בבא מציעא כד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואיבעית אימא לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל ת"ש דאמר רב אסי אמצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה כמאן כר"ש בן אלעזר שמע מינה כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא לעולם אימא לך ר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל נמי קאמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי בלקנקנה:
ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן גכיון דמתקיל לא מיאש והא רובא כנענים נינהו ש"מ אין הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב כנענים שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרו ליה כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי אמר ליה דלפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה ההרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א"ל וזיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי והא אמר רב זבשר שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו:
ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו חמשום מציאה כר"ש בן אלעזר משום שחיטה כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה טודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו שמעת מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל אמר רבא ירוב כנענים ורוב טבחי ישראל רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן ואמרי לה בי מדרשא ואמרו ליה זיל שקול לנפשך רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי אתא לקמיה דר' יוחנן ואמרי לה בבי מדרשא ואמרו ליה זיל שקול לנפשך:
מתני' כואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא למעות בכיס או כיס כמות שהוא מצבורי פירות נצבורי מעות
רש"י
[עריכה]ואיבעית אימא לעולם רבנן - ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים:
מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני - דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא:
מותרת משום מציאה - דאינו חייב להכריז:
ואסורה בהנאה - ולקמיה פריך א"כ מה היתר יש במציאתה:
בא ישראל ונתן סימן - יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים:
ושדו בנהר בירן - ומושלכין בנהר בירן:
דמתקיל - יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום:
סכרו ליה - שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט):
אימא מישראל נפיל - לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן:
לא מיאש - שהכורה ימצאם:
דבי דיסא - שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם:
בתר תריסר ירחי שתא - מצאם:
דגלדאי - רצענים:
דיו - עוף שקורין אוזלטו"ר והוא לשון דיה:
ושדיה בצנייתא דבי בר מריון - השליכתו בין דקלים של בר מריון:
אסור - שמא נתחלף בנבילה:
ורואהו - משנטלו עד שהשליכו:
כשמצאו באשפה - שדרך נבילה להשליכה באשפה:
פרגיות - גוזלות:
אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי - מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין:
אזלוי - ציידים העושים מכמורות:
מתני' מצא פירות בכלי - וסתם כלי יש בו סימן:
כמות שהוא - ריקן:
כיס - יש בו סימן לבעלים:
צבורי פירות - בגמ' מפרש סימנייהו או מנין או מקום:
תוספות
[עריכה]סבר כוותיה בחדא. ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא"כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים:
לבתר תריסר ירחי שתא כו'. פי' הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן . שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז:
לפנים משורת הדין. מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים: אתא לקמיה דרב גרסי' כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע"ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (דף כג: ד"ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ"מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל:
הרי שאבדו כו'. ה"ה נגנבו ואע"ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ"ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא:
שמצאן באשפה. בפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית:
אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' אע"ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לח א ב מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה ח', ומיי' פי"ב מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ח, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ט סעיף י"ז:
לט ג טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ז', וטור ושו"ע יו"ד סי' קכ"ט סעיף י"ז:
מ ד ה מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה ז', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ה':
מא ו מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ו':
מב ז מיי' פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, סמג לאוין קמג, טור ושו"ע יו"ד סי' ס"ג סעיף א':
מג ח טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ו':
מד ט מיי' פ"ד מהל' שחיטה הלכה ח', ועיין שם בכסף משנה, סמג לאוין קמג, טור ושו"ע יו"ד סי' א' סעיף ד':
מה י טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ט סעיף ו':
מו כ מיי' פט"ו מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י':
מז ל מיי' פט"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ג', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף כ':
מח מ מיי' פט"ו מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י':
מט נ מיי' פט"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ב סעיף י"א:
ראשונים נוספים
מעשה דמר זוטרא חסידא פשוטה היא וכן הא דא"ר אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כנענים קנקנה מותר [משום] מציאה ויינה אסור אפי' בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת אפי' בשתיה למוצאה. ש"מ דברוב כנענים הרי הן שלו. ההוא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא בנהר בירין כו' ואסיקנא כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול ולא מיאש.
רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהי אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר כדאבוה דשמואל אשכח חמרא במדברא ואהדרינהו בתר י"ב ירחי שתא והא דרבה דאמר ליה רב נחמן מצא ארנקי בשוקא דרבנן הרי הן שלו ואפי' הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים כלומר כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו ואע"פ שבעלה עומד וצווח כדאמרינן המציל מזוטו של ים התורה התירתו לו כן גם זה מותר למוצאו ש"מ אפי' ברוב ישראל. עוף הנקרא דיו שקיל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא אם הוא עומד וראה את המקום שחוטף זה הבשר ממנה והוא מישראל מותר לו דכזוטו של ים [דמי] ואם לאו אסור באכילה כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה. והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' יוסי בר חנינא וכו' ופשוטה היא. פי' פרגיות צפרים טהורים.
רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לצפורי וא"ל ר' יוחנן שקול לנפשך. וכן רב יצחק אשכח (פגעיות) [פקעיות] של מטוה דאמר ר' יצחק אשכח קיבורי דאיזלו בי אזלויי וא"ל ר' יוחנן זיל שקול לנפשך:
ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה: יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע"ז ע, ב), כך נראה לי.
ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה. ופריק רב אשי לקנקנה: קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.
מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי: קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.
והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור: ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה, ב), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב.
וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא , לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון.
ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז, א), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל.
ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.
מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו': פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן.
מי קתני הרי הן שלו: פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה.
ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב.
ועוד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.
ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו': קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש.
מצא בה חבית של יין וכו': אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.
כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו': ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב"ש.
אמר רב אשי לקנקנה: קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב"א.
והא זוטו של ים הוא: פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב"ד.
שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב"ד.
שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה: פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש"י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש"י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה.
כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב"א.
ובתשובת שאלה להרמב"ם כתוב וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קדש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בעל כרחו אם ינתן לו הסך שקנהו בו ואם יחזיר לאותו בית כנסת עצמה או לזולתו. תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין הקדש ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אמנם אם שללו בלי רשות המלך או נגנבו ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור זה הספר למקומו כדין מי שנתברר לנו בו שנגנבו לו כליו וספריו. וכתב משמע עד כאן. ומה שכתב אמרו ובאו בה פריצים וחללוה הוא בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (דף נב) ועיין לעיל בדבור המתחיל לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן.
וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובות שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקין מלשון ערבי. ראובן היה לו בבית שמעון מטלטלין וספרים ויצא איש אחד מאת המלך על שמעון ובזזו כל נכסיו ולא הניח לו כלום ולקח המלך את כל הבזה בכללה ומכרה וקנו ממנה יהודים וגוים ברשות המלך ונמכר בכללה כל מה שהיה לראובן בבית שמעון. יודיענו אם יש לראובן לחזור וליקח הספרים שקנו בני אדם ואם יחזור ללקחם אם יש לו לפרוע מה שנתן הקונה בהן הואיל וקנה אותן ברשות המלך ומי שמכר או נתן מהם מה דינו. והיו בכלל הספרים קונטרסים ומי שקנה אותם תפרן יודיענו אם שינוי מעשה כזה מועיל בהן ואם דין המטלטלין שנמכרה כדין הספרים. וקצת מהספרים באו ליד אדם אחד בתורת ירושה. יבאר לנו כל זה ביאור שלם.
תשובה אמנם הספרים אין לומר בהם חזקה שבעליהם נתייאשו מהן אלא אם כן העידו שני עדים ששמעו ממנו זה בפירוש וכל עוד שלא זכר זה בפירוש אין לנו לדון שנתיאש מהן אף על פי שהיה הדבר במאמר המלך שאין מוחה בידו ואין מבטל גזירתה לפי שהספרים אינם ראוים כי אם ליהודים ואין להם מכירה כי אם להם ודנין שבעליהן היה סומך שאם באו ליד ישראל יברר שהן שלו ויוציאם מידו והואיל ואין אנו מחזיקין אותו שנתיאש מהן אם כן יכול הוא להוציאם ממי שקנה אותם מהמלך ואם מי שקנה אותם מכרם או נתנם לאחר יוציא אותם ממנה ואין ראובן חייב לפרוע לקונה מה שנתן בהם הואיל וידע הקונה שהמלך גזלם ומכרם וכבר אמרו גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק אף על פי שאפשר להיות שיהיה אותו הדבר שלו ואינו גנוב וכל שכן ספרים אלה שכבר ידע הקונה אותם שאינם של המלך אבל גזלם ומכרם שורת הדין שלא נחייב את ראובן לתת לקונה אותם מה שנתן בהם ומה שהיה הקונה אותם אנוס מאת המלך בקנייתם אין זה מעלה ומוריד לענין הדין הואיל ואנו מדמים במה שהכריחו המלך לקנותם כאלו גזל ממנו אותו סך שנתן לו בהן.
ולענין הקונטרסים שתפרן אין בתפירה כלום לענין הדין ושורת הדין שיחזיר הקונטרסים לבעליהן כמו שאמרנו ואם ישרה בעיני ראובן תפירתם יתן לו מה שהוציא בהן ואם לאו יסיר את העור מעליהן ולוקח קונטרסיו מבלי תפירה. זהו דין הספרים.
אבל דין שאר המטלטלין הואיל והן ראוין לגוים כמו שהן ראוין לישראל והיה אפשר למלך לעכב אותם לעצמו או למכור אותם לגוי ואין מוחה ביד המלך כדי שיקוה הנגזל לקבול עליו בפניה חזקה שנתיאש מהם אלא אם כן העידו לו עדים שאמר לפניהם הוו עלי עדים שאני מצפה לגבותם והיותי בלתי מתיאש מהן וכל זמן שאין לו עדים בזה חזקתו שנתיאש מהן ואין לו לחזור מהן כלום וכל שכן אם כבר נפטר הקונה וירש אותם ממנו היורש שיש לנו לטעון לו ולומר אולי ראובן זה נתנם למורישו כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ומה שנמצא מספרים אצל היורש אם בררו הבעלים שעקרם שהם לו יוציא אותם מאצלו שאין אומרים טוענין ליורש אלא בדבר שתועיל בו חזקה והספרים אין חזקה מועלת בהן להיות מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכך הדין. עד כאן.
והא רובא גוים נינהו וכו': קשיא לי אפילו תימא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים אכתי קשיא מאי דאמר ליה רב יהודה זיל אכריז דלעיל אסיקנא דלרבנן אינו חייב להכריז ויניח. יש לומר דהאי והא רובא נינהו לאו תלמודא קאמר לה אלא ההוא גברא אקשי ליה לרב יהודה הכי והוה מהדר דלהוי שלו ובין יכריז ובין יניח לא נפקא ליה מידי לההוא גברא. הריצב"ש.
בשוקא דבי דייסא: פשיטא ליה דשוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן רוב גוים הוו הילכך לא דייק מינייהו כדדייק מאחריני. הרא"ש.
מצא כאן ארנקי מהו וכו'. בא ישראל ונתן וכו' אמר ליה תרתי וכו': קשיא לי כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו כי אמר לו הרי הוא שלו מאי קמהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימנים מהו לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימנים מהו ניחא דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו ומר שמואל אהדר ליה תרתי הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר ולא גרסינן מהו אלא שבכל הספרים מצאתי מהו. וצריך לזה עיון. הרשב"א.
והרא"ש כתב דהכי גרסינן תרתי ותלמודא קא בעי לה ולא גרסינן אמר ליה תרתי שאם נראה לו פשוט שאינו חייב להחזיר אם כן למה שאל לו אלא הוא היה סבור שמא אף על פי שאינו חייב להכריז אם בא ישראל ונתן סימן חייב להכריז. עד כאן.
והריטב"א תירץ וזה לשונו: ומסתבר דרב יהודה דהדר בעי משמואל אם בא ישראל ונתן סימנים אם הוא חייב להחזיר לפנים משורת הדין ומשום דאהדר ליה חייב להחזיר קא סלקא דעתיה דרב יהודה מן הדין קאמר ולהכי פריך ליה תרתין ואהדר ליה דחייב במדת חסידות קאמר. עד כאן.
לבתר תריסר ירחי שתא וכו': פירוש שראה אותם בתחילת השנה וראה אותם שם בסוף השנה ובודאי יאוש היה בהם ואפילו הכי החזירם. הראב"ד. ויש רמז לדבר שהבעלים מתייאשים אחר י"ב חודש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר תריסר ירחי שתא ומקיש כלי אובד למת מה מת מייאש לבתר תריסר ירחי שתא אף כלי אובד כן. תוספות חיצוניות. וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אומר הר"י ששמע משום דבפרק הרואה אמרינן הרואה את חברו לאחר י"ב חודש מברך שהחיינו ומפיק מכלי אובד משום דכלי אובד הוי יאוש אחר י"ב חדש כדפירש בקונטרס. עד כאן.
ואמרי לה בשוקא דרבנן: פירוש שהיו מצויין שם החכמים ומיהו רובא גוים נינהו. הריצב"ש.
נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו': למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ה"ר יהונתן.
והאמר רב בשר וכו': נראה לי דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר כאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר אלא לרב דאמר אסור מאי. ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה ששואל להדיא על סברת מי שאין הלכה כמותה ואחד מהן בריש פרק האשה שנתארמלה וליזיל בתר רובא ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. הרשב"א. ועיין בהר"ן שעל ההלכות פרק גיד הנשה (דף תשי"א ע"א).
ולענין פסק הלכה כתב הרי"ף דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל והכין משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב דהא רב אסי הכין אית ליה בחבית שנמצאת בעיר שרובה גוים (ורב) אביי ורבא הכין אמרי. אבל הראב"ד כתב דממעשה דפרגיות איכא למשמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל שאין טבחות לעופות כל איש שוחט לעצמו ואוכל גוים וישראל. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוה להו למידק מינה הכין בגמרא ולימא שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל כדדייקי בעובדא דגדי שחוט.
אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב גוים ורוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנה ומשום הכי לא דקו עלה לימא הלכה כרבי שמעון אפילו רוב ישראל דמדדייקינן הכי בגדי שחוט ודחינן ברוב טבחי ישראל מידע ידע דבהא נמי אפשר לוקמה נמי בהכי ואפשר נמי דלא שרו לרבי אמי אלא משום מציאה אבל לא משום שחיטה ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכי משום דאמרינן בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנניא.
והראשון נראה לי יותר דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך. אפילו באכילה משמע. הרשב"א והר"ן.
רבי אמי אשכח פרגיות וכו'. אתא לקמיה דרב אסי: גדול ממנו היה ובכל דוכתא מזכיר רבי אמי לפני רב אסי ובהניזקין גבי ההוא דאמר ליה טהרות שעשיתי עמך וכו' אתא לקמיה דרבי אמי ואמר ליה שורת הדין וכו' ואמר ליה רב אסי רבי אתה אומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי רבי אבא בשמעתין ואפשר דרבי אבא היה גדול מרבי אמי דבפרק כל הנשבעין גבי חזרה שבועה למקומה אמרינן להיכן חזרה אמר רבי אמי רבותינו שבארץ ישראל אמרו וכו' ומפרש התם רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. ומיהה בההיא שמעתא גופה קאמר דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה משמע שלא היה חשוב כמוהו ולפני רבי אמי בא לדין דקאמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא. תוספות שאנץ.
מתניתין: ואלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי מעות בכיס וכו': פירוש וכיון שיש סימן בכלי או בכיס מחזיר הכל דחמור בסימני אוכף מהדרינן כדאמרינן לקמן. ולמאי דקיימא לן דמקום הוי סימן מהדרינן נמי בסימן מקום כל היכא דלא הוי רקתא דנהרא. צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זה הא נמי אמרינן בגמרא דמהדרינן בסימן מקום או כסימן מנין והא ודאי לא אתא בדרך נפילה דאם כן לא הוי מנין סימן דמהיכן הוא יודע שכולם נפלו לו במקום אחד גם אי אפשר לתת להם מקום מסויים דמהיכן הוא יודע היכן נפלו לו אלא דבפירות דיקירי אפשר דארגיש בהו וידע בדרך כלל שנפלו לו במקום ידוע אבל אי אפשר לסיים מקום וכיון דכן על כרחך הא דנוטל ומכריז משום הנחה דאמרינן שמא הניחן שם ושכחן וכגון שנמצא במקום שאין משתמר דליכא בהא לא משום ספק הינוח ולא משום ודאי הינוח וכדכתיבנא לעיל. והא דקתני צבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו בגמרא מוכח בהדיא דכולה חדא היא וכולה מילתא תליא בשלשה מטבעות זו על גב זו דבלאו הכי צבורין לא היו כלום ובדין הוא דלא הוה ליה למתני אלא ג' מטבעות זו על גב זה והא דקתני צבורי מעות אגב צבורי פירות נקט ליה אי נמי לאשמועינן דאף על גב דאשכח צבורי מעות אי לאו דהוי זו על גב זו לא היה נוטל ומכריז. הריטב"א.
כתוב בשיטה וזה לשונו: ואיכא למידק אמתניתין דקתני צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות הרבים הא ברגלי אדם ובהמה מיבדרן וליכא סימן בהו לא מנין ולא מקום. וראיתי להראב"ד דכתב הכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות היחיד אי נמי ברשות הרבים כגון שנמצאו בגומא אי נמי בסימטא שאין נדרסין והן דרך הנחה ולרבה מכריז מנין ולרבא מכריז אף משום מקום. עד כאן. והרמב"ן כתב דצבורי פירות אין מעבירין על האוכלין ובאתרא דלא שכימי בהמה וכלבים וגוים מנחשי לכשפים.
וצבורי מעות אגב דחשיבי וחביבי לאינשי מאן דחזו להו ראשון שקיל להו. עד כאן משיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה