ברכות לט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן (והא איכא) וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא דתנן אזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי ואמר רבי אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו נימא כתנאי דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות לגלג עליו חבירו כעס בר קפרא אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן תנא ושניהם לא הוציאו שנתן מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות ב"פ האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו בהלכך פירא עדיף לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו והכא בהאי סברא קא מיפלגי מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בפה"א פרימא זוטא שהכל נהיה בדברו וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן גאידי ואידי בפה"א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק טעמיה אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא בורא פרי האדמה דלפתא דמפשו בה קמחא טפי בורא מיני מזונות והדר אמר דאידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכ"ש לבני מעים אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך אמר רב פפא פשיטא לי המיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבדי או לעבורי זוהמא עבדי לה ת"ש והשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה שמע מינה אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה[1] דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה
רש"י
[עריכה]
בצר ליה שיעורא - וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית:
כזית שאמרו - לענין שיעור כל אכילות:
אגור בתוכו - מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים:
דורמסקין - אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט (אדרילצי"ש: מלוח שיח בר) בלע"ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ"ש (פרוני"ש: שזיפים) וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ"י דף קטז:) פרונ"ש (פרוני"ש: שזיפים) ואי אפשר להעמידה דא"כ הרי ברכתו ב"פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל:
שלא טעם טעם בשר - ונעשה הבשר חביב עליו:
פרגיות - בשר עוף שקורין פרדרי"א (פירדרי"ץ: חגלות) :
זקנה אין כאן - הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן:
דמברך סבר שלקות - דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף:
ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה - שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו:
כרוב עדיף דזיין - דתניא לקמן (דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה:
גרגלידי דלפתא - ראשי לפתות:
פרמינהו - מנושיי"ר (מינושיי"ר: לקצץ) בלע"ז לשון קניבת ירק:
פרימא זוטא - גריעותא היא ובשאכלו חי קאי:
אבי תפי - על מקום שפיתת הקדירה:
ועביד תוך תוך - כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך:
מיא דסלקא - תבשיל של תרדין:
כסלקא - לענין ברכה:
דשיבתא - ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני"ט (אניי"ד: שֶבֶת - צמח ריחני) בלעז:
למתוקי טעמא עביד - ומברכין על מימי תבשילו ב"פ האדמה:
השבת אין בה - בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא:
פת צנומה - יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות:
צריך שתכלה - ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא:
אפרוסה (כליא) - כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא:
תוספות
[עריכה]
בצר ליה שיעורא. היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג' ברכות והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא א"כ אין הלכה כמותו של ירושלמי וה"ר יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף וגמרא ירושל' היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו:
דורמסקין. פירש"י פרונ"ש. ולא נראה דבסמוך משמע דמברכין עליהן בורא פרי האדמה וא"כ בורא פרי העץ בעי ברוכי ונראה שהוא מין כרוב:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשל אחריו הא אמרינן (ח ליו קו.) דאין מזמנין על הפירות ומיירי בהסבו ואנו אין לנו שום הסבה אלא על הפת ולכך צריך לברך כל אחד על כל דבר הן בפירות הן ביין:
חביב עדיף. וכן הלכה אם יש לו שני מיני פירות לפניו חביב עדיף ובורא פרי האדמה עדיפא משהכל נהיה בדברו דמבוררת טפי וחשובה לעצמה מקרית ויברך על אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו ואם לפניו פירות שהברכות שוות ואחד מהן הוא מז' המינין יברך תחלה על אותו של ז' המינין דעדיפי:
מיא דסלקא כסלקא. מברכין עליה בורא פרי האדמה אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ ופליגא דר' חייא. וא"ת היכי מיירי אם יש שלמה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלמה עדיף ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עלה ר' חייא הא מסקינן לעיל (דף לז.) פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין עליהן המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא וי"ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה מאחר שהיא חביבה [מברך עליה] ור' חייא ס"ל צריך שתכלה ברכה עם הפת ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף אבל אי ליכא שלמה מודה שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
ס א מיי' פי"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה א', (טור ושו"ע או"ח סי' תפ"ו).
סא ב טור ושו"ע או"ח סי' רי"א סעיף ג':
סב ג טור ושו"ע או"ח סי' ר"ה סעיף ד':
סג ד מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' ר"ח סעיף ב':
סד ה מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ה סעיף ב':
סה ו מיי' פט"ו מהל' תרומות הלכה י"ב, ומיי' פ"א מהל' טומאת אוכלין הלכה ז':
ראשונים נוספים
כיון דשקליה ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה: יש לפרש "בצר ליה שיעוריה" דאורייתא, ודלא כמאן דאמר "והם דקדקו כזית" אלא אפילו כזית הוי דאורייתא. ויש לפרש בצר ליה שיעוריה דרבנן דאילו בדאורייתא אינו חייב לברך אלא בכדי שביעה אלא דמדרבנן דקדקו וחייבו אפילו עד כזית ברכה כעין ברכה דשיעור דאורייתא. ומיהו נראה דבין להדין פירושא בין לרושא קמא, כל שאין בו כזית- אינו חייב ברכה כלל. חדא, דהא אמרינן הכא דכיון דבצר ליה שיעוריה לא מברכינן בסופיה, ומשמע דאפילו למאי דדחינן ואיקמינן דבסופיה בריך בורא נפשות רבות קא מתמה רבי ירמיה. ואפילו תאמר דכיון דלרבי זירא קא מקשינן, למאי דס"ל בהא דרבי זירא קא בעי (כלומר למאי דסבירא לך בסופו בריך על העץ ועל פרי העץ כי שקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה ולא אפשר לברכוי עליה ברכה בשל תורה אבל לעולם שהכל מברכין עליה) - אפילו הכי לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורן שאין שינוי הברכות אלא בשינוי המין; אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחיטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנת מרבוי למעוט, הא לא אשכחן. ( ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן "כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך", כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות וכי לא אכל אלא פחות מכן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות - דאלמא הברכות משתנות בשינוי השיעורין... - לא היא! דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה "המוציא" אפילו על אאכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה שמשתנה ממינו. ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא; ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים גם כן הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנה דהרבה(?) כדי שביעה והוה ליה לדידיה כמי שלא נשנתנה ממינו. ותדע לך, שאם אין אתה אומר כן, למאן דאמר "והם דקדקו כזית ועד כביצה" היאך לא שינו את הברכה כיון דבצר ליה שיעורא דאורייתא? ועוד אם לא רצו לשנות בברכות מה ראו שלא לשנות מכדי שביעה עד כזית וכביצה ושינו לפחות מכזית ולפחות מכביצה? ועוד דהא משמע ודאי דלפחות מכזית או בכביצה ליכא ברכה כלל מדאמרינן "אני כתבתי להם ואכלת ושבעת..והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה..." - ואי איתא לימא "והם דקדקו על עצמן בכל שהוא". וממאן דסבירא ליה "הם דקדקו על עצמן", נשמע למאן דאמר דכולהו שיעורי דאורייתא כנ"ל. וגם בתוספות סוברין כן שאין פחות מכשיעור טעון ברכה כלל בסופו אבל בתחלתו ודאי אפילו כל שהו טעון ברכה לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. וכן נמי משמע מהא דהכא, דהא לא קשיא ליה אלא בסופו מאי מברך, כיון דבצר ליה שיעוריה, אבל ברישא ניחא ליה.
ולכאורה נמי משמע דאיכא למידק מהא דבתחלתו מברך ב"פ העץ ואף על פי שאין בו כזית דהא משמע דר' ירמיה לר' זירא קא מקשי למאי דס"ל לר' זירא דר' יוחנן תחלה וסוף בירך עליו בעין ברכתו ממש, ואי הכי לא ק"ל אלא סופיה מאי מברך וזה כפי הסברא שכתבתי דאין נוסח ברכה משתנית בין כשיעור לפחות מכשיעור. ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא. וכן נראה לכאורה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא: "תני כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, וכל שאין לאחריו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא. התיבון! הרי פחות מכזית! הרי אין אנו אומרים לאחריו ג' ב רכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ! ר' יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה." -כלומר לא אתא למעוטי אלא שאר מינין, כגון אורז ודוחן ומעשה קדרה, דכיון שאין מברכיו אחריו ג' ברכות אין מברכין לפניו המוציא; הא פחות מכשיעור דפת של חמשת המינין לפניו המוציא - אע"ג שאין מברכין לאחריו ג' ברכות. ומה שאמרו בירושלמי "הרי פחות מכזית שאין אנו מברכין לאחריו ג' ברכות" - לאו למימרא דג' אין מברכין הא מעין ג' מברכין, דכלל כלל אין מברכין לאחריו, אלא דלישנא דמאן דתני לה. וכסברא הזאת מצאתי לרמב"ם ז"ל שכך כתב בפ' ג' מהל' ברכות שלו: "אבל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר האוכלים; והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקין- מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף כלל לא", עכ"ל. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן בפירוש בשמועה זאת וזה מבואר כדברינו וזכינו להסכים לדעתו. וזה שלא כדברי הרב ארב"ד ז"ל שכתבתי למעלה בשמעתא דחביצא.
ההוא דאייתיהו לקמיה דרבי יוחנן...זית גדול ואע"ג דשקלת לגרעינתיה קאי שיעוריה: ובירושלמי אמרו טעמא אחרינא דגרסינן התם: "רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה. אמר ליה בבליא למה את מסתכל בי? לית לך כל שהוא ממין ז' שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו?! אית ליה. ומה צריכא ליה? מפני שגרעיניתו ממעטו. מה עבד ליה רבי יוחנן? ולית רבי יוחנן ידע שגרעינתו ממעטו? מה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אכל אפילו פרידה אחת של ענב, פרידה אחת של רמון- שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה". ואפשר דכיון שלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה, איצטריך למימר דזית גדול הוה, שמעינן מינה דליתא להא דירושלמי. ואילו אכל פרידה אחת של ענב ולית ביה כזית או פרידה אחת של רמון- לא מברך אחריו עד שיאכל כזית.
ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי אלא דבירושלמי סברי דד' יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעיניתיה, ומשום הכי חשיב ליה בריה אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו, והלכך לא חשיב בריה, ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול הוא דלאחר שנסרך או שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה, וכן נראה שמתרצין בתוספות.
נתן בר קפרא לאחד רשות לברך: מהכא משמע דאפילו פירות אע"פ שאין מזמנין עליהן בסופן- א' מברך לכלן בתחלתן, ואע"פ שאין אנו נוהגין כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו - שמא הם היו רגילין לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין ומתוך כך היה אחד מברך לכולן.
חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך. אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן. תנא לא הוציאו שניהן שנתן: ירושלמי: "א"ר יוסה הא אזילין תרי עמא ולא שמיענה מינה כלום. מאי כדון מסתברא מברך על הקפליט שהכל טפלה לירק". משמע דהדין לישנא דירושלמי אזיל כלישנא דגמרין דדחי "אידי ואידי שהכל ובהא קא מיפלגי: מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין".
וליתא להאי לישנא דקיימא לן דשלקות במלתייהו קיימי ומברכין עליה ב"פ האדמה, והילכך אפילו בלא האי טעמא מברך אכרוב משום דב"פ האדמה עדיף. ואי נמי איכא למימר דהא דרושלמי לאו משום דס"ל דשלקות לאו במילתייהו קיימי אלא משום דס"ל דאי לאו משום דהכל טפל לירק -אע"ג דכרוב ב"פ האדמה- אפילו הכי חביב עדיף, וכדאמרינן לקמן באין ברכותיהן שוות כגון פרי העץ ופרי האדמה דמברך על איזה מהם שירצה. ובר קפרא דאיקפד משום דהכל טפלה לירק דירק מיזן זייני, ובהא פליגא גמרין דבגמרין משמע דלעולם ב"פ האדמה עדיף משהכל, אע"ג דאיכא חביבותא מדקאמר דרך פשיטותא מאן דלגלג סבר בשר שהכל, שלקות ב"פ האדמה הילכך חשוב עדיף.
אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא: איכא למידק היכי דמי? אי ליכא אלא פת צנומה בקערה- פשיטא, דהא איכא תוריתא דנהמא ואמרינן לעיל דאפילו בפירורין שאין בהן כזית ואפילו החזירן לסולתן מברך עליהן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא. ועוד מאי "פליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת"? ורבא נמי דפליג טפי ואמר "מברך ואח"כ בוצע" - אטו מי פליגי אההיא דלעיל דאמרינן פירורין שאין בהן כזית מברכין עלייהו המוציא, אם כן ברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא הויא תיובתייהו! ועוד דתקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כההיא, וכדאמרינן התם "מאי הוי עלה. אמר רב ששת אע"ג דליכא פירורא דהוי כזית"; והכא פסקינן כרבא בהדיא. ויש לומר דהכא בדאיכא פת צנומה ופת שלימה, ואפילו הכי קאמר רב חייא בר אשי דאי בעי מברך אצנומה ומניח את השלימה, כרב הונא דפתיתין ושלימין; ועדיפא מדרב הונא, דרב הונא בפתיתין גדולים שהן כחצאי פת כדכתיב "ואקחה פת לחם", ודרב חייא בצנומות דקות. והיינו דפליגא אדרב חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, הילכך אצנומה לא אלא אשלימה. ופליגא דרבא אתרוייהו ואמר שצריך לברך ואח"כ יבצע והיינו דאייתי בתרה הא דרב הונא ורבי יוחגן ולומר(?) בשאינה צנומה אלא שהן פתיתין גדולים ושלימים דאפשר למעבד בפתיתין אפילו כדרבא שיברך ואח"כ בוצע מן הפתיתין - אפילו הכי עדיין היא מחלוקת דרב הונא ורבי יוחנן. אלא דאכתי ק"ל קצת דה"ל למימר "פת צנומה ושלימה רב חייא בר אשי אמר מברך על הצנומה".
ובתוס' פירשו דמיירי במביא פת שלימה או פתיתין גדולים ועשה אותו פירורין דקין בקערה ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול, וקאמר דמברכין עליה המוציא. ורב חייא קאמר שצריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחלה(?) לפניו. ורב חייא בר אשי סבר מ"מ כיון שמתחלה צנומה לאוכלה עכשיו יכול לברך על הפירורין אחרי כן לפי שיכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה כמו שסוף סוף לצורך אכילה זו נעשית. ובלא צנומות פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיוכל לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבינו(?) שבוצע אלא רבותא קמ"ל שאע"פ שצנומה מחחלה בפירורין דקין מקודם ברכה וא"א לעשות בהן בציעה בשעת ברכה, אפילו הכי שפיר דמי. ואכתי לא מיחוור לי לישנא "שפיר" דכיון דעיקר חדושיה דרב חייא בר אשי דמצי למצנם פת שלימה ולברך עליו לאחר בציעה, הוה ליה למימר הכין בהדיא. ועוד למה לי למימר "מברכין עליו המוציא" דמשמע דעיקר חדושיה כשמברכין עליו המוציא ולאפוקי דלא מברכין עליה מיני מזונות, וצריך עיון.
אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות: פירוש כרוב ודורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך: פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן ואע"ג דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי"ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר:
לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן: יש פירשו דאע"ג דנתן לו רשות לברך, מ"מ היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר:
מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר' בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה: הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נ"ב הילכך חביב עדיף לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא. לא דכ"ע אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף פירוש לברוכי עליה וליפטר חברי' ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו הילכך ליתא להאי לישנא דאע"ג דהוא לישנא בתרא בגמ' לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בפה"א עדיף ב"פ האדמה וב"פ העץ בפה"ע עדיף דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי:
הני גרגלידי דליפתא: פירוש ראשי ליפתות דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה, פירמי זוטרי, פיר' שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו:
והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא: פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן:
ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה: והאי דמפשי ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא, פירוש וכיון דלאו מעיקר תבשילא [אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אע"ג דמפשי ביה קמחא משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא כמ"ש לעיל והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו] אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות דהא קיי"ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי לא לא חשיב כלל:
פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא: יש מפרשים דכי היכי דמברך אכולהו שלקי בפה"א ה"נ במיא דידהו מברך בורא פרי האדמה והאי פירושא ליתא דמי עדיף מדובשא דתמרי דהוא גוף התמרי' דאמרינן לעיל דמברך שהכל ועוד דאפילו בגרגלידי דלפתא דפרמינהו פירמי זוטרי הוה ס"ד לברך שהכל אעפ"י שהוא גוף הלפתות ממש אי לאו משום דרב יהודה דלאמתוקי טעמא עביד הכי ועוד דאפילו בשלקות גופייהו פליגי אמוראי לעיל אי קיימי במילתייהו או לא מימיהן מיבעיא, אלא ודאי ה"פ דאם בירך על השלקות בורא פרי האדמה נפטרו מימיהן באותה ברכה ואפילו בשאין המים טפלים להם ודין הוא שאם יש כאן פירות ויש כאן סחיטתן ובירך על הפירות שיפטרו מימיהן כיון דמגופייהו נינהו ומש"ה פשיטא ליה לרב פפא אבל מיא דשיבתא מיבעיא ליה שהוא עשב שנותנין (מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו) ובלעז אני"ס אי למתוקי טעמא עבדי ליה ומכי שליק ליה בטיל ליה אגב מיא ותו לא חזי לברוכי עליה וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה או דילמא לעבורי זוהמא דידיה שליק ליה ואיהו מתכשר בשליקה וחזי למיכל וכיון דחזי למיכל חזי לברוכי עליה וכיון דכן מיפטרי מיא דידיה בברכה דבריך עליה:
תא שמע השבת משנתן טעם בקדרה אין בה משום תרומה: פירוש משום דלא חזי כלל אחר שנשלק אלא למימיו הוא ואינו אלא כעץ גמור והילכך אפילו הוא של תרומה אישתרי ליה כיון דלא חזי כלל דיצא מתורת אוכל וכיון דכן אינו מטמא טומאת אוכלין ולא עבדי ליה אלא למתוקי תבשילא וכיון דכן לא מיפטר מיא דיליה בברכה דבריך עליה וצריך לברוכי אמיא דידיה שהכל:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה: רש"י פירש פת שהוא פתות בקערה ומשליכין עליו מרק חם לשרותו ואינו נימוח בכך מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, פירוש ודאי היכא דליכא פתיתין אחריני אלא אלו שבקערה לא צריך למימר דמברך עליהן המוציא ואפילו הוו פירורין פחות מכזית ואפילו נתבשלו אי איכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדאמרינן לעיל אלא ודאי הא אתא רב לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים ופתיתין גדולים על השלחן ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על השלמים כדאמרינן בסמוך, וקמ"ל רב חייא ב"א דאם רצה מברך על פתיתין קטנים שבקערה ואע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים:
ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת: פירוש עם בציעת הפת הילכך פתיתין גדולים דאיפשר למבצע בהו עדיפי. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, פירוש רבא אתקיף להאי טעמא דר' חייא בר אבא דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה לאו דינא הוא לאפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא איפשר למבצע בהו לפתיתין גדולים דאיפשר להו למיבצע דמאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא פתיתין גדולים נמי, ואפילו פת שלמה דכיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, והאי דנקט שלימה לאו דוקא דאנן השתא לא איירינן אלא בפת פרוסה אלא לרבותא נקט לה הכי כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לאו טעמא תריצא הוא דאפילו שלימה גופה מאי מהני לן לפום האי טעמא דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא דבשעת תשלום ברכה אין הפת שלימה. אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת. והלכתא כרבא הילכך ליתא לדר' חייא בר אשי אלא כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראוין לבציעה מצוה לברך עליהם דמצוה לברך ואח"כ לבצוע:
הביאו לפניהם פתיתין ושלמים,: פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין. אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:
ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר: פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:
ירא שמים יוצא ידי שתיהן: פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתי' ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:
ששמת שלום וכו': דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:
הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע: וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז"ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה ואע"ג דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא, ה"נ ליכא חיובא בהכי:
חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת: פירוש ולבצוע משתיהן מאי טעמא לחם משנה כתיב:
ר' זירא בצע אכולה שירותיה: פירש רש"י ז"ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה, והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת. והא מיחזי כרעבתנותא, פי' כשיבצע על ככרות הרבה:
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא: אמר לקטו כתיב. פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת:
ריפתא דערובא: פירוש שערבו בו אתמול עירובי חצרות דליומא אחרינא הוה מותר לאכלו:
מי סברת רבי יוחנן זית קטן [אכל], זית גדול אכל וכו'. ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא. רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר מה הדין בבלאה מסתכל בי, לית ליה כל שהוא משבעת המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו. אית ליה ומאי צריכא ליה, מפני שגרעינתה ממעטה. ולית לר' יוחנן מפני שגרעינתה ממעט בה. מאי עביד ליה ר' יוחנן, משום בריה. מילתא דר' יוחנן אמרה שאם אכל אפי' פרידה אחת של ענב או פרידה אחת [של רמון] שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן הוי [ההוא] עובדא גופא דירושלמי, אם כן חולק תלמוד דידן על הירושלמי, וס"ל דאפילו בריה בעי כזית ותלמוד דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים היו, והאי דירושלמי היה הזית שלם כשהובא לפניו, אע"ג דהושלך הגרעין כיון שהובא שלם לפניו ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה, יש כאן שיעור. אבל האי עובדא דתלמוד דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה, כי ההוא דסוף אין מעמידין {דף מ:} גבי זית גלוסקא, דקתני ר' יוסי אומר השלחין אסורין. היכא דמי שלחין, א"ר יוסי בר חנינא כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת, ובהך זית איירי הכא, הילכך לא הוי בריה. וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק. ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו, דדילמא דוקא ברכה אחת מעין שלש הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה, אבל בורא נפשות רבות לא בעי שיעורא. והא דפריך הכא היכא בריך ר' יוחנן על כזית מליח משום דבצר ליה שיעוריה, אליבא דר' חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש, או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא מדאורייתא. ומר' צדוק בפ' הישן שאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אין ראיה, דדילמא ברכת המזון הוא דלא בירך הא בורא נפשות ברך. ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל משבעת המינין פחות מכשיעור, שיברך אחריו בנ"ר. ולא נהירא לי, דמסתבר דכיון שאכל פחות מכשיעור ואינו צריך לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור, לא שייך ביה ברכה אחרת.
דורמסקין. פרש"י בשם רבותיו פירוש והקשה עליו, א"כ ברכתו בורא פרי העץ והיה צריך לברך עליו תחלה. ותירץ ה"ר יוסף, דמיירי בשלקו, ולר' [בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן] ברכתו שהכל.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ודין זה אינו מצוי בינינו שאחד יברך על הפירות להוציא לחבריו, אלא בימיהם היו רגילין להסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומגדנות, אבל אין אנו רגילין בכך הילכך כל אחד מברך לעצמו. ורש"י פירש, דהדברים הללו לא הובאו ללפת בהם את הפת, ואמרינן לקמן {דף מא:} שטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן. וגם בענין זה לא הורגלנו שאחד יברך לכולם, אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם, לפי שאין אנו רגילין לסלק עצמנו מן הפת קודם ברכת המזון, והוי כמו אין בית הבליעה פנוי לקמן {דף מב:} גבי יין שבאמצע הסעודה שכל אחד מברך לעצמו.
מאן דבריך מבר אידי ואידי שהכל, הילכך חביב עדיף. מכאן יש ללמוד שאם יש לפניו שני מינין שברכתן שוה, חביב עדיף. ואם אין ברכתן שוה, בפה"א עדיף אע"ג דאידך חביב טפי.
מיא דסילקא כסילקא. ומברכין עליהם בורא פרי האדמה אף על פי שאין בו כי אם המרק, וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן. ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא, דהמשקה אין לו טעם הפרי. ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שיברך עליו בורא פרי העץ.
פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. תימ[ה] במאי קא מיירי, אי ליכא קמיה אלא פת צנומה, פשיטא שצריך לברך כיון דאיכא תוריתא דנהמא. ואי איכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין קטנים, ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הגדולים ולא על הצנומה לדברי הכל. ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים וצינם אותן צנומות דקות בקערה, ומתחלה דעתו לפררם כדי לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה, כיון שמתחלה לצורך ברכה נעשית. ובלא צינומת פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבידו שבצע, אלא רבותא אשמועינן שאע"פ שצנומה פירורין דקין ואי אפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה, אפ"ה שפיר דמי.
ופליגא אדר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוין לגמור את הברכה בשעת בציעת הפת.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
מי שהביאו לפניו הרבה דברים ורוצה לאכול מכלן על איזה מהן מברך תחלה יתבאר למטה במשנה השנית ובסוגיא הבאה עליה, ומכל מקום הוזכר כאן בשני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין והם פירות הנקראים פורונא"ש, ויש מפרשים ירקות הנקראות ארמולש וכן הביאו עמהם בשר ולא היה שם לחם או שבאו שלא מחמת הסעודה וברך האחד על הבשר וכעסו עליו מפני שהבשר ברכתו בשהכל וראוי לברך על החשובה והיא ב"פ העץ אם הדורמסקנין פירות או פרי האדמה אם הם ירקות ואחר כך יברך על האחרות שאין האחרת נפטרת בחברתה אחר שאין ברכותיה שוות, ומה שאמרו שנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והרי אמרו אין זמון לפירות ואין אחד מברך לכלן לא נאמרה אלא לברכה לאחריה אבל לפניה כל שקובעין באחד, אחד מברך לכלן:
לפתות שחתכן ודקדקן ואכלן חיים, רוב מפרשים סוברים שמברך ב"פ האדמה וכל שכן בשלמים, וגדולי הרבנים כתבו שאף שלמים בשהכל ושמועה זו בשבשלן בין שלמים בין חתוכים ב"פ האדמה ואם עשה מהן תבשיל ועירב בו קמח אין הקמח עיקר ומברכין עליו ב"פ האדמה וכן כל כיוצא בזה:
מים שנתבשלו בהם הירקות וקבלו טעם הירקות יש מפרשים שהוא מברך עליהם ב"פ האדמה שהרי טעם הירקות באותן המים וכל שכן מיץ שלהם, ואם כן זו קשה למה שפרשתי למעלה דדוקא בשצורת הירק קיימת אלא שנראה לי שעל המיץ לבד נאמר אבל מים שנתבשלו בהם בשהכל, או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עיקר ואין צריך לברך עליהם כלל, אבל אם שותה מהם בלא תבשיל נראה לי שמברך עליהם שהכל:
ומים שנותנים בתוכן שבת והוא עשב שנותנים במרק למתק את התבשיל ונקרא בלשון לעז אניז, הרי השבת עיקר ולדעת ראשון מברך על המים שלהם בורא פרי האדמה ולדעתי פירושו שהמרק נפטר בברכת השבת:
השבת של תרומה שנתנוהו בקדרת תבשיל של תרומה והוציאוהו, אם לא נתן טעם בקדרה יש בה משום תרומה שעדיין לחותו עמו ומשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה שאינו אלא עץ בעלמא, וכן לענין טומאת אוכלין משנתן טעם והוציאוהו אינו מטמא טומאת אוכלים ואע"פ שכל שהוא עומד ליתן טעם במאכלות ולא לאכילת עצמו, אינו מטמא טומאת אוכלים מכל מקום השבת סתמו לאכילת עצמו כשאר ירקות שבשדה עד שיחשב עליו לקדרה, וכל זה הוא אומר שאם נמלך עליו והוציאו משנתן טעם אינו מטמא עוד טומאת אוכלין:
פת הצנומה והיא היבשה עד מאד שפררה והניחה בקערה לשרותה ואין בפירוריה כזית הואיל ויש בהם תורת לחם מברכים עליה המוציא כמו שכתבנו למעלה, ויש מפרשים אותה אף בשאין בהם תורת לחם הואיל ולא שראוה אלא בכלי שני, ומכל מקום אע"פ שרב חייא אמרה אף בשיש שם שלימה וכדעת רב הונא שאמרה כן בפתיתין ושלמין אין הלכה כמותו, אלא כל שהיתה שם שלימה מברך על של שלימה ואם אין שם שלימה כל שהיתה שם פרוסת פת הראויה שיהא ראשי לבצוע ממנה אע"פ שאינה שלימה בוצע ממנה ומברך שדין המוציא הוא להיות הוא מברך ואחר כך בוצע ופירורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה אלא שכל שאין לו בכדי לבצוע מברך על הבצוע ואין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע ממנה, וכן אם באו לפניו פת פרוסה שיכול לבצוע ממנה ופת שלימה עמה מצוה לבצוע על השלימה, ואע"פ שחלק בה רב הונא לומר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה הלכה כר' יוחנן שאמר שלימה מן המובחר, אלא שיש אומרים שכל שאין שם שלימה אלא שיש שם חצי ככר ויש שם פרוסות שרשאי לבצוע אף מהן, שמברך על איזה שירצה הואיל והפרוסות מיקרא הניתייהו טפי, ואף לקצת רבותינו ראיתי שנוהגין כן, בד"א כשהשלימה של שעורים והפרוסה של חטים, אבל אם היתה הפרוסה של חטים והשלימה של שעורים מברך על הפרוסה, ואם היתה הפרוסה של פת נאה והשלימה של הפת הדראה אלא שהיא של חטים אומר על איזה שירצה, ואם היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין אמרו בתלמוד המערב שמברך על השעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזו מז' המינים וזו אינה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות - פירוש (כרוב ו)דורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן. ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן. ואף על גב דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) [אותו אחד] ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי"ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר:
לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן - יש שפירשו דאף על גב דנתן לו רשות לברך מכל מקום היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר:
מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה. הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נהיה בדברו הילכך חביב עדיף - לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא:
לא דכולי עלמא אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף - פירוש לברוכי עליה וליפטר חבריה ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו. הילכך ליתא להאי לישנא דאף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר. וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דבברכותיהן שוות חביב עדיף ובאין ברכותיהן שוות חשוב עדיף. ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף. בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף. דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי:
הני גרגלידי דליפתא - פירוש ראשי ליפתות:
דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה. פירמי זוטרי - פירוש שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו:
והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא - פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן:
ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דמפשי ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא - פירוש וכיון דלאו מעיקר תבשילא [אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אף על גב דמפשי ביה קמחא משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא כמו שנכתב לעיל. והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו] אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות. דהא קיימא לן כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי לא לא חשיב כלל:
פשיטא @06לי(?) מיא דסלקא כסלקא - יש מפרשים דכי היכי דמברך אכולהו שלקי בורא פרי האדמה הכי נמי במיא דידהו מברך בורא פרי האדמה. והאי פירושא ליתא דמי עדיף מדובשא דתמרי דהוא גוף התמרים דאמרינן לעיל דמברך שהכל. ועוד דאפילו בגרגלידי דלפתא דפרמינהו פירמי זוטרי הוה סלקא דעתא לברך שהכל אף על פי שהוא גוף הלפתות ממש אי לאו משום דרב יהודה דלאמתוקי טעמא עביד הכי. ועוד דאפילו בשלקות גופייהו פליגי אמוראי לעיל אי קיימי במילתייהו או לא מימיהן מיבעיא. אלא ודאי הכי פירושו דאם בירך על השלקות בורא פרי האדמה נפטרו מימיהן באותה ברכה ואפילו בשאין המים טפלים להם. ודין הוא שאם יש כאן פירות ויש כאן סחיטתן ובירך על הפירות שיפטרו מימיהן כיון דמגופייהו נינהו. ומשום הכי פשיטא ליה לרב פפא אבל מיא דשיבתא מיבעיא ליה שהוא עשב שנותנין (מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו) ובלעז אני"ס. אי למתוקי טעמא עבדי ליה ומכי שליק ליה בטיל ליה אגב מיא ותו לא חזי לברוכי עליה וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה. או דילמא לעבורי זוהמא דידיה שליק ליה ואיהו מתכשר בשליקה וחזי למיכל וכיון דחזי למיכל חזי לברוכי עליה וכיון שכן מיפטרי מיא דידיה בברכה דבריך עליה:
תא שמע השבת משנתן טעם בקדרה אין בה משום תרומה - פירוש משום דלא חזי כלל אחר שנשלק אלא למימיו הוא ואינו אלא כעץ גמור. והילכך אפילו הוא של תרומה אישתרי ליה כיון דלא חזי כלל דיצא מתורת אוכל. וכיון דכן אינו מטמא טומאת אוכלין ולא עבדי ליה אלא למתוקי תבשילא. וכיון דכן לא מיפטר מיא דיליה בברכה דבריך עליה וצריך לברוכי אמיא דידיה שהכל:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה - רש"י פירש פת שהוא פתות בקערה ומשליכין עליו מרק חם לשרותו ואינו נימוח בכך. מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. פירוש ודאי היכא דליכא פתיתין אחריני אלא אלו שבקערה לא צריך למימר דמברך עליהן המוציא ואפילו הוו פירורין פחות מכזית ואפילו נתבשלו אי איכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדאמרינן לעיל. אלא ודאי הא אתא רב לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם. והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים. ופתיתין גדולים על השלחן ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על השלמים כדאמרינן בסמוך. וקא משמע לן רב חייא בר אבא דאם רצה מברך על פתיתין קטנים שבקערה ואף על גב דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים:
ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת - פירוש עם בציעת הפת הילכך פתיתין גדולים דאיפשר למבצע בהו עדיפי:
מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסא כליא - פירוש רבא אתקיף להאי טעמא דר' חייא בר אבא דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה לאו דינא הוא לאפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא איפשר למבצע בהו לפתיתין גדולים דאיפשר להו למיבצע. דמאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא פתיתין גדולים נמי ואפילו פת שלמה. דכיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא. והאי דנקט שלימה לאו דוקא דאנן השתא לא איירינן אלא בפת פרוסה אלא לרבותא נקט לה הכי כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לאו טעמא תריצא הוא דאפילו שלימה גופה מאי מהני לן לפום האי טעמא דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא דבשעת תשלום ברכה אין הפת שלימה. אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת. והלכתא כרבא הילכך ליתא לדר' חייא בר אשי אלא כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראוין לבציעה מצוה לברך עליהם דמצוה לברך ואחר כך לבצוע:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ עיין בספר גביעי גביע הכסף דרוצה להגיה "פרוסה" במקום מילת "צנומה" - ויקיעורך