ביאור:תוספתא/חגיגה/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֲגִיגָה פֶּרֶק שְׁלִישִׁי

חומרות בענייני טהרה

(א)
אֵי זוֹ הִיא "חֲזָקָה"? - כָּל שֶׁעָקַר רַגְלָיו מִן הַמַּיִם.

ראו משנה ב, ו. אם נמלך במקווה והחליט לטבול לקדושה חמורה – כל עוד רגליו במים הוחזק לחמורה.

עוֹדֵהוּ רַגְלָיו בַּמַּיִם, טָבַל לַקַּל שֶׁבָּהֶן וְהֻחְזַק לֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן,
מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

(ב)
הַטּוֹבֵל עַל מְנָת לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָה לְטַהֲרָה - הֲרֵי זֶה טָהוֹר.

ראו במשנה שם, "טבל ולא הוחזק – כאילו לא טבל."
לגבי המטביל את ידיו ראו תוספתא ידים ב, ג: הטבלת ידים במקווה מטהרת אותן, אפילו אם לא התכוון לכך.

בְּכֻלָּן, הַטּוֹבֵל, אִם נִתְכַּוַּן – טָהוֹר; וְאִם לָאו - טָמֵא.
אֲבָל הַמַּטְבִּיל אֶת יָדָיו - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, יָדָיו טְהוֹרוֹת.

(ג)
רַבָּן גַּמְלִיאֵל מדור יבנה הָיָה אוֹכֵל עַל טַהֲרַת חֻלִּין כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.

ראו משנה ב, ז. שם מנויות שתי דוגמאות של כהן ולוי, וכאן מוסיפים דוגמאות מהתקופה שאחרי החורבן, של ישראל ושל גר.
וראו ספרי במדבר קטז, לגבי אכילת קודשים אחרי החורבן.
אבל אונקלוס כמובן לא אכל קודשים אלא חולין בטהרת הקודשים.

אָנְקְלוֹס הַגֵּר הָיָה אוֹכֵל עַל טַהֲרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְחַטָּאת.

(ד)
חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים,

ראו משנה ג, א. התוספתא מרחיבה את הביטוי "כלים בתוך כלים".
לדעת אבא שאול אין מטבילים כלים בתוך סלים לקדש.

כּוֹסוֹת בְּתוֹךְ כּוֹסוֹת, תַּמְחוּיִין בְּתוֹךְ תַּמְחוּיִין - בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקֹּדֶשׁ.
בַּקֹּדֶשׁ, נוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל אוֹ לְתוֹךְ גֻּרְגַתְנִי gurgathón: סל נצרים וּמַטְבִּיל.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקֹּדֶשׁ.

(ה)
אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיעָה - בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקֹּדֶשׁ.

משנה שם. ר' יוסי מעיר שבגלל הכלל "כל שיש לו" וכו' אין צורך למנות בפירוש את בית הצביעה, וראו כלים כה, ז-ט.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: זֶה לָשׁוֹן כָּפוּל,
כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ - יֵשׁ לוֹ בֵית הַצְּבִיעָה;
כָּל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ - אֵין לוֹ בֵית הַצְּבִיעָה.

(ו)
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס - נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ.

ראו שם. הברייתא מרחיבה ומדגימה את הביטוי "נושא את התרומה".
בסופה היא קובעת שדיני הקודש חלים גם על קודשי הגבול, כלומר על חולין הנאכלים בקדושת קודשים.

כֵּיצַד? הָיוּ סַנְדַּלָּיו טְמֵאִין - וְנוֹשֵׂא חָבִית שֶׁלִּתְרוּמָה עַל כְּתֵפוֹ, וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בַּקֹּדֶשׁ.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.
וְלֹא כְמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה,
שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמַטְבִּיל וּמְנַגֵּב, וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר,
וּבִתְרוּמָה, קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
אֶחָד קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ וְאֶחָד קָדְשֵׁי הַגְּבוּל בְּכָךְ.

(ז)

כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטַהֲרָה, אֲפִלּוּ בָּעֲזָרָה - צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.

הַקַּרְקַע אֵינוֹ מְצָרֵף לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא אֶת הַתְּרוּמָה;

ראו משנה ג, ב.

הַכֶּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.
כֵּיצַד? - סֹלֶת שֶׁנְּתָנָהּ בַּבֵּיסָּא, bêssa: בזך; כלי שתייה וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָהּ - פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ;
בִּתְרוּמָה - לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָהּ.

(ח)

הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה.

(ט)

וּבִתְרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ - טְהוֹרָה,
וּבַקֹּדֶשׁ - מַטְבִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן:
אֵין מַטְבִּיל אֶת הַטְּהוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֶת הַטְּמֵאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
אֶלָּא מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת.

(י)

הַטּוֹבֵל אֶת אַחַת מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת - כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנֶּעֱשׂוּ בְטַהֲרָה, עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל שְׁנִיָּה - טְמֵאוֹת.

"הַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ אם נגעה בה לַקֹּדֶשׁ" – לְטַמֵּא בַקֹּדֶשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי.

הרישא היא אפילו אם לא נגעה היד הטבולה בחברתה. רבי סובר שאם נגעה בה - היד עצמה הפכה לטמאה, ור' יוסי חולק עליו ומסתפק בכך שהטהרות נטמאו.

רַבִּי יוֹסֵה בֵרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִפְסֹל אבל לא לטמא בַּקֹּדֶשׁ.

(יא)
אוֹכְלִין אֳכָלִין נְגוּבִין בְּיָדַיִם סוֹאֲבוֹת בִּתְרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקֹּדֶשׁ.

ראו משנה ג, ג. אם היתה בפיו תרומה יכול לאכול חולין יבשים בידים טמאות, באמצעות מקל עץ ("כוש"), אבל בזמן אכילת קודשים אסור אפילו בדרך זו לאכול חולין טמאים.

(יב)

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס: וְכִי יֵשׁ נְגוּבִין בַּקֹּדֶשׁ?
אֶלָּא תּוֹחֵב אֶת הַחֲרָרָה בַּכּוֹשׁ קנה, מקל אוֹ בְקֵיסָם, וְאוֹכֵל עִמָּהּ זַיִת אוֹ בָצָל,
בִּתְרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקֹּדֶשׁ.

החטאת ומי החטאת בניגוד לתרומה ולקדש

(יג)
חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ וּבִתְרוּמָה מִבַּחַטָּאת: שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת,

על התרומה לא נאמנים, ועל הקודש נאמנים ביהודה, ראו משנה ג, ד. אבל על מי חטאת הכל נאמנים, ראו פרה ה, א.

וְאֵין הַכֹּל נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַקֹּדֶשׁ וְלֹא עַל הַתְּרוּמָה.

(יד)
חֹמֶר בַּחַטָּאת, שֶׁהַטָּהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְלַתְּרוּמָה טָמֵא לַחַטָּאת.

החטאת היא שלב נוסף בסולם של התרומה והקודש: היא עולה על הקודש במידת הטהרה שהיא דורשת, ולכן נאמנים עליה יותר ממנו. וראו גם משנה ב, ו.

(טו)
יֵשׁ מִנְיָן לַקֹּדֶשׁ וְלַתְּרוּמָה וְאֵין מִנְיָן לַחַטָּאת.

ראו פרה יב, ו.
לגבי האונן (האבל) – ראו מע"ש ה, יב, ולגבי אכילת תרומה ראו משנה ג, ג, ולגבי החטאת ראו תוספתא פרה ד, ג.

אוֹנֵן אָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר, וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַפָּרָה.

(טז)
טְבוּל יוֹם טמא שטבל וממתין לערב להיטהר אָסוּר בִּתְרוּמָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר וּבַפָּרָה.

ראו פרה יא, ד, ושם ג, ז. וראו ספרא אמור פרק ד א.

(יז)
מְחֻסַּר כַּפָּרָה אָסוּר בַּפָּרָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר וּבַתְּרוּמָה.

ראו משנה ג, ג, וראו דעת איסי הבבלי בתוספתא פרה ד, ג.

(יח)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: מְנַיִן לָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא פָסוּל?

ראו ספרא צו פרשה ט ב.

וְדִין הוּא: וּמַה מְּחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁאֵין פּוֹסֵל בִּתְרוּמָה - פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ,
שְׁלִישִׁי, שֶׁפּוֹסֵל בִּתְרוּמָה - אֵינוֹ דִּין שֶׁפּוֹסֵל?
לָמַדְנוּ לַשְּׁלִישִׁי מִן הַכָּתוּב, וְלָרְבִיעִי מִקַּל וָחֹמֶר.

(יט)
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מִפְּנֵי מָה הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת וְעַל הַקֹּדֶשׁ,

ראו לעיל הלכה יג, וכאן מדברים ביהודה. ר' נחמיה לומד מהפסוק הזה שאף כהנים עמי הארץ נאמנים על הקודשים ועל החטאת, אבל לא על התרומה, שנאכלת מחוץ למקדש.
נראה שלדעת ר' נחמיה אין ישראל עם הארץ נאמן על הקודש אלא רק הכהנים.

וְאֵין הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַתְּרוּמָה?
שֶׁלֹּא יְהֵא כָל אֶחָד אוֹמֵר: "הֲרֵינִי בוֹנֶה מִזְבֵּחַ לְעַצְמִי", "הֲרֵינִי שׂוֹרֵף פָּרָה לְעַצְמִי",
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח ז) "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ",
אוֹ "לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ", יָכוֹל אַף לִתְרוּמָה וְלִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת". מָה "מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" מְיֻחָד, שֶׁאֵין לְדַעְתָּן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,
יָצָאת תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, שֶׁהוּ לְדַעְתָּן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל.

(כ)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: (במדבר יט ט) "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה",

ר' יהודה כהלכה יג, שהכל, גם ישראלים, נאמנים על שמירת מי החטאת.

שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל שְׁמִירָתָהּ.

(כא)
סָפֵק רְשׁוּת עַם הָאָרֶץ, מִדְרָסוֹ וַחֲצֵצו ֹקדרה שחוצצת וְהֶסֵּטוֹ טְהוֹרִין לַחֻלִּין, וּטְמֵאִין לִתְרוּמָה.

גזירת הטומאה לתרומה של עם הארץ במקרים אלו אינה כוללת את החולין, משום תקנת השוק, שאחרת לא יוכלו עמי הארץ להעביר חבית חולין ממקום למקום.

(כב)
שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּחַטָּאת: מְמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין מֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם.

בניגוד ליין ולשמן שהיו באים ממקומות מסוימים, מי החטאת באים מכל מקום בא"י, ומתקדשים בכל מקום; מותר להביא אותם גם לגליל, בניגוד לקודש; הכל נאמנים על החטאת, כפי ששנינו לעיל הלכה יג; טבל להזות – אוכל תרומה, וראו משנה ב, ו.
וראו מקבילה תוספתא פרה ד, ז-ח.

מְבִיאִין מֵי חַטָּאת וְאֵפֶר חַטָּאת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.
עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר "טָהוֹר אֲנִי לְחַטָּאת" - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ.
"כֵּלִים הַלָּלוּ טְהוֹרִין לְחַטָּאת" - מְקַבְּלִין אוֹתָן הֵימֶנּוּ.
טָבַל לְהַזּוֹת וְלֹא הִזָּה - הֲרֵי זֶה אוֹכֵל בִּתְרוּמוֹת לָעֶרֶב.

(כג)
רָאוּ בְיָדָיו מֵי חַטָּאת וְאֵפֶר חַטָּאת - אוֹכְלִין עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת, וְעַל גַּב בְּגָדָיו, וְעַל גַּב סַנְדַּלָּיו.

אם אחז במי חטאת ובאפר חטאת (שאינו מעורב במים עדיין) – מניחים ששמר את טהרתו, ואפילו סנדלו אינו מטמא מדרס.

(כד)
עַם הָאָרֶץ שֶׁהֵבִיא כֵלִים לְחַטָּאתוֹ - חָבֵר לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְחַטָּאתוֹ וְלִתְרוּמָתוֹ.

כיוון שהוא נאמן על החטאת – מאמינים לו על אותם כלים גם לעניין התרומה.

(כה)
הֵבִיא לִתְרוּמָתוֹ - אֵין חָבֵר לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לֹא לְחַטָּאתוֹ וְלֹא לִתְרוּמָתוֹ.

שהרי אינו נאמן על התרומה כשלעצמה.

(כו)
הֵבִיא לְחַטָּאתוֹ וְלִתְרוּמָתוֹ - שֶׁלַּחַטָּאת חָבֵר לוֹקֵחַ הֵימֶנּוּ לְחַטָּאתוֹ וְלִתְרוּמָתוֹ.

אם הביא כלי אחד לחטאת ואחד לתרומה – מותר להשתמש בכלי שהביא לחטאת גם לתרומה, אבל הכלי שהביא לתרומה חשוד ופסול.

הֵבִיא לִתְרוּמָתוֹ - אֵין חָבֵר לוֹקֵחַ הֵימֶנּוּ לֹא לְחַטָּאתוֹ וְלֹא לִתְרוּמָתוֹ.

(כז)
חָבֵר שֶׁאָמַר לְעַם הָאָרֶץ: "הָבֵא כֵלִים לְחַטָּאתִי!" - חָבֵר לוֹקֵחַ הֵימֶנּוּ לְחַטָּאתוֹ וְלִתְרוּמָתוֹ;

גם אם לא הוא יזם את הבאת הכלי – הדין זהה, בתנאי שחבר לא הערים ואמר "חטאת" כך שיהיה ברור שהוא מבקש כלי לתרומה.

"לִתְרוּמָתִי" - אֵין חָבֵר לוֹקֵחַ הֵימֶנּוּ לֹא לְחַטָּאתוֹ וְלֹא לִתְרוּמָתוֹ.
הֵבִיא לְחַטָּאתוֹ וְלִתְרוּמָתוֹ, שֶׁלַּחַטָּאת חָבֵר לוֹקֵחַ הֵימֶנּוּ, בֵּין לוֹ וּבֵין לְאַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים.
וְאִם הֶעֱרִים - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

(כח)
עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר: "כֵּלִים אֵלּוּ הֲבֵאתִים לְחַטָּאתִי, וְנִמְלַכְתִּי עֲלֵיהֶן לִתְרוּמָתִי",

כיוון שע"ה העביר את הכלים מחטאת לתרומה – הם טמאים.

הוֹאִיל וְנִתְיַחֲדוּ בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

(כט)
מִן הַמּוֹדִיעִין וְלִפְנִים - נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס דַּקִּים לַקֹּדֶשׁ;

ראו משנה ג, ה.

מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ - אֵין נֶאֱמָנִין.

(ל)

בִּיהוּדָה נֶאֱמָנִין עַל טַהֲרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל הַשָּׁנָה, אֲבָל לֹא עַל הַתְּרוּמָה;

בְּשָׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים - אַף עַל הַתְּרוּמָה.

ראו משנה ג, ד.

קֹדֶם לַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים שִׁבְעִים יוֹם - נֶאֱמָנִין עַל הַקֹּדֶשׁ וְעַל הַמְּדֻמָּע וְעַל הַקִּנְקֵן, אֲבָל לֹא עַל הַתְּרוּמָה;
בְּשָׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים - אַף עַל הַתְּרוּמָה.

(לא)

נֶאֱמָנִין עַל הַיַּיִן בְּשָׁעַת הַיַּיִן, וְעַל הַשֶּׁמֶן בְּשָׁעַת הַשֶּׁמֶן,
אֲבָל לֹא עַל הַיַּיִן בְּשָׁעַת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא עַל הַשֶּׁמֶן בְּשָׁעַת הַיַּיִן.

(לב)

עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים - חָזְרוּ לְאִסּוּרָן.
הֵבִיאוּ לוֹ חָבִית יַיִן שֶׁלִּתְרוּמָה - לֹא יְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ,
אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ: "יֵשׁ לִי בְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ."
הֵבִיאָהּ לוֹ לַגַּת הַבָּאָה - אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירָהּ שֶׁהִיא הִיא, לֹא יְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ.

(לג)

מַעֲשֶׂה בְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. מְצָאוֹ זָקֵן אֶחָד,

אָמַר לוֹ: "מִפְּנֵי מָה בִּרְיוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרֶיךָ?

ר' טרפון סבר שעם הארץ נאמן גם על התרומה, בניגוד להלכות דלעיל, אבל שינה את דעתו כדי שלא ירננו עליו.
הוא קיבל תרומות יין ושמן, ויתכן שהיה זה בימי בר כוכבא, שהתחילו בהכנות לבניין המקדש.

וַהֲלֹא כָּל דְּבָרֶיךָ אֱמֶת וְיָשָׁר הֵן!
אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם."
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: "אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי, אִם לֹא הֲלָכָה בְיָדִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי,
שֶׁאָמַר לִי: מֻתָּר אַתָּה לְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם!
עַכְשָׁו בִּרְיוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרַי!
גּוֹזֵר אֲנִי עָלַי שֶׁאֵינִי מְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם,
אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר לִי: "יֵשׁ לִי בְּתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ."

(לד)

הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַיִת, וְכָתְבוּ עָלָיו מִבַּחוּץ: "כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָהוֹר" - נֶאֱמָנִין עַל טַהֲרַת הַחַטָּאת,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל טַהֲרַת תְּרוּמָה.

ראו משנה ג, ו: הגבאים הם עמי הארץ.

וּבִירוּשָׁלַיִם - נֶאֱמָנִין עַל טַהֲרַת כָּל הַכֵּלִים לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.
וּבְשָׁעַת הָרֶגֶל - אַף עַל הַתְּרוּמָה.

(לה)
הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מֵאֻמָּנֵי עַם הָאָרֶץ, וְהַמּוֹסֵר כֵּלִים לְאֻמָּנֵי עַם הָאָרֶץ,

את השולחן השתדלו לא לטמא, כמפורש במשנה ג, ח, אבל אם נטמא ברגל – מטבילים אותו בשבת הקרובה, שבה מחליפים את לחם הפנים.
הצדוקים לא הודו בטומאת עמי הארץ, ותמהו על שמטבילים את המנורה שהיא עצמה כמאור הלבנה.

נֶאֱמָנִים עַל טַהֲרַת הַחַטָּאת, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל טַהֲרַת תְּרוּמָה.
שֻׁלְחָן שֶׁנִּטְמָא, מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בִזְמַנּוֹ - וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת.
מַעֲשֶׂה וְהִטְבִּילוּ אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב,
וְהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין: "בֹּאוּ וּרְאוּ פְרוּשִׁין שֶׁמַּטְבִּילִין מְאוֹר הַלְּבָנָה!"

חסלת מסכתא
וסליק סדרא