ברטנורא על בבא מציעא ג

משנה בבא מציעא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

המפקיד - ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד:

למי שהפקדון אצלו - דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

(ב)

השוכר פרה מחבירו - ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב:

ישבע השוכר - למשכיר. שמתה כדרכה ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין:

והשואל - שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר:

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו' - והלכה כרבי יוסי:

(ג)

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם - והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים:

נותן לזה מנה ולזה מנה - אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:

(ד)

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים - כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה :

נותן לזה מנה ולזה מנה וכו' - דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתובו ומה יש לחבירו:

מה הפסיד הרמאי - ולעולם לא יודה על האמת:

(ה)

וכן שני כלים - לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:

(ו)

אבודים - על ידי עכברים או רקבון:

לא יגע בהן - למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו . קב שלו חביב עליו ע"י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו' . אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

(ז)

המפקיד פירות אצל חבירו - ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחזירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:

תשעה חצאי קבין לכור - הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין:

הכל לפי המדה - כן לכל כור וכור:

הכל לפי הזמן - שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך:

מה איכפת להו לעכברים - כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין:

אם היתה מדה מרובה - שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורין ולמעלה , לא יוציא לו חסרונות:

מפני שהן מותירות - שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא בכרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

(ח)

יוציא לו שתות ליין - אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו , הקנקנים בולעים שתות:

רבי יהודה אומר חומש - שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום:

אף המוכר וכו' - כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר' יהודה:

(ט)

לא יחדו לה הבעלים מקום - בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני:

לצרכו - להשתמש בה :

לצרכה - שהיתה במקום שקרובה להשתבר:

אם משהניחה - שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים . והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע"פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים:

ובין משהניחה לצרכו חייב - סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר . והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע"פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:

(י)

צררן - בסודרו:

והפשילן לאחוריו - אע"פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע , ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו:

לבנו ולבתו הקטנים - אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. ובל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

(יא)

אם צרורין - וחתומין, או קשורים קשר משונה:

לא ישתמש בהן - אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע"פ שצרורין , הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן:

חייב באחריותן - ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה . ואט נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין:

רבי יהודה אומר כשולחני - והלכה כרבי יהודה:

(יב)

ילקה בחסר וביתר - במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. בגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:

ובית הלל אומרים כשעת הוצאה - מבית הבעלים , אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה - כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה בבית הלל:

החושב לשלוח יד בפקדון - אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

בית שמאי מחייבים - דכתיב (שמות בב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:

עד שישלח בו יד - דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע :

כיצד הטה את החבית - השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:

ונשברה - לאחר זמן:

אינו משלם אלא רביעית - דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:

הגביהה ונטל - לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום . ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה :