קרא למיכתב מן הבהמה ומן הבקר למעוטי נרבע ונעבד ונ"ל דהתם בתר דכתיב אלה להיתרא הוא דדרשינן ליה הכי. ופריך בגמרא כלאי זרעים ליתשרי ומשני מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש מכלל דבכלאי זרעים שרי וכו' וא"ת ודלמא לא אתי למעוטי כלאי זרעים משריפ' דדוקא בכלאי הכרם אמרינן תוקדש תוקד אש אבל אל בכלאי זרעי'. וי"ל דא"כ לימא קרא פן תשרף אמאי אמר רחמנא פן תקדש ודאי לאסרו בהנאה כקדש ואכולי' פן תוקדש מיעט רחמנא כלאי זרעים:

מדאסר רחמנא כלאי בהמה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וא"ת ודילמא כי איצטריך קרא לגבוה לאסרוה קדשה ולבסוף הורבעה כדאמרינן בפרק כל האיסורים דאיצטרך למיסר טרפה לגבוה להיכא דהוקדש ואח"כ נטרפה. וי"ל דהא ליתא דעל כורחין אי איתא דהא בכלל מה שתעבתי. אפי' כשהוקדשה תחלה אית לן למיסר נמי. והיינו טעמא דאותו ואת בנו דבסמוך. אי נמי מדלא חלק הכתוב בטרפה ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

מדאסר רחמנא מחוס' זמן לגבוה פי' מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצ' ואמרי לעיל בפרק אותו ואת בנו שהכתוב נתקו ללאו לעשה. והא דאמרי' שלוח הקן ליתס' פי' שאם נטל האם מעל הבנים ע"מ שלא לשלוח תהא אסור' מיד באכיל' אע"פ ששלח דהא נעבדה עבירה ותעבתי לך הוא וכשנטלו ע"מ לשלחו פשיטא ליכא תועבתי לך כלל וקשי' ליה לרש"י ז"ל שהצבור שהיתה קודם לכן מותרת האיך תאסור מפני שנעבד' בה עבירה דבהא לא קאמר רב אשי שיאס' דבר שהיה מותר שנעבדה בו עבירה אלא בשקבל בו שום שינוי דא"כ החורש בשור ובחמור והחוסם פי פרה יאסרו השור והפרה. ואלו אנן לא פרכינן אלא מן היוצא מהן שיהא אסור כגון שבא לעולם ע"י עבירה. ופי' הוא ז"ל דה"ק שהצפור הזה כשהיתה על אפרוחיה נאסרה מיד מדכתיב לא תקח האם וא"כ ליתס' לעולם ואפילו שלחה דהא תועבתי לך הוא כשאמרתי לך לא תקח ואין צורך לכל זה לפי הפי' והגר' שכתבנו לעיל. ומהדרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה בתוספ דבפ' האיש מקדש גבי צפור מצורע דדריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ואת זה לא תאכלו לרבות השחוטה. פריך תלמודא ואיפך אנא ומשני רבין לא אמרה תורה שלח לתקלה ולמה קרא דכל צפור טהורה תאכלו להיתרא תיתי מהאי סברא לחוד כדאמרינן הכא וי"ל דכיון דכתב קרא לא תאכלו לאסו' האחת ה"א דאידך נמי אסורה דאיתקוש צפרים להדדי אי לאו דאיכא יתורא אחריני למשריי ולא דמי לכל תיעבתי לך דהכא דלא כהיב בהדיא על שלוח הקן:

ה"א באכילה פי' ואפי' לר' אבהו דשאני הכא דאסמכי' קרא אלא תאכל דם למיגמר מיני' דלא ליתס' בהנאה ורבי בהנאה מנ"ל נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן לא יהיה קדש' מה להלן אסור בהנאה פרש"י ז"ל דבעילה הנאה היא ותימי' מה ענין עם קדוש אצל לא יהיה קדש'. וי"ל דסמך כל דהוא הוי וה"ק כי עם קדוש אתה כשאתה מקדש עצמך מטומאה ומאיסור בשר וחלב שהאיסור נקרא קדוש ומיהו משום דלא הוי דרשא רוויחא בעי ר' קרא לאיסורי באכילה:

דף קטו עמוד ב

במה הכתוב מדבר בשני מינים פרש"י ז"ל פסולי המוקדשין שנפדו שני מינים הם. מותרים באכילה כחולין ואסורי' בגיזה ועבודה כקדשים. ומטעם זה פירשו בשמו ז"ל במס' מכות דהמרביע שור פסולי המוקדשים שלוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופי' וזה תימא דמשום האי חשב כשני מינין א"כ כל שאסור באכילה ומותר בהנאה יהא חשוב שני מינים. ועוד שור של חולין יהא כלאים עם שור של מוקדשין. וזה לא שמעינן לכך הנכון כדפי' בתו' ז"ל שהוא שני מינים בגזירת הכתוב שאמור עליו כצבי וכאיל שהם שני מינים ושם הארכתי בס"ד:

ונאמר להלן ואנשי קדש וכו'. וא"ת ולילף מקודש דכתיב גבי קרבן ולילף מיני' בין איסור אכילה ובין איסור הנאה ולא בעי ק"ו דערלה. וי"ל דקודשת עם מקודשת הוי לן למידן ולא קדושת עם מקודשת חתיכה ובהנאה ילפינן ק"ו מערלה ופריך עלה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר פי' דאוסר הכתוב פריו ועיקרו ועלו. אע"ג דלר' יוסי סמדר מותר האי משום דלאו פרי הוא וכן קודם סמדר דשרי לרבנן כללו של דבר משהיה פרי ובא לכלל איסור לא היה לו כושר. וא"ת וליפרוך לכולהו קולא וחומרא ונימא מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללם. תאמר בבשר וחלב שהותרו מכללם אבל חיה ועוף ובהמה טמאה. וי"ל דהא לא חשוב הותר מכללו כיון שלא היה מעולם בכלל האיסור דבמקום האיסור מיעטה קרא מדכתיב גדי. אבל חלב היה חשיב בעלמא הותר מכלל לפי שהיה נכלל בכלל כל חלב לא תאכלו וזה ברור:

דף קטז עמוד א

זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר וכו' וא"ת והא אמרי' במנחות דאי ממשקה ישראל ה"א ה"מ דבר שלא היה לו שעת הכושר כגון ערלה וכלאי הכרם. וי"ל דהתם ערלה נקט דוקא וכלאי הכרם כדי נסבה.

מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה. במסכת עבודת כוכבים פרשתי למה הוצרך לומר קיבת נבילה. ולא אסרוהו אפילו משום שחוטה ומשום בשר בחלב.

והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה. אבל מעמידין בקיבת נבילה כשירה שינקה מי הטריפה וכו' כך הגרסא במקצת הספרים. ולאותו גרס משמע דסביר' להו דאמרינן לאחר חזרה דקיב' פירשא בעלמא היינו פרש ממש שאין עליו תורת חלב כלל וזהו שכתב הרי"ף ז"ל דהא תני דתניא קיבה שבשלו בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית ותימא דהא סיפא דמתני' לאחר חזרה אוקמינא. ואפ"ה קתני דכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. והרמב"ן ז"ל תירץ בספר המלחמות דסיפא דסיפא דהיינו טריפה שינקה מן הכשרה דקתני כשירה אוקמינא לאחר חזרה דאלו סיפא דרישא תשלים רישא דמתני' היא וקודם חזרה. ומרן ז"ל ממשכן נפשי' אדרבי' אלפסי ז"ל אמנם דלא סביר' ליה דאם איתא להך סברא אדפרכינן בגמרא על פסקי' דסיפא מרישא דקתני קיבת עכו"ם הוי לן למיפרך סיפא גופא ולומר הא גופא קשי': ועוד היכי כיילינהו תנא להנהו תרתי בבי דסיפא בחדא בבא הוי ליה למתני זו משנה ראשונה חזרו לומר כך וכו' ועוד דההיא שבשלה בחלבה לא דחאוהו בתלמוד כלל לומר דקודם חזרה נישנית. ור"ת ז"ל פי' דכי אמרינן דקיבה פירשא בקיבה קרושה אבל בצלול חלב גמור הא והא באיירי סיפא דמתני וההיא דקיבה שבשלה בחלבה: ואינו מחוור דההיא דקודם חזרה בקיבה צלולה פרכינן לה מדקתני שורפה חיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל דהא דאמרינן פירשא היא לומר שהוא כפרשה הכנוס בה ממקום אחר: ואין הולכין אחר בהמה שנמצא בה אלא אחר מקום שינקה ממנה ולפי' כשינקה מן הטריפה אסורה וכשינקה מן הכשירה כשירה כדקתני סיפא ולעולם קיבה גופא חלב גמור הוא ולפיכך קיבה שבשלו בחלבה אסורה. והכא לא גרסינן דמעמידין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וליתי בעיקר נוסחי ולשון גאונים הוא דפתקוהו ספרי בנוסחי. ורש"י לא גריס ליה ואותן שנוהגין למלוח הקיבה בעורה הרי זה אסור משום בשר וחלב כדברי רש"י ז"ל ואסור להעמיד בקיבה ההיא ואם העמיד הכל אסור ואע"ג דלא יהיב טעמא: ולאו משום דסבירא לן דמין במינו במשהו כדברי רש"י ז"ל אלא משום דכיון דמוקים כמאן דאיכא אסורה בעיניה דמי. ולכך אסרו גבינת עכו"ם מפני עור קיבת גבינה דאלו עור קיבת שחיטה בנותן טעם הוא כדאית' במתני' וגזרת הכתוב בעיקר בשר וחלב שלא יהיה נדון בבשר וחלב אלא בטעמא בדרך בישול ואע"ג דמוקים אוקמוה נמי מותר כל היכא דליכא טעמא והרי זה נכון:

עד כאן ממהדורא בתרא. מכאן ואילך ממהדורא קמייתא:

סליק פרקא בס"ד.