ברטנורא על בבא מציעא א

משנה בבא מציעא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שנים אוחזין בטלית — בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה ובשבועה:

זה אומר כולה שלי — אני קניתיה, ולי מכרה המוכר ולא לך; והמוכר מכר לאחד מהם, ולקח המעות משניהם: מאחד מדעתו, ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחו. דאילו ידע והיה אומר: לזה מכרתי, היה כאן עד אחד, והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד; עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה, אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר "שלי היא". ואיצטריך תנא לאשמועינן ב"זה אומר אני מצאתיה", דהיינו במציאה, וב"זה אומר כולה שלי", דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה. אבל מקח וממכר, דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה – שלא כדין מחסרו, וליכא למימר דמורי התירא, אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא: מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי התירא ואמר: חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי – אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליזיל ולזבין אחריתי; אבל מציאה דליכא למימר הכי, אימא לא? צריכא:

ישבע שאין לו בה פחות מחציה — ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה; ואי משתבע שחציה שלו, כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר "כולה שלי". הילכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי: כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא; ולדבריכם, שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

(ב)

היו שנים רוכבים על גבי בהמה - הא קמ"ל דרוכב קני, ואע"פ שאינו מנהיג שלא זזה הבהמה ממקומה :

או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג - בזמן שרוכב מנענע ברגליו בי היכי דתיזיל הבהמה מחמתיה, הוא דשוים רוכב ומנהיג. ואם לא היה אלא רוכב בלבד, מנהיג קנה, רוכב לא קנה .

ואם הודו או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה , חולקים שלא בשבועה:

(ג)

אמר לחבירו תנה לי וכו' - אבל אמר זכה לי בה, קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה:

לא אמר כלום - שקנאה זה שמשכה מיד חברו, וכל זמן שהיתה ביד המגביה הפקר היתה:

(ד)

זה שהחזיק בה זכה בה - ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים, שאין ארבע אמות של אדם קונות לו ברה"ר לפיכך המחזיק בה זכה. אבל בסימטא שהיא שביל של יחיד , או בצדי רשות הרבים שאין רבים דוחקים שם, ארבע אמות של אדם קונות לו כל מציאה וכל הפקר שסמוך לו בארבע אמות, ואין אחר רשאי לתפסו. ותקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי:

אחר צבי שבור - שאינו יבול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים, והוי כמציאה:

זכתה לו - שדהו. והוא שעומד בצד שדהו , וכגון שיכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו :

(ה)

הקטנים - כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול קרי ליה קטן ומציאתו לאביו משום איבה . והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה, דהתורה זיכתה בל שבח נעוריה לאביה :

עבדו ושפחתו הכנענים - שהרי גופן קנוי לו. כדכתיב (ויקרא בה) והתנחלתם אותם:

מציאת אשתו - רבנן תקינו ליה משום איבה:

(ו)

אחריות נכסים - שעבוד קרקעות שיגבה מהם:

לא יחזיר - לפרעון דחיישינן ולקנוניא . שמא שטר פרוע הוא ומן הלוה נפל, והא דקא מודה לא פרעתי, עצה של רמאות היא ביניהם לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות , ויחלקוה ביניהם:

בין כך ובין כך לא יחזיר - דשטר שאין בו אחריות ממשעבדי נמי גבי, דאחריות טעות סופר הוא , וחיישינן לפרעון ולקנוניא. והלכה כחכמים. ודוקא בשטר שאין נזכר בו אחריות אמרו חכמים דטעות סופר הוא וגבי ממשעבדי באילו היה האחריות כתוב בו. אבל אם פירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות, מודים חכמים דיחזיר, דהשתא ליכא למיחש לקנוניא:

(ז)

דייתיקי - צוואת שכיב מרע. דא תהא למיקם ולהיות:

ושוברים - שעושה מלוה ללוה שנפרע ממנו שטר חובו:

(ח)

אגרות שום - ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו :

ואגרות מזון - שקבל עליו לזון את בת אשתו. פירוש אחר, שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות :

ומיאונין - שכותבים בשטר בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה. ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט:

שטרי בירורין - זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם:

מצא - שטרות:

בחפיסה - חמת של עור קטנה:

בדלוסקמא - בלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטיכו לחפש אחריהם:

תכריך של שטרות - שלשה שטרות או יותר כרוכין זה בזה :

אגודה - מושכבים וה על זה, ארבו של זה על ארכו של זה :

הרי זה יחזיר - דדבר שיש בו סימן הוא, שהכלי סימן בשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם . וכן תכריך ואגודה סימן הוא:

אחד הלוה משלשה - אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלשה המלוים אצל סופר הדיינים ונפלו מיד הסופר . ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלשה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר :

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם:

יהא מונח - בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:

אם יש עמהן סמפונות - המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו:

יעשה מה שבסמפון - והשטר בחזקת פרוע. ואע"פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה ולא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה. ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר, בין השטרות קרועים, אע"פ שלא נקרע: