ברטנורא על עירובין ד

משנה עירובין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מי שהוציאוהו עובדי כוכבים - לאנסו חוץ לתחום:

או רוח רעה - שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום, וחזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום:

החזירוהו לתור התחום כאילו לא יצא - והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בע"כ. אבל יצא לדעתו אע"פ שהחזירוהו בע"כ, או הוציאוהו בע"כ וחזר לדעתו אין לו אלא ד' אמות:

הוליכוהו לעיר אחרת - והרי היא מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול:

מהלר את כולה - דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד' אמות:

ר' יהושע ור' עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות - דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא מהני ליה מחיצות. ורבותי פירשו משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות. ובבקעה כולי עלמא מודו דאין לו אלא ארבע אמות:

מפרנדסין - שם מקום:

והפליגה - כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת באמצעו קרי הפלגה, לשון פלגי מים (תהלים א):

הלכו את כולה - היו מהלכין בכל הספינה. ואע"פ שהספינה הלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום, הוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מוקפת מחיצות:

שרצו להחמיר על עצמן - דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה . ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום, אלא שרצו להחמיר . והלכה כר' גמליאל וכר"א בן עזריה:

(ב)

לנמל - מקום שהספינות חונות כשיוצאות מן הים אל שפתו:

מה אנו לירד - מן הספינה לתוך העיר, כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. והאי נמל לאו מוקף מחיצות הוה, דאי הוה מוקף מחיצות, הא קאמר רבן גמליאל לעיל בנתנוהו בדיר או בסהר דמהלך את כולה:

שכבר הייתי מסתכל - בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למדת צפיית אלפים אמה:

(ג)

מי שיצא ברשות - כגון לעדות החדש או להציל מן העובדי כוכבים או מן הנהר:

כבר נעשה מעשה - ואינך צריך לילך:

יש לו אלפים אמה לכל רוח - ממקום שנאמר לו:

כאילו לא יצא - הכי קאמר, אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאלו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה:

שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן - הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן העובדי כוכבים ומן המפולת, שמפני שיצאו ברשות התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם ולא הצריכום להניח כלי זיינן, הכי נמי הקילו [לזה שיצא] ברשות להיות כאילו לא יצא:

(ד)

מי שישב בדרך - לנוח ולא היה יודע שהיה בתחום העיר וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה:

לא יכנס - לעיר להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא:

ר"י אומר יכנס - וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר. והלכה כר' יהודה:

בלא מתכוין - שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר, ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:

(ה)

יש לו אלפים אמה לכל רוח - דסבר ר' יוחנן בן נורי חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים, קונים שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח, והישן שאין לו דעת בשעה שקונה שביתה דינו כחפצי הפקר ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ורבנן סברי חפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך, הכא נמי הישן אינו קונה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות בלבד. והלכה כר"י בן נורי שהישן קונה שביתה במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל בנכסי הפקר הלכה כחכמים שהן כרגלי כל אדם ואין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך:

וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות - הואיל ובשעה שקדש היום היה ישן לא קנה שביתה, ואין לו אלא ארבע אמות שזכתה לו תורה דכתיב (שמות טז) שבו איש תחתיו וקומתו של אדם בינוני ג' אמות ואמה אחת לפשוט ידיו ורגליו:

ר' אליעזר אומר והוא באמצען - חכמים סברי יהבינן ליה ארבע אמות לכל רוח, ור' אליעזר סבר כי יהבינן ליה ארבע אמות היינו ב' אמות לכל צדיו:

לאיזה רוח שירצה - יטול ארבע אמות, ואחר שבירר צד אחד אין יכול לחזור ולברור צד אחר:

(ו)

היו שנים - עומדים רחוק זה מזה שש אמות דמובלעין ב' אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו :

והאמצעי מובלע ביניהם - שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:

לג' חצרות - והם זו אצל זו:

פתוחות לרשות הרבים - דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו, דהשתא אינן אוסרות זו על זו:

עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו' - ורבנן אפליגו עליה דר"ש בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו. והשתא קאמר להו ר"ש והלא זה הדבר שהיו ג' והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לג' חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בג' חצירות, ואמרי ליה רבנן התם בשלש חצירות מתוך שמרובים הם שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בג' אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך ב' אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כר"ש בשלש חצירות שב' החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

(ז)

והיה מכיר אילן או גדר - שיכול להגיע שם קודם שתחשך, אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו:

לא אמר כלום - הואיל ולא פירש איזה ד"א בחר לו מתחתיו של אילן, לאו שביתה היא ואין לו אלא ד"א במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו כיון שעקר דעתו מלשבות כאן, ותחת האילן נמי לא קנה שביתה. והני מילי כשיש תחתיו של אילן ח' אמות או יותר, דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא בחר ולא הוי סיום, אבל ז' אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דא"א שלא בררה, דאי באמצע האילן בירר לו ד"א הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם [שביתה]:

אמר שביתתי בעיקרו - הואיל וסיים מקומו, אותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו ואלפים לצד ביתו:

(ח)

ואם אינו מכיר - אילן או גדר:

או שאינו בקי בהלכה - ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני. ואמר שביתתי במקומו. זכה לו מקומו:

עגולות - דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה של תחום שבת כתיב (במדבר לה) [זה יהיה להם מגרשי הערים]. לזה אתה נותן פאות, דהיינו זויות ואי אתה נותן פאות לשובתי שבת . ורבנן דבעו מרובעות דרשי זה לרבויי, כזה יהיו כל שובתי שבת. והלכה כחכמים:

כטבלא מרובעת - כתב הרמב"ם לפי שא"א לעשות מרובע מצומצם בכיון, תנא כטבלא מרובעת, כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע, אע"פ שאינו מרובע בצמצום:

נשכר את הזויות - ארבע הפיאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו:

(ט)

זהו שאמרו - כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא, לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת לערב ברגליו. ור' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו לשלוח עירובו ע"י שליח. והלכה כר"י. ובין ר"מ ובין ר' יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אא"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת , אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אא"כ יש שהות ביום שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך, ואם אין כל כך ן שהות ביום בשעה שאומר.::::: שביתתי במקום פלוני לא קנה שם שביתה:

(י)

מי שיצא - מעירו, ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה, שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת ויכולין לילך מזו לזו ע"י עירוב:

והחזירו חבירו - דאמר ליה עת חמה היא עת צנה היא :

הוא מותר לילך - למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה:

וכל בני עירו אסורין - שלא החזיקו בדרך ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם:

רבי מאיר אומר כו' - ר"מ מספקא ליה, אי עני הוא הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דלמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב לאו עני הוא. הילכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו, שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו, ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת, שמא לא קנה שביתה אלא בביתו. והלכה כרבי יהודה:

(יא)

אפילו אמה אחת לא יכנס - ואין לו אלא ד' אמות מכאן וד' אמות מכאן. ואע"פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא אמרינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא:

שתים יכנס - ר' אליעזר לטעמיה, דאמר והוא באמצען שבסוך האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הילכך אם הוא עומד באמה השניה יכנס דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כר"א:

מי שהחשיך - שהיה בא מן הדרך וחשכה לו חוץ לתחום:

לא יכנס - דבמקומו לא קנה שביתה שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הילכך אין לו אלא ארבע אמות כדין מי שיצא מחוץ לתחום:

עד ט"ו אמה - לאו דוקא דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי ט"ו דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה :

המשוחות - מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש אלא כונסין אותן לתוך אלפים:

מפני הטועין - שאין מכירין הסימן ופעמים שיוצאים להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו ט"ו אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס שרינן ליה ליכנס, ולא מחמירין ליה כי היכי דמחמירינן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כר"ש: