ביאור:מ"ג בראשית מט ח
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ
[עריכה]יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם (ב"ר):
יהודה אתה יודוך. המפרש ישבחוך אחיך שטות הוא בידו. אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי אמר ליהודה אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות כמו שמוכיח סוף הפסוק ישתחוו לך בני אביך. וכן ונתת מהודך עליו. תן לו משירותך בחייך. וכן בדניאל ולא נתנו עליו הוד מלכות וכן בשלמה כתיב הוד מלכות. ויתן עליו הוד מלכות בדברי הימים. יודוך ימליכוך. כמו יהודוך כדכתיב כי על כן עמים יהודוך וכן יושיע ה' כמו יהושיע.
יהודה אתה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אתה כיון שעמו היה מדבר ומה בא למעט. עוד למה לא אמר וידך וגו' וישתחוו וגו' כיון שהם דברים נוספים: ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך אתה יודוך פירוש אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים לכשיכנסו לארץ אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (א' ה') יהודה גבר באחיו, וכשיבא זמן שידך בעורף אויביך ותתגבר על האויבים אזי ישתחוו לך וגו' וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בעורף אויביו המליכוהו ישראל עליהם:
יהודה אתה. "אתה" הוא הראוי למלכות, בנפול ממנו הקודמים לך, כי לא נמצא בך פגם שימאיסך ממלך (על פי שמואל א טז, א).
[מובא בפירושו לפסוק ט'] גור אריה וגו'. רז"ל (זהר ח"א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית. ורז"ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז"ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פי' יוסף עלית, גם על זה הדרך מטרף של יוסף בני פירוש אתה בני עלית, ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז"ל הם דברי קבלה: עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח כאומרו אתה יודוך וגו' בני עלית: אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל"ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז"ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב"ת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדושה, ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה כאומרם ז"ל (ב"ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה והוא סוד אומרם ז"ל בזוהר (ח"א" רנח.) דנגעו רגלין ברגלין כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב"ר פ' פ"ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה פרץ וזרח שהיו שבוים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב: והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות, וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך:
[מובא בפירושו לפסוק י'] וע"ד המדרש יודוך אחיך כיון שהזכיר לראובן מעשה בלהה ולשמעון ולוי מעשה שכם היה יהודה מתירא שמא יזכיר לו מעשה תמר לכך אמר לו יהודה אתה יודוך אחיך אתה הודית מעשה תמר לכך יודוך אחיך להיות להם מלך בעולם הזה ובעוה"ב. בעוה"ז עמדו ממנו שלשים מלכים שנאמר (רות ד) ואלה תולדות פרץ וגו' ותחשוב מדוד עד יהויכין וכן בעוה"ב שנאמר (יחזקאל לו) ודוד עבדי נשיא להם לעולם ע"כ: בב"ר מטרף בני עלית. יהודה הציל ד' יוסף תמר פרץ וזרח והקב"ה הציל מזרעו דניאל חנניה מישאל ועזריה ע"כ. כונת המדרש הזה כי כנגד מה שהציל ליוסף מן הבור הציל הקב"ה לדניאל מבור אריות. וכנגד שהציל לתמר ושני תאומים בבטנה מן האש כך הציל הקב"ה מזרעו לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקידתא. ועוד שם בית ראשון בנה שלמה שהיה מזרע יהודה. בית שני בנה זרובבל בן שאלתיאל שהיה מזרע יהודה הוא שכתוב (חגי ב) נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי. וכתיב (זכריה ד) ידי זרובבל יסדו את הבית הזה. וכתיב (שם) מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור. הבית האחרון שיבנה במהרה בימינו עתיד המלך המשיח להיות מזרע יהודה שנאמר (ישעיה יא) והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים: וע"ד הקבלה יהודה אתה יודוך אחיך. נרמז בשמו של יהודה התחלת ההתפשטות וזהו לשון יודוך אחיך כי שם כל ההודאה בין תבין. ומכאן יצא שם הגבורה כי יהודה גבר באחיו והוא רמוז בדברי רבקה וכן בתחלת ברכה שניה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ב' פסוק ב'] איש על דגלו באותות. שיעקב רמז להם מי יהיה ראש דגל, שכל מי שדבר עמו לנוכח היה ראש דגל, כמו ראובן בכורי אתה (בראשית מט, ג). יהודה אתה יודוך אחיך (שם שם, ח). יוסף, מאל אביך ויעזרך (שם שם, כה). דן, לישועתך קויתי ה' (שם שם, יח):
יהודה אתה. כשמך וכן יודוך אחיך. וכאשר יראו כי ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך. כמו למלך וכן מצאנו:
יהודה אתה יודוך. יודוך להיותך מלך עליהם כמו שמצינו בדוד. וכן יהודה עולה בגימטרי' שלשים כמנין מעלות שבמלכות כדאמרינן במס' אבות והמלכות בשלשים מעלות ובסנהדרין פרק כהן גדול מונה אותן. ד"א יודוך אחיך לפי שכל ישראל נקראים יהודים על שמך ועוד שממך יצא מלך המשיח שיגאל ישראל במהרה בימינו:
יודוך אחיך. על דרך הפשט להיות להם מלך.
יודוך אחיך. יקבלוך למלך, כי יודוך לראוי למלך.
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה, כי מצינו כשהומלך דוד כתיב (ש"ב ה א) ויאמרו כל שבטי ישראל וגו' הננו עצמך ובשרך וגו' אתה המוציא והמביא בישראל כו',
הוד מלכות אין הה"א עיקר אלא מגזרת חטופי פ"א פעל של אות יו"ד הוא כמו ישב יצא. שיאמר הוציא הושיב. וכן מן ירה בים הורה. ויורו המורים. וכן איש לא הונה מגזרת לא תונו. וכן יאמר הודו לה'. יודו לה'. הונה וריעהם כלם עיקרם בראשם אות יו"ד ונופלת לפרקים ובאה אות (יוד) (צ"ל וא"ו) במקומה:
יהודה. בי"ה שמו צריך להיות בראש הדף. בי"ת ב'ראשית (בראשית א, א). יו"ד יהודה אתה יודוך. ה"א ה'באים אחריהם בים (שמות יד, כח). שי"ן ש'מר לך (שם לד, יא). מ"ם מ'ה טובו אהליך (במדבר כד, ה). וי"ו ו'אעידה בם את השמים (דברים לא, כח). על שם כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד).
יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ
[עריכה]ידך בערף איביך. שינוסו מפניך, כענין "ונתתי את כל איביך אליך ערף" (שמות כג, כז).
ידך בערף איביך. בימי דוד (ש"ב כב) ואויבי תתה לי עורף:
יהודה אתה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אתה כיון שעמו היה מדבר ומה בא למעט. עוד למה לא אמר וידך וגו' וישתחוו וגו' כיון שהם דברים נוספים: ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך אתה יודוך פירוש אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים לכשיכנסו לארץ אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (א' ה') יהודה גבר באחיו, וכשיבא זמן שידך בעורף אויביך ותתגבר על האויבים אזי ישתחוו לך וגו' וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בעורף אויביו המליכוהו ישראל עליהם:
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה, כי מצינו כשהומלך דוד כתיב (ש"ב ה א) ויאמרו כל שבטי ישראל וגו' הננו עצמך ובשרך וגו' אתה המוציא והמביא בישראל כו',
יהודה אתה. כשמך וכן יודוך אחיך. וכאשר יראו כי ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך. כמו למלך וכן מצאנו:
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
[עריכה]וישתחוו. שתמלוך עליהם:
בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר בני אמך כדרך שאמר יצחק:
בני אביך. לפי שמארבע אמהות היו אמר בני אביך אבל כשבירך יצחק את יעקב כתיב בני אמך:
ישתחוו לך בני אביך. לא אמר בני אמך כי אין צריך לומר בני לאה אמו אלא אפילו בני רחל ובני השפחות הכל ישתחוו לו.
[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק כ"ט] בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות וכאן שלא נשא אלא אשה אחת אמר בני אמך (ב"ר):
[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק כ"ט] בני אמך. אבל ביעקב שהיו לו נשים הרבה כתוב בו וישתחוו לך בני אביך:
ישתחוו לך בני אביך. תמלך על כל בני אביך, אבל לא על האומות "עד כי יבא שילה", כי אז לא על בני אביך בלבד אבל גם על האמות, כאמרו "ולו יקהת עמים".
והבט ימין וראה כי בג' הזכיר ברכותם מעין שמם יהודה, גד, ודן. יהודה על שם יודוך אחיך, דן ע"ש ידין עמו, גד ע"ש גדוד יגודנו, ושלשתן נמשלו לאריה, יהודה גור אריה, ומשה אמר דן גור אריה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', וכן יהודה ידו בעורף אויביו, ודן ידין עמו פי' הרמב"ן ינקום נקמת עמו, וגד שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ונרמזו שלשתן בפסוק והוא יגד עקב, יגד ר"ת יהודה גד דן, כי יגד ענינו לשון כריתה מלשון גודו אילנא, (דניאל ד יא) כי שלשתן יכריתו האויבים ולא בגבורת איש כ"א בעזר אלהי, כי כמו שהש"י אינו נלחם כי אם בשמו ית', כמ"ש (שמות טו ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין, וכן פירש רבינו בחיי שבפרשת יהודה תמצא כל האותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז' להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה', וכן שלש אלו נלחמו בשמם כי כאשר שמעו האומות את שמע שמם והוראת שמותם מיד תפול עליהם אימתה ופחד, כי שם יהודה מורה שהכל יודו לו כי אליו יאתה הרוממות, ודן ידין וינקום נקמת עמו, וגד לשון כריתה, וז"ש לפי שיהודה אתה יודוך אחיך ושמך יגרום לך שידך בעורף אויביך.
[מובא בפירושו לפסוק י'] ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ואם תסתכל בפרשה זו בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשיו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך. ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכלי זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. ומה שנתוסף בשמו על אותיות השם אות דל"ת לפי שהיה רביעי בלידה, או מפני שהשמש בגלגל רביעי ונברא ביום רביעי, ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי. או אולי נאמר עוד כי לפי שמדתו של יהודה היא הנקראת זאת והיא מוכתרת בכתר זי"ן, וע"כ לא הוצרך להזכירה כי כבר הזכיר אותה במה שאמר ידך בעורף אויבך, והוא הקשת שכתוב בו (בראשית ט) זאת אות הברית, וזהו (שמואל ב ב) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ובא משה ע"ה ופירש וזאת ליהודה, וכן הזכיר שם (דברים לג) ידיו רב לו: ועוד נוכל לומר טעם אחר למה נחסרה משם אות הזי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות, אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה, וא"כ יהודה הוא כנגד יום שביעי של שבת. וע"כ הזכיר בו יודוך אחיך, כי כן תמצא בשבת (תהלים צב) טוב להודות לה', והזכיר מטרף בני עלית מלשון (משלי ל') הטריפני לחם חקי, והכונה לומר יש לך לסלק עצמך בשבת אפילו ממזון אוכל נפש וכענין שכתוב (דברים ה) לא תעשה כל מלאכה, ואמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, כשם שכתוב בשבת (שמות טז) שבו איש תחתיו. ומחוקק מבין רגליו רמז למילה שהיא דוחה את השבת, ואמר אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, שכן כתוב בשבת (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך, כבס ביין לבושו, רמז לקדוש היין בשבת, ואמר חכלילי עינים מיין, ממה שמצינו בשבת שדרשו רז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי: