לדלג לתוכן

התורה והמצוה על שמות כא ל

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | התורה והמצוה על שמותפרק כ"א • פסוק ל' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"א, ל':

אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא ל:

קט. אם כפר . פירש הרמב"ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לבית דין לחייבו בכך. ואפילו אם חייבוהו, אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר אם. בבבא קמא (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו. וכבר פסק הרמב"ם שממשכנים אותו.

ורש”י פירש אם זה, כמו אם כסף תלוה. אבל ראינו שלא חשב זה במכלתא (יתרו פ' יא, משפטים פ' י”ט) בין ג' אם שהוא חובה. וחז"ל בבבא קמא (דף מ”ג ע”ב) פירשו אם כופר לרבות כופר שלא בכונה. ואף שלא נתכוין השור לזה, שאז אינו נסקל ואין בעליו חייבים מיתה בידי שמים, בכל זאת חייב כופר. ועל כן לא יכול לומר כופר יושת, שמשמע שרק אם השור יסקל אז יושת כופר. ורצונו לומר שבכל אופן יושת עליו כופר. ואף שרק כופר לבדו יושת עליו, בכל זאת ונתן פדיון נפשו. וכבר בארתי באילת השחר ( כלל צג ) שכל שם שבא אחר מלת אם, לא בא השם בדוקא. שאם היה שלא בכונה, אינו כופר ממש אחר שאינו מחויב מיתה בידי שמים.

ובגי' המכלתא נמצא שר' ישמעאל אמר, נפשו של מומת. ורבי עקיבא אמר, נפשו של ממית. וכן מובא בפירוש רש"י עה"ת. ולדעתי צ"ל בהפך. כי לדעתי ר' ישמעאל זה הוא עצמו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בגמרא (בבא קמא דף כ"ז מ', מכות דף ה'). וכן המאמר שלמד מן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה , שהמומתים בידי אדם אין להם פדיון, הוא גם כן מימרא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב. כמה שאמרו בכתובות (דף לז ע"ב). וסבירא ליה לר' ישמעאל שאחר שנקרא פדיון נפשו, בדמזיק שיימינן. ולכן אמר לשטתו שאף שמומתים בידי אדם אין נותנים פדיון שלמד מכל חרם וגו' לא יפדה [ואמר בכל מקום חייבי מיתות בית דין אין להם פדיון. רוצה לומר אף חייבי מיתות קלות שלמד מן כל חרם כמה שאמרו בגמרא שם], בכ"ז כאן ונתן פדיון נפשו של ממית. ועל זה מסמיך המימרא בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם.

ור"ע הוא עצמו הרבנן של ר' ישמעאל בגמרא שם. שסבירא ליה פדיון נפשו של מומת. והוא יסבור במה שאמרו כל חרם לא יפדה, ליוצא ליהרג שאמר ערכי עלי. כמה שאמרו בגמרא שם ובספרא פ' בחקותי.

ור' ישמעאל סמך לזה דברי מוסר ללמוד מזה מדותיו של רחמי ה'. ואגב יאמר שנמצאו דברים שיש להם פדיון בקדשים בעלי מום וקדושי בדק הבית ובאיסורי מאכלות ובאיסורי הנאה, כמו פטר חמור ורבעי ועבודה זרה. וכן בבתים ושדות כמבואר בפ' בחקותי, וכן ישראל יש להם פדיון וכופר לנפשותיהם.





קיצור דרך: mlbim-jm-21-30