ביאור:מ"ג בראשית מט א
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם[עריכה]
ויקרא יעקב. שלח בשבילם:
האספו. כי שבעים נפש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב וכדברי רבותינו (לשש) מאות אלף:
האספו ואגידה לכם. וכתיב הקבצו ושמעו כאן רמז להם שילכו בגלות שני פעמים ויאספו בשניהם:
והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב (ישעיה יא) ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ (שם נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב (שם יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית:
האספו ואגידה לכם וגו'. ואח"כ הזכיר לשון קיבוץ הקבצו ושמעו וגו', לפי שארז"ל (עיין פסחים נו) בקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, והנה לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, ע"כ אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, ע"כ חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים,
ואגידה לכם. (ב"ר) בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים:
ויקרא יעקב אל בניו. שרצה לגלות להם הקץ ונסתם ממנו. אמר יעקב שמא יש בכם חטא. אמרו לו תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חטא. ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ:
באחרית הימים. הם ימות המשיח, כי יעקב ירמוז אליו בדבריו, כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. ורבותינו אמרו (פסחים נו.) שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם:
את אשר יקרא אתכם. פי' בסוף ד' מאות ושלשים שנה של גלות מצרים דהימים מכריחנו לפרש כן דאי לא הוה ליה למכתב באחרית ימים בסוף ימי העולם, ושמעתי באחרית הימים של הקב"ה דהיינו בסוף חמשת אלפים ובקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה ותמה ואמר למה אלו אין ראויים לגלות להן הקץ והלא אין בהם חטא כלו' אין בכל שמות השבטים לא חי"ת ולא טי"ת השיבו רוח הקדש גם אין בכל אותיות שמות השבטים לא קו"ף ולא צד"י אם כן אינן ראויין לגלות הקץ ועל אשר קראת לבניך להם אתה קורא לי אין אתה קורא כד"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל אין המדה זו שלך הולך רכיל מגלה סוד וגו' כשראה יעקב כך הפליגן בדברים ואמר ראובן בכורי אתה:
באחרית הימים. לקץ הימין, בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האמות אויבי ה' ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו "כי אעשה כלה בכל הגוים.. ואתך לא אעשה כלה" (ירמיהו מו, כח). וכזה דבר בלעם באמרו "באחרית הימים" (במדבר כד, יד), כמו שהעיד באמרו "וקרקר כל בני שת" (שם פסוק יז), וכן הנביאים באמרם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), וזה הגיד יעקב בזה באמרו "כי יבא שילה ולו יקהת עמים אסרי לגפן עירה" וכו' (להלן פסוקים י יא).
ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר (בראשית כח) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה (דברים לג) וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו (דברים לג) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד (תהלים קיט) מזקנים אתבונן:
[מובא בפירושו לפרק מ"ז פסוק כ"ט] וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל: וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים: וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה:
אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:[עריכה]
את אשר יקרא אתכם. ענין גבורתם ונחלתם:
את אשר יקרא אתכם. דבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצא בסוף ויברך אותם ואיה ברכת ראובן ושמעון ולוי. ועל דרך הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם. ואחר כן ברך אותם ולא הזכיר הכתוב הברכות:
את אשר יקרא אתכם. פי' בסוף ד' מאות ושלשים שנה של גלות מצרים דהימים מכריחנו לפרש כן דאי לא הוה ליה למכתב באחרית ימים בסוף ימי העולם, ושמעתי באחרית הימים של הקב"ה דהיינו בסוף חמשת אלפים ובקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה ותמה ואמר למה אלו אין ראויים לגלות להן הקץ והלא אין בהם חטא כלו' אין בכל שמות השבטים לא חי"ת ולא טי"ת השיבו רוח הקדש גם אין בכל אותיות שמות השבטים לא קו"ף ולא צד"י אם כן אינן ראויין לגלות הקץ ועל אשר קראת לבניך להם אתה קורא לי אין אתה קורא כד"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל אין המדה זו שלך הולך רכיל מגלה סוד וגו' כשראה יעקב כך הפליגן בדברים ואמר ראובן בכורי אתה:
באחרית הימים. הם ימות המשיח, כי יעקב ירמוז אליו בדבריו, כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. ורבותינו אמרו (פסחים נו.) שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם:
באחרית הימים. הם ימות המשיח,
באחרית הימים. לקץ הימין, בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האמות אויבי ה' ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו "כי אעשה כלה בכל הגוים.. ואתך לא אעשה כלה" (ירמיהו מו, כח). וכזה דבר בלעם באמרו "באחרית הימים" (במדבר כד, יד), כמו שהעיד באמרו "וקרקר כל בני שת" (שם פסוק יז), וכן הנביאים באמרם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), וזה הגיד יעקב בזה באמרו "כי יבא שילה ולו יקהת עמים אסרי לגפן עירה" וכו' (להלן פסוקים י יא).
וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים: ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י.