ברכות מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בשלמא למ"ד תמרי דזיקא היינו דהכא קרי לה נובלות סתמא והתם קרי לה תמרה אלא למ"ד בושלי כמרא ניתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא:
היו לפניו מינין הרבה כו':
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות אדרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בבשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית הב"ע כשהצנון עיקר אי הכי אימא סיפא ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה לית ליה לר' יהודה הא דתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכי תימא ה"נ דלית ליה והתניא רבי יהודה אומר אם מחמת צנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית לעולם בצנון עיקר עסקינן וכי פליגי רבי יהודה ורבנן במילתא אחריתי פליגי וחסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א כשהצנון עיקר אבל אין הצנון עיקר ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת שפיר אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי א"ר ירמיה להקדים דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק גכל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ופליגא דרבי חנן דא"ר חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר חטה דתנן דהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד ההיה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן שעורה דתנן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל זגפן כדי רביעית יין לנזיר תאנה חכגרוגרת להוצאת שבת רמון כדתנן טכל כלי בעלי בתים
רש"י
[עריכה]
בשלמא למ"ד - נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני' אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני' תנן (ד' מ) נובלות סתמא:
בשברכותיהן שוות - כגון זיתים ותפוחים דתרוייהו ב"פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת:
חביב עדיף - איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע:
אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה - אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן (לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב"פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית:
פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי - חדא שאין זו שיטת הגמ' מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא. ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה"א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא.
שהיה צנון עיקר - שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:
מברך על זה כו' - וכאן לא נחלקו:
ושני מינים בעלמא - כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו:
חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות - וכדאמרן:
ה"ג וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת - ומפרש לה ואזיל:
במאי פליגי - הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה:
אמר ר' ירמיה בלהקדים פליגי - ולא גרסי' אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר' יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ"ש:
דאמר ר' יצחק כו' - אלמא קפדינן אהקדמה ור' יהודה אית ליה דר' יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר' יצחק במקום חביב דחביב עדיף:
ופליגא דרבי חנן - הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א"י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין:
בבית המנוגע - כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא יד) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה:
אכילת פרס - חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת:
פת חטין - נאכלת מהר:
מיסב - דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה:
ואינו מטמא באהל - הלכה למשה מסיני הוא:
כדי רביעית יין לנזיר - אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית:
להוצאת שבת - דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה:
תוספות
[עריכה]
אבל בשאין ברכותיהן שוות. פירש"י כגון צנון וזית ושוב אין כאן מחלוקת כיון שאין האחד פוטר את חבירו אפי' ר' יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה שירצה תחלה החביב לו ואחר כך יברך על השני וכן יש לפרש דרבי יהודה מודה לחכמים הואיל ולא פי' הגמ' מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד והקשה רש"י ולבריך על הצנון ולפטר את הזית דהא תנן לעיל בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך ב"פ האדמה אבל הכא כשבירך ב"פ האדמה על הצנון לא פטר את חברו שהוא ב"פ העץ אפי' בדיעבד וא"ת הא אמרי' לעיל (דף לט.) גבי עובדא דבר קפרא דברכת בורא פרי האדמה חשיבא טפי משהכל לפי שמבוררת טפי א"כ גם ב"פ העץ חשיבא טפי מברכת ב"פ האדמה וי"ל דלא חשיב ב"פ העץ כל כך מב"פ האדמה כמו שחשוב ב"פ האדמה משהכל ומ"ש בהלכות גדולות דב"פ העץ תקדים לב"פ האדמה דמבוררת טפי היינו לפי המסקנא דלקמן דפליגי בשאין ברכותיהן שוות וקי"ל כר' יהודה אבל להאי לישנא דאמרי' דלא פליגי בשאין ברכותיהן שוות לא מתוקם פסק דהלכות גדולות כדפירשנו לעיל:
מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון וכו'. ופריך אלמא דמברך ב"פ האדמה אפילו לפטור ב"פ העץ אפילו לגבי זית שהוא משבעת המינים וכ"ש קליות שהן כמו כן משבעת המינין דמברך עליהן ב"פ האדמה לפטור את התפוחים לכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כמו תפוחים וקליות:
א"ר ירמיה להקדים דא"ר יוסף וכו'. פירש"י והר"י לפי גרסא זו אתיא הא דאמר רב יוסף כל המוקדם כר' יהודה דוקא אבל ר' שמעיה גריס אמר רב יוסף וכו' ואתיא אליבא דרבנן ומיירי שאין חביבין זה מזה דהא אזלינן בתר מוקדם דאי בחביבין פשיטא דחביב קודם דהא אפי' בשאר מינין לגבי שבעת המינין אמרי רבנן דמברך על איזה שירצה ומילתא דרב יוסף מילתא באפי נפשה ולא נהירא דבסמוך משמע דגרס דאמר רב יוסף ואתיא כר' יהודה דוקא דקאמר רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא וכו' א"ל לא סבר לה מר להא דרב יוסף דאמר כל המוקדם וכו':
במאי פליגי. כלומר מאי טעמא דר' יהודה דאמר שבעת המינין עדיף מאי עדיפות שייכא בהו אחר שאינן יכולין לפטור שאר מינין ומשני דהעדיפות הוי מן ההקדמה:
גפן כדי רביעית יין וכו'. פי' אם אכל עלין או לולבין כדי רביעית יין חייב אבל אם אכל מהן כדי רביעית מים לא מחייב דקלישי והולכין בקל חוץ מן הכלי אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי שהיין הוא עב ומחזיק גודש קצת קודם שיפול מן הכוס רביעית יין ואם היה מים היה יוצא יותר מרביעית:
כלי בעלי בתים. גבי כלי עץ מתניא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
צה א ב מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה י"ג, סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' רי"א סעיף א':
צו ג מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רי"א סעיף ד':
צז ד מיי' פט"ז מהל' טומאת צרעת הלכה ז':
צח ה מיי' פט"ז מהל' טומאת צרעת הלכה ו':
צט ו מיי' פ"ג מהל' טומאת מת הלכה ב':
ק ז מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה ב', סמג לאוין רנ:
קא ח מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה א':
קב ט מיי' פ"ו מהל' כלים הלכה ב':
ראשונים נוספים
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות: כלומר, כגון אתרוג וענבים; אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהן טפלה לחברו- דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ומדלא פירש עולא אי זה מהם קודם בשאין ברכותיהם שוות, שמע מינה דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכולי עלמא. דאי איתא הוה ליה לפרושי בהדיא: "אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מין שבע קודם...". ועוד, דבשלמא אי חביב קודם ור' יהודה הוא דמודה לרבנן בהא - שפיר, דיחיד מודה לרבים והיינו דאמר ליה עולא סתם; אלא אי אמרת דמין שבע עדיף- רבנן הוא דמודי ליה לרבי יהודה, וכיון דרבים מודו ליחיד הוה ליה לפרושי בהדיא משום דבעלמא רבים עדיפי וקיימי, ויחיד מודה להו. כן פירש רב האי גאון ז"ל, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל.
וכן נראה לי להכריח ממה שאמרו בסמוך "חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים בשהיה צנון עיקר. אבל אין הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה" - אלמא אפילו בשאין צנון עיקר, אם רצה, עליו מברך תחלה; שהרי לא חדש כאן אלא שחוזר ומברך על הזית, הא צנון כדקאי קאי (כלומר שעליו יכול לברך תחלה); דאם איתא דעל זית חייב לברך תחלה - כיון דעד השתא אמרינן "מברך על הצנון ופוטר את הזית" - לא סגיא בהא דקאמר: "אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה"! עד שיאמר: "אבל אין צנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון". אלא ודאי משמע כדברי הגאון ז"ל.
וטעמא דהא מילתא דקפיד ר' יהודה בשברכותיהן שוות ולא קפיד בשאין ברכותיהן שוות נראה לי משום דבשברכותיהן שוות דברכה דהא פטר אידך לגמרי, הא מלתא חשיבא טפי ודינא הוא דחשוב ליפטר שאינו חשוב; אבל בשאין ברכותיהן שוות ודלא פטר חד לחבריה וליכא אלא הקדמה בלחוד, כיון דחביב ליה אידך- עליה מברך ברישא והדר מברך אאידך; דהקדמה בלחוד מלתא זוטרתי היא. [ והא דאמרינן לקמן "בית שמאי ובית הלל בהביאו לפניהם יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן" - דאלמא לכולי עלמא קפדינן אהקדמה בלחוד; התם הוא משום דסבירא להו לבית הלל דכיון דיין לשתייה ושמן להריח- יין חביב ועדיף טפי טובא, וקפדינן אפילו בהקדמתו. ובית שמאי סברי איפכא, דכיון דשמן אין מחוסר מעשה (דכיון שהוא מקריבו כנגד חוטמו מריחו מיד ונהנה ממנו), ויין מחוסר מעשה (שאינו נהנה ממנו עד שישתהו) - הלכך שמן עדיף וחביב ואיהו קודם לברכה. ודכוותה נמי איכא הכא באין ברכותיהן שוות דאפילו אהקדמה בלחוד קפדינן כגון בדברים שמברכין עליהם שהכל ודברים שברכותיהם פרי העץ או פרי האדמה, דכולי עלמא פרי העץ ופרי האדמה קודמין לשהכל כדדיק שמעתא גבי עובדא דבר קפרא ותרין תלמידיהו דלעיל. ] - הדין הוא סברא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
אבל מאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת, סבירא ליה דאף בהקדמת ברכותיהן בין פרי העץ ופרי האדמה קפדינן בשיש בהן ממין שבעה; אבל בשאין ברכותיהן שוות וליכא ממין שבעה כגון צנון ותפוח- מברך על זה וחוזר ומברך על זה לכולי עלמא, דעל כרחך לא חזינן דפליגי ר' יהודה ורבנן אלא בשיש בהן ממין שבעה, הא בשאר מינין לא חזינן לה דפליגי, ובכדי לא אמרינן דפליגי אלא בראיה. כן נראה לי.
מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית: תמיהא לי היכי סלקא דעתיה דמקשה דצנון פוטר לגמרי זית אף בשאין צנון עיקר, דצנון ב"פ האדמה וזית ב"פ העץ!? ויש לומר דקסבר שכל החביב פוטר את השאר כאילו הוא עיקר והשאר טפלה; אי נמי יש לומר דסבירא ליה להאי דדוקא נקט "מברך על הצנון ופוטר את הזית" משום דאף זית אם בירך עליו ב"פ האדמה יצא וכדתניא במתני'. ואע"ג דהתם בדיעבד - הכא נמי כדיעבד דמי דהא מכי בירך על הצנון נפק ליה ידי זית והיינו דקתני "מברך על הצנון ופוטר את הזית" ולא קתני "מברך על איזה שירצה ופוטר את השני". וזה נראה לי עיקר.
רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה: ומאן דסבירא ליה דאף בשאין ברכותיהן שוות פליגי מתרץ לה חסורי מחסרא והכי קתני "היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים שהיה צנון עיקר, אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ר' יהודה אומר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון" - כן נראה לי לפי מה שכתבתי למעלה בשם רב האי גאון ז"ל דמברך על זה וחוזר ומברך על זה - "על איזה מהן שירצה תחלה" קאמר. אלא דאכתי קשיא לי דהא משמע דלדעת המקשה ר' יהודה ורבנן בשאין ברכותיהן שוות בתרתי פליגי: דלרבנן ליכא הקדמה אלא חביב קודם, ועוד דמברך על הצנון ופוטר את הזית דברכת פרי האדמה פוטר פרי העץ; ואילו לר' יהודה לעולם מין שבעה קודם לברכה ולעולם אין זה פוטר את זה דמדקתני "מברך על הזית" על כרחין חוזר ומברך על הצנון שאין ברכת פרי העץ פוטרת את פרי האדמה, והוא הדין באתרוג וצנון שאין ברכת צנון פוטרת את האתרוג דלא אמרו "אם בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא", אלא במברך עליו ממש ומשום ד-"עולא אמר דכולי עלמא מברך על זה וחוזר ומברך על זה" אקשי ליה תרתי מהא ברייתא; חדא מדרבנן וחדא מדברי יהודה כפשטא דברייתא. כנ"ל.
אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי. א"ר ירמיה להקדים: תמיה לי, ומאי קשה ליה במאי פליגי, הא ודאי בלהקדים פליגי; דכיון דחד אמר "בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה" (כלומר שאין ההקפדה בהקדמתן) אם כן מאי מ"ד(?) עדיין הוא מחלוקת אלמא בהקדמה פליגי. ויש לומר דהכי קאמר: בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות, שפיר שמעינן מיניה כוליה דעתיה, דהא קא מיפרשא מילתא בהדיא דבשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה; אבל למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי - "במאי קא מיפלגי" כלומר, לא מפרשא מילתיה שפיר במאי פליגי בשאין ברכותיהן שוות- אי למפטר חד לחבריה לגמרי כסברא דההוא מקשה דלעיל, ואי להקדים בלחוד. וא"ר ירמיה להקדים בלחוד הוא דפליגי אבל למיפטר חד בברכה דחבריה לא. כן נראה לי. עוד יש לי לומר דהכי קאמר: בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות בלחוד פליגי - שפיר; (כלומר יש טעם נכון למחלוקתם שאין להקפיד אלא במקום שהאחד פוטר את חברו) אבל בשאין ברכותיהן שוות (שאין זה פוטר את זה) במאי פליגי - וכי להקדים ברכה זו לזו מי פליגי? ואהדר ליה: אין, בלהקדים פליגי, שאין בדין שיקדים לברך על מי שאינו חשוב לפני החשוב. וזה נראה לי עיקר.
ולענין פסק הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דקיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על איזה שירצה תחלה; דכיון דעולא מסייע ליה למאן דאמר "אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מודה ר' יהודה לרבנן דחביב עדיף" - הכי הלכתא, והלכה כרבנן בשברכותיהן שוות. ודרב יוסף ואיתימא ר' יצחק "כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה" קיימא בדלית ליה מינייהו חד חביב אבל אית ליה מינייהו חד חביב עליה- חביב קודם השתא קל וחומר: מאי דלאו מן האי פסוקא לדברי חכמים הוא קודם (לר' אמי ולר' יצחק נפחא תרוייהו, ולחד מינייהו לדברי הכל), דאיתיה מן הדין פסוקא כל שכן שיקדום על מה שהוא מאוחר[2] ממנו!, עד כאן דברי גאון ז"ל.
אבל רבותינו בעלי התוספות והראב"ד ז"ל פסקו כר' יהודא ממעשה דרב חסדא ורב המנונא דבסמוך, דאמר ליה ר' חסדא לרב המנונא "לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה?" - ואי בחביבותא תליא מילתא מאי קא קשיא ליה לר' חסדא? דלמא רב המנונא תמרי חביבי ליה טפי? אלא שמע מינה דלאו בחביבותיה תליא מילתא וכר' יהודה. ולי נראה דאי משום הא, לא קשיא, דרב חסדא הכי קאמר ליה: "משום דלא סבר לה מר להא דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה לא קפיד בהו, ולא משום חביבותא דתמרי?" - ודרך שאלה היה משום דאיכא רבי חנן דלא סבירא ליה להא דרבי יצחק. ואמר ליה: לא, אלא משום שזה שני ל"ארץ".
ואלא מיהו לענין הלכה מסתברא ודאי דהלכה כרבי יהודה דפשטא דההיא ודאי כותיה אזלא. ועוד, דתניא בתו' "פרוסה של חטים ושלימה של שעורים- מברך על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין- מברך על של שעורין. והלא כוסמין יפין מן השעורין?! אלא שהשעורים ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה." וגרסינן עלה בירושלמי "רבי יעקב בר אחר בשם רבי זעירא: דרבי יודא היא, דר' יודה אמר אם יש ביניהן ממין שבעה- עליו הוא מברך". ומשמע דכולה מוקי לה כר' יהודה, ואפילו פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, משום דמוקדם בפסוק. וההיא, הא אי(?) פסיקא לעיל בהלכתא בפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דאמרינן עלה "אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על פרוסה של חטים". ואי משום קל וחומר דאמר גאון ז"ל - ליתא, דהא ר' יהודה גופיה מודי במאי דליתיה בקרא דהיינו בשאין ברכותיהן שוות דליכא דין קדימה לחד מינייהו אלא מברך על איזה מהן שירצה תחלה ואף על גב דאית ליה לר' יהודה המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה, ולא אמרינן ביה קל וחומר, אלא קל וחומר פריכא הוא מההוא טעמא דאמרית לעיל דשאני התם דליכא אלא קדימה בלבד ואין אחד מהן נפטר בברכת חברו ולפיכך לא חשו לה כל כך, ובכי הא חביב קודם; אבל בשברכותיהן שוות, דחד פטר חבריה - הדא מילתא חשיבא טפי והלכה בכי הא- חשוב עדיף.
וקשה לי דהא בברייתא ד-כיצד היסב סעודה" קתני: "עלו(?) והסבו. הביאו לפניהם יין. אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו- אחד מברך לכולן" - אלמא אף על פי שחטה קודמת בפסוק זה, יכול הוא להקדים את היין בזמן שהיין חביב לו כי התם. ויש להשיב דהכא בשאין ברכותיהן שוות היא. אי נמי, יש לומר דהתם שתיית היין של קודם סעודה צורך הפת הוא כי היכי דליגרריה לליביה וניכול נהמא טפי לתאבון, וכענין שאמרו בערבי פסחים. והוא הדין אפילו לפרפראות כדמשמע במתני' דקתני "בירך על הפרפרת לא פטר את הפת" דאלמא מברך תחלה על הפרפרת, ומהאי טעמא הוא, דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה, וכדאמרינן "עד שהוא מגיע לפרפרת הפת".
והא דאמרינן "כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה" וחטה קודמת בפסוק לכל - לאו בכוסס את החטה הוא, דהא לכולי עלמא חטה דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא, אלא בפת כדגלי קרא בתריה דכתיב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וכדאיתא לקמן בפרקין. ותדע לך, דהא לכולי עלמא כוסס את החטה אין מברך לא ג' ולא מעין ג', וכדמשמע בברייתא דלעיל ד"הכוסס את החטה"; ולקמן נמי גבי מתני' ד"אכל ענבים ותאנים" - אלא חטה דכתיבא באורייתא היינו לחם והוא הוא דקודם לכל, וברכתו חשובה שגורם ברכה לעצמו מתוך שנשתנה לעילויא וסעיד.
ומסתברא דאפילו לרבי יהודה, אם היו לפניו אתרוג וזית, וקדם וברך על האתרוג -אע"פ שאינו רשאי- אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות. והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג; דאפילו לבית שמאי דאמרי דפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה ואף על פי שברכותיהן שוות דתרווייהו בורא מיני מזונות, ואפילו הכי לא פטר מעשה קדרה (לההוא לישנא דבסופ' פליגי כדאיתא לקמן) - דילמא בשלא נתכוון לפטור מעשה קדרה, הא נתכוין- פטר. ומיהו אפילו לתנא קמא דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה - הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוין, לא; דאין בדין שיפטור מי שאינו חושב את החשוב דרך גררה אלא דרך כוונה. והיינו נמי טעמא דההיא דהא משמע אפילו לתנא קמא פרפרת שהיא חשובה פטרה מעשה קדרה אבל מעשה קדרה לא פטר את הפרפרת[?]. ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהן, ואחר כך הביאו לפניו אגוזים: אם התפוחים חביבים לו יותר- פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים; אבל אם אינן חביבים- אינן פוטרין את האגוזים אלא אם כן נתכוון להם מתחלה. כן נראה לי.
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות: פירוש כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף כיון דחדא ברכה היא לתרווייהו אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהם טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ובכה"ג חשוב בברכה קודם כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף בורא פרי האדמה ושהכל בפה"א עדיף דכל שמיוחד בברכתו חשוב יותר:
מתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית: ואע"ג דברכת צנון בפה"א וזית בורא פרי העץ וכיון דכן בשאין צנון עיקר כדקס"ד השתא היכי איפשר דפטר ליה צנון לזית איכא למימר דכיון דאפי' בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתניתין הוה ס"ד דליפטריה בברכת צנון ואע"ג דהתם נמי בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה מכי בירך על הצנון איפטר ליה זית ממילא וטעמא שלא ירבה בברכות דריבוי ברכות שלא לצורך אסור דהו"ל כעין ברכה לבטלה:
אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי: פירוש דרך שאלה הוא. א"ר ירמיה להקדים. פירוש לאפוקי מסבריה דההוא מקשה דלעיל דסבר דשאין ברכותיהן שוות מברך על חד ופטר חבריה אלא ודאי על שניהם הוא מברך ור' יהודה סבר דאית ליה לאקדומי ולברך על החשוב וכאן אין ברכת פרי האדמה פוטרת פרי העץ. דאע"ג דאמרינן במתניתין דבדיעבד יצא התם במתכוין לצאת בה ברם הכא אין לו לכוין לכתחלה וכל שאין מתכוין לא יצא, ולר' ירמיה אפי' בצנון וזית פליגי דלרבנן חביב עדיף ולר' יהודה מין שבעה עדיף צנון ותפוח אפילו ר' יהודה מודה:
ולענין הלכתא קיי"ל כמ"ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואם בשברכותיהן שוות חביב עדיף כרבנן ובשאין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף והיינו דנקט עולא מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר על איזה שירצה תחלה וחוזר ומברך על זה והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה התם בדליכא חד מיניהו חביב ליה טפי מאידך וכיון דכן הקודם בפסוק ראוי לחשבו יותר ובודאי אכילה ושתיה שני ענינים חלוקים הם לגמרי ואין לומר להקדים זה לזה כלל אלא כמו שירצה וכן פירות או פת או פירות וחביץ קדרה או דייסא אין להטעינן להקדים פת אעפ"י שהוא חשוב בברכה שהם ענינים חלוקים לגמרי וזה אינו רוצה לאכול מזונו עדיין ורצונו לאכול פירות תחלה דלא אמרו אלא בשני מיני פירות דדעתו לאכול משניהם, ושניהם חביבין לו אלא שאחד מהם חביב יותר. ואעפ"י שאוכל מן האחד תחלה אכתי אית ליה חביבותא באידך לאכול ממנו אח"כ. ובזה אמרו דחשוב יותר בברכה קודם אבל כשאינו נהנה לאכול זה החשוב תחלה או שלא היה נהנה לאכול אחרון זה שאינו חשוב ואינו נהנה באכילתו כלל אין ספק שאוכל אותו שרוצ' בו ומברך עליו שאין אומרים לו לאדם לאכול שלא בהנאתו:
כל הקודם בפסוק זה וכו': גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו' יש שפירשו אם יש כלי אחד מחזיק רביעית יותר יחזיק מיין מפני שהוא עב ונגדש. על הכלי יותר מן המים וקאמר דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית כשיעור יין ולא כשמשערין במים ומש"ה נקט גפן. ויש שפירשו דמגפן גופה איירי כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים וכך משערין אותו ממלאים כלי יין ונותנים לתוכו כמה שאכל ואם אכל כדי שיוצא מן הכלי כדי רביעית יין ולא כשיעור מים משום דיין עבה בהאי שיעורא מחייב:
אבל כשאין ברכותיהן שוות, דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה. פרש"י ואין הצנון פוטר את הזית, ומתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה מברך תחלה, דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית, והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף. וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון, כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לנו לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה, ולא שרבים יודו ליחיד. וכן כתב רב אלפס דעל איזה מהם שירצה יברך. ותימ[ה], דהא מסתמא בפה"ע חשיב מבפה"א משום דמבוררת טפי, דבורא פרי האדמה כוללת כל הגדל באדמה אבל בורא פרי העץ מברר דוקא כל מה שגדל באילן, ומהאי טעמא אמרינן לעיל בעובדא דבר קפרא {דף לט.} דבורא פרי האדמה חשיב מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר. וי"ל דלא חשיבא כל כך בורא פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל, לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר. וא"ת, היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף, הא אמרינן לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, וכ"ש שיש לנו להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר בשבח הארץ. ותירץ ה"ר שמעיה, דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו', היינו כשאין חביב לו זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה, אבל אם המאוחר חביב יקדים [אותו]. וקשה מהא דאמרינן בשמעתין, רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה, אייתו קמייהו תמרי ורימוני קדים רב המנונא ובריך אתמרי ברישא. אמר ליה, לא סבר ליה מר כל המוקדם בפסוק [וכו']. ומאי קשיא ליה, (לומר ליה) [דילמא] דתמרי חביבי ליה. ע"כ צ"ל, דכל המוקדם דלקמן אתיא בר' יהודה, וכל האמוראים דסברי לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר' יהודה סבירא להו, וכן פסק בה"ג כר' יהודה. ועוד כתב בה"ג, דאומר בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה, ולפירושו הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה, לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל, אלא שאין האחד פוטר את חברו. ולישנא לא משמע הכי, דאם כן הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חברו. הילכך נראין דברי רב האי ורב אלפס ופרש"י, דמברך על איזה מהם שירצה. [ו]אע"ג ד[ל]ר' יהודה כשברכותיהן שוות צריך להקדים ז' המינין, היינו דוקא כשברכת האחד פוטר את חברו אז מסתבר לברך על ז' המינין ולפטור את השני, אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון, הילכך על איזה מהם שירצה יברך תחלה. הילכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח, יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות. ואם יש בהם מז' המינים קיי"ל כר' יהודא דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שאחר חביב לו. ואם יש לפניו פרי עץ ושהכל, יברך בורא פרי העץ תחלה, וכן בפה"א ושהכל בורא פרי האדמה קודמת. בפה"ע ובפה"א על איזה מהם שירצה יברך. ונ"ל מדלא קאמר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף, אלמא אפילו אם אחד מהם חביב יכול לברך על השני, [ד]כיון דצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל. ומה שתלוי לר' יהודה עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב, היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת.
כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, שנאמר ארץ חטה שעורה וגפן [וכו']. אין להביא ראיה מכאן דלא חשיב בורא פרי העץ מברכת בורא פרי האדמה, מדמברך על חטה ושעורה מקמי גפן. דדילמא מיירי שעשאו פת או בדייסא דודאי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, אבל כוסס את החטה דליכא אלא בורא פרי האדמה לא תקדום לבורא פרי העץ. ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לפרש כך, כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהן שוות, כגון חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים .
גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירשתי בפרק קמא דסוכה.
כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. המשנה מיתניא במסכת כלים {פי"ז} גבי בבא דכלי עץ, אבל גבי כלי חרס אמרינן בפרק המצניע {שבת דף צה:}, חמש מדות בכלי חרס, ניקב בכמוציא משקה [וכו']. והאי דקאמר התם ניקב כמוציא רמון טהור מכלום, היינו כגון שייחדו לרמונים לכך צריך מוציא רימון.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
המשנה השנית היטו לפניו מינים הרבה וכו' אחר שביאר לנו ברכת כל מין ומין הוא רוצה לבאר במי שיש לפניו מינים הרבה ורוצה לאכול מכולן באיזה מין מהם יברך תחלה ושיפטור שאר מינים באותה ברכה, ואילו היו כל אות המינים וברכותיהן שוות כגון זית ותאנה ורמון או שהיו כלן משאר המינים שלא מז' המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ותפוח לא נחלקו שמברך על החביב לו ואם חביבותו שוה בכלן מברך על איזה מהם שיזדמן כשאר מינים, ובז' המינים מקדים את המוקדם במקרא, ויש מפקפקים לומר שכל שבז' המינים מוקדם במקרא קודם אף במקום חביב ממה שאמרו בגמ' ברב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני ובריך אתמרי ואמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם וכו' ואם כדברינו מה זו שאלה שמא תמרים חביבים לו, אלא שלדעתי אינה קושיא שמכל מקום אלו כי היה שואל לרב חסדא איזה מהן חביב לו שחביבותו של רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משלו, אבל ענין מחלוקתם הוא שיש כאן מינים שבז' המינים ושל שאר המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ורמון ששתיהן בפרי העץ, ואמר ר' יהודה שעל ז' המינים ראוי לו לברך ואפילו מין אחר חביב עליו ופוטר בו את האחר הואיל וברכותיהן שוות ושדעתו לאכול משניהם אע"פ שאינו מתכוין בפרט ליפטר בשתיהן בברכה זו שמן הסתם נגררת היא אחר חברתה ובדין הוא שאותן שהתורה החשיבתן יהו פוטרות אותן של שאר מינין וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה שהוא החביב שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה הא כל שאין שם חביב מקדים של המוקדם במקרא, ומ"מ אף לר' יהודה בדיעבד פטור, ומ"מ יש אומר דדוקא בשנתכוין לפטור את שתיהן שאין הגרוע פוטר את החשוב אלא בכונה, וגדולי המפרשים פסקו כר' יהודה, וראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא פת שעורים ופת כוסמים מברך על של שעורים, והלא הכוסמים יפים אלא שהשעורים ממין ז', וכן בתלמוד המערב אמרו אם יש בהם ממין ז' עליו הוא מברך וכן במעשה תלמידו של בר קפרא מר סבר בשר עדיף דחביב ומר סבר כרוב עדיף דזיין, ואן כרבנן הרי חביב עדיף אף במקום לחם שהרי חטה ושעורה האמורים במקרא הלחם הוא דזיין טפי, ומה שאמרו בסדא הסיבה הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו ואע"פ שיש שם לחם שהוא מוקדם במקרא, שמא לא בא הפת עדיין שכך המנהג לסדר את היין תחלה או שמא כך המנהג לשתות קודם סעודה כדי לגרור את הלב וצורך הפת הוא, וכן אמרו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת שמשמע שאוכלים היו הפרפרת להרבות בתאבון של פת, ויש שפוסקים כחכמים:
זהו פי' המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא, כבר ביארנו במשנה שאם היו לפניו פירות של ז' המינים ופירות של שאר מינים וברכותיהם שוות מברך על של מין ז' ויש שפסקו על החביב ומ"מ אם אין שם של ז' המינים אלא של שאר מינים וברכותיהן שוות מקדים איזה שירצה ואם כלם של ז' המינים מקדים את החביב ואם אין שם חביב מקדים את המוקדם בתורה, ואם היו לפניו מיני פירות הרבה ואין ברכותיהן שוות שאין האחת נפטרת בחברתה הן שיהיו כלם מז' המינים כגון חטה ותמרה, הן שיהיו כלן משאר המינים כגון צנון ואגוז מברך על החביב כדרך שביארנו, ואם היו מקצתן מז' המינים ומקצתם משאר המינים כגון צנון וזית לדעת ראשון מברך על של ז' המנים ולדעת שני אין מברך אלא על החביב, ומ"מ הואיל ואין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת האחר וכל מה שנא' בה לא אמרו אלא להקדים, ויש מפרשים שאף לדעת ר' יהודה מברך על החביב שמאחר שלא נפטרה זו בזו אין קפידא בהקדמתה, והוא שאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר ודאי מודה בהו ר' יהודה לרבנן, שאם תפרש דברי הכל מין ז' עדיף לא היה לו לסתום, אלא שכוונתו שהכל תלוי ברצונו והוא חביבותו ואם רצה לברך על של ז' רשאי, וראיה לזה ממה שאמרו כאן חסורי מחסרא וכו' היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א שהיה הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר אפילו על הצנון אם ירצה שאם דוקא על הזית היה לו לפרש ולומר, והרי יין ושמן אין ברכותיהן שוות ואין האחת נפטרת בחברתה ואעפ"כ קפדין בהקדמתן והוא שנחלקו למטה ב"ש וב"ה בהביאו לפניהם יין ושמן שלדעת ב"ש מברך על השמן תחלה ולב"ה על היי,ן בזו טעם אחר הוא, והוא שלדעת ב"ה כיון דיין לשתיה ושמן להריח ברכת השתיה עדיפא ולב"ש הואיל והנאת הריח קרובה מהנאת השתיה עליו ראוי לברך תחלה, וכיוצא בזו יש מי שאומר שכל שהיו לפניו מינים הרבה שאין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת חברו, מקדים הראוי לב"פ העץ לאותו שראוי לב"פ האדמה, ואין צריך לומר שאם היו לפניו פירות ובשר שמקדים ברכה הראויה לפרי הן פרי העץ הן פרי האדמה לאותה שראוייה לשהכל וכענין האמור למעלה בתלמידי בר קפרא, ויש מפרשים שזה לא היה אלא כעס בעלמא ומ"מ אין קפדין באלו על חשיבות ברכה, ויש מכריעים שקפדין בין ברכת שהכל לשאר ברכות אבל בין פרי האדמה לפרי העץ לא וכן פוסקים שר' יהודה חולק אף באין ברכותיהן שוות להקדים של ז' המינים:
היו לפניו תאנים או זיתים ורמונים ואין שם חביב מקדים את התמרים או את הזיתים אע"פ שהו מאחורין במקרא שהן מוקדמין לסמיכות מלת ארץ יותר מן הרמונים שהתמר שני לארץ והרימון חמישי לארץ כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:
אע"פ שדרשנו בפירות שבמקרא זה קדימת המוקדם לברכה יש בו רמז לשיעורין, חטה לבית המנוגע והוא שבבית המנוגע נאמרו מקראות חלוקים, אחד והבא אל הבית יטמא עד הערב ואין בו כבוס בגדים והשני והשוכב בבית יכבס בגדיו ושאלו בתורת כהנים אין לי אלא אוכל בלא שוכב או שוכב בלא אוכל או (מילת או נראית מיותרת, המעתיק) נכנס בלא אוכל ושוכב מנין שטעון כבוס ת"ל יכבס יכבס ריבה, אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לנכנס ולשוכב שישהה בכדי שיעור אכילה, והוא שאמרו שהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו אין אלו נקראין בגדיו והרי הן בכלל הבא אל הבית מצד עצמן והוא וכליו טמאים מיד, אבל אם נכנס ובגדיו לבושים ומנעליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הרי אלו נקראים בגדיו והוא טמא מיד אבל בגדיו אין טמאין אלא כשישהה שם כשיעור אכילת פרס בפת חטים ומיסב ואוכל בלפתן שכל אלו ר"ל חטים והסבה ולפתן ממהרים את האכילה.שעורה לעצם כשעורה שמטמא במגע ומשא אבל לא באהל שאין עצמות מטמאין באהל אלא ברוב מנין או ברוב בנין או שדרה או גלגלת כמו שיתבאר במקומו, גפן לכדי רביעית יין לנזיר, ולא ללמד להלקותו אם שתה כדי רביעית יין שזו מיהא אין מלת גפן מורה דבר זה והרי האחרים כלן השיעור בהן עצמן, ואף החטה פירושה ששיעור הסעודה יהא בחטה אלא רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני, וגפן בא לענין שאר אסורי נזיר כגון חרצנים וזגין ששיעורן רביעית שלהן משומר בגפן ר"ל ביין כלומר בכדי שאם יניחום בכלי מלא יין ישפך ממנו רביעית מחמתם שהוא חייב, ולמדנו מגפן ששיעור זה דוקא ביין דסמיך ר"ל שהוא עב ואינו נשפך במהירות ופחז כמים וכן אמרו בתוספתא מביא כלי מלא יין ומביא זית אגורי ונותנו לתוכו ואם שתה בשיעור זה חייב והזהר מלפרשה באכילת גפן כשיעור רביעית שהלולבים של גפנים אף הרכים שבהם מותרים לנזיר כמו שיתבאר במקומו אלא כמו שפירשנו, ויש מפרשים ללמד שאם שתה פחות מרביעית יין והשלימם בחרצן וזג שהוא חייב וכן פרשוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה, ואין הלכה כן, ואע"פ שחרצנים וזגין דינן בכזית הואיל ונאמרה בהם אכילה שיעור אחד הוא שרביעית יין כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שיתבאר במסכת שבת פרק המוציא, ואף לזו אנו צריכים למלת גפן להודיע שרביעית של יין דוקא כשהוא קרוש עומד על כזית אבל של מים רביעית קרוש אין בו כזית משום דקלישי, וכן אמרוה במנחות בדם, והוא שאמרו שם רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, כגרוגרת לשיעור הוצאת אוכלים בשבת, רמון לענין טהרת כלי למה שאמרו שכל כלי בעלי בתים ר"ל שאין עשויים למכרם אם ניקבו בשעור מוציא רימון טהרו מטומאתן הא של אומן בנקב כל שהוא טהור, ומה שאמרו במסכת שבת שאף של בעלי בתים בכונס משקה פרשוה בשל חרס שאין לו תקנה וזו שבכאן בשל עץ, ויש שפרשוה בפנים אחרים ואין בידי להכריע, זית לרוב שיעורים שבתורה, דבש לשיעור כותבת הגסה לאכילת יום הכיפורים שלא נאמר בו לשון אכילה כדי לדונו בכזית אלא אשר לא תעונה ואין ענוי נפקע אלא בכותבת כמו שיתבאר כל אחד מאלו במקומו בע"ה:
מה שאמרנו שיש צדדים שהוא מברך על החביב אם היה שם גדול ממנו ראוי לו שישאל לו איזה חביב אצלו ויברך על מה שחביב לגדול ולא שילך אחר דעת עצמו, מעשה היה וכעס על זה אחד מגדוליהם על תלמידו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן:
היו לפניו שני מינים שאין ברכותיהן שוות ובא אחד שלא לכונת עצמו אלא בשביל האחר למתק את הטעם שבו כגון צנון שהביאו תמר עמו למתק את חורפתו מברך על העקר ופוטר את הטפל זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה:
כל מה שביארנו הוא במי שאוכל פירות או תבשילים שלא בתוך הסעודה וצריך לברך על כל מין ומין ברכה הראויה לו הואיל ואין ברכותיהן שוות שאין מין אחד פוטר את האחר, אבל אם בירך על הפת פת פוטרת כל מיני מאכל ואין צריך לברך על שום דבר שיהא בא לו בתוך הסעודה ובלבד שיהא בא מחמת הסעודה, אבל אם אין הדבר בא מחמת הסעודה יש בה דינים חלוקים וכיצד הוא הדין דברים הבאים בתוך הסעודה כגון באמצע תבשיל או בין תבשיל לתבשיל שכל שהוא מרבה בתבשילים אפילו כל היום כלו סעודה אחת היא ובאו לו דברים אלו מחמת הסעודה כגון שבאו לו ללפת את הפת או להפליג בסעודה לאכול על השבע כדברים המשביעים או להרבות בה בשאר דברים או לחדד תאות המאכל אע"פ שלא היה דעתו עליו בשעת המוציא אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שהכל נכלל בברכת הפת, שמא תאמר והלא מצד אחר אתה יכול לפטור ברכה מהם והוא שהרי כל שבאו לכיוצא בזה טפל הוא אצת הפת וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך הוא שאמרת ועמו טפלה כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר הא כל שלא היה דעתו עליו מתחלת אכילה והוא באה אחר כן אינו בכלל זה ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו:
ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון שהביאו פירות בשלחן לקנוח סעודה וקפצו ואכלום בתוך הסעודה שלא עלה על הדעת להיות נכללות בברכת הפת, ומכל מקום אין טעונות ברכה לאחריהם מכיון שנטמעו נטמעו ולכתחלה מיהא ראוי לו לאדם שלא לקפוץ עליהם ויניחם במקומם כדי שיתחייבו ברכה לפניהם ולאחריהם אלא אם כן הוא עושה כן מתוך שמאכלו ערב לו מצד אכילתם והוא שאמרו בתלמוד המערב חנינא בר סיסי כד הוי משלחין ליה מביה נשיאה נקלוסין הוה שביק לון עד לאחר המזון ומברך עליהון תחלה וסוף, ואמרו עוד שם רב הונא אכיל תמרין עם פסתיה פי' שהיו באים לו מחוץ אמר ליה רב חייא פליג את בהדי רבך ר"ל עד שאתה קופץ עלים כדי שתפטור מברכה ארחנוה שלהם אמר ליה אינון עיקר נגוסתי ר"ל סעודתי, ומ"מ דברים הבאים בתוך הסעודה שפרשנו שמברך לפניו דוקא פירות אבל מיני מזונות ומעשה קדירה צורך מזון הם על כל פנים ואין צריכין ברכה ובכלל זה בשר ודגים וביצים וכל כיוצא באלו:
דברים הבאים לאחר סעודה כגון שגמר סעודתו והביאו לו פירות להנאתו או דרך כבוד שלא להשביע רעבונו ושלא להרבות בסעודה טעונות ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאם התחיל לאכול מהם מתוך הסעודה ונמשך בהם עד לאחר הסעודה אין מברכין שלאחריהם הכל הולך אחר התחלתן ואפילו פסק מהן וחזר, וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו שם בשם ר' חייא רבא פה הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, אמר ר' אמי ר' יוחנן פליג א"ר מונא לר"ח במאי פליג בשאכל מאותו המין באותה סעודה, אמר לי אפילו לא אכל, אלמא באכל מיהא פשוט הוא שחלק ר' יוחנן למה שאינו טעון ברכה, ואע"פ שנדחית לומר אע"פ שלא אכל מ"מ לענין מה שהיה עולה על דעת ר' מונא לא נדחה, ומ"מ פת הבאה בכיסנין אין טעונה ברכה לאחריה הואיל ומ"מ פת היא ג' ברכות פוטרים אותה הא לפניה צריך לברך הואיל והלכה לה קביעות הפת, יראה לי שאין דברים אלו אמורים למי שקבע דעתו על כך מתחילת אכילה וכן מן הסתם לכל בני חבורה דעתם מתחלת אכילה על כל מה שבעלי בתים מניחים לפניהם ואין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שבאו לו מתוך היאוש או שלא קבע דעתו עליהם מתחלה ונתחלף רצונו ובקש מהם:
ובתוספות כתבו שדין לאחר סעודה הנזכר כאן אינו כענין סעודות שלנו ולא נאמר אלא בהם שהיה להם סדר בסעודה ולא היו מערבים פת עם פירות כלל, אבל אנו אין מסלקין דעתנו מן הפת עד שיתסלק השלחן ואף עם הפירות הבאות לאחר סעודה אנו אוכלין פת לפנמים והכל נקרא בתוך הסעודה, יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואחר כך ברך על הפת וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת אותה של אותן הפירות וממה שאמרו בתלמוד העמרב ר' בא בעי אהן דאכל סלת ובדעתיה למיכל פתא מהו מיברכא על סולתא בסיפא רבנין דקשרין פשטון צריך לברך בסוף:
היו דברים אלו שבאו לאחר סעודה מינים הרבה ויש בהם מז' המינים ושל שאר מינים שאין ברכה אחרונה שלהם ברכה מעין ג' מברך לבסוף ברכה מעין ג' ונפטר כלן ולמטה יתבאר זה יותר:
מה שביארנו שפת פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה דוקא במיני מאכל אבל אינו פוטר את היין שהיין גורם ברכה לעצמו ופירשו בה רבים מתוך חשיבותו או מצד שהוא בא לפעמים בלא סעודה כגון קדוש והבדלה עד שיצא להם לומר שאם שתה מים ושאר משקים פת פוטרתן שאף המשקה צורך אכילה הוא כדי לשרות המאכל שבמעיו, ולדעת זה מה שאמרו יין פוטר כל מיני משקים לא במשקים הבאים בסעודה נאמר שהרי אותן המשקין בפת נפטרו אלא בקובע עצמו לשתות שאם שתה יין תחלה נפטרו כל המשקין שמאותה הסיבה בברכתו, ויש שאין מפרשין לה מתוך חשיבות היין אלא שאין משקה נפטר בברכת מאכל אע"פ שבמקום אחר אמרו שתיה בכלל אכילה לא נאמר לענין ברכה ולדבריהם אין שום משקה נכלל בברכת הפת ומכל מקום קצת חכמי אלאמנייאה הגידו לי לשטה זו שהשכר העשוי משעורים או מחטים או שאר מיני תבואה פטור בברכת הפת שמכל מקום מין תבואה עיקר בו, ויש שמוסיף בשטה זו לומר שהמים צריך לברך על כל כוס וכוס שמן הסתם אדם נמלך בהם על כל פעם ופעם ואין זה נראה, ומ"מ לדברי כלם יין שבסעודה פוטר כל מיני משקים של אותה סעודה, וכן לדברי כלם צריך ברכה לפניו ואינו נפטר בברכת הפת אלא שלענין ברכה אחרונה כל יין שבתוך המזון נפטר בברכת המזון כדרך שהיא פוטרת כל שבא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכל שכן שהיין מיזן זיין כמו שכתבנו בסוף פרק ראשון, וכבר הביאו בתוספות ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים בפ' אחרון בתלמידי דרב בריך אכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסק דמשתא וברוכי כי הדיי לא אפשר הא משום ראשונים מיהא לא הוצרך לברך לבסוף שאילו הוצרך ברכה לבסוף מאי איריא משום הפסק תיפוק ליה דמאחר שנותן לבו לברך הוה ליה גמר שתייה, ומ"מ יש אומרים שאינה ראיה גמורה שהרי דעתו לשתות כוס של ברכה והיאך יברך אם לא מטעם ההפסק, אלא שלדעתי אין נתינת לב על ברכת המזון אלא אחרי גמר אכילה ושתייה וראיה גמורה היא ומ"מ יין שלאחר המזון כגון שגמר לאכול ושתה אחר גמר אכילה אלא שהפסיק בשיחה וחזר ושתה מגדולי הגאונים ראיתי שמצריכים בה ברכה ואין ברכת ג' פוטרתו וממה שאמרו בראש הפרק חמרא סעיד וכו' ושאלו אי הכי ליברך עליה ג' ברכות ותירץ לא קבע איניש סעודתיה וכו' אלא מגדולי הדור מדקדקים ממנה בהפך כלומר הא אי הויא קביעותא מברכים עלייהוג' ברכות ובזו כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך שהוא קבע לאכילה הויא קבע לשתייה, וכמו שאמרו למטה בהסבה מגו דמהניא הסבה לפת הויה הסבה ליין ואנו כתבנו בראש הפרק שלכתחלה צריך ברכה הא דיעבד יצא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות -פירוש כגון אתרוג וזית:
דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף - כיון דחדא ברכה היא לתרווייהו:
אבל אין ברכותיהן שוות - כגון צנון וזית ואין אחד מהם טפלה לחברו:
דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה - ובכהאי גוונא חשוב בברכה קודם כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף. בורא פרי האדמה ושהכל בורא פרי האדמה עדיף דכל שמיוחד בברכתו חשוב יותר:
מתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית - ואף על גב דברכת צנון בורא פרי האדמה וזית בורא פרי העץ וכיון דכן בשאין צנון עיקר כדקא סלקא דעתין השתא היכי איפשר דפטר ליה צנון לזית. איכא למימר דכיון דאפילו בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתניתין הוה סלקא דעתין דליפטריה בברכת צנון. ואף על גב דהתם (נמי) [איירי] בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה מכי בירך על הצנון איפטר ליה זית ממילא. וטעמא שלא ירבה בברכות דריבוי ברכות שלא לצורך אסור דהוה ליה כעין ברכה לבטלה:
אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי - פירוש דרך שאלה הוא:
אמר ר' ירמיה להקדים - פירוש לאפוקי מסבריה דההוא מקשה דלעיל דסבר דבשאין ברכותיהן שוות מברך על חד ופטר חבריה אלא ודאי על שניהם הוא מברך. ור' יהודה סבר דאית ליה לאקדומי ולברך על החשוב. וכאן אין ברכת פרי האדמה פוטרת פרי העץ דאף על גב דאמרינן במתניתין דבדיעבד יצא התם במתכוין לצאת בה ברם הכא אין לו לכוין לכתחלה וכל שאין מתכוין לא יצא. ולר' ירמיה אפילו בצנון וזית פליגי דלרבנן חביב עדיף ולר' יהודה מין שבעה עדיף. צנון ותפוח אפילו ר' יהודה מודה:
ולענין הלכתא קיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ואם בשברכותיהן שוות חביב עדיף כרבנן. ובשאין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף. והיינו דנקט עולא מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר על איזה שירצה תחלה וחוזר ומברך על זה. והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה התם בדליכא חד מיניהו חביב ליה טפי מאידך וכיון דכן הקודם בפסוק ראוי לחשבו יותר. ובודאי אכילה ושתיה שני ענינים חלוקים הם לגמרי ואין לומר להקדים זה לזה כלל אלא כמו שירצה. וכן פירות או פת או פירות וחביץ קדרה או דייסא אין להטעינן להקדים פת אף על פי שהוא חשוב בברכה שהם ענינים חלוקים לגמרי וזה אינו רוצה לאכול מזונו עדיין ורצונו לאכול פירות תחלה. דלא אמרו אלא בשני מיני פירות דדעתו לאכול משניהם ושניהם חביבין לו אלא שאחד מהם חביב יותר ואף על פי שאוכל מן האחד תחלה אכתי אית ליה חביבותא באידך לאכול ממנו אחר כך ובזה אמרו דחשוב יותר בברכה קודם. אבל כשאינו נהנה לאכול זה החשוב תחלה או שלא היה נהנה לאכול אחרון זה שאינו חשוב ואינו נהנה באכילתו כלל אין ספק שאוכל אותו שרוצה בו ומברך עליו שאין אומרים לו לאדם לאכול שלא בהנאתו:
כל הקודם בפסוק זה וכו': ????
גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו' - יש שפירשו אם יש כלי אחד מחזיק רביעית יותר יחזיק מיין מפני שהוא עב ונגדש על הכלי יותר מן המים. וקאמר דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית כשיעור יין ולא כשמשערין במים ומשום הכי נקט גפן. ויש שפירשו דמגפן גופה איירי כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים. וכך משערין אותו ממלאים כלי יין ונותנים לתוכו כמה שאכל ואם אכל כדי שיוצא מן הכלי כדי רביעית יין ולא כשיעור מים משום דיין עבה בהאי שיעורא מחייב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה