ברטנורא על זבים ה

משנה זבים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הנוגע בזב וכלי שטף במגע - דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו, כך מטמא כל כלים שנוגע בהן בשעת מגעו בזב, חוץ מאדם וכלי חרס, דתניא בתורת כהנים, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא . יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד , בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ודוקא בשעת מגעו בזב. אבל פירש, לא, דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא, בשעת מגעו מטמא בגדים. פירש, אינו מטמא בגדים:

אבל לא במשא - אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן, טהורים:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו - כגון הנוגע בזב וזבה ויולדת, ובמעינותיהם, במשכבן, ובמושבן:

מטמא אוכלים להיות תחלה - מפני שהוא נחשב כאב הטומאה בשעת מגעו, כיון דאמרה תורה שהוא מטמא בגדים:

ואת הידים להיות שניות - אבל גופו של אדם, אינו מטמא, כדקתני סיפא שאינו מטמא אדם וכלי חרס:

לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא את המשקין להיות תחלה - ואע"פ שאינו אלא ראשון לטומאה, עושה המשקין תחלה, דאפילו שני לטומאה מטמא משקין להיות תחלה. לפי שהן עלולין לקבל טומאה ואינו צריכין הכשר כמו האוכלים, גזרו בהן שיהיו לעולם תחלה, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחלה מן התורה:

והאוכלים והידים להיות שניות - דכיון דפירש ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא:

(ב)

כל הנישא על גבי הזב - עליונו של זב ואפילו לא נגע בו הזב , ואפילו יש דברים הרבה חוצצים בינו לבית הזב, הכל טמא, דכתיב (שם) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב, היינו משכב, אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו, דהיינו עליונו של זב, ונוהג בכל דבר, אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו, ולא הוו כעין תחתיו, דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה:

חוץ מן הראוי למשכב ולמושב - והוא הדין למרכב . אבל שאינו ראוי, טהור, כגון אם כפה סאה שאינה עשויה לישיבה וישב עליה, יכול יהא טמא מושב, תלמוד לומר (שם) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מה שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

נדבך - שורת בנין החומה. כמו נדבכין די אבן גלל (בעזרא ו):

הטהור מלמעלה - על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב, דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה:

מטמא שנים ופוסל אחד - מטמא ראשון ושני, ופוסל שלישי בתרומה:

פירש - שירד הטהור מן הנדבך, או שסילק הזב אצבעו מתחת הנדבך. מטמא הטהור אחד ופוסל אחד, לפי שאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש, דתו לא מטמא בגדים, ועושה שני ושלישי בתרומה:

הטמא מלמעלה - על הנדבך, ואצבע הטהור תחת הנדבך, ומכביד הטמא עליו, הרי הזב נישא עליו, לפיכך מטמא שנים ופוסל אחד:

והמדף - כל כלים שאינם משכב ומושב מדף קרי להו:

מלמעלן - של נדבך, ואצבע הזב מלמטה, אינם אלא ראשון:

מטמאין אחד ופוסלים אחד - ולאחר שפירשו נמי כך דינא:

פירשו מטמאין שנים ופוסלים אחד - המשכב ומושב לעולם אב הטומאה אע"פ שפירשו:

טהורים - כדאמרינן שכל שהזב נישא עליו, טהור, חוץ ממשכב ומושב והאדם:

(ג)

מפני שאמרו - כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים, מפני שאמרו כל הנושא ונישא כו':

כל הנושא - כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב הזב ונושאים אותו ואינן נוגעין בו , שיש דברים חוצצים בינתים:

נישא על גבי המשכב - שאלו למעלה והמשכב למטה ונישא עליו ואין נוגעין בו, טהורים:

חוץ מן האדם - שהאדם הנושא המשכב, נטמא אע"פ שלא נגע בו ולא הסיטו, מפני שמשכב הזב מטמא במשא. וכן אם נתנו אבן מסמא למעלה ממשכבו של זב וישב אדם טהור על האבן, נטמא, כיון שנישא על גבי משכב. כשם שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב שלמטה מן האבן, כך כשישב הטהור על האבן, נטמא ונישא מן המשכב שתחתיה:

כל הנושא על גבי נבלה - באדם קמיירי , כלומר וכל אדם הנושא וניתן על גבי נבלה:

טהור חוץ מן המסיט - דנושא את הנבלה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שמונחת על גביו, כגון שבא חברו והניחה עליו, טהור, עד שיסיטנה :

ר' אליעזר אומר אף הנושא - בגמרא מפרש דהכי קאמר, והוא שנושא, כלומר אין המסיט את הנבלה טמא אלא כשנושא אותה, שנבלה למעלה והוא למטה. אבל אם הנבלה למטה והוא למעלה, אף על פי שמסיטה, טהור, כל זמן שלא נגע בה. ואין הלכה כר' אליעזר:

חוץ מן המאהיל - שאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל, כגון עלייה מפסקת, שאם המת בעלייה ואוכלין ומשקין וכלים בבית מגיעין עד שמי קורה והנסרים נכפפים מכבד המת ומכבידין על הכלים, או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והכלים בעלייה ונכפפים הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת , בכהאי גוונא הוי נושא ונישא על גבי המת ואינו מאהיל, וטהור:

ואדם בזמן שהוא מסיט - בין נושא את המת, בין נישא על גבי מת, טמא אע"פ שאינו נוגע בו. אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט, טהור :

(ד)

מקצת טמא על הטהור - אפילו אצבעו של זב על הטהור, או אצבעו של טהור על הזב, או חיבורי טמא, כגון שערו וצפרניו ושיניו, כל אלו נקראין חיבורי, אע"ג דליכא אלא מיעוט הטמא על הטהור או מיעוט הטהור על הטמא, נטמא הטהור, דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא על המשכב ולא על האדם:

ומקצת טהור על הטמא טהור - דבעינן שינשא רובו. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

הטמא על מקצת המשכב - רובו של טמא על מיעוטו של משכב, נטמא המשכב. וכן רובו של טהור על מיעוטו של המשכב הטמא, נטמא הטהור. ולא חיישינן על מיעוט משכב, כיון דרובא דטהור ורובא דטמא יושב עליו, דבמיעוטו של משכב טומאת נכנסת, ובמיעוטו יוצאת, כדקתני סיפא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו:

מקצת הטמא על המשכב - כיון דמיעוטו של טמא הוא, אע"פ שנשען על כל המשכב, טהור המשכב, עד שינשא עליו רובו של זב:

ומקצת טהור על המשכב - כלומר או מקצת טהור אפילו על כל המשכב:

טהור - עד שישען עליו רובו של טהור:

וכן ככר של תרומה - אמתניתין דלעיל קאי, דתנן כל הנושא ונישא על גבי המשכב, טהור. ואפילו אוכלין של תרומה, אם נישאו על גבי משכב ויש ביניהן דבר חוצץ אפילו הוא דק ביותר כגון נייר וכיוצא בו, אינן מקבלין טומאה מן המשכב, דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים :

ורבי שמעון מטמא בזו - הואיל ומקומה טמא, מטמא בהיסט אפילו דבר שאין בו רוח חיים. ואין הלכה כר' שמעון:

(ו)

הנוגע בזב ובזבה כו' - כל הני שוה מגען למשאן דמטמאו אדם לטמא בגדים, הלכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו, מאחר דמטמאו בגדים, ולכך הנוגע עושה ראשון ושני ופוסל שלישי בתרומה:

פירש - ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא ומטמא אחד לעשותו שני, ופוסל שלישי בתרומה:

ואחד המסיט ואחד הנושא - ואע"פ שאינן נוגעים. זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי, דכתיב זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה. ומצורע ויולדת נפקא, לן מלזכר ולנקבה, לזכר לרבות את המצורע, ולנקבה לרבות את היולדת:

(ז)

ואחד המסיט - המזיז אותך ממקומך אע"פ שאינו, לא נוגע ולא נושא:

רבי אליעזר אומר אף הנושא - והוא שנושא קאמר, כלומר אין המסיט טמא אלא אם כן נושא , שהן למעלה והמסיט למטה. ואין הלכה כר' אליעזר:

(ח)

הנושא את המרכב - בנושא את המרכב כתיב כיבוס בגדים, ולא בנוגע. ואין נוגע אלא ראשון בעלמא:

הנושא את הנבלה - היינו מסיט, דנושא בלא מסיט, טהור כדפרישית לעיל. ונוגע נמי בנבלה, אע"פ שהוא טמא, כיון דלא מטמא בגדים אינו מטמא שנים ופוסל אחד, דאינו אלא ראשון בעלמא ומטמא אחד ופוסל אחד:

מי חטאת שיש בהן כדי הזייה - מטמאין בגדים במשא אבל לא במגע:

(ט)

והיא בבית הבליעה - כל זמן שהיא בבית הבליעה מטמא בגדים, וכיון דמטמא בגדים מטמא שנים ופוסל אחד:

הכניס ראשו באויר התנור - אע"ג דקיימא נבלת העוף עם בית הבליעה של האוכל הכל באויר התנור, אפילו הכי טהור, דמחמת האדם לא מיטמא התנור, דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס . ומחמת נבלת העוף לא מיטמא דאין לה טומאה אלא לאדם בבית הבליעה:

הקיאה או שבלעה - היינו פירש. דמשירדה לבטן אין לה טומאה, וכשהיא לתוך פיו אין לה טומאה, דלא יאכל כתיב (ויקרא כב), אכילה בבית הבליעה:

(י)

ובנבלה ובמרכב - כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים ולא במגע, הלכך אדם הנוגע בהן אע"פ שלא פירש אינו אלא ראשון, ומטמא אחד ופוסל אחד:

כל הנוגע - כגון אוכלים וכלים . דאפילו באותן שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד, כלים הנוגעים בהן מטמאים אחד ופוסלין אחד ואפילו בשעת מגעו:

חוץ מן האדם - דיש מהן דאם נגע בהן או נשא דמטמא שנים ופוסל אחד, כי הני דאמרן לעיל:

פירש - אפילו אדם, בכולהו מטמא אחד ופוסל אחד, דכיון דפירש אינו אלא ראשון:

(יא)

בעל קרי כמגע שרץ - כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה, כך בעל קרי ראשון לטומאה, וטומאתו שוה לטומאת הנוגע בשכבת זרע :

ובועל נדה כטמא מת - שהוא אב הטומאה וטמא טומאת שבעה :

שהוא מטמא משכב ומושב - ומת עצמו וכל שכן טמא מת אינו מטמא משכב ומושב, לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה, דכתיב (ויקרא טו) וכל הכלי אשר ישב עליו הזב, ולא טמא מת:

(יב)

אלו פוסלים את התרומה - מדרבנן. וכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. חוץ מטבול יום דמדאורייתא הוא:

האוכל אוכל - שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה:

והשותה משקים טמאים - נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה. וטעמא דגזור רבנן בהני, דזמנין דאכיל אוכלים טמאים, ושדי משקים דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו. וכן נמי זמנין דשתי משקין טמאין, ושדי אוכלים דתרומה בפומיה בעודן בפיו ופסיל להו:

והבא ראשו ורובו - לאחר שטבל בו ביום:

במים שאובין - לפי שהיו טובלים במי מערות סרוחים והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים, וכדי לקיים גזירה זו להעמידה, הוסיפו וגזרו על טהור גמור שנפלו על ראשו (ורובו) שלשה לוגין מים שאובין, שיהיה פוסל את התרומה עד שיטבול:

והספר - כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגע. לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, גזרו על תורה נביאים וכתובים שיהיו פוסלים במגען את התרומה:

וטבול יום - פוסל את התרומה מן התורה עד שיעריב שמשו . ואינו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:

והאוכלים - שנטמאו במשקים. חכמים גזרו על המשקים שנטמאו בשני לטומאה, להיות תחלה, ויטמאו את האוכלים, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחילה מדאורייתא, ולמה לא גזרו על האוכלים נמי להיות תחלה גזירה משום אוכלים הבאים מחמת שרץ, לפי שהאוכלים הן צריכין הכשר ואין מקבלין טומאה אלא על ידי ביאת מים, אבל המשקין הן עלולים לקבל טומאה ואין צריכין הכשר ותיקון, וטומאתן יותר מצויה:

וכלים שנטמאו במשקין - דמדאורייתא אפילו נטמאו המשקים בשרץ אין מטמאין כלים, דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ורבנן גזרו אפילו על משקין שנטמאו מחמת ידים שהן שניות, שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, כגון רוקן ומימי רגליהן שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא: