ביאור:בבלי פסחים פרק ד - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
תלמוד בבלי פסחים פרק ד' - 'מקום שנהגו' למהדורה ללא ביאור
|
בדפוס וילנא: פסחים נ' עמוד ב' |
פסחים פרק ד' משנה א - משנה
[עריכה]מתניתין משנתנו, כלומר הנוסח שאנו (תלמידי רבי יהודה הנשיא) משננים על פה:
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים היום שלפני פסח, י"ד בניסן - עַד חֲצוֹת חצות היום עוֹשִׂין.
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת - אֵין עוֹשִׂין.
- הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶּׁעוֹשִׂין - לַמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין,
- אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין - לְמָקוֹם שֶּׁעוֹשִׂין:
- נוֹתְנִין עָלָיו חוּמרֵי החמרות, הַקְּשָׁיִים שֶׁל מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.
- וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם - מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת.
- כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
- הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּלּוּ,
- אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ:
- חֲיֳב לִבַעֵר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה!
פסחים פרק ד' משנה א - גמרא
[עריכה]גמרא הלמוד - כלומר הרחבות על המשנה ופירושה
ערבי פסח וערבי שבת וחג
[עריכה]משנתנו - על ערב פסח
[עריכה]- מאי איריא ערבי פסחים?
- אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים - נמי?
- דתניא
- העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים
- מן המנחה ולמעלה - אינו רואה סימן ברכה לעולם.
{{{2}}}
- התם שם - בברייתא: מן המנחה ולמעלה - הוא דאסור. סמוך למנחה - לא.
- הכא כאן - במשנה: מחצות.
- אי נמי:
- התם - סימן ברכה הוא דלא חזי, אבל שמותי נידוי לא משמתינן ליה.
- הכא - שמותי נמי משמתינן ליה!
מלאכה בערבי שבתות וחגים
[עריכה]- גופא הגוף - כלומר: העיקר, המאמר שציטטנו קודם:
- העושה מלאכה:
- בערבי שבתות ובערבי ימים טובים - מן המנחה ולמעלה
- ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים -
- ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה
- - לאתויי תענית ציבור
- אינו רואה סימן ברכה לעולם.
זריז או שפל
[עריכה]- ת"ר תנו רבנן - שנו חכמינו (ברייתא)
- יש זריז - ונשכר, ויש זריז - ונפסד.
- יש שפל - ונשכר, ויש שפל - ונפסד.
- זריז ונשכר - דעביד שעושה - כלומר: עובד בשכר כולי כל שבתא השבת - כלומר: השבוע, ולא עביד במעלי שבתא בהגעת השבת - כלומר בערב שבת (ביום שישי).
- זריז ונפסד - דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא.
- שפל ונשכר - דלא עביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא.
- שפל ונפסד - דלא עביד כולי שבתא ועביד במעלי שבתא.
נשות מחוזא המפונקות
[עריכה]- אמר רבא הני נשי דמחוזא:
- אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא - משום מפנקותא הוא.
- דהא כל יומא - נמי לא קא עבדן.
- אפילו הכי שפל ונשכר - קרינן להו.
עשיה לשמהּ
[עריכה]|
(מכתם 'אל תשחת') רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים! עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ! (מזמור נכון לבי לאלהים) (אלפא ביתא אשת חיל) סָדִין עָשְׂתָה - וַתִּמְכֹּר! וַחֲגוֹר - נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי לסוחר. (תחילת משלי) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ! |
- רבא רמי זורק (כתובים מהתנ"ך זה בזה):
- כתיב: כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ,
- וכתיב: כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ.
- הא זה כיצד?
- כאן בעושין לִשְׁמָהּ לשם הדבר עצמו וכאן בעושין שלא לשמה לצורך אחר, כלומר עם פניות ונגיעה אישית.
- וכדרב יהודה -
- דאמר רב יהודה:
- אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה וּמִּצְוֹת, אף על פי - שלא לשמה,
- שמתוך שלא לשמה - בא לשמה.
ללא סימני ברכה
[עריכה]שכר אשה ורחיים
[עריכה]- תנו שנו רבנן חכמינו, בברייתא: המצפה לשכר אשתו וריחים - אינו רואה סימן ברכה לעולם.
- שכר אשתו - מתקולתא ריחייא אגרתא משקולת ריחיים הוא שכרה.
- - אבל עבדה עשתה - כלומר עובדת, ומזבנה ומכרה אותה, זבן: מכר בארמית, כלומר: האשה שעושה מלאכה ומרוויחה שכר (שבעלה אינו תלוי בה - אישתבוחי משתבח בה קרא התורה, דכתיב (אשת חיל) סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר...
קנים וקנקנים
[עריכה]- תנו רבנן: המשתכר בקנים ובקנקנים - אינו רואה סימן ברכה לעולם.
- מאי טעמא? כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא.
סמטאות, בהמה דקה, קוצצי אילנות, עין לחלק יפה
[עריכה]- תנו רבנן:
- תגרי סימטא, ומגדלי בהמה דקה,
- וקוצצי אילנות טובות, ונותנין עיניהן בחלק יפה -
- אינו רואה סימן ברכה לעולם.
- מאי טעמא? דתהו ביה אינשי.
סופרים, מתורגמנים, יתומים, כסף חו"ל
[עריכה]- תנו רבנן:
- ד' פרוטות - אין בהן סימן ברכה לעולם:
- שכר כותבין, ושכר מתורגמנין,
- ושכר יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.
- בשלמא:
- שכר מתורגמנין - משום דמיחזי כשכר שבת.
- ומעות יתומים - נמי, לאו בני מחילה נינהו.
- מעות הבאות ממדינת הים - משום דלאו כל יומא מתרחיש ניסא.
- אלא: שכר כותבין - מאי טעמא?!
- א"ר יהושע בן לוי:
- כ"ד עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות - שלא יתעשרו.
- שאילמלי מתעשרין אין כותבין.
עוסקים במלאכת שמים
[עריכה]תנו רבנן:
- כותבי ספרים תפילין ומזוזות - הן ותגריהן, ותגרי תגריהן,
- וכל העוסקין במלאכת שמים
- -- לאיתויי מוכרי תכלת...
- אינן רואין סימן ברכה לעולם.
- ואם עוסקין לשמה - רואין.
עזיבת מנהגי אבות
[עריכה]יציאה באניות מ'ביישן'
[עריכה]- בני ביישן - נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא.
- אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן.
- אמרו לו: אבהתין - אפשר להו, אנן - לא אפשר לן!
- אמר להו:
- כבר קיבלו אבותיכם עליהם.
- שנאמר (תחילת משלי) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
הפרשת חלה מאורז ב'חוזאי'
[עריכה]- בני חוזאי - נהגי דמפרשי חלה מארוזא.
- אתו ואמרו ליה לרב יוסף.
- אמר להו: ניכלה זר באפייהו!
|
דפוס וילנא, דף נ"א עמוד א' מתחיל במלים 'אי אתה רשאי להתירן' |
- איתיביה אביי:
- דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור -
- אי אתה רשאי להתירן בפניהם.
- אמר לו: ולאו מי האם איתמר נאמר עלה על זה?
- אמר רב חסדא: בכותאי!
- כותאי - מאי טעמא? משום דמסרכי מילתא?
- הנך אינשי - נמי סרכי מילתא?!
- אלא אמר רב אשי:
- חזינן - אי רובן אורז אכלי: לא ניכלה זר באפייהו, דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו.
- ואי רובן דגן אכלי, ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.
הנוהגים איסור בדבר מותר
[עריכה]- גופא הגוף, כלומר: עיקר הדבר. הדברים המצוטטים קודם:
- דברים המותרין - ואחרים נהגו בהן איסור,
- אי אתה רשאי להתירן בפניהן.
- אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן.
- וכולי עלמא וכל העולם, כלומר: רק רב חסדא חשב כך, ואילו השאר - לא?
- והתניא והרי קיים השינון (ברייתא)
רחיצת שני אחים בכבול
[עריכה]- רוחצין שני אחין - כאחד,
- ואין רוחצין שני אחין - בכבול.
- ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד, בכבול.
- וְלָעֲזַה לעגו ודיברו רעות (לעז) עליהן כל המדינה העיר.
- אמרו: מימינו לא ראינו כך! ונשמט הלל ויצא לבית החיצון. ולא רצה לומר להן: מותרין אתם.
נעלי צב בביריה
[עריכה]- יוצאים בקורדקיסון נעלי "צב", כנראה נעליים מקושטות ויקרות בשבת
- ואין יוצאין בקורדקיסון בשבת - בבירי.
- ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי.
- ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך!
- ושמטום, ונתנום לעבדיהן. ולא רצו לומר להן: מותרין אתם
ספסלי נכרים בעכו
[עריכה]- ויושבין על ספסלי נכרים בשבת,
- ואינן יושבין על ספסלי נכרים בשבת - בעכו.
- ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל - שישב על ספסלי נכרים בשבת, בעכו. ::ולעזה עליו כל המדינה העיר. אמרו: מימינו לא ראינו כך!
- נשמט על גבי קרקע. ולא רצה לומר להן: מותרין אתם.
- בני מדינת הים - נמי, כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו - ככותים דמו.
רחיצה גברים משפחתית
[עריכה]- בשלמא:
- ספסלי נכרים - משום דמחזי כמקח וממכר בשבת,
- בקורדקיסון, נמי - דילמא משתלפין, ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
- אלא רוחצין - מאי טעמא לא?
- כדתניא:
- עם הכל אדם רוחץ - חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו,
- ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. והוא הדין לבעל אמו.
- ואתו אינהו - וגזור בשני אחין, משום בעל אחותו.
רחיצת רב ותלמיד יחד
[עריכה]- תנא: תלמיד לא ירחץ עם רבו,
- ואם רבו צריך לו - מותר.
אכילת חֵלב דאייתרא
[עריכה]- כי אתא רבה בר בר חנה - אכל דאייתרא.
- עול לגביה רב עוירא סבא, ורבה בריה דרב הונא.
- כיון דחזינהו, כסייה מינייהו.
- אתו ואמרו ליה לאביי.
- אמר להו: שווינכו ככותאי!
- ורבה בר בר חנה, לית ליה הא דתנן?
- נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם
- וחומרי המקום שהלך לשם?
- אמר אביי:
- הני מילי מבבל לבבל, ומארץ ישראל לא"י. אי נמי מבבל לא"י.
- אבל מא"י לבבל - לא.
- כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו.
- רב אשי אמר: אפילו תימא מא"י לבבל.
- הני מילי היכא דאין דעתו לחזור,
- ורבה בר בר חנה דעתו לחזור - הוה.
אכילה בפניו ושלא בפניו
[עריכה]- א"ל רבה בר בר חנה לבניה:
- בני! לא תאכל לא בפני, ולא שלא בפני.
- אני שראיתי את ר' יוחנן שאכל,
- כדי הוא ר' יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו.
- אתה - לא ראית אותו, לא תאכל בין בפני בין שלא בפני.
|
בדפוס וילנא פסחים דף נ"א עמוד ב' מתחיל במלים: ונטל ספיחי קרוב |
- ופליגא דידיה אדידיה.
- דאמר רבה בר בר חנה:
- סח לי רבי יוחנן בן אלעזר:
- פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה.
- ונטל ספיחי כרוב ואכל, ונתן לי, ואמר לי:
- בני! בפני אכול, שלא בפני לא תאכל.
- אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי - שאכל,
- כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו.
- אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל.
- מאי רבי שמעון?
- דתניא:
- רבי שמעון אומר:
- כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב - שאין כיוצא בהן בירק השדה. ::וחכמים אומרים:
- כל הספיחין אסורים.
|
(פרשת בהר) ...וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ: 'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?!' וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ - כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם - גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ! |
- ותרוייהו - אליבא דר' עקיבא.
- דתניא:
- (פרשיית השביעית, פרשת בהר) הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?
- אמר רבי עקיבא:
- וכי מאחר שאין זורעין, מהיכא אוספין?
- מכאן לספיחין שהן אסורין.
- במאי קא מיפלגי?
- רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב - אטו שאר ספיחי דעלמא.
- ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב - אטו ספיחי דעלמא.
חומרי שני המקומות
[עריכה]|
משנתנו: |
ההולך ממקום וכו':
- בשלמא בשלום, כלומר: מובן לנו: ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין - נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם -
- ואל ישנה אדם מפני המחלוקת - ולא ליעביד.
- אלא: ממקום שאין עושין - למקום שעושין, אל ישנה אדם מפני המחלוקת - ונעביד?
- הא אמרת 'נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, וחומרי מקום 'שיצא משם'.
- אמר אביי: ארישא.
- רבא אמר: לעולם - אסיפא.
- והכי קאמר: אין בזו מפני שינוי המחלוקת.
- מאי קא אמרת? "הרואה אומר: 'מלאכה אסורה'!"
- מימר אמרי: "כמה בטלני הוי בשוקא!!"
תאריכים על פי ידיעת מצב הירח
[עריכה]|
בדפוס וילנא, דף נ"ב עמוד א' מתחיל במלים 'ביישוב לא עבדינא מפני שינוי המחלוקת...' |
- א"ל רב ספרא לרבי אבא:
- כגון אנן, דידעינן בקביעא דירחא,
- ביישוב - לא עבידנא, מפני שינוי המחלוקת.
- במדבר - מאי?
- אמר ליה:
- הכי אמר רב אמי: ביישוב אסור, במדבר מותר.
רב נתן בר אסיא ויום טוב שני של גלויות
[עריכה]- רב נתן בר אסיא אזל מבי רב מהישיבה לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת.
- שמתיה רב יוסף.
- אמר ליה אביי: ולנגדיה מר - נגידי?!
- אמר ליה:
- עדיפא - עבדי ליה!
- דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב, ולא מימנו אשמתא.
- איכא דאמרי יש שאומרים, כלומר: קיימת גרסה אחרת:
- נגדיה רב יוסף.
- אמר ליה אביי:
- נשמתיה מר!
- דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: מנדין על שני ימים טובים של גליות!
- אמר ליה:
- הני מילי - איניש דעלמא
- הכא - צורבא מדרבנן הוא.
- דטבא ליה - עבדי,
- דבמערבא מימנו אנגדתא דבר בי רב, ולא מימנו אשמתא.
מוליך פירות שביעית
[עריכה]כיוצא בו המוליך פירות שביעית וכו':
ולית ליה לר' יהודה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם
אמר רב שישא בריה דרב אידי מילתא אחריתי קאמר ר' יהודה וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער
ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו
והא לא כלו להו
למימרא דר' יהודה לקולא קאמר
והאמר ר"א לא אמר רבי יהודה אלא לחומרא
אלא איפוך
אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו
והא כלו להו
אביי אמר לעולם כדקתני וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירן למקומן ועדיין לא כלו אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו והא כלו להו
מתקיף לה רב אשי לרבי יהודה אטו אגבא דחמרא קלטינהו אלא אמר רב אשי בפלוגתא דהני תנאי דתנן הכובש שלשה כבשין בחבית אחת ר"א אומר אוכלין על הראשון ר' יהושע אומר אף על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו
רבינא אמר בפלוגתא דהני תנאי דתנן אוכלין בתמרין עד שיכלה האחרון שבצוער רשב"ג אומר _מתוך: פסחים נב ב (עריכה)_ אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על שבין השיצין
תנן התם שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ושלש ארצות בכל אחת ואחת ולמה אמרו שלש ארצות לביעור שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה
מנא הני מילי אמר רב חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר חנינא אמר קרא (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה
ת"ר פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה קרי ביה בארץ בארצך אי נמי מאשר בארצך
רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא אמר להו איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כר"ש בן אלעזר או לא
א"ל רב כהנא הכי א"ר אבהו הלכה כר' שמעון בן אלעזר א"ל רב הונא בריה דרב איקא הכי א"ר אבהו אין הלכה כרשב"א
אמר רב ספרא נקוט הא כללא דרב הונא בידך דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא דאמר רחבה אמר רב יהודה הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו קרי עליה רב יוסף (הושע ד, יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מגיד לו
ר' אילעאי קץ כפנייתא דשביעית
היכי עביד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד
וכי תימא הני מילי היכא דנחית לפירא אבל היכא דלא נחית לפירא לא
והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי
ושומר לפירי אימת הוה בכופרי וקא קרי להו פירי
ר"נ דאמר כר' יוסי דתנן רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פירי ופליגי רבנן עליה
מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי בשאר אילנות והא תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשרו והגפנים _מתוך: פסחים נג א_ משיגריעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו
ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן פול הלבן סלקא דעתך אלא אימא שיעורו כפול הלבן
ומאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן וקתני שאר כל האילנות משיוציאו
אלא רבי אילעאי בדניסחני קץ
תנו רבנן
אוכלין בענבים עד שיכלו
דליות של אוכל אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן
אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע
ר' אליעזר אומר עד שיכלה אחרון של גוש חלב כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע
אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני
אמר רבי יהודה לא הוזכרו פגי בית היני אלא לענין מעשר (דתנן) פגי בית היני ואהיני דטובינא חייבין במעשר:
אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער
רשב"ג אומר אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין השיצין
ורמינהי אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים
ואמר רב ביבי ר' יוחנן תרתי בתרייתא מחליף אידי ואידי חד שיעורא הוא
ואי בעית אימא הא קתני בהדיא אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים סימן לנחלים קנים סימן לשפלה שקמה ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (מלכים א י, כז) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב
סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים נפקא מינה לבכורים דתנן אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין ולא מדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים
סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחל איתן סימן לשפלה שקמה נפקא מינה למקח וממכר השתא דאתית להכי כולהו נמי למקח וממכר:
פסחים פרק ד' משנה ב - משנה
[עריכה]מתניתין משנתנו:
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַּקָּה לְנָכְרִים - מוֹכְרִין.
- מָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִמְכֹּר - אֵין מוֹכְרִין.
- וּבְכָל מָקוֹם: אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִין
- - שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין.
- רַבִּי יְהוּדָה: מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה.
- בֵּן בְּתֵירָא: מַתִּיר בְּסוּס.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צְלִי בְּלֵילִי פְּסָחִים - אוֹכְלִין,
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל - אֵין אוֹכְלִין.
פסחים פרק ד' משנה ב' - גמרא
[עריכה]גמרא הלימוד
- אמר רב יהודה:
- אמר רב:
- אסור לו לאדם שיאמר בשר זה - לפסח הוא!
- מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ.
- אמר רב פפא: דוקא בשר, אבל חיטי לא. - דמינטר לפסחא קאמר.
- ובשר לא?! מיתיבי:
- אמר ר' יוסי:
- תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי -
- לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים.
- שלחו לו:
- אלמלא תודוס אתה - גזרנו עליך נדוי!
- שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ!
|
בדפוס וילנא דף נ"ג עמוד ב', מתחיל במלים: 'קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ'. |
- קדשים - סלקא דעתך?
- אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ.
- מקולס - אין הן. כלומר: כן, שאין אבל שאינו- מקולס לא?
- אמרי:
- מקולס: לא שנא אמר, לא שנא לא אמר.
- שאינו מקולס: פירש - אֵין הן. כלומר: כן, לא פירש - לָא.
- רב אחא מתני לה להא מתניתין - כרבי שמעון.
- מתקיף לה רב ששת:
- בשלמא: למאן דתני לה כרבי יוסי - ניחא.
- אלא למאן דמתני כרבי שמעון - מי ניחא?
- והתנן?
- רַבִּי שִמְעוֹן פוֹטֵר - שֶלֹּא הִתְנַדֵב כְּדֶרֶך הַמִּתְנַדְבִים.
- אמר ליה רבינא לרב אשי:
- ומאן דמתני לה כרבי יוסי - מי ניחא?
- והאמר רבא:
- רבי שמעון בשיטת רבי יוסי - אמרהּ.
- דאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס.
- - מאי? לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי -
- - רבי יוסי נמי סבר לה כרבי שמעון?
- לא! ניקוד זה לפי רש"י וכל המפרשים רבי שמעון - סבר לה כרבי יוסי,
- ולא רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון.
אישיותו של תודוס איש רומי
[עריכה]|
(פרשת וארא)וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ד' אֶת הַיְאֹר. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: (קהלת) טוֹבָה חָכְמָה - עִם נַחֲלָה, וְיֹתֵר - לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ. כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה - בְּצֵל הַכָּסֶף, וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ!
|
- איבעיא להו:
- תודוס איש רומי - גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה?
- תא שמע:
- עוד זו דרש תודוס איש רומי:
- מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו על קדושת השם לכבשן האש?
- נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים:
- ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם - כתיב בהו וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.
- אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר: בשעה שהתנור חם!
- אנו - שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה!
- רבי יוסי בר אבין אמר:
- מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה.
- דאמר ר' יוחנן:
- כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה.
- שנאמר (קהלת) כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה - בְּצֵל הַכָּסֶף.
פסחים פרק ד' משנה ג' - משנה
[עריכה]מתניתין
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילִי יוֹם הַכִּפּוּרִים - מַדְלִיקִין.
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק - אֵין מַדְלִיקִין.
- וּמִדְּלִיקִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת
- וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.
פסחים פרק ד' משנה ג' - גמרא
[עריכה]גמרא:
כולם מכוונים לבם לשמים
[עריכה]- תנא:
- בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק -
- שניהן לדבר אחד נתכוונו.
- אמר רב יהושע:
- דרש רבא (ישעיהו ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'
- בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק - שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד.
ברכת האוּר (או האוֹר)
[עריכה]- אמר רב יהודה:
- אמר שמואל אין מברכין על האוּר האש, ואולי הכוונה האוֹר - היוצא מהאש אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא.
- אמר ליה ההוא סבא, ואיתימא רבה בר בר חנה: ישר!!
- וכן אמר רבי יוחנן.
- עולא הוה רכיב חמרא רוכב (על) החמור, או מוכר יין ואזיל והולך,
- והוה שקיל לוקח (יין?) ואזיל רבי אבא - מימיניה,
- ורבה בר בר חנה - משמאליה.
- אמר ליה רבי אבא לעולא:
- ודאי ושאם. כלומר: האם נכון דאמריתו משמיה דרבי יוחנן?
- אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת - הואיל ותחלת ברייתו הוא.
- ודאי ושאם. כלומר: האם נכון דאמריתו משמיה דרבי יוחנן?
- הדר חזר עולא, חזא ראה ביה ברבה בר בר חנה בִּישוּת בושה, כלומר הסמיק כי הדבר אינו נכון.
- אמר ליה השיב עולא לרבי אבא:
- אנא, לאו אהא אמרי! אלא אהא אמרי:
- דתני ששנה, כלומר: שינן תנא קמיה לפניו. כלומר: לפני דרבי יוחנן:
- רבי שמעון בן אלעזר אומר:
- יום הכפורים שחל להיות בשבת: אף במקום שאמרו שלא להדליק - מדליקין מפני כבוד השבת.
- ועני רבי יוחנן בתריה אחריו: וחכמים אוסרים.
- אמר ליה רבי אבא לעולא: עדא העד, כלומר: עדות אמת תהא!
|
בבלי פסחים דף נ"ד עמוד א' בדפוס וילנא |
- קרי עליה רב יוסף (משלי) מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה - יִדְלֶנָּה.
- מים עמוקים עצה בלב איש - זה עולא,
- ואיש תבונה ידלנה - זה רבה בר בר חנה.
- ואינהו, כמאן?
- סברוה כי הא דאמר ר' בנימן בר יפת:
- אמר רבי יוחנן: מברכין על האור - בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים.
- וכן עמא דבר.
- מיתיבי:
- אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת - הואיל ותחילת ברייתו הוא.
- וכיון שרואה - מברך מיד.
- רבי יהודה אומר: סודרן על הכוס.
- ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה.
- לא קשיא. כאן - באור ששבת. כאן - באור היוצא מן העצים בהתחממות משפשוף ומן האבנים על ידי שפשוף וגיצים. משחק מלים עם עובדי אלילים "עץ ואבן"..
אש חדשה
[עריכה]- תני חדא: אור היוצא מן העצים ומן האבנים - מברכין עליו.
- ותני חדא - אין מברכין עליו.
לא קשיא: כאן במוצאי שבת, כאן במוצאי יום הכפורים.
הבדלה כסדר, או באופן מזדמן
[עריכה]- רבי מפזרן. רבי חייא מכנסן.
אמר רבי יצחק בר אבדימי: אע"פ שרבי מפזרן, חוזר וסודרן על הכוס, כדי להוציא בניו ובני ביתו.
בריאת האש
[עריכה]- ואוּר - במוצאי שבת איברי?
- והא תניא?
- עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות - אלו הן:
- באר, והמן המזון שאכלו בני ישראל במדבר וקשת קשת בענן
- כתב ומכתב, והלוחות,
- וקברו של משה, ומערה שעמד בו משה ואליהו,
- פתיחת פי האתון, ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים.
- רבי נחמיה אומר משום אביו: אף האוּר והפרד תוצר זיווג סוס ואתון, או סוסה וחמור.
- רבי יאשיה אומר משום אביו: אף האיל, והשמיר.
- רבי יהודה אומר: אף הצבת.
- הוא היה אומר:
- צבתא - בצבתא מתעבדא,
- וצבתא קמייתא - מאן עבד? הא לאי בריה בידי שמים היא.
- אמר ליה: אפשר יעשנה בדפוס, ויקבענה כיון.
- הא לאי בריה בידי אדם היא.
- לא קשיא.
- הא זה, והגמרא מפרשת בהמשך, אלא - באוּר דידן של ידנו. כלומר: שלנו, הא זה באוּר דגיהנם.
- אור דידן - במוצאי שבת.
- אור דגיהנם בערב שבת.
- ואור דגיהנם בערב שבת איברי? והא תניא?
- שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם - ואלו הן:
- תורה ותשובה, וגן עדן וגיהנם,
- וכסא הכבוד ובית המקדש, ושמו של משיח.
|
(דברי החכמה, משלי) (תפלה למשה) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם - בְּיוֹם עֲשׂוֹת ד' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח - כִּי לֹא הִמְטִיר ד', אֱלֹהִים, עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם - אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ד', אֱלֹהִים, אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים - וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע ד', אֱלֹהִים, גַּן בְּעֵדֶן - מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים... (נבואת הוי בנים סוררים, ישעיהו) (ירמיהו, נבואת: ארור הגבר וברוך הגבר) ('לשלמה') לִשְׁלֹמֹה: (ישעיהו: השמים כסאי) (פרשת בראשית) ...וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר: יוֹם שֵׁנִי. (סוף פרשת בראשית, ספר תולדות האדם) |
- תורה - דכתיב (משלי) יְ"יָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.
- תשובה - דכתיב: (תפלה למשה) בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וכתיב: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר: 'שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם'?
- גן עדן - דכתיב: (פרשת בראשית) ויטע ה' אלהים גַּן בְּעֵדֶן - מִקֶּדֶם.
- גיהנם - דכתיב (ישעיהו) כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה...
- כסא הכבוד ובית המקדש - דכתיב (ירמיהו) כִּסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן - מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ!
- שמו של משיח - דכתיב: (לשלמה) יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם! לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) יִנּוֹן שְׁמוֹ...
- אמרי:
- חללה - הוא דנברא קודם שנברא העולם.
- ואור דידיה - בערב שבת.
- ואור דידיה של גהינם בערב שבת איברי? והתניא?
- רבי יוסי אומר:
- אור שברא הקב"ה בשני בשבת - אין לו כבייה לעולם.
- שנאמר (ישעיהו: השמים כסאי) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה.
- ואמר רבי בנאה בריה דרבי עולא:
- מפני מה לא נאמר 'כי טוב' - בשני בשבת?
- מפני שנברא בו אור של גיהנם!
- ואמר רבי אלעזר:
- אע"פ שלא נאמר בו 'כי טוב' - חזר וכללו בששי.
- שנאמר (פרשת בראשית) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד...
אלא:
- חללה - קודם שנברא העולם.
- ואור דידיה - בשני בשבת.
- ואור דידן - במחשבה: עלה ליבראות בערב שבת,
- ולא נברא - עד מוצאי שבת.
- דתניא:
- ר' יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת, ולא נבראו עד מוצאי שבת,
- ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון, מעין דוגמא של מעלה, ::והביא שני אבנים וטחנן זו בזו, ויצא מהן אוּר,
- והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- פרד - בימי ענה היה, שנאמר (פרשת וישלח) הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר...
- דורשי חמורות משחק מלים היו אומרים: ענה - פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם שנאמר: (שם) אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי, וכתיב: (שם) ...אֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה...
- אלא: מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ממנה ענה.
- ודילמא: תרי ענה הוו?
- אמר רבא: אמינא מילתא דשבור מלכא לא אמרה - ומנו שמואל...
- איכא דאמרי: אמר רב פפא: אמינא מילתא דשבור מלכא לא אמרה - ומנו רבא...
- אמר קרא: 'הוא ענה' - הוא ענה דמעיקרא.
נבראו ערב שבת בין השמשות
[עריכה]|
בבלי פסחים דף נ"ד עמוד ב' בדפוס וילנא, מתחיל במלים: 'בגדו של אדם הראשון' |
- תנו רבנן:
- עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות - ואלו הן:
- באר, ומן וקשת,
- הכתב והמכתב והלוחות,
- קברו של משה, ומערה שעמד בה משה ואליהו
- פתיחת פי האתון, ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים
- ויש אומרים: אף מקלו של אהרן - שקֵדֶיהָּ וּפְרָחֶיהָּ
- ויש אומרים: אף המזיקין
- ויש אומרים אף בגדו של אדם הראשון
שבעה דברים מכוסים מבני אדם
[עריכה]- תנו רבנן שנו אדונינו - כלומר: לימדו חכמינו:
- שבעה דברים מכוסים מבני אדם - אלו הן:
- יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין
- ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו
- ואין אדם יודע במה משתכר
- ומלכות בית דוד מתי תחזור
- ומלכות חייבת - מתי תכלה
עלו במחשבה ליבראת
[עריכה]- תנו רבנן:
- ג' דברים עלו במחשבה ליבראות
- ואם לא עלו - דין הוא שיעלו:
- על המת - שיסריח
- ועל המת - שישתכח מן הלב
- ועל התבואה - שתרקב
- ויש אומרים: על המטבע שיצא.
פסחים פרק ד' משנה ד' - משנה
[עריכה]מתניתין משנתנו
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב - עוֹשִׂין,
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה - אֵין עוֹשִׂין.
- וּבְכָל מָקוֹם: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים.
- רַבָּן שֶׁמָּעוֹן בֵּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכַם.
פסחים פרק ד' משנה ד' - גמרא
[עריכה]גמרא הלימוד:
- אמר שמואל:
- אין תענית ציבור בבבל - אלא תשעה באב בלבד.
- למימרא דסבר שמואל: ט' באב - בין השמשות שלו אסור.
- והאמר שמואל: תשעה באב - בין השמשות שלו מותר!
- וכי תימא קסבר שמואל: כל תענית ציבור - בין השמשות שלו מותר?
- והאנן תנן: אוכלין ושותין מבעוד יום...
- - למעוטי מאי? לאו למעוטי בין השמשות?
- לא! למעוטי משחשיכה.
- נימא מסייע ליה:
- אין בין תשעה באב ליום הכיפורים -
- אלא שזה יום כיפור ספיקו אסור, וזה ספיקו מותר.
- - מאי 'ספיקו מותר' - לאו בין השמשות?
- לא! כדאמר בעניין אחר רב שישא בריה דרב אידי: 'לקביעא דירחא'.
- הכא נמי גם לענייננו: לקביעא דירחא בספק בעניין התאריך, עקב קביעת החודש.
- דרש רבא:
- עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו - כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים,
- ובין השמשות שלו - אסור.
- וכן אמרו משמיה דר' יוחנן.
- ומי אמר ר' יוחנן הכי?
- והאמר רבי יוחנן: תשעה באב אינו כתענית ציבור.
- - מאי? לאו לבין השמשות?
- לא! למלאכה.
- מלאכה? תנינא!
- מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין
- ובמקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין.
- ואפילו רשב"ג לא אמר אלא דכי יתיב ולא עביד לא מיחזי כיוהרא.
- אבל מיסר לא אסר?!
- אלא מאי 'אינו כתענית ציבור'? - לתפילת נעילה.
- והאמר ר' יוחנן: ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו!
- התם - חובה, הכא - רשות.
- ואיבעית אימא:
- מאי 'אינו כתענית ציבור'? - לעשרים וארבעה.
נוסחה אחרת לסוגיה
[עריכה]- רב פפא אמר: מאי 'אינו כתענית ציבור' - אינו כראשונות אלא כאחרונות - ואסורה.
- מיתיבי:
- אין בין תשעה באב ליום הכיפורים -
- אלא שזה - ספיקו אסור, וזה - ספיקו מותר.
- מאי 'ספיקו מותר'? - לאו בין השמשות שלו?
- אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא לקביעא דירחא.
- הא לכל דברים: זה וזה שוין.
- מסייע לרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר:
- אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב,
- כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים.
- מיתיבי
- אין בין תשעה באב לתענית ציבור -
- אלא שזה אסור בעשיית מלאכה, וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, ::הא - לכל דבריהם: זה וזה שוין!
- ואילו גבי תענית ציבור תניא:
- כשאמרו אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו
- אבל פניו ידיו ורגליו לא.
{{הע-שמאל|בבלי פסחים דף נ"ה עמוד א בדפוס וילנא, מתחיל במלים: תנא קולי קולי אמר אמר רב פפא: תנא קולי קולי קתני.
בטלת תלמידי חכמים בתשעה באב
[עריכה]ובכל מקום תלמידי חכמים וכו':
למימרא דרשב"ג סבר לא חיישינן ליוהרא, ורבנן סברי חיישינן ליוהרא
והא איפכא שמעינן להו? דתנן:
- חתן - אם ירצה לקרות קרית שמע לילה הראשון - קורא.
- רשב"ג: אמר לא כל הרוצה ליטול את השם - יטול.
- אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.
- רב שישא בריה דרב אידי אמר: לא תיפוך!
- דרבנן אדרבנן - לא קשיא:
- הכא: כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד, מיחזי כיוהרא.
- אבל התם: כיון דכולי עלמא קרי, ואיהו נמי קרי, לא מיחזי כיוהרא.
- דר' שמעון בן גמליאל אדרשב"ג לא קשיא:
- התם: הוא דבעינן כוונה - ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה, מיחזי כיוהרא.
- אבל הכא: לא מיחזי כיוהרא, אמרי אומרים: מלאכה היא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא!
פסחים פרק ד' משנה ה' - משנה
[עריכה]מתני' וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין עד הנץ החמה:
פסחים פרק ד' משנה ה' - גמרא
[עריכה]גמרא
מעיקרא תנא מנהגא, ולבסוף תנא איסורא? אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין כל עיקר אמר לו ר"מ מה ראייה יהודה וגליל לכאן אלא מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין
מדקאמר ר' מאיר מנהגא מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה? והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו שותלה במקום הטיט ואין שותלה במקום הגריד
בשלשה עשר אין, בארבעה עשר לא! מכדי שמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת
ואי ס"ד ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה למה לי שלשה עשר והאיכא ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר
אמר רבא: בגליל שנו. והאיכא ליליא?
אמר רב ששת: כב"ש רב אשי אמר: לעולם כב"ה - לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה רבינא אמר: לעולם ביהודה, ובהשרשה: חד מקצת היום ככולו - אמרינן, תרי מקצת היום ככולו - לא אמרינן:
פסחים פרק ד' משנה ו' - משנה
[עריכה]מתניתין
ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגומרה
וחכמים אומרים ג' אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות - ואלו הן: החייטין והספרים והכובסין ר' יוסי בר יהודה אומר אף רצענין:
פסחים פרק ד' משנה ו' - גמרא
[עריכה]גמרא
איבעיא להו:
- לצורך המועד - תנן, אבל שלא לצורך המועד: אפילו מיגמר נמי לא?
- או דילמא: שלא לצורך המועד תנן, אבל לצורך: אתחולי מתחלינן.
- או דילמא: בין לצורך המועד בין שלא לצורך: מיגמר - אין, אתחולי - לא.
ת"ש אבל לא יתחיל בתחילה בארבעה עשר - אפילו צלצול קטן, אפילו שבכה קטנה!
מאי אפילו? לאו אפי' הני - דלצורך המועד: מיגמר - אין, אתחולי - לא. מכלל - דשלא לצורך: מיגמר נמי לא גמרינן?
לא! לעולם - דשלא לצורך: מיגמר נמי גמרינן. ומאי 'אפילו'? - אפילו הני נמי, דזוטרי נינהו. דסלקא דעתך אמינא - התחלתן זו היא גמר מלאכתן, נתחיל בהו נמי לכתחילה... קמשמע לן.
תא שמע רבי מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד _פסחים נה ב_ גומרה בארבעה עשר אימתי: בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר אבל: לא התחיל בה קודם ארבעה עשר - לא יתחיל בה בארבעה עשר, אפילו צילצול קטן, אפילו שבכה קטנה.
לצורך המועד - אין, שלא לצורך המועד - לא?
הוא הדין דאפילו שלא לצורך נמי גמרינן, והא קמ"ל דאפי' לצורך המועד מיגמר - אין, אתחולי - לא.
ת"ש ר' מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר ושאינה לצורך המועד אסור ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו
מקום שנהגו - אין, לא נהגו - לא! וש"מ לצורך המועד - אין, שלא לצורך המועד - לא! ש"מ.
שלש מלאכות עד חצות ערב הרגל
[עריכה]וחכמים אומרים שלש אומניות:
תנא החייטין - שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד הספרין והכובסין - שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הרצענין - שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד
במאי קמיפלגי מר סבר - למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה, ומר סבר - אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה:
פסחים פרק ד' משנה ו' - משנה
[עריכה]מתניתין
מושיבין שובכין לתרנגולים רש"י סובר "ותרנגולים" בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה
גורפין מתחת רגלי בהמה בי"ד ובמועד מסלקין לצדדין
מוליכין כלים ומביאין מבית האומן אע"פ שאינם לצורך המועד:
פסחים פרק ד' משנה ו' - גמרא
[עריכה]גמ' השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא?
אמר אביי: סיפא אתאן לחולו של מועד.
אמר רב הונא:
- לא שנו אלא תוך שלשה למרדה - דאכתי לא פרח צימרא צמרמורת - חום מינה.
- ואחר שלשה לישיבתה - דפסדא לה ביעי לגמרי.
אבל לאחר שלשה למרדה דפרח לה צימרא מינה, ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי - לא מהדרינן.
רבי אמי אמר: אפילו תוך שלשה לישיבתה - מהדרינן.
במאי קמיפלגי?
מר סבר: להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו.
ומר סבר: להפסד מועט נמי חששו:
גורפין מתחת:
ת"ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה
הא גופא קשיא: אמרת זבל שבחצר - מסלקין אותו לצדדין והדר תני: שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה?
אמר אביי: לא קשיא. כאן בי"ד, כאן בחולו של מועד. רבא אמר: הא והא בחולו של מועד. והכי קאמר: אם נעשה חצר כרפת - מוציאין אותו לאשפה:
מוליכין כלים ומביאין מבית האומן:
א"ר פפא: בדיק לן רבא! תנן
- מוליכין ומביאין כלים מבית האומן - אע"פ שאינן לצורך המועד.
ורמינהו
- אין מביאין כלים מבית האומן,
- ואם חושש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת.
ומשנינן: לא קשיא. כאן בארבעה עשר, כאן בחולו של מועד. ואיבעית אימא: הא והא בחולו של מועד, ולא קשיא. כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו.
והתניא
- מביאין כלים מבית האומן -
- כגון הכד מבית הכדר, והכוס - מבית הזגג,
- אבל לא צמר מבית הצבע (ולא כלים מבית האומן)
- ואם אין לו מה יאכל - נותן לו שכרו, ומניחו אצלו.
- ואם אינו מאמינו - מניחן בבית הסמוך לו.
- ואם חושש שמא יגנבו - מביאן בצינעה בתוך ביתו.
תרצת מביאין. מוליכין - קשיא - דקתני אין מביאין וכ"ש דאין מוליכין!
אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
פסחים פרק ד' משנה ז' - משנה
[עריכה]מתניתין
ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם -
ואלו הן שלא מיחו בידם:
- מרכיבין דקלים כל היום
- וכורכין את שמע
- וקוצרין וגודשין לפני העומר
ואלו שמיחו בידם:
- מתירין גמזיות של הקדש
- _פסחים נו א_ ואוכלין מתחת הנשרים בשבת
- ונותנין פאה לירק
ומיחו בידם חכמים:
פסחים פרק ד' משנה ז' - גמרא
[עריכה]גמרא
ת"ר ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו
- גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו
- כיתת נחש הנחשת - והודו לו
- גנז ספר רפואות - והודו לו
ועל שלשה לא הודו לו
- קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור - ולא הודו לו
- סתם מי גיחון העליון - ולא הודו לו
- עיבר ניסן בניסן - ולא הודו לו:
מרכיבין דקלים כל היום וכו':
היכי עבדי? אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא ושיכרא דדפנא וקימחא דשערי, דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין, ומרתחי להו, ושדו להו לדיקלא בליביה. וכל דקאי בארבע אמות דידיה - אי לא עבדי ליה הכי צאוי לאלתר.
רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא:
וכורכין את שמע:
היכי עבדי? אמר רב יהודה: אומרים (דברים ו, ד) שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד - ולא היו מפסיקין רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים 'היום על לבבך' - דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך:
ת"ר כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין - דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן: מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש ר' שמעון בן לקיש. דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם... ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין - ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם - שיצא ממנו ישמעאל? ואבי יצחק - שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו? - לא אֲמָרוֹ משה רבינו! לא נאמרוהו? אמרו: יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר - יש לה גנאי. לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי.
אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין - {{ב|עד השתא|עד השנה, כלומר עד עכשיו אמרי לה בחשאי.
תנו רבנן
ששה דברים עשו אנשי יריחו
שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים -
ואלו ברצון חכמים:
- מרכיבין דקלים כל היום
- וכורכין את שמע
- וקוצרין לפני העומר
ואלו שלא ברצון חכמים
- גודשין לפני העומר
- ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים
- ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה - דברי רבי מאיר
אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין - יהו כל אדם עושין כן. אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין. על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו שלא מיחו בידם:
- מרכיבין דקלים כל היום
- וכורכין את שמע
- וקוצרין וגודשין לפני העומר.
ואלו שמיחו בידם:
- מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה
- ופורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים בשני בצורת
- נותנין פיאה לירק
ומיחו בידם חכמים
וסבר רבי יהודה: קצירה שלא ברצון חכמים היא? והתנן:
- אנשי יריחו
- קוצרין לפני העומר - ברצון חכמים
- וגודשין לפני העומר - שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים.
_פסחים נו ב_ מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו - רבי יהודה וקתני: קוצרין ברצון חכמים
וליטעמיך: הני - ארבעה הוה?! אלא סמי מיכן קצירה.
ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה
אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות ואנו נתיר גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה.
- ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן.
וסברי לה: כמאן דאמר אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי: נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא:
ופורצין פרצות:
אמר עולא א"ר שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל מכבדות דרבנן סברי - גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי - לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש אבל בשל בין הכיפין - דברי הכל מותר
א"ל רבא: והא מוקצות נינהו וכי תימא 'הואיל דחזי לעורבין' - השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: דתנן -
- ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה
- לפי שאינה מן המוכן.
- מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם?! א"ל: אין! מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דכל מידי דחזי לאיניש לא מקצה ליה מדעתיה. מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כל מידי דחזי לאיניש דעתיה עלויה.
כי אתא רבין: א"ר שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין. דרבנן סברי - מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם ואנשי יריחו סברי - מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות - דברי הכל אסור. גזרינן שמא יעלה ויתלוש:
ונותנין פיאה לירק:
ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן?
- כלל אמרו בפיאה:
- כל שהוא אוכל ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום - חייב בפיאה
- כל שהוא אוכל - פרט לספיחי סטיס וקוצה
- ונשמר - פרט להפקר
- וגידולו מן הארץ - פרט לכמהין ופטריות
- ולקיטתן כאחת פרט לתאנים
- ומכניסו לקיום - פרט לירק
א"ר יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום ע"י דבר אחר קמיפלגי - מר סבר: מכניסו לקיום ע"י דבר אחר - שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום:
ת"ר
בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב
ר' יוסי אומר אף לקפלוט
ותני' אידך היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט ר"ש אומר אף לכרוב
_פסחים נז א_ נימא תלתא תנאי הוו? לא תרי תנאי הוו. ותנא קמא - דר' שמעון, היינו ר' יוסי, ותנא קמא דר' יוסי - היינו ר' שמעון. ומאי 'אף' - אקמייתא.
ת"ר בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונין ירק ועומדין על פתח הגינה. אמר להם: בני! השליכו מעליכם, ואני נותן לכם כפליים במעושר. לא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק.
למה ליה למימרא להו 'לא מפני שעיני צרה'? כי היכי דלא לימרו: דחויי קא מדחי לן
ת"ר
בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה
לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב
והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע
התקינו שיהיו מחלקין אותן מערב שבת לע"ש דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה ואין בה דלם.
תנא: אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית, משום אבא יוסף בן חנין:
- אוי לי מבית בייתוס! אוי לי מאלתן!
- אוי לי מבית חנין! אוי לי מלחישתן!
- אוי לי מבית קתרוס! אוי לי מקולמוסן!
- אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי! אוי לי מאגרופן! - שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.
תנו רבנן ארבע צווחות צוחה עזרה
- ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'
- ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי - שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים. דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה.
- ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה!
- ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים.
אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה.
אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש. מאי סלקא ביה? ביששכר איש כפר ברקאי: אמרי: מלכא ומלכתא הוו יתבי. מלכא אמר: גדיא יאי. ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח? כהן גדול - דקא מסיק קרבנות כל יומא. אתא איהו, _פסחים נז ב_ אחוי בידיה: אי גדיא יאי - יסק לתמידא. אמר מלכא: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא, ניפסקו לימיניה. יהב שוחד ופסקיה לשמאליה. שמע מלכא ופסקיה לימיניה.
אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא.
אמר רב אשי: יששכר איש כפר ברקאי - לא תנא מתניתין! דתנן:
- ר"ש אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום
- יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל (ויקרא ד, לב) אם כבש יביא קרבנו
- מלמד ששניהן שקולין כאחד
רבינא אמר: אפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב! (ויקרא ג, ז) אם כבש אם עז - אי בעי כבש לייתיה אי בעי עז לייתיה: