בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ב/דרוש ז

דרוש הקודם * בני יששכר חודש אדר מאמר ב דרוש ז * דרוש הבא

דרוש ז

העשיר וכו' והדל וכו' (שמות ל, טו). מהראוי להתבונן, למה ליה לומר בה"א, העשיר והדל?
ואען ואומר, הנה כבר כתבנו בכמה מקומות, בעניין פעולת הדעת, להטות גם חלק התאוני שבא מצד נפש הבהמיית ולהדריכו לעבודת הש"י. והנה ככה הוא בכל העניינים הנעשים תחת השמש, ידוע הדבר להמבינים בעניין קליפת נוגה ושלוש קליפות הטמאות, אשר כל העניינים האסורים הם מן ג' קליפות הטמאות, ועניינים המותרים הם מקליפת נוגה. וגם נפש הבהמיית התאונית שבאדם הישראלי הוא מקליפת נוגה. והנה כל העניינים המותרים צריכים להתבחן על פי הדעת, אם מתבונן בדעתו לעשותן לשם ה' ולתורתו, אזי מתעלה החיות של הדבר המותר ההוא (שהוא מקליפת נוגה) אל הקודש פנימה, כגון אם אוכל האדם מאכל היתר בכדי לילך בכוח האכילה ההוא לעבודת הש"י, אזי מתעלה החיות של המאכל ההוא אל הקודש, נמצא מתעלה נוגה אל הקודש. ובהיפך כשאוכל למלאות התאוה, הולך אל החיות לפי שעה ונכלל בג' קליפות הטמאות ,ונמצא נכלל נוגה בג' קליפות הטמאות. אחר כך כשמיישב בדעתו ועובד הש"י בכח האכילה ההוא, הנה מעלה החיות אל הקודש. כללו של דבר, לדעתי יובן סוד העניין מחצית השקל בסוד הטיקלא המוכרע לטוב ולהפכו, והמכריע הוא הדעת, הבן הדבר.

והנה אם לוקח האדם ואוכל או עושה דבר האסור על פי התורה, והכוונה לעבוד את הש"י בכוח המאכל ההוא, כגון אם יאכל דבר איסור ויאמר בדעתו שילך בכח ההוא ויעבוד את הש"י, זה אסור, כי דבר האסור על פי התורה היא משלוש קליפות הטמאות, וזה רע לגמרי, וצריך ביטול לגמרי ולא יעלה אל הקודש. והגם שבוודאי אין להם חיות מעצמם, רק יש בהם נהירו דקיק מן הקודש, כמא דאת אמר: "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), ומן הצורך לברר הטוב וכו'. אבל גלוי וידוע לפניו ית"ש שזה הבירור לא שייך לנו, כי אם נרצה לברר מן ג' קליפות הטמאות, הנה אדרבא חס ושלום ישתקע נפשותינו בקליפות. רק אנחנו מחוייבים לברר את העניינים המותרים על פי התורה, והוא מקליפת נוגה; וכשיוגמר הבירור הזה, אזי הש"י בעצמו יוציא בלעם מפיהם של הג' קליפות טמאות, ויבולע המות לנצח ומלאה הארץ דעה וכו'. והדברים הללו צריכין ביאור רחב ברחב ידים, אבל כבר נאמרו ונשנו אל החברים המקשיבים, על כן קצרתי:

וזהו אשר פירשנו בדברי תנא דבי ר' ישמעאל בפסוק "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" (ויקרא יא, מה) (בכל מקום נאמר המוציא), ודרשו (בבא מציעא דף סא:): אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא על מנת שאינן מטמאים בשרצים (והוא הדין שאר דברים טמאים דכתיבי בפרשה שם), דיו. והדברים תמוהים, אין מן הצורך להאריך. ופירשנו בזה, דהנה יקשה, הלא ידוע, כל ענייני עולם הזה צריכין לבירור לברר הטוב מן הרע, וזהו סוד אכילה ושתיה וכל ענייני עולם הזה באכול האדם את הצומח והחי, אזי שב האכילה ההיא להיות עצם מעצמיו ובשר מבשרו, וילך בכח האכילה ההיא ועובד את הש"י, והפסולת נדחה מן הגוף, הנה נתברר הטוב מן הרע. והנה גם כל העניינים והנבראים האסורים על פי התורה מן הצומח והחי, על כרחך יש בהם ניצוצי קדושה, כי הגם שחיותן מן ג' קליפות הטמאות, הנה גם הקליפות על כרחך חיותן מן הקדש, והנה צריכין לבירור. וכיון שאסורים, מהיכן יתבררו?

והנה מובן הדבר על ידי יציאת מצרים, דהנה גלות מצרים (וכן כל הגלויות) הוא לברר ניצוצי הקדושה. והנה נאמר: "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג, יח), ודרשו בו אחד מחמשה, כי מתו הרשעים בג' ימי אפילה (תנחומא בשלח, א). ולעת קץ נאמר: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" וכו' (ישעיהו כז, יג), כי אז יבררם הש"י בעצמו. ולמה לא המתין הש"י ביציאת מצרים עד שיבררו כולם? "כי לא יכלו להתמהמה", דהיינו הבירור ההוא הוא כבר משער הנו"ן דקליפה, וזה אינו מסור בידינו, כי אדרבא חס ושלום יוכלו להשתקע ברצותם לברר, ויודע הש"י שאין זה בחק מין האנושי, רק הש"י בעצמו יברר לעת קץ. וזהו שאמר הכתוב, אחר שפרט לנו הבריות האסורות לנו באכילה, והנה יקשה לך: מהיכן יתבררו? הנה בא הכתוב בנותן טעם: כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, הגם שנשארו הרבה ניצוצים הקדושים באותן שמתו בג' ימי אפילה, עם כל זה עלי הדבר מוטל ואין זה מחק האנושי. כן הוא הדבר בכל עניינים האסורים על פי התורה, יודע הש"י שאין הבירור בזה מחק האנושי, ואדרבא, בעסוק האדם בהן לברר – אדרבא תשתקע נפשו ח"ו בהן, ונאמן הוא בעל מלאכתנו, הוא יבררם לעת קץ.

וזהו שדרש הסוד הזה תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא על מנת שאינן מטמאין בשרצים, דיו, הבן כי קצרתי, וילאה הקולמוס להרחיב הדברים:

וכיון שבאנו לכל זה הדרוש, הנה אבאר לך מה דקשה על זה. כיון שכל הדברים הנאסרים על פי התורה – חיותן משלש קליפות הטמאות אשר אין יכולין להתברר על ידינו, אם כן למה תהיה כזאת, שלפעמים תתבטל חתיכת איסור בהיתר והוא נאכל על פי התורה? כגון שנתבטל בששים, או יבש ביבש ברוב. אבל תדע שהוא ממחשבות הצור תם, הוא ית"ש יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו, הנה ית"ש מזמין שתיפול החתיכה האסורה הזאת לתוך ההיתר ותתבטל, ואכול יאכלו אותה עפ"י התורה ותתברר הניצוץ הזה. וכן תתבונן בהיפך, בדברים המותרים שחיותן מקליפת נגה, אשר מוטל על ישראל לברר הטוב מן הרע, כאשר יש באיזה מקום דבר אשר אין הבירור מגיע לנו כי הוא משוקע מאד, הנה היוצר בראשית פועל ומזמין שיבא הדבר לידי איסור, כענין הבהמה הטהורה הכשרה, כשיש בה ניצוץ שאין היכולת ביד ישראל לברר, הנה יארע בה אחת מן הטריפות או בשחיטה או בבדיקה כדי שלא יאכל ממנה ישראל, הבן הדבר:

ומעתה תבין הא דמפורסם הדבר בדברי חז"ל: רוב בהמות כשרות הן, עיינו (חולין דף יא.). והנה אנחנו רואים בזמן הזה, ותהי להיפך? אך הוא לדעתי, בדורות הקודמים היו ברוב הניצוצות הקדושים, הוא בחינת הטוב בתוכם, והיו כשרות, כדי שיאכלם ישראלים. והן היום שכבר נתברר הטוב ולא נשאר רק מעט, כי הוא עקבות משיחא אשר חוצפא יסגי (סוטה מט, ב), היינו הרע הוא ביותר, על כן על פי הרוב הבהמות הטהורות נטרפים, בכדי שלא יאכלום בני ישראל, הבן היטב.

ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת הש"י, שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה, כי יודע הש"י שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, ואם כן מצוה הוא בדוקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר, כענין שאמרו רז"ל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות ח, א), ופירש בזה הרב הקדוש בעל השל"ה: נהנה מיגיעו, היינו שייגע את עצמו בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה עפ"י התורה, הגם שיש בתוך המאכל דבר איסור, הנה שב להיתר על פי כללי התורה, והאדם הזה אוכל המאכל ונהנה ממנו, הנה הוא גדול מן הירא שמים המחמיר. והוא כדברינו ממש, להיות הדבר הזה נסיבה מאת הש"י שיתברר המאכל האיסור ההוא, ולזכות יחשב לאדם האוכלו עפ"י התורה כי יתבררו הניצוצות הקדושים, והוא גדול מן הירא שמים שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובות איסור, הבן הדבר.

על כן לדעתי הצעירה, אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם, הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר, כגון על ידי תערובות בשישים וכיוצא. כי לדעתי אדרבא מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת הש"י שישוב האיסור להיתר ויתברר על ידי אכילת ישראל, ומה שאמרו רז"ל (חולין מד, ב): לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דוקא במילתא דתליא בסברא, וכמו שכתבו הפוסקים:

והנה יש לחקור לפי זה, אם כן, דבר איסור שנתערב בהיתר ונתבטל על פי התורה, ושב להיתר בכדי שיתברר, אם כן למה לפעמים אסרוהו חז"ל? כגון יבש ביבש חד בתרי, הנה נתבטל על פי התורה ומותר לאכול כל הג' (שולחן ערוך יורה דעה קט א), והוא נסיבה מאת הש"י כנ"ל. אם כן האיך באו חכמים האחרונים וציוו להשליך חתיכה אחת [שם]? וטעמם, פן יזדמן שישליכו האיסור; והנה הוא נסיבה מאת הש"י אשר דוקא יאכלו האיסור, בכדי לברר הניצוצות הקדושים? אבל אומר לך הנראה לענ"ד. חכמים המתקנים תקנות לישראל וגודרים גדרים לתורה, הן המה נקראים חכמים, להיות נשמתם באות ממקור עליון, ומקבלין הארתם מן חכמה עליונה כביכול. וכבר ידעת שסוד הבירור הוא בחינת החכמה, כמו שכתב בזוהר הקדוש: "כולם בחכמה עשית", כולן במחשבה איתברירו. ממילא לפי זה, כיון שהחכמים המקבלין כביכול הארת החכמה גוזרים גזירות ואנחנו מקיימים דבריהם, הנה נעשה הבירור מבחינת חכמה ממילא, הבן הדבר ויונעם לך. אמרתי הדבר הזה בפני כבוד מחותני הרב החסיד הקדוש המקובל מהרצ"ה זצוק"ל וקלסיה:

ועל פי זה אמרתי טעם לשבח על הא דחז"ל תקנו: בתולה נישאת ליום הרביעי (משנה כתובות א א; כתובות ב א). וטעמא רבא אית ביה, משום טענת בתולים. ותקנו גם כן אלמנה ליום החמישי, בכדי שלא יאמרו: נישואי אלמנה קיל להו לרבנן, כמו שכתבו המפרשים. ומהיכא תיתי דנימא הכי? הנה על כרחך הוא מטעם המבואר בסבא משפטים (זהר חלק ב קא ב), שיש חשש הקטרוג שיקטרג ביה ההוא רוחא דמקשקש במעהא דשבק בה בעלה קדמאה. והנה לפי האמת מה הועילו חכמים בזה בתקנתן? ולפי הנ"ל יונח, כיון דחכמים (אשר מקבלין הארה מן החכמה, אשר על ידה נעשה הבירור כנ"ל), המה תקנו תקנות נישואין לאלמנה, אם כן הנושא אלמנה ומקיים תקנת חכמים, שלוחי החכמה כביכול, נעשה כביכול על ידי החכמה פעולת הבירור והעליה לניצוץ ההוא, היינו לההוא רוחא דשבק בה בעלה ומקשקש במעהא. ואם כן, לא מיבעיא דלא יקטרג הנפטר על הנושא אלמנתו, אלא יעמוד עליו למליץ יושר שהיה לחלקי נשמתו עליה על ידו. ואם כן, תקנת חכמים בנשואי אלמנה הוא לטובה רבה להנפטר ולנושא אלמנתו לחיים, כי החכמה תחיה וכו' (קהלת ז, יב), הבן:

ומעתה תבין מה שתקנו נישואי אלמנה ליום החמישי משום ברכה דדגים דייקא. דהנה כל הבריות נמחו במבול מפני החטא, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), אבל הדגים לא השחיתו דרכם, דכתיב "על הארץ" דייקא ולא הדגים. וכתבנו לשם הטעם, דהנה בבהמות וחיות נאמר (בראשית א, כד): "תוצא הארץ נפש חיה למינה" וכו', ואם כן נאסרו בשאינו מינם, מה שאין כן בדגים נאמר (שם, כ): "ישרצו המים שרץ נפש חיה", ולא נאמר למינו, וכל הבריות שבים אחת הם ולא נאסרו מין בשאינו מינו. אם כן, הדגים לא השחיתו דרכם, דגם מין בשאינו מינו מותר אצלם. ולפי זה תתבונן, דהקטרוג המבואר בזהר דמקטרג ההוא רוחא בנושא אלמנה, הוא דווקא כשהנושא אינו משורשו, מה שאין כן סוד היבום באחיו הוה מין במינו. והנה לפי מה שכתבתי לך, דעל ידי תקנת חכמים אין קטרוג בזה אפילו בשאינו משורשו, והוה כמין בשאינו מינו, הנה תקנו תקנתם ליום החמישי משום ברכה דדגים, אשר חיו ביום זעם, דלא נאסר להם מין בשאינו מינו, ואתה תבין:

ועתה תתבונן: הגם שעתה, בזמן הזה שאין בי"ד ביום קבוע, הנה תקנו אשה נישאת בכל יום (עיין בגמרא שם ג.), וזה גם כן אין קפידא, כיון דהכל בא מתקנת חכמים; הם תקנו כעת אשה נישאת בכל יום ואין קפידא. ודכירנא מלתא שאמר לי כבוד מחותני הרב הקדוש הנ"ל, ששמע בשם הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל, שנפש הנפטר אין לה עליה כל כך למחוז חפצה עד שתינשא אלמנתו, אם היא ראויה לכך עדיין. והיה הדבר לפלא בעיני, שהוא היפך דברי הזוהר. ומעתה יתברר דברי קדשו, שדברי הזוהר אמורים קודם התקנה, אבל אחר תקנת חכמים יש עליה להנפטר על ידי הנושא, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל (כתובות ב א), הבן הדבר:

ומעתה נחזור לעניננו. במצות מחצית השקל נצטוינו ליתן מחצית השקל דייקא תרומה לה', היינו סוד הבירור, לברר ניצוצות הקדושים מן נוגה אשר בה מעורב טוב ורע, ממחציתה ניקח תרומה, היינו לברר ולהרים חלק הטוב, ונדחה הרע, וזה כל פרי מעשינו בעבודתנו. וזה הרמז במצוה הלזו, כאשר נודע לך. שקל סוד המשקל, ובזוהר הקדוש (זוהר חלק ב צה ב) נוגה נקרא טיקלא [וכבר כתבנו לך (לעיל דרוש ג') שק"ל בגימטריא נפ"ש. והנה המצוה מחצית השקל, כי ישנו בכל איש ישראלי נפש הקדושה ונפש מנוגה מעורב טוב ורע, אין מן הצורך להאריך]. והנה כתבנו לך, אשר גם בעסוק האדם בדברים המותרים על פי התורה, אכילה ושתיה וכיוצא, הוא בבחינת משקל, אם עוסק בזה לשם שמים הנה מברר הטוב ומעלהו אל הקודש, מה שאין כן אם בדעתו למלאות תאוותו ותהי להיפך חס ושלום, והכל תלוי בבחינת הדעת. והדברים האסורים על פי התורה זה משלש קליפות הטמאות, והבירור אינו תלוי בדעתנו, ואפילו יאכל לשם שמים לילך בכח האכילה לעבוד את הש"י לא יפעול לטובה ואדרבא תדבק ח"ו בנפשו, ומאד עמקו מחשבותיו ית"ש, הוא יודע הניצוץ הראוי להתברר על ידינו על ידי הדעת שחנן אותנו, אפילו הוא שקוע בדברים אסורים, הנה מזמין הש"י שישוב להיתר על ידי תערובות, ולמצוה יחשב לאכול המאכל ההוא ביגיע כפיו בתורה ויברר הניצוצות הקדושים:

ומעתה תבין הנאמר ברמז המצוה: העשיר הידוע אשר הוא עשיר בדעת (נדרים דף מא.), לא ירבה, היינו לא יתחכם לאכול אפילו מאכל איסור בחושבו: כיון שכוונתו לשם שמים הנה ירבה לברר הניצוה"ק גם מדברים אסורים; כי יודע בעל מלאכתנו שאין זה הבירור מגיע לנו, ואדרבא על ידי זה יתדבק ח"ו וכו'. והעד הנאמן על זה המלך החכם, באומרו: אני ארבה ולא אסור (סנהדרין כא ב), וכוונתו היה להעלות ניצוצי האהבה כמו שאמר הכתוב (מלכים א יא ב): "בהם דבק שלמה לאהבה", הבן הדבר. והדל הידוע, היינו עני בדעת, לא ימעיט. היינו אם יזדמן אשר דבר איסור שב להיתר על פי התורה, וכמו שכתבתי לעיל, ומן הצורך הוא להתברר, הנה הדל בדעת לא ימעיט, רק כתורה יעשה, הבן הדבר ויונעם לך: