ביאור:מ"ג בראשית מט ט
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה
[עריכה]גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה גור (ש"ב ה) בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא. בתחלתו:
גור אריה יהודה. בני כל החיות נקראים גרים אבל אתה יקרא גור שהוא בן אריה המעלה מכלם ורמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו דוד שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד:
גור אריה יהודה. כמו והנה כפיר אריות. הנער קרוי גור כדכתיב בתוך כפירים רבתה גוריה. לפי שהוא קל וגבור יותר מאריה זקן ממשיל את יהודה לגור אריה:
גור אריה. המשילו לגור אריה הקטן, שהוא במין אריה כאשר יגדל, ואין בו כ"ף הדמות כמו ועיר פרא:
גור אריה יהודה. בני כל החיות נקראים גרים אבל אתה יקרא גור שהוא בן אריה המעלה מכלם ורמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו דוד שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד:
והזכיר בו גור אריה והיה ראוי לומר אריה יהודה אבל אמר גור על שם שהיה ילד. וקראו אריה על שם גבורתו כי האריה הוא מלך שבחיות ונקרא גבור. הוא שכתוב (משלי ל) ליש גבור בבהמה. ונאמר ביהודה כי יהודה גבר באחיו:
גור אריה יהודה. הנה יהודה אף על פי שהוא אינו אריה, שאין לו מלכות, הוא אמנם "גור אריה", גובר באחיו, ועתיד למלך, ואף על פי כן מטרף בני עלית. אתה, יוסף "בני", "עלית" מטרפו, שלא טרף אותך באפו להמיתך, אף על פי שהיה שונאך, וזה כי כרע רבץ כאריה, היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק, כן הוא אז לא צוה להמיתך. וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה.
גור אריה וגו'. רז"ל (זהר ח"א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית. ורז"ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז"ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פי' יוסף עלית, גם על זה הדרך מטרף של יוסף בני פירוש אתה בני עלית, ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז"ל הם דברי קבלה: עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח כאומרו אתה יודוך וגו' בני עלית: אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל"ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז"ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב"ת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדושה, ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה כאומרם ז"ל (ב"ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה והוא סוד אומרם ז"ל בזוהר (ח"א" רנח.) דנגעו רגלין ברגלין כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב"ר פ' פ"ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה פרץ וזרח שהיו שבוים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב: והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות, וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך: ואומרו כרע רבץ וגו' פירוש כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (ד' ז') לפתח חטאת רובץ ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה, ורמז באומרו אריה ולביא כי בחינה שתקפה בנפש הלא היא בחינת ארי ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם מלכותו מלכות כל עולמים כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום צפינו לישועה:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] והבט ימין וראה כי בג' הזכיר ברכותם מעין שמם יהודה, גד, ודן. יהודה על שם יודוך אחיך, דן ע"ש ידין עמו, גד ע"ש גדוד יגודנו, ושלשתן נמשלו לאריה, יהודה גור אריה, ומשה אמר דן גור אריה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', וכן יהודה ידו בעורף אויביו, ודן ידין עמו פי' הרמב"ן ינקום נקמת עמו, וגד שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ונרמזו שלשתן בפסוק והוא יגד עקב, יגד ר"ת יהודה גד דן, כי יגד ענינו לשון כריתה מלשון גודו אילנא, (דניאל ד יא) כי שלשתן יכריתו האויבים ולא בגבורת איש כ"א בעזר אלהי, כי כמו שהש"י אינו נלחם כי אם בשמו ית', כמ"ש (שמות טו ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין, וכן פירש רבינו בחיי שבפרשת יהודה תמצא כל האותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז' להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה', וכן שלש אלו נלחמו בשמם כי כאשר שמעו האומות את שמע שמם והוראת שמותם מיד תפול עליהם אימתה ופחד, כי שם יהודה מורה שהכל יודו לו כי אליו יאתה הרוממות, ודן ידין וינקום נקמת עמו, וגד לשון כריתה, וז"ש לפי שיהודה אתה יודוך אחיך ושמך יגרום לך שידך בעורף אויביך.
מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ
[עריכה]מטרף. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו'. וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני לפיכך כרע שכב וגו' בימי שלמה (מ"א ה) איש תחת גפנו וגו':
מטרף בני עלית. אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל:
מטרף בני עלית. דמית לי בני לגור אריה כאשר עלית מהטרף. והטעם מטרף אחר וזהו פשוטו. ואם נפרשנו על דבר יוסף היה ראוי שיהיה תחת עלית העלית כי עלית פועל עומד. והנה הפסוק הבא אחריו לעד. והלא תראה ותעל אחד מגוריה:
מטרף בני עלית. על ידי טרף נעלית בימי דוד שבא מיהודה שעל ידי וכו' שעשה לו הקדוש ב"ה מן האריה ודוב שטורפין את הבהמות כדאמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך נתן לב ונסמך להלחם עם גלית הפלשתי ונצחו ונתעלה על זה:
מטרף בני עלית. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף ואמרתי כי חיה רעה אכלתהו זה יהודה שנמשל לאריה סלקת עצמך ואמרת (בראשית לז) מה בצע כי נהרוג את אחינו:
גור אריה יהודה. אע"פ שנמשל לאריה שדרכו לטרף טרף, מ"מ מטרף בני עלית לא הסכמת בטרף טרף יוסף אלא עלית נסתלקת מעל אחיך, שכן נאמר (וישב לח א) וירד יהודה מאת אחיו. ר"ל נסתלק מהם כי לא רצה להיות אתם בחבורתם, או עלית לשון מעלה שמצד טרף בני שלא היה לך חלק בו עלית למעלה זו,
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו עניין של גור" וכו']
גור אריה יהודה. הנה יהודה אף על פי שהוא אינו אריה, שאין לו מלכות, הוא אמנם "גור אריה", גובר באחיו, ועתיד למלך, ואף על פי כן מטרף בני עלית. אתה, יוסף "בני", "עלית" מטרפו, שלא טרף אותך באפו להמיתך, אף על פי שהיה שונאך, וזה כי כרע רבץ כאריה, היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק, כן הוא אז לא צוה להמיתך. וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה.
לראובן אמר עלית והיית ראוי ליקח מתנות כהונה ומלוכה דכתיב ביה (ש"א ב, י) ויתן עוז למלכו. ומי גרם לך שהפסדת אותו כי עלית משכבי אביך. וליהודה אמר אבל אתה שמטרף בני עלית זכית ועלית ולקחת מתנות מלוכה:
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
[עריכה]בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו'. וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני לפיכך כרע שכב וגו' בימי שלמה (מ"א ה) איש תחת גפנו וגו':
וטעם כרע רבץ כאריה. שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו וירבץ ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח:
וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו עניין של גור" וכו']
גור אריה יהודה. הנה יהודה אף על פי שהוא אינו אריה, שאין לו מלכות, הוא אמנם "גור אריה", גובר באחיו, ועתיד למלך, ואף על פי כן מטרף בני עלית. אתה, יוסף "בני", "עלית" מטרפו, שלא טרף אותך באפו להמיתך, אף על פי שהיה שונאך, וזה כי כרע רבץ כאריה, היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק, כן הוא אז לא צוה להמיתך. וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה.
[מובא בפירושו לפסוק י'] ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ואם תסתכל בפרשה זו בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשיו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך. ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכלי זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. ומה שנתוסף בשמו על אותיות השם אות דל"ת לפי שהיה רביעי בלידה, או מפני שהשמש בגלגל רביעי ונברא ביום רביעי, ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי. או אולי נאמר עוד כי לפי שמדתו של יהודה היא הנקראת זאת והיא מוכתרת בכתר זי"ן, וע"כ לא הוצרך להזכירה כי כבר הזכיר אותה במה שאמר ידך בעורף אויבך, והוא הקשת שכתוב בו (בראשית ט) זאת אות הברית, וזהו (שמואל ב ב) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ובא משה ע"ה ופירש וזאת ליהודה, וכן הזכיר שם (דברים לג) ידיו רב לו: ועוד נוכל לומר טעם אחר למה נחסרה משם אות הזי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות, אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה, וא"כ יהודה הוא כנגד יום שביעי של שבת. וע"כ הזכיר בו יודוך אחיך, כי כן תמצא בשבת (תהלים צב) טוב להודות לה', והזכיר מטרף בני עלית מלשון (משלי ל') הטריפני לחם חקי, והכונה לומר יש לך לסלק עצמך בשבת אפילו ממזון אוכל נפש וכענין שכתוב (דברים ה) לא תעשה כל מלאכה, ואמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, כשם שכתוב בשבת (שמות טז) שבו איש תחתיו. ומחוקק מבין רגליו רמז למילה שהיא דוחה את השבת, ואמר אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, שכן כתוב בשבת (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך, כבס ביין לבושו, רמז לקדוש היין בשבת, ואמר חכלילי עינים מיין, ממה שמצינו בשבת שדרשו רז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי: