בבא מציעא יז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא אמר כלום מאי טעמא כל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי א"ל רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן ולא משנתינו היא זו (כתובות פח ב) אהוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה אמר אביי מאי מרגניתא דלמא בבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובתה גאבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא אי לא לא גביא הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דאי סלקא דעתך במקום שאין כותבין כתובה עסקינן אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא אי לא לא גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעדי מיתת בעל לטעון ולימא פרעתיה וכי תימא הכי נמי אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין ובין מן הנישואין גובה את הכל דלמא היכא דכתב לה וכי תימא מאי למימרא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה דאמר דשלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אצטריכא ליה דיקא נמי דקתני גובה את הכל אי אמרת בשלמא דכתב לה היינו דקא תני גובה את הכל אלא אי אמרת דלא כתב לה
רש"י
[עריכה]במקום שאין כותבין כתובה - אלא סומכין על תנאי ב"ד ותגבה לעולם עד שיוציא הבעל שובר דגט שמעיד שגירשה הוא מוכיח שחייב הוא לה כתובה:
אי לא - נקיט לה:
לא גביא - אי משום דחיישינן דלמא הדרא ומפקא כתובה וגביא זימנא אחריתי א"נ משום דאי בעי אמר פרעתיה:
לאו מלתא היא דאמרי - דבמקום שכותבין שטר כתובה יכול לטעון פרעתי דאם כן אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין מן האירוסין:
במאי גביא - כתובה על כרחך בעדי מיתת בעל:
לטעון - יורש ולומר פרעתי':
בתקנתן - שתקנו כתובה לארוסה והלא הכל יטענו פרעתי:
גובה את הכל - בין כתובה של תנאי ב"ד דהיינו מנה לאלמנה ומאתים לבתולה בין תוספת:
שלא כתב לה - את התוספת:
דיקא נמי - דבכתב לה מיירי:
תוספות
[עריכה]נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו. ושם ד"ה יתומים) בעי רבי יוחנן היא אמרה לא נתנו מזונות ויתומים אמרו נתננו על מי להביא ראיה והא אית ליה הכא דלא אמר כלום וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא:
לא אמר כלום. ולא מבעי' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה כתובתה דאינו נאמן לומר פרעתי אם יש לה עדי גירושין אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה אינו נאמן לומר פרעתי אפי' אם היא מודה שהכתובה היא בידה וגם הגט בידה נפרעת בעדי הגט גרידא ואע"ג דבמה שנשאר שטר כתובה בידה הוא מפסיד שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא יכתוב שובר שלא תגבה פעם שניה ואפילו אם יפסיד שוברו יכול לומר פרעתי מנה מגו דאלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי אם אין לה עידי קדושין אבל עכשיו שהכתובה היא בידה תגבה שנית מאתים אם יפסיד שוברו שכתוב בכתובה בתולתא דא מ"מ נפרעת בעדי גירושין לבד בלא חזרת כתובתה וגט דר' יוחנן אית ליה פרק גט פשוט (ב"ב דף קעא: ושם) כותבין שובר:
הוציאה גט [ואין עמו כתובה] גובה כתובתה. והכי פירושא דמתני' לר' יוחנן הוציאה גט אפי' עדי הגט ואע"פ שמודה שכתובה וגט בידה נפרעת בעדי הגט דכותבין שובר הוציאה כתובתה ואין עמה גט פי' עדי הגט היא אומרת אבד גיטי שהלכו להם עדי הגט והוא אומר פרעתי ואבד שוברי שעשו לי שלא תגבה שנית נאמן במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך וא"ת אם אמר לא גרשתיך יתחייב לה שאר כסות ועונה וי"ל דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין כדאיתא בהמניח (ב"ק דף לה:) והא דתניא בריש שני דייני גזירות (כתובות דף קז:) האשה שאמרה גרשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה התם שמא אם היה הבעל בפנינו היה מודה לדבריה אבל אם היה אומר לא גרשתיך פטור אף מן המזונות וא"ת והיכי מצי אמר לא גרשתיך הא איהי מהימנא דאמר רב המנונא. אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת יש לומר אם תובעת כתובתה או אם יש קטטה בינו לבינה אינה נאמנת כמו במת בעלה דנאמנת ובזה הענין אינה נאמנת בפ' האשה שהלכה (יבמות דף קטז. קיז.) ומן הסכנה ואילך שיראה להביא עדי הגט נפרעת אע"פ שיש לו מגו ואע"ג דבשילהי הכותב (כתובות דף פט: ושם) פריך אי ליכא עדי גירושין במאי גביא ליהמניה במגו היינו דוקא לרב דלית ליה דר' יוחנן דאמר הכא דלא אמר כלום אבל לר' יוחנן שיפה כחה קודם הסכנה שאינו נאמן לומר פרעתי לאחר הסכנה נמי יש ליפות כחה דלא יועיל מגו שלו ואיירי כולה מתני' אף במקום שכותבין כתובה ואביי נמי מסיק כר' יוחנן ומוקי מתני' אף במקום שכותבין כתובה וקשה דבפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא:) אמר אביי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי משמע דסבר דאין כותבין שובר וא"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה אמאי נפרעת הא כיון דמפסיד במה שנשאר שטר כתובה בידה כדפירש' לא יפרע עד שתוציא כתובה ויקרעוה ויש לומר דאביי קבל דברי רבא דאמר עבד לוה לאיש מלוה ובפרק המקנא (סוטה דף ז: ושם ד"ה אמר) דתנן אמרה נטמאתי שוברת כתובתה ופריך בגמ' ש"מ דכותבין שובר אמר אביי תני מקרעת דחויא בעלמא הוא כלומר מהכא לא תדוק שגם רבא דאית ליה כותבין שובר דחי התם במקום שאין כותבין כתובה ושמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי הך מתני' פרק הכותב במקום שאין כותבין כתובה מצי סבר כר' יוחנן דלא אמר כלום והוציאה הגט היינו עדי הגט ואע"פ שמפסיד בגט שנשאר בידה שאם לא היה בידה יכול לומר פעם אחרת אם יפסיד שוברו לא גרשתיך אם אין לה עדי הגט מ"מ היא תאמר בעינא לאנסובי ביה דלית ליה דכתבינן ביה גיטא דנן קרענוהו כאביי דבסמוך והוי כמו היכא דלא אפשר דכתבינן שובר כדאיתא בשילהי הכותב (כתובות דף פט: ושם) כתובה ואין עמה גט שכך אירע שכתב לה ואין עמה גט היינו עדי הגט לא יפרע דנאמן לומר פרעתי מגו דלא גרשתיך ומן הסכנה ואילך גובה אפילו בלא עדי הגט כדפרישית לר"י ורב מוקי התם מתני' בין במקום שאין כותבין כתובה בין במקום שכותבין כתובה וגביא מנה מאתים ע"י שטר גט וקרעינן ליה דלא תיהדר ותגבי ביה וכתבינן ע"ג גיטא דנן כו' ופליג אאביי דבסמוך ותוספת ע"י כתובה לבדה עם עדי הגט שלא יהא לו מגו דלא גרשתיך ופליג נמי ארבי יוחנן דאמר לא אמר כלום וגביא בעדי הגט גרידא:
אי לאו דדלאי לך חספא כו'. וא"ת וכי דרך למצא מרגליות תחת חרסי' ומפרש ר"ת דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים ותחתיהן נמצאים המרגליות ובהחובל (ב"ק דף צא.) נמי אמרינן צללת במים אדירים והעלית בידך חרס:
אלמנה מן האירוסין במאי גביא. וא"ת אלמנה מן הנישואין ובמקום שאין כותבין כתובה לפרוך במאי גביא אי לא אמרינן דלא אמר כלום דמן האירוסין אין יכול להוכיח דאית לה כתובה ולפרוך מן הנישואין במקום שאין כותבין וי"ל דבמקום שאין כותבין אתי שפיר דאינו נאמן לומר פרעתי כיון דלא נתקנה כתובה באותו מקום אלא במקום שכותבין בשלמא אי לא נתקנה כתובה אלא בשביל תוספת אבל מנה ומאתים אינו נאמן לומר פרעתי להכי מן האירוסין דאין לה תוספת לא תקינו כתובה אבל אי אף משום מנה ומאתים תקנו לכתוב כתובה דנאמן לומר פרעתי מן האירוסין נמי יהא נאמן לומר פרעתי ויתקנו לכתוב כתובה:
מן האירוסין מנא ליה דאית לה כתובה. ולא מצי למיפשט מהא דתניא פ' מי שמת (ב"ב ד' קמה.) המארס את האשה בתולה גובה מאתים כו' דאיכא לדחויי נמי בדכתב לה וסיפא איצטריך ליה דקתני מקום שנהגו להחזיר קדושין כו' ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה כדמוכח פרק האומר (קדושין ד' סה ושם) דקאמר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ונותן לה כתובה והתם ע"כ לא כתב לה דאי כתב לה היכי מצי למימר לא קדשתיך דאין דרך לכתוב כתובה קודם קדושין וכן מוכח פרק נערה (כתובות דף מד.) וכאן אינו רוצה להוכיח אלא מן ברייתא או מן משנה ולא מן מימראות האמוראים אי נמי הכי קבעי באלמנה מן האירוסין דלא תגבי בעדי מיתה דליטעון ולימא פרעתיה אבל בגרושה אף מן האירוסין פשיטא ליה דאית לה כתובה דגובה בשטר גט כמו גרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין וקורעין הגט ונכתוב אגביה גיטא דנן כו' ובמסקנא דסבר אביי כרבי יוחנן הטוען כו' דלא אמר כלום אפי' אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קנג א ב ג מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ"ח, סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ק' סעיף י"ב:
קנד ד מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"א ועיין שם במגיד משנה, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ו':
ראשונים נוספים
הלכך לא חיישינן דהכא לית ליה [רווחא] אבל היכא דאית ליה רווחא חיישינן. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ואמר ליה ר' חייא ר' לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כלומר לא גרש עד שבא בב"ד וקרע כתובתה ואחרי כן נתן לה גיטה שתקנת חכמים היא לגבות כתובת מנה מאתים בגט והנה הוא כמו מעשה ב"ד לפיכך אין לו לטעון שפרעתי. ודחה אביי ואמר דילמא מתני' במקום שאין כותבין כתובה קתני אבל מקום שכותבין כתובה אינו גובה בגיטה אלא בכתובתה.
אי לאו דדלאי לך חספא וכו'. פי' רבי יוחנן לא מוקי לה למתני' בגט עצמו אלא אפילו היו שם עידי הגט נמי גביא דכיון דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לא מצית למימר לה היכן גיטך כי היכי דלא מצית למימר לה היכן כתובתך וסיפא דקתני כתוב' ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי בשאין שם אפילו עידי הגט דמגו דיכול למימר לא גרשתיך יכול למימר גרשתיך ונתתי לך כתובתך ובין ברישא בין בסיפא עידי הגט כגט אלא ארחא דמילתא בגט עצמו ואע"פ שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אף ליטול כתובתה הכא כיון שהיא תובעת כתובתה אם אמר לה לא גרשתיך אף להנשא אין מניחין אותה ובהכא מוקמינן לה במסכת כתובות (פ"ח ע"ב).
ויש לפרש שאף על פי שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הינו בשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים שכל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עידי גירושין שאני אומר פרע וכתבו עליו ב"ד גיטא דנן דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא שכיון שעיקר ראייתה שתגבה בה אינה אלא מחמת הגט שמגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה ראיה בידה תולין בפריע' דהא איתרע ראיית מעשה ב"ד ואע"פ שאלמנה גובה בעידי מיתה אע"פ שאין לה כתובה ואפי' במקום שכותבין לר' יוחנן התם משום שעיקר מעשה ב"ד הן עדי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לר' יוחנן כפשט' דמתני' וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר וה"נ מוכח בשלהי פרק הנושא בכתובות דאקשי' בגרושה אי דלא נקיט' כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה הת' בעידי מיתה, דוק ותשכח:
והדר ביה אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד וכו'. אלמנה מן האירוסין דגבי' בעידי מיתה ליטעון ולומר פרעתי. איכא דקשיא לה אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין נמי במאי גביא בעידי מיתה ליטעון ולימ' פרעת' וליכא למימר דה"ה וחדא מיניהו נקט דהא כי אמרי' דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה הדרי מהך מימרא ואמרי' דאביי מגופי' דמתני' הדר ביה ול"ק דבאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין אינה גובה בעידי מיתה אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו דודאי לא פרעא ואי פרעא סמוך למיתה איהו דאפסיד אנפשיה וה"ל למכתב שובר וליזהר בו הואיל ונהוג בכך ולאו משום טוען אחר מעשה ב"ד הוא ובהכי רהט' שמעתא דפר' הכותב אבל אלמנה מן האירוסין הרי אינה יושבת תחתיו ומשמשתו ואם פרעה מאי ה"ל למעבד וליכא למימר דאפסיד אנפשיה במידי דרבנן לא תקון שיכתבו אלא מן הנשואין וכיון שכן לטעון פרעתי ומה הועילו לה חכמים וכן כתב רש"י אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין אלא מן הנשואין וכו'.
ולענין הילכתא כתב רבינו הגדול דהלכה כר' יוחנן וכל הגאונים כך פסקו ואין ספק בדבר אבל תמהני שרבי' הגדול כתב במסכת כתובות הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אוקמה שמואל במקום שאין כותבין והילכתא כותיה ואמאי כיון דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כר' יוחנן אפילו במקום שכותבין נמי אינו יכול לומר פרעתי ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובה כדדייקי התם בגמרא אנן הא קי"ל כותבין שובר.
וראיתי בתשובותיו שאמר אלמנה שלא הוציאה שטר כתובתה אינה גובה כלום ואמאי הא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ונ"ל שהוא מפרש דאביי מעיקר' טעה וקאמר ודאי מדמסייעי ליה ממתניתן ש"מ סבירא להו דלרבי יוחנן אפילו במקום שכותבין אינו נאמן לטעון פרעתי משום כח מעשה ב"ד ואעפ"י שאין מעשה ב"ד שעשה לה בידה וסייעתא דר' חייא בר אבא לא משנתנו היא זו משום דמשמע ליה דמתני' במקום שכותבין היא דס"ל לאביי דבמקום שאין כותבין לאו משום מעשה ב"ד הוא ומינה לא תפשוט דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דמה כח ב"ד יפה משום דהתם היינו טעמא משום דגט היינו כתובה ולפיכך קשיא לאביי מאי מרנגיתא דילמא מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין או בכל מעשה ב"ד אחר כגון אלו שכתבתי למעלה הטוען אחריהם אמר ואמר והדר השתא ואמר טעיתי שאף במקום שאין כותבין טעמא משום מעשה ב"ד הוא ולא משום דגט היינו כתובה דאטו גט מנה ר' כתיב ביה הילכך משום כח ב"ד הוא וכי אר"י נמי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום יש בכלל זה כתובה במקום שאין כותבין ולפי' שבחיה לר' חייא דמתני' סייעתיה בהדיא אבל במקום שכותבין לא אמרה ר"י דכיון דעל כתיבתן סמכו ועכשיו אינו בירה כבר איתרע ליה מעשה ב"ד שהרי רגלים לדבר שפרעה הילכך במקום שכותבין לעולם אין לה עד שתוציא לה כתובה וכשהוא פורעה קרעה ובמקום שאין כותבין גביא בגט בלחוד וכשהוא פורע קורע הגט וכותבין עליו גיטא דנן דקרענוהי לאו משום דגיטא פסולי' הוא אלא משום דלא תהדר ותגבי זימנא אחריתא ובעידי גירושין אינה גובה דאמרי' לה היכן גיטך וא"ת נכתוב שובר כיון דגט במקו' כתוב' קאי אין כותבין שכל זמן שהשטר קיים לפנינו אין מרעין כחו של זה לכתוב שובר כמו שכתב רבינו הגדול.
ואיכא דק"ל במקום שאין כותבין למה לי משום מעשה ב"ד תיפוק לי' דאי אמר לה פרעתיך אמרה ליה אחוי שוברך דהא א"ר יוחנן כותבין שובר וזו אינה קושיא שכיון שאין לה שטר אין צריך שובר למה זה דומה למגוה בעדים שאם טען לוה ואמר פרעתי נאמן וגט לאו היינו כתוב' לענין פרעון כמו שפירש אביי.
וכמה שכתבנועלו דברי רבי' הגדול כהוגן אלא דלישנא דגמרא קשי' פורתא דקאמר דאי ס"ד במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו' ולא היה לו לומר אלא דאי ס"ד משום דגט היינו כתובה דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמי' ומיהו איכא לדחוקי כדשנינן דהא לא מסיימינן בה השתא אבל במקום שכותבין אי נקיט' גביא וכו' כדאמרן לעיל ולפי דרך זו אין ספק שבתוספת נאמן לומר פרעתי דהא תוספת כותבין בכל מקום וא"כ שופטני דלא כתבי סמכי אהימנותיהו מה שאין לומר כן בעיקר כתובה משום דלא סמכ' דעתה כדכתבינן.
ויש מי שאומר דכי אומרים כותבין שובר ה"מ ממלוה ללוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל גבי כתובת אשה אין כותבין דאמרי' אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי כדאיתא בפרק גט פשוט ולפיכך אוקומה למתני' במקום שאין כותבין ולאו מילתא היא משום דבהך סוגיא משמע דס"ל לר' יוחנן כותבין דהא רבי יוחנן מוקים לה למאי דס"ד מעיקרא אפילו במקום שכותבין כתובה וע"כ כותבין שובר דאי לא לטעון ולימ' לא אפרעיה עד שתחזיר לי כתובה ועוד מדאמרי' התם ש"מ כותבין שובר ואי ס"ד בכתובה לכ"ע אין כותבין ליקשי בהדי' ולימא אמאי אפילו למ"ד כותבין שובר ה"מ ממלוה ללוה אבל בכתובה לא ועוד דסוגיין בעלמא מצא שובר בזמן שהאשה מודה וכו' משמע דמדינ' כתבי מדשכיחי שוברי ודברי הבאי הם דכיון דתקון רבנן שובר בכל הלואות שבעולם תקנו וכל מי ששעבד עצמו לאחד לוה ועבד מקרי ששעבד ועוד שהרי כתב רבינו מפורש בתשובה באלמנה שלא הוציאה שטר כתובה דחוששין שמא מחלה לבעלה או אתפסה צררי ואין לה לא כתובה ולא מזונות.
גם כן מצינו לרב רבי משה הספרדי תלמידו ז"ל שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב הרי זה נשבע הסת שפרעה ונפטר וזו היא הסברא שקבל מרבינו יצחק אלפסי ז"ל וכפי מה שפירשנו ויש ראיה לדבר ממה שאמרו לעיל בהאי פירוקא נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט בגט גובה אם אין לה גט הרי לא תגבה כלום אלא ש"מ דבמקום שכותבים אף בגט אינה גובה וכך מצאתי בכתובות בהלכות הנגיד שאמר רבי' שרירא גאון ז"ל דאין גובה כלום עד דמפקא שטר כתובה והכי הוה עביד גאון אביו ואבי אביו זכר כלם לחיי עולם.
ושוב מצאתי בתוספות שדוחי' דבריתא דלא יחזיר בשטר כתובה שיש בה תוספת דנאמן לטעון אתר התוספת ואינו במשמע כלל ועוד היאך ניחוש לשתי כתובות בתוספת מי חיישינן הבי במוצא שטר חוב למאן דלא חייש לפרעון לא אמרו אלא בעיקר משום דאסור היה לשהותה משעה דמרכסא:
דילמא היכא דכתב לה וכ"ת מאי למימרא לאפוקי וכו'. תמיה' לי פשיטא דמתני' לאפוקי מר' אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף וכו' נתאלמנה או נתגרשה וכו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקי' לה בריש ההוא פירק' בגמרא ואפילו משום דה"ל למיתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה ממה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה וכו' אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחי' לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא:
אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ר' לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה: כלומר מנה מאתים, וההיא כשהבעל אמר פרעתי היא, וכדקתני סיפא (כתובות פט, א) כתובה ואין עמה גט, היא אומרת אבד גטי, והוא אומר אבד שוברי, הבעל נאמן, כלומר נאמן לומר פרעתי, לפי שאתרע כחה כשלא הוציאה גט, דדוקא כשהוציאה גט הוא דאמרינן שגובה, משום דעכשיו לא הורע כחו של מעשה בית דין, אבל אם לא הוציאה גט, אינה גובה ואף על פי שיש לה עדי גרושין, וכדקתני סיפא כתובתה ואין עמה גט, ומילתא פסיקתא קתני, כל שאין עמה גט הבעל נאמן, לפי שהורע כחו של מעשה בית דין, שחוששין שמא פרעה וכתבו לה על גבו [לאו] משום דפסילא הוא קרענוהו אלא דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחרינא ואף על פי שבעידי מיתה גובה, ולא אמרינן לה היכן הוא שטר כתובתיך, הכא שאני, דכיון דבגט היא דמגרשה, ולכי מיגרשה בגט הוא דתקינו לה בית דין ליטול כתובה, והשתא ליתיה לגט בידה הורע כח מעשה בית דין, אבל אלמנה מאי הוה לה למעבד, מכי מת ליה הוא דאית לה כתובה, וכל שיש לה עידי מיתה גובה כתובתה, דלא איתרע כח מעשה בית דין במידי.
א"ל אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה: כלומר לפי שיש לומר דטעמא דמתניתין כדאביי, דגט היינו כתובה, מדהוה ליה לאקרועי גיטא ומכתב אגביה גיטא דנא לא משום דגיטא פסילא הוא וכו', ולא עביד הכין איהו דאפסיד אנפשיה.
אלא מעתה אלמנה מן הארוסין במאי גביא: דאפילו במקום שכותבין, לארוסה אין נותנין, דבשלמא מן הנשואין במקום שאין כותבין, כיון דיתבה תותיה ומשמשתו, אי אמר פרעתיה לא מהימן, דריע טענתיה, דאם איתא דפרעה הוה ליה לאפרועה באפי סהדי, אי נמי למכתב תברא, אבל מן הארוסין דלא יתבה תותיה, לא ריע טענתיה, ואי אמר פרעתיה להמניה.
ואלמנה מן הארוסין דאית לה כתובה מנלן: ומסקנא לא אשכחן דוכתא הכא למידק מינה דאית לה כתובה, וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל כסוגיין דהכא, דלא אשכחן דאית לה, ולית לה. ואני אומר דיש לה, ואין סוגייתנו זו ראיה למפסק הלכתא הכין, וכבר הארכתי בה בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב ד"ה מנה) בראיות בסיעתא דשמיא.
הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום: כתבו בתוספות אפילו במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה. וצריכין למימר דקסבר רבי יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטרך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואם אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר רבי יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא תוציא כתובתה ותגבה פעם שנית.
וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו וכו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך הוא לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה מה לי לא תחזיר לעולם הוא צריך לשמור את השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידו דאי אין כתובה בידה נהי דלא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במיגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחת מכל אלה וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר.
וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לאו הכי לא יהבינן לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובתה כדפרישית והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר.
ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא להו לרבי יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה בית דין ואפילו לא אלמוה נמי מצינו למימר דהאי אין כותבין היינו במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הלכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד. וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבים יפרענה אף על פי שאין כתובתה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. הרא"ש.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י מעשה בית דין תנאי בית דין כגון כתובה וכגון מזונות האשה והבנות הטוען בהם פרעתי לא אמר כלום דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. והא דמשמע בפרק אלמנה ניזונית גבי מזון אלמנה שאם אמרו יתומים פרענו נאמנים. התם במזונות שעברו דחזקה לא משהו להו ואי אפשר לתת להם בכל יום מזונות בעדים כן פירשו בתוספות. והשתא ודאי רבי יוחנן מילתא פסיקתא קאמר שאפילו במקום שכותבין כתובה אינו נאמן לומר פרעתי דגדול כח תנאי בית דין שהוא כאלו היה שם שטר כתוב וחתום.
ואם תאמר והא קתני לעיל בברייתא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון. תירצו בתוספות דהתם לענין תוספת שאינו תנאי בית דין.
ולא נהירא כלל דסתם שטר כתובה היינו שטר כתובה ממש וכדאמרינן התם דחיישינן לשתי כתובות וההיא אינו אלא בעיקר כתובה בלחוד שמא חזר וכתב לה כשאבד הראשון כדי שיהא מותר לשהותה ויש שתירצו שלא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום במקום שכותבין אלא בשאין שם עדים שכתב לה שיכולה היא לומר לא כתב לי שרציתי לסמוך על תנאי בית דין ומיגו דאי בעי אמרה לא כתב לי אי אמרה כתב ואבדתיו ולא נפרעתי נאמנת. אבל היכא שהביא הבעל ראיה שכתב לה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא. וזה דעת מורנו וה"ר פנחס הלוי אחיו וטעמא דמסתבר הוא. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא כולי האי דעל כרחך לא אמר רבי יוחנן אלא בעלמא אבל הכא דנפל ואיתרע ליה רגלים לדבר לחוש לפרעון וכדאמרינן בעלמא גבי שטר חוב שנמצא בשוק ואפילו תוך זמן. עד כאן.
ועיין לשון הרא"ש לקמן דיבור המתחיל אלמנה מן האירוסין במאי גביא. ולענין תוספת אף על פי שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן. וכן השיב רבינו הגדול בתשובה ואף על גב דאמרינן בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי להנהו מילי דמני התם וכו' ואף רבינו חננאל כתב שם דדוקא להנהו מילי וכו'. ומכל מקום אפילו תאמר שתוספת כעיקר לכל דיניהן הני מילי למיהוי בקולא וחומרא דכתובה אבל לטעון אחריה כיון דליתיה מעשה בית דין ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא היא.
ויש להביא עליו ראיה מהא דאמרינן לעיל דשבתאי בריה דרב מרינוס כתב ליה לכלתיה וכו' פירוש ערב דכתובה הוה דאלו מחמת עצמו לא הוה כתב לה מתנתו בכתובה וכך מפורש בירושלמי בפרק שבועת הדיינים לסוף אמר להו פרעתיה ואמר ליה הוחזקת כפרן לאותה איצטלא ושמע מינה שאם לא הוחזק כפרן היה נאמן לומר פרעתי אלמא הטוען אחר תוספת אמר ואמר וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ואין צריך לפנים. הרמב"ן.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו: וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב בה אף הערב חייב וכן נראין הדברים אף על פי שבתוספות חלקו בזה. עד כאן. אבל זו הראיה לפי דעת רבינו הגדול יש לדחותה ולהעמידה במקום שכותבין כתובה שאפילו בעיקר כתובה יכול לומר פרעתי כדבעינן למכתב קמן. הרמב"ן ז"ל.
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והלא משנתינו היא זו וכו': פירוש דסבירא לן דטעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה כתובתה. ואם תאמר אם כן היכי תנן בסיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו ולמה לא תפרע כל שהיא מביאה עדי הגט והא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום והשתא לא סבירא לן דגט היינו כתובה.
יש לומר דנהי דלא סבירא לן דגט היינו כתובה משום דכל מאן דמגבי לאו בבי דינא מגבה וכמסקנא דסוגיין מכל מקום כל מאן דמגבה בבי דינא קרעי ליה לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנן קרענוהי וכו' הילכך כיון שאין הגט בידה איתרע ליה מעשה בית דין דאמרינן בבי דינא הגבוה וקרעוה לגיטא. ולפי זה נראה לי דכי תנן והוא אומר אבד שוברי לאו דוקא דעיקר חששא היא משום דילמא קרעוה לגיטא דאי לא חיישינן להכי לתברא לא חיישינן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הר"ן. ועיין בהר"ן שעל ההלכות במסכת כתובות סוף פרק הכותב.
והראב"ד כתב בהשמטה שבסוף המסכת וזה לשונו: (חסר תחילת הלשון) להכריחו שיכתוב אבל הן כותבין על כרחו ויהא כח שטרם כשטרו לכל דבר ואין אנו צריכין ללמד שיהא כח ביד בית דין להכריחו שיעשה ממונו כך וכך שהרי משנה שלימה שנינו לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים וכו'. דאם תשתבאי אפרקינך בנין דכרין. בנן נוקבן. את תהא יתבא בביתי. אבל כל אלה תוכל לומר לא יועילו התקנות אלא לחייבו בלא שום כתובה שלא יוכל לומר לא התניתי לה. אבל אם יאמר פרעתי וקיימתי תנאי בית דין לא שמענו ובא רבי יוחנן ללמדנו שאינו יכול לטעון.
ואם ישאל שואל מאי איריא מעשה בית דין והלא משעמד בדין נעשה כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כדאיתא בהאי פירקא ומעשה בית דין משמע עד שיכתבו לו שטר כי אז יש בו מעשה. ועל כו רצו לומר קצת החושבים כי העמדה בדין שאמרו אינה אלא לאחר שטר בית דין ונעזרו מעט ממה שאמרו במקום אחר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ובא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו וכיון שהוא נאמן לומר פרעתי איך יגבה מן הלקוחות. ועוד שאמרו שאם בא לכתוב אין כותבין לו. ולא היא אין לנו להוציא דבר מפשוטו כי עמד בדין קאמרת משעת העמדה ובגט פשוט בענין החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אמרינן שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין להחזיר דמי שור לבעליו ואפילו למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקי לה בשעמד בדין דיתבי בי דינא אפומא דבירא וחייבוהו מקמי דמית אלמא לאלתר הויא לה כמלוה בשטר והטעם מפני שיש לו קול.
מיהו דוקא בשיש עדים שלא פרעו משעמד בדין ואם בא מלוה לכתוב לו כותבין לו אי נמי בשחייב מודה אי נמי בשטען בבית דין שאין בידו לפרעו והשביעו אותו שיכתבו לו ויהיה השטר בידו עד שיזדמן לו לפרעו או שיצא מלפני בית דין בסרבנות ושמתוהו כל אלה כותבין למלוה בלא דעתו של לוה ואם טען אחר כך פרעתי לא אמר כלום מפני שהוא כגוף השטר של מלוה בין לטענת פרעון בין למשועבדים ואין צריכין בית דין להכריח את הלוה לכתוב לו אבל בית דין כותבין לו על כרחו ויהיה בידו כגוף השטר לכל דבר.
אמר לו רבי חייא בר אבא ולא משנתנו היא הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ומשנה זו בשיש ביניהם טענת פרעון כדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו' ואף על פי שלא הוציאה שטר הכתובה שכתב לה הבעל הרי היא גובה בתקנת בית דין כי הגט אין בו שום תנאי כתובה אלא מתקנת בית דין שתקנו לה מנה ומאתים אם תתגרש או תתאלמן וכשהוציאה שטר הגירושין גובה בתנאי בית דין ואף על פי שהבעל עומד ואומר פרעתיה והחזירה לי ששר הכתובה ואבד ממני ואינם צריכים להכריחו שיכתוב לה פעם אחרה שתגבה בה מלקוחות אבל בכח תקנה היא גובה.
ודחה אביי דבריו ואמר משנתנו זו במקום שאין כותבין כתובה שתקנו בית דין של אותו מקום שתגבה כתובתה בלא שטר מפני מקרים שארעו להם על עסקי שטרות שאובדות מהן והיו יוצאין לקטטות אי נמי שלא היו בני תורה ולא היו סופרים מצוין להן ומתאחרין מן הנישואין על כן תקנו להם שיגבו בלא כתובה וכיון דנהגו שלא לכתוב הלא הוא כמי שאין הבעל עומד שם שיכתוב לה ולפיכך היא גובה בתנאי בית דין. אבל במקום שנהגו לכתוב והבעל עומד ויכול לכתוב אין כח בתנאי בית דין להציל מטענת פרעון ולגבות מלקוחות אבל יכריחוהו לכתוב וגובה בה.
חזר אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי שהרי אלמנה מן האירוסין שאין בידה שטר ולא שום תנאי כתובה ואף על פי כן היא גובה בתנאי בית דין ואינו יכול לטעון פרעתי וגובה ממשועבדים ואף על פי שהבעל עומד והיה יכול לכתוב שהרי יש מי שכותב ויש מי שאינו כותב ואף על פי שלא כתב ולא התנה הרי היא גובה בתנאי בית דין. והקשו על אביי מנין לך שתגבה בלא שטר כתובה ובלא תנאי הבעל ודילמא עד דכתב לה ואם התנה עמה ולא כתב לה יכול לומר פרעתי כמלוה על פה. חזר אביי ואמר מגוף המשנה נשמע מה שאמר רבי יוחנן שיש כח בתנאי בית דין בגוף שטרו של בעל לכל דבר ואפילו הוא במקום שאין כותבין.
ומה שאמרתי כי מקום שאין כותבין הרי הוא כמי שאין שם הבעל שיכתוב לה כתובה אינו כלום שהרי הבעל עומד שם ויכול לכתוב שאם תקנו שלא יצטרך לכתוב לא אמרו שאינו רשאי לכתוב ואם הועילה תקנתם במקום שאין שם הבעל אבל במקום שהבעל עומד ואמר פרעתי איך תועיל ולא עוד אלא שגובה מן הלקוחות בגט לבדו ולטעון ולומר פרעתי וכל שכן לקוחות שמע מינה שיש כח ביד בית דין להתנות לגבות בלא גוף השטר וכל שכן בשטר מעשה בית דין בין מן הלקוחות בין מן היורשין ואפילו טעין ואמר פרעתי ואף על פי שהבעל עומד אינו צריך להכריחו לכתוב אבל הן כותבין לו וגובה בו כאלו בידו גוף שטרו של לוה. עד כאן השגתי בפירוש שמועה זו מדוחק.
אבל אני שואל על מעשה בית דין שהוחזק כפרן באותה תביעה ובסוף נתחייב בה או מכח שטר או מכח עדים וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מלקוחות אם ישביעו אותו הלקוחות אם נחוש בכאן לצררי או לשובר או לא והלא כפר בעיקר התביעה והוחזק כפרן עליה בבית דין איך נחוש שהיה לו זכות אחרת ללוה ויחזיק עצמו כפרן בבית דין.
עוד אשאל היכא דשמתוהו ומית בשמתיה או עומד בשמתיה ובית דין כתבו לו שטר טירפא על לקוחות אם ישבע להן או לא ליתומים לא קא מיבעי לי דהא אמרינן בשחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה גובה אפילו מיתומים קטנים קתני שמתוהו דומיא דחייב מודה מה התם אינו נשבע אף האי נמי אינו נשבע. אבל בלקוחות איבעיא לי דהודאתו לא מהניא ליה לגבי לקוחות למפטריה משבועה שמתוהו ומית בשמתיה מי מהניא ליה סרבנותיה דהאיך למפטריה משבועה או לא.
עוד אשאל הא דאמר רב פפא אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי ואיך ישביע אותו בטענת פרעון. ומסתברא שאינו יכול להשביעו. אבל אם יבא אחר כך ויחרים כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין יחרים ואין ממחין בידו. וכן הדעת בכולן שאינו נשבע. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכר.
כתוב בספר המאור והא דאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פירוש טענה זו שטוען וכו'. עד והאידנא לא צריכא לן וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה הפירוש אי אפשר וכי בית דין כותבין שובר הנפק בפני עצמו במקום שיש שטר קיים ואם יכתבו אותו מה יועיל אם לא יפרש בו כל נוסח השטר הטופס והתורה ובאמת וברור אין בית דין רשאין לעשות כן מפני שהם שני שטרות על הלואה אחת אלא אם כן יקרעו את השטר וכיון שהשטר קרוע איך יוכל לעכב את הממון עד שיחזיר לו את השטר ואיננו ובחזרת הקיום סגי ליה או בקריעתו ולמאן דאמר אין כותבין שובר כנגד שטר חוב גם זה כנגד מעשה בית דין זה אין כותבין שובר ומה הפרש בינו לבין שטר חוב הלא צריך לשמרו מן העכברים. עד כאן.
כתוב עוד בספר המאור. אי נמי יש לומר קמשמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה בית דין ואף על גב דליכא למימר בה עבד לוה לאיש מלוה. וכתב הראב"ד אמר אברהם גם זה אי אפשר דרבי יוחנן מעשה בית דין קאמר. ועוד כי לענין הגמרא אין הכתובה מעשה בית דין כי אם הגט. עד כאן.
עוד כתוב שם ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה דאביי אמר עדיו בתחומיו זכין לו ולכתבה ליתן ולא נתנה לא חיישינן. וכתב הראב"ד אמר אברהם כל זה אי אפשר כי לא יועיל חתימת העדים כי אם לכתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי דסוף סוף מטי שטרא לידיה אבל לכתבה ליתן ולא נתנה כלל לא יועיל. עד כאן.
עוד כתוב שם ומאי דקאמר ומאי חיישינן היינו דקאמר לשתי כתובות לא חייש ועל תרי טעמי סמיך. וכתב הראב"ד עליו לא ידענא מאי קאמר והוה ליה למימר היינו דקאמר ועוד. עד כאן.
הוציאה גט: כתוב בתוספות נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך. אין להקשות מאי מיגו איכא אי אמר לא גרשתיך היה צריך לפרוע יורשים אם ימות. ויש לומר אם נאמר דגם ליורשיו טענינן פרעתי במיגו ולא תגבה שום אלמנה כתובה אלא אם כן יש לה עדים דסמוך למיתה יתבה תותי בעלה ניחא וכן משמע בפרק הכותב הכי. ונראה דהכי פירושו נאמן שלא יצטרך לפרוע הוא כל ימי חייו במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך. גליון.
והאי דנקט אבד גיטי לאו דוקא דהוא הדין אם אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגרשה אלא אורחא דמילתא קתני דבטוענת מגורשת אני קאמר נמי אבד גיטי דלא לימא לה בעל היכן גיטך. אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימא לה בעל אין גיטך בידך לפי שכשבאת לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך בית דין לקרעו דאף על גב דסבירא ליה לרבי יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה היינו דלא מפסדא כתובתה אם לא תביא אותה מיהו היכא שאנו רואין אותה בידה הזקיקוה בית דין לקרעה וליכא מאן דפליג.
הוא אומר אבד שוברי: פירוש דלאו הכי לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא היה פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת על ידי הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעדי גירושין. תוספות שאנ"ץ.
עוד כתוב בתוספות שמא אם היה הבעל בפנינו היה מודה לדבריה. אין להקשות אמאי לא חיישינן דילמא הוה טעין פרעתי כדחיישינן גבי שטר חוב לעיל. ויש לומר כיון דבלאו הכי איכא קצת חזקה דאין אשה מעיזה פניה נהי דאינה טובה כל כך כיון דתובעת כתובתה וגם שאינו כאן מכל מקום לזה תועיל החזקה שאין לנו לחוש שמשקרת כל זמן שאינו מכחישה ואינו בפנינו.
עוד כתוב בתוספות לאחר הסכנה נמי ייפו כחה שלא יועיל לו מיגו דאם איתא דפרעיה איבעי ליה לאזדהורי בשובר שלו. גליון.
עוד כתוב בתוספות ובפרק המקנא דתנן אמרה נטמאתי וכו'. שגם רבא דאית ליה וכו'. מיהו קשה כיון דסבירא ליה לאביי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אמאי איצטריך ליה למתני מקרעת שפיר תני שוברת דלא סגי דלא לכתוב שובר שלא תגבה פעם אחרת שאינה צריכה כתובה לגבות דבלא כתובה אינו יכול לומר פרעתי. ובלאו הכי קשיא מאי קאמר שמע מינה כותבין שובר לעולם אימא לך אין כותבין שובר בעלמא והא דתנן שוברת משום דלא אפשר בענין אחר שאי אפשר לדוחקה ולהוציא מתחת ידה שטר כתובה שהרי אין לה כתובה לזו שאמרה טמאה אני.
ונראה דהכי פירושא שמע מינה כותבין שובר דאי אין כותבין שובר בעלמא הוה לן למגזר שובר דהכא אטו שובר דעלמא ולא הוה ליה למימר שוברת דמשמע לשון שובר אלא היה לו לכתוב בלשון מחילה שמחלה לו כתובתה או שזינתה והפסידה כתובתה. ומשני אביי תני מקרעת כלומר שוברת דקאמר לא שכתבו בלשון שובר אלא שמשברין כתובתה ומקרעין אותה ומכל מקום צריך הוא לשטר מחילה שלא תגבה פעם אחרת הואיל ואינו יכול לטעון אחר מעשה בית דין לאביי. ורבא משני במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דלא שייך למגזר התם אטו שובר דעלמא דידעי אינשי דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר.
מיהו הדרא קושיא לדוכתה מה דחק אביי הא לדידיה לא קשה מידי דכתובה שהיא מעשה בית דין לא אפשר הוא וליכא למגזר אטו שובר דעלמא. וצריך לומר משום דאיכא תוספת שאינו מעשה בית דין. ואם תאמר והא אביי לא גזר אטו שובר דעלמא בריש אף על פי גבי הא דתנן רבי יהודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי מנה. ופריך וסבר רבי יהודה כותבין שובר והתנן וכו'. ומשני אמר רבי ירמיה בששוברתה מתוכה אביי אמר וכו'. ומסיק רבי ירמיה לא אמר כאביי גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא מכלל דאביי לא גזר.
ויש לומר דאביי ודאי גזר אלא סבר אביי דלא שייך למגזר התם כדמפרש התם טעמא דידעי אינשי וכו' ותחילת הקושיא כך היא וסבר רבי יהודה כותבין שובר דמדקתני שכותבת לו התקבלתי ולא גזר אטו שובר דעלמא אלמא סבירא ליה דבעלמא כותבין שובר. ומשני אביי דלא שייך למגזר הכא דלא דמי לשובר דעלמא דמילתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטרי תנטרי. והא דבסוטה גזרינן אף על גב דמילתא בעלמא היא התם שלא בשעת נישואיה ולא ידעי אינשי אבל הכא דבשעת נשואין ידעי אינשי דמילתא בעלמא היא דאמרה ליה. תוספות שאנ"ץ.
עוד כתבו בתוספות ורב מיירי התם בין במקום וכו'. התוספות הקשו פרק הכותב כיון דרב אית ליה בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר וכן מוכיח כאן מדקרעין לגט ואי כותבין שובר למה קורעין הגט יכתבו שובר ואם כן כיון דאית ליה אין כותבין שובר אם כן איך גובה אפילו אית לה כתובה על ידי הגט מנה מאתים הא איכא למיחש לפסידא אם ימות ויאבד שוברו אז תטמין הגט ותאמר לא נתגרשתי ותגבה על ידי הכתובה מנה מאתים אבל כי לית ליה לזה כתובה כיון דאית ליה בטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דמאן דאית ליה אין כותבין שובר כל מקום דאיכא למיחש לשום פסידא אין מניחין לו השטר. ולשם נשארו התוספות בקושיא. ואם נאמר דמיתומים לא גביא לרב לעולם אלא אם כן אית ליה סהדי דיתבא תותי בעלה סמוך למיתה משום דדילמא גירשה ניחא. ועיין שם. גליון.
אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא: בקרקעית הים יש אבנים רחבות וחדודות ודקות כעין חרסים והיינו חספא. והיינו דכתיב בלויתן תחתיו חדודי חרס ירפד חרוץ עלי טיט כלומר עורו קשה ושוכב על אבנים מחודדות בקרקעית הים ואינו ניזוק. ירפד לשון רפידתו מרוץ מורג חרוץ וכפל מלה הוא. תוספות שאנ"ץ.
מי משכחת מרגניתא: כלומר לפי שיש לומר דטעמא כדאביי דגט היינו כתובה והוה ליה לאקרועי גיטה וכתיב אגביה גיטא דנא לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו' ולא עביד הכי איהו דאפסיד אנפשיה. הרשב"א.
כתב הרמב"ן וזה לשונו: אי לאו דדלאי לך חספא וכו'. פירוש רבי יוחנן קא מוקי לה למתניתין בגט עצמו אלא אפילו היו שם עידי הגט נמי גביא דכיון דסבירא ליה הטוון אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא מצית למימר לה היכן גיטך כי היכי דלא מצית למימר לה היכן כתובתך. וסיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי בשאין שם אפילו עידי הגט דמיגו דיכול למימר לא גרשתיך יכול למימר גרשתיך ונתתי לך כתובתך. ובין ברישא בין בסיפא עידי הגט כגט אלא אורחא דמילתא בגט עצמו ואף על פי שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' ככתוב בתוספות.
ויש לומר שאף על פי שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי בשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים שכל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עידי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו בית דין גיטא דנן דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראייתה שתגבה בה אינה אלא מחמת הגט שמשגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה ראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראיית מעשה בית דין. ואף על פי שאלמנה גובה בעידי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה בית דין הן עידי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת. הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתניתין וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר. והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשינן בגרושה אי דלא נקיטה כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה התם בעידי מיתה. דוק ותשכח. עד כאן.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: אמר אביי מאי מרגניתא דילמא מתניתין וכו'. פירש רש"י ובתוספות דאביי מודה במקום שאין כותבין כתובה גדול כח תנאי בית דין למחשביה כמאן דאיכא שטרא והא דקתני הוציאה גט לאו דוקא אלא הוא הדין לעידי גירושין וכו'.
ואם תאמר אם בעידי גירושין היא גובה אפשר דגביא בחד בי דינא והדר גביא בבי דינא אחריתי בעידי גירושין. יש לומר דרבי יוחנן סבר כותבין שובר הילכך איבעי ליה למכתב שובר. זו שיטת התוספות. אבל מורנו מפרש בשם רבותיו שלא אמרו רבי יוחנן ואביי אלא בשהוציאה גט דוקא אבל בעידי גירושין לא גביא ואביי היינו מאי דקאמר הכא דדילמא מתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ולאו משום דאלים כח מעשה בית דין אלא משום דתקון רבנן שיהא הגט במקום כתובה כדי שלא תגבה ותחזור ותגבה וגט עומד במקום שטרא דאמרינן ליה אם איתיה דפרעתה הוה לך למקרע גיטא. והכין מוכח שילהי סוגיין להדיא. עד כאן.
דגט היינו כתובה: ואם תאמר אמאי הוצרך לומר דגט היינו וכו' לימא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ודאי אין נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבין א"ל דנאמן לומר פרעתי אי לא נקיטא כתובה. ולפי המסקנא דמסיק אפילו דגט לאו היינו כתובה אמאי הדר ביה. ויש לומר דמשמע ליה לאביי דמתניתין בדכתב לה איירי כדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכיון דבדכתב לה איירי היה לו להיות נאמן לומר פרעתי אי לאו דגט היינו כתובה. ואף על גב דהיה יכול להעמיד כגון שאינו יכול למצוא עדים שכתב לה ולכך לא יהא נאמן אפילו אי גט לאו היינו כתובה דהכי נמי מוקי לה שמואל בהכותב. לאביי נראה לו דוחק להעמיד כן כי מסתמא רוב פעמים יש לו עדים שכתב לה. והשתא אתי שפיר דלמסקנא הדר ביה כיון דגט לאו היינו כתובה איכא למימר כמו שפירשתי בפנים לבסוף. גליון תוספות.
עוד כתוב שם אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא דבמקום שכותבין אין סברא לומר דגט היינו כתובה. והכי פירושא דמתניתין לאביי הוציאה גט פירוש גט ממש ולא עידי הגט גובה כתובתה דגט היינו כתובה. אין עמה גט אבל יש לה עידי גירושין היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי כי כבר הוציאה הגט בלא כתובה ופרעתי משום דגט היינו כתובה ונקרע הגט ולכך אינו בידה והיה לי שובר בידי שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה. (חסר כמו שורה אחת או שתים) עד כאן גליון תוספות.
וכתוב בגליון עליון וזה לשונו: דוק בגליון כי הוא סתום. עוד כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות דבמקום שכותבין אין סברא לומר דגט וכו'. פירוש בשלמא במקום שאין כותבין אז אחרי דכל הנשים גובות בגט לבדן אז אף על גב דכתב לה גובה בגט כדפירש בתר הכי. אבל במקום שכותבין לא תגבה בגט כיון דיש לה נמי כתובה כמו שנפרש בסוף ההלכה. עד כאן.
עוד כתוב בגליון תוספות והיה שובר בידי שלא תחזור ותגבה וכו'. פירוש לכך לקחתי שובר פן ימות בקרוב כדפירשתי ולכך קאמר אבד שוברי. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: דילמא במקום שאין כותבין כתובה דגט היינו כתובה. ותימה אמאי איצטריך ליה למימר טעמא משום דגט היינו כתובה לימא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דהואיל ואין לה כתובה לא מצי בעל לומר פרעתי אבל במקום שכותבין יכול לומר פרעתי. ויש לומר דמשמע ליה לאביי דאיירי מתניתין בדכתב לה דומיא דסיפא דקתני הוציאה כתובה ואין עמה גט והואיל ואיירי בדכתב לה כשאבד כתובתה יכול לומר פרעתי אי לאו דגט היינו כתובה. ואף על גב דמצי לאוקומי בדכתב לה ואינו יכול למצוא עדים שכתב לה דאז לא מהימן לומר פרעתי. לא משמע ליה הכין דגובה כתובתה משמע מילתא דפסיקא והואיל וכתב לה רוב פעמים מוצא עדים דכתב.
ולי נראה דאינו קשה דאף במקום שאין כותבין מצי למימר פרעתי אי לאו כח דמעשה בית דין ואביי בעי לאקשויי דלא אמרינן כלל מעשה בית דין. ואין לומר דבלא מעשה בית דין גובה דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם בכל פעם יאמר פרעתי. לא היא דיכולה להתנות בו בשעת גירושין לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. ולא דמי לאלמנה מן האירוסין שאינה אצלו ואינה יודעת במיתתו ויכולין היורשין לומר פרענוה.
אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה וכו': ולא ניחא ליה לאביי למימר דשויוה לגט כשטר אף במקום שכותבין כמו שאומר במקום שאין כותבין דהוי שטרא אפילו כתב לה דלמה היו חכמים מתקנין כך הואיל וכל שעה היא יכולה לגבות על ידי כתובה. אבל במקום שאין כותבין דתקינו הגט שטר כדי שלא יטעון פרעתי לא רצו לחלק בדבר ואפילו כתב לה תגבה בו. עד כאן לשונו.
אמר אביי לאו מילתא היא וכו': עד אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. זו קשה לפירוש התוספות דמאי קשיא ליה לאביי השתא מיהא דהא על כרחך קושיין מאלמנה מן האירוסין לפי שאין כותבין דאלו במקום שכותבין מאי קושיא נימא דתפיק כתובתה. ואי לא מפקא לא תגבה אלא על כרחך לפי שאין כותבין ולא קשיא ליה מאלמנה מן הנישואין משום דברוב המקומות כותבין כתובה ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין שלא היו רגילין לכתוב וכיון שכן מאי קשה ליה לאביי דהדר ביה ממימריה דהא איהו נמי שפיר מודה דבמקום שאין כותבין כתובה הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום.
ובתוספות פירשו בשם רבינו יהודה דקושיין במקום שכותבין כתובה מן הנישואין ואפילו הכי אין כותבין מן האירוסין וע"כ בכתובה דמן האירוסין אינו יכול לומר פרעתי וכיון שכן דבכתובה מן הנישואין כיון דבמקום שכותבין יכול לטעון פרעתי נמצא כח כתובה מן האירוסין גדול במקום ההוא יותר מן הכתובה דמן הנישואין ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דאף על גב דאיכא טעמא משום דהני כותבין והני אין כותבין מכל מקום לא מיחזי תקנתא הגונה והוה להו לרבנן לתקוני דכל שכותבין כתובה מן הנישואין דלכתבו כתובה מן האירוסין אלא ודאי דשפיר קאמר רבי יוחנן דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. זו שיטת התוספות.
אבל לפי שיטתנו אין אנו צריכין לכך אלא הסוגיא פשוטה לפנינו כי מה שהודה אביי לעיל דבמקום שאין כותבין הטוען פרעתי אינו נאמן כדתנן הוציאה גט וכו' לאו משום כח מעשה בית דין דליהוי כמאן דכתב שטרא אלא תקנתא אחריתי היא כשהוציאה גט דוקא ולתועלת הבעל גם כן תקנו שלא יצטרך לשובר ותקנו גט במקום כתובה ממש וכי היכי דבכתובה אמרינן שטרא בידה מאי בעי אמרינן נמי גיטא בידה מאי בעי אם איתא דפרעתה והיינו דקשיא ליה השתא מכתובה מן האירוסין דליכא הכא אלא עדים בעלמא וליתיה להאי טעמא ואפילו הכי אינו נאמן לומר פרעתי וכיון דכן על כרחך היינו משום כח מעשה בית דין דחשיב כמאן דאיכא שטרא וכיון דכן מה לי מקום שאין כותבין מה לי מקום שכותבין. וזה נכון. מרבי בשם ה"ר פנחס. הריטב"א.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: והדר ביה אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי דאי סלקא דעתך וכו'. אלמנה מן האירוסין דגביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. איכא דקשיא ליה אלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין נמי במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. וליכא למימר דהוא הדין וחדא מינייהו נקט דהא כי אמרינן דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה הדרינן מהך מימרא ואמרינן דאביי מגופיה דמתניתין הדר ביה ולא קאמרינן דבאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין אינה גובה בעידי מיתה אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו דודאי לא פרעה ואי פרעה סמוך למיתה איהו דאפסיד אנפשיה והוה ליה למכתב שובר וליזהר בו הואיל ונהוג בכך ולאו משום טוען אחר מעשה בית דין הוא ובהכי רהטא שמעתא דפרק הכותב. אבל אלמנה מן האירוסין הרי אינה יושבת תחתיו ומשמשתה ואם פרעה מאי הוה ליה למעבד וליכא למימר דאפסיד אנפשיה במידי דרבנן לא תקון שיכתבו אלא מן הנישואין וכיון שכן לטעון פרעתי ומה הועילו חכמים. וכן כתב רש"י אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין אלא מן הנישואין וכו'. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: אלמנה מן האירוסין במאי גביא וכו'. תימא אמאי לא הקשה מן האלמנה מן הנישואין במאי וכו' וכי תימא דמכולהו פריך אלא דניחא ליה למינקט אלמנה מן האירוסין דמילתא דפסיקא היא לפי שבכל מקום אין כותבין לה. ליתא דאם כן לבסוף דהוצרך לומר מגופה דמתניתין הדר ביה אמאי לא קאמר מאלמנה מן הנישואין הדר ביה. ונראה לפרש דמאלמנה מן הנישואין לא מצי פריך דאיכא למימר דתקנת חכמים היא דלא מצי למימר פרעתי במקום שאין כותבין אף על גב דבעלמא יכול לטעון אחר מעשה בית דין אבל מאלמנה מן האירוסין פריך שפיר דאם תמצא לומר דלא אלים מעשה בית דין ויכול לטעון פרעתי במקום שכותבין מן הנישואין אם כן מן האירוסין במאי גביא דאין סברא לומר שתהא תקנת חכמים בארוסה בלא שטר דהואיל ונשואה לא גביא בלא שטר כתובה אין סברא לתקן בארוסה שתגבה בלא כתובה שלא תהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והיה להם לתקן שיכתבו לארוסה כתובה ולא תגבה בלא כתובה אלא ודאי אלים מעשה בית דין ואפילו נשואה גביא בלא כתובה. והכא נמי מצי למימר דמנשואה לא מצי פריך משום שהיא אצלו בשעת מיתה ויכולה להתרות ביורשין שלא יפרועה אלא בפני פלוני ופלוני ואם לא עשתה כך איהי דאפסדה אנפשה.
ויש מפרשים הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא שלא יוכל לטעון פרעתי במקום שכותבין בשאין לה כתובה דודאי מדלית לה כתובה מוכחא מילתא שקרעוה מחמת הפריעה ויכול לומר פרעתי והא דאמרינן לא אמר כלום היינו היכא דאיכא עדים שנשרפה דליכא ריעותא התם אלים מעשה בית דין אי נמי במקום שאין כותבין כדפרישית לעיל. וצריך עיון לפירוש זה שתתישב המשנה דהוציאה וכולה שמעתין. עד כאן.
כתוב בתוספות אבל אי אף משום מנה ומאתים תקנו וכו'. פירוש אף במקום שכותבין זה עושין לטובת הבעל כדי שתצטרך לשמור כתובתה ולא יצטרך הוא לשמור שוברו אם כן באותו מקום על כרחך מן האירוסין נאמן לומר פרעתי דאי לא מהימן אז יתקנו שיכתבו לה כתובה מן האירוסין כמו מן הנישואין לטובתו שלא יצטרך לשמור שוברו וכיון דנאמן לומר פרעתי אם כן אלמנה מן האירוסין במאי גביא אנו נטעון ליתמי פרוע. גליון.
ולענין הלכתא כתב רבינו הגדול דהלכה כרבי יוחנן וכל הגאונים כך פסקו ואין ספק בדבר. אבל תמהני שרבינו הגדול כתב במסכת כתובות הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין והלכתא כוותיה. ואמאי כיון דקיימא לן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כרבי יוחנן ואפילו במקום שכותבין נמי אינו יכול לומר פרעתי ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובה כדדייקי התם בגמרא אנן הא קיימא לן כותבין שובר. וראיתי בתשובותיו אלמנה שלא הוציאה שטר כתובתה אינה גובה כלום. ואמאי הא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום.
ונראה לי שהוא מפרש דאביי מעיקרא טעה וקאמר ודאי מדמסייע ליה ממתניתין שמע מינה סבירי להו דלרבי יוחנן אפילו במקום שכותבין אינו נאמן לטעון פרעתי משום מעשה בית דין ואף על פי שאין מעשה בית דין שעשה לה בידה. וסייעתא דרבי חייא בר אבא לא משנתנו היא זו משום דמשמע ליה דמתניתין במקום שכותבין היא. דסבירא ליה לאביי דבמקום שאין כותבין לאו משום מעשה בית דין הוא ומינה לא תפשוט דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דמה כח בית דין יפה משום דהתם היינו טעמא משום דגט היינו כתובה. ולפיכך קשיא לאביי מאי מרגניתא דילמא מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין או בכל מעשה בית דין אמר כגון אלו שכתבתי למעלה הטוען אחריהם אמר ואמר. והדר השתא ואמר טעיתי שאף במקום שאין כותבין טעמא משום מעשת בית דין הוא ולא משום דגט היינו כתובה דאטו גט מנה מאתים כתיב ביה הלכך משום כח בית דין הוא וכי אמר רבי יוחנן נמי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום יש בכלל זה כתובה במקום שאין כותבין ולפיכך שבחיה לרבי חייא דמתניתין סייעתיה בהדיא.
אבל במקום שכותבין לא אמרה רבי יוחנן דכיון דעל כתיבתן סמכו ועכשיו אינו בידה כבר איתרע לה מעשה בית דין שהרי רגלים שפרעה הילכך במקום שכותבין לעולם אין לה עד שתוציא לה כתובה וכשהוא פורעה קורעה ובמקום שאין כותבין גביא בגט בלחוד וכשהוא פורע קורע הגט וכותבין עליו גיטא דנן דקרענוהי לאו משום דגיטא פסולא וכו' ובעידי גירושין אינה גובה דאמרינן לה היכן גיטך.
ואם תאמר נכתוב שובר. כיון דגט במקום כתובה קאי אין כותבין שכל זמן שהשטר קיים לפנינו אין מרעין כוחו של זה לכתוב שובר כמו שכתב רבינו הגדול. ואיכא דקשיא ליה במקום שאין כותבין למה לי משום מעשה בית דין תיפוק ליה דאם אמר לה פרעתיך אמרה ליה אחוי שוברך דהא אמר רבי יוחנן כותבין שובר. וזהו אינה קושיא שכיון שאין לה שטר אין צריך שובר למה זה דומה למלוה בעדים שאם טען לוה ואמר פרעתי נאמן. וגט לאו היינו כתובה לענין פרעון כמו שפירש אביי וכמו שכתבנו עליו דברי רבינו הגדול כהוגן. אלא דלישנא דגמרא קשיא פורתא דקאמר דאי סלקא דעתך במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו' ולא היה לו לומר אלא דאי סלקא דעתך משום דגט היינו כתובה דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמינן.
ומיהו איכא לדחוקי כדשנינן דהא לא מסיימינן בה השתא אבל במקום שכותבין אי נקיטא גביא וכו' כדאמרן לעיל. ולפי דרך זו אין ספק (שבת וספק) שנאמן לומר פרעתי דהא תוספת כותבין בכל מקום ואם כן שופטני דלא כתבי סמכי אהימנותייהו מה שאין לומר כן בעיקר כתובה משום דלא סמכה דעתה כדכתיבנא.
ויש מי שאומר דכי אומרים כותבין שובר הני מילי ממלוה ללוה משום דעבד לוה וכו' אבל גבי כתובת אשה אין כותבין דאמרינן אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי כדאיתא בפרק גט פשוט ולפיכך אוקמוה למתניתין במקום שאין כותבין. ולאו מילתא היא משום דבהך סוגיא משמע דסבירא ליה לרבי יוחנן כותבין דהא רבי יוחנן מוקים לה למאי דסלקא דעתין מעיקרא אפילו במקום שכותבין כתובה ועל כרחך כותבין שובר דאי לא לטעון ולימא לא אפרעיה עד שתחזיר לי כתובה. ועוד מדאמרינן התם שמע מינה כותבין שובר ואי סלקא דעתך בכתובה לכולי עלמא אין כותבין ליקשי בהדיא ולימא אמאי אפילו למאן דאמר כותבין שובר הני מילי ממלוה ללוה אבל בכתובה לא. ועוד דסוגיין בעלמא מצא שובר בזמן שהאשה מודה וכו' משמע דמדינא כתבי מדשכיחי שוברים. ודברי הבאי הם דכיון דתקון רבנן שובר בכל הלואות שבעולם תקנו וכל מי ששעבד עצמו לאחד לוה ועבד מקרי שהרי כתב רבינו מפורש בתשובה באלמנה שלא הוציאה שטר כתובה דחוששין שמא מחלה לבעלה או אתפסה צררי ואין לה לא כתובה ולא מזונות.
וגם כן מצינו לרב רבי משה הספרדי תלמידו ז"ל שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב הרי זה נשבע היסת שפרעה ונפטר וזו היא הסברא שקבל מהריא"ף ז"ל וכפי מה שפירשנו. ויש ראיה לדבר ממה שאמרו לעיל בהאי פירוקא נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט בגט גובה אם אין לה גט הרי לא תגבה כלום אלא שמע מינה דבמקום שכותבים אף בגט אינה גובה. וכך מצאתי בכתובות בהלכות הנגיד שאמר רבינו שרירא גאון ז"ל דאינה גובה כלום עד דמפקה שטר כתובה והכי הוה עביד גאון אביו ואביו אבי זכר כולם לחיי עולם.
ושוב מצאתי בתוספות שדוחים דברייתא דלא יחזיר בשטר כתובה שיש בה תוספת דנאמן לטעון אחר התוספת. ואינו במשמע כלל. ועוד היאך ניחוש לשתי כתובות בתוספת מי חיישינן הכי במוצא שטר חוב למאן דלא חייש לפרעון לא אמרו אלא בעיקר משום דאסור היה לשהותה משעה דמרכסא. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מביאין ראיה ממה שאמרו לעיל בהאי פירקא נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לוה ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט בגט גובה אם אין לה גט הרי לא תגבה כלום אלא שמע מינה דבמקום שכותבים אף בגט אינה גובה ובתוספות דוחין דברייתא דלא יחזיר בשטר כתובה שיש בה תוספת דנאמן לטעון אחר התוספת ואף על פי שאינו נאמן לטעון אחר העיקר.
ואינו מחוור דאם כן הוה להו לפרושי בהדיא. ועוד דהא אוקים טעמא דרבנן דאמרי התם דלעולם לא יחזיר משום דחיישינן לשתי כתובות ואי משום תוספת מי חיישינן דחזר וכתב לה תוספת פעם שנית דאי להכי חיישינן אף במוצא שטר חוב דעלמא לשמואל דאמר בשטר הקנאה יחזיר ולא חיישינן לפרעון ניחוש דילמא נאבד וכתב ליה שטרא אחרינא אלא דטעמא דחיישינן בכתובה משום דאסור להשהותה שעה אחת בלא כתובה ולפום כן חיישינן דילמא כתב לה עיקר כתובה להתירה לו. ואפשר דכיון דהוזקק לכתוב העיקר אף הוא כותב לה תוספת כעין כתובתה הראשונה.
ומיהו עיקר ראיה מהא ברייתא ליתא בעיני דשאני התם דכיון דנפל איתרע ליה מעשה בית דין דנפילה מוכחת על כתובתה שנפרעה ותדע לך דהא הטוען אחר חוב דעלמא תוך זמנו לא אמר ולא כלום וגובה אפילו מיתמי ואפילו הכי כי נפל איתרע ליה ולא יחזיר ותדע דאם איתא למאי דסבירא ליה לאביי מעיקרא דרבי יוחנן אף במקום שכותבים כתובה קאמר לותביה מברייתא אלא דמהתם ליכא ראיה כלל כדאמרן אלא שהדברים מוכרעין כן. עד כאן.
אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן: פירוש ודאי דשפיר מודו כולהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה כיון דתפיס לה לעיל להדיא אלא להאי מקשה פריך מנא ליה דאיתניא בשום דוכתא עד דנימא דיהבי לה כח מעשה בית דין ושהועילו חכמים בתקנתן דילמא לא איתניא בשום דוכתא מפני שלא העמידו בה חכמים דבריהם עד שנאמר בה מה הועילו חכמים בתקנתן ושקלינן וטרינן אילימא מדתנן נתארמלה וכו' ואלא מהא דרבי חייא וכו' ואידחו להו. הריטב"א ז"ל.
כתוב בתוספות כדמוכח בפרק האומר דקתני היא אומרת קדשתני וכו'. ואין לומר באתרא דכתבי והדר מקדשי שאין הכתובה ראיה על הקידושין דאם כן הוה ליה לפרושי בהדיא דבהכי מיירי. ועוד דכל כמה דלא קידשה אין הכתובה בידה. ועוד תנן פרק נערה בכתובות המארס את בתו וגרשה וכו' השיאה וגרשה וכו' רבי יהודה אומר הראשונה וכו'. ומפרש בגמרא הואיל וברשותו נכתבים אבל מארס את בתו קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דבשעת נישואין רגילין לכתוב כתובה וכבר בגרה ויצאה מרשותו והדר בעי מיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת וכו' ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין. ופירש הקונטרס דמשום הכי מיבעיא ליה מאימת גביא כלומר לענין זכייה דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפילו לרבי יהודה כדקתני ומודה רבי יהודה במארס את בתו קטנה ובגרה וכו' אלמא בתר כתיבא אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי. עד כאן לשונו.
אלמא משמע ליה שיש לארוסה כתובה אף על פי שלא כתב לה דבלא כתב לה איירי ואפילו לרב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין לא פלוג משום שלא יהא לארוסה כתובה אלא דוקא לענין משעבדי קאמר כך פירש הקונטרס שם טעמא דרב אסי משום דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצית בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת. מיהו רבינו חננאל פירש שם: הכותב לאשתו מנה מאתים מן האירוסין ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפת לך אמנה ומאתים דאית ליך עלי משעת אירוסין.
כתובה מאימת גביא רב הונא אמר וכו': במסקנא דהתם פירש ומסקינן בשמעתין והלכתא אחד זה ואחד זה בין מנה בין תוספת מן הנישואין ואף על גב דכתב לה מנה מאתים מן האירוסין. ולפירושו אין להוכיח משם שיהא לארוסה כתובה בדלא כתב לה. אבל קשה לפירושו דהתם קאמר רב נחמן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל השני וכו' ואמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף וכו'. וזהו תימה דהתם פסקינן והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין ואף על גב דאוסיף לה אם כן הויא פליגא דרב נחמן דמודה דהיכא דאוסיף דלתוספת כתביה ולא בטל שני את הראשון הכא נמי הא אוסיף לה.
וקיימא לן כרב נחמן בדיני וסוגיא דהתם כוליה כוותיה דאפליגו במילתיה רפרם ורב אחא ודייקינן נמי בסוף פרק הכותב כוותיה. ולפירוש הקונטרס דמוקי לה בדלא כתב לה ניחא דכתובה אף על גב דאיכא תוספת גובה מן הנישואין משום דליכא שטר כתובה מן האירוסין ודאי בטל שני את הראשון על ידי שטר אבל שני שטרות דאוסיף בשני הואיל והראשון עדיין בידו לא לבטל את הראשון כתבו. ויש לומר לפירושו דהא דלא פשיט הכא בשמעתין דיש לארוסה כתובה אפילו בלא כתב לה מההיא דרב בקידושין או דרב הונא ורב אסי בכתובות משום דבעי למפשט או ממשנה או מברייתא. ואף על גב דבההיא דכתובות אמר רב יהודה משום רבי אלעזר בן שמוע מנה מאתים מן האירוסין וכו' ובדלא כתב לה איירי דעל פלוגתא דרב הונא ורב אסי מייתי לה דקאמר מאי הוי עלה תא שמע דאמר רב יהודה ורבי אלעזר בן שמוע תנא הוא ומכל מקום לא בעי לאיתויי הכא כיון דלאו ברייתא היא אלא מימרא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו. וממתניתין דהתם דמארש את בתו ליכא למפשט דאיכא לאוקמי בדכתב לה וכו' ככתוב בתוספות. עיין שם בפרק נערה (דף מד.). עד כאן לשון תוספות שאנ"ץ.
אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה וכו': אין להקשות דנוקי לההוא במקום שאין כותבין אז ארוסה אית לה כתובה דהתם אפילו בנשואה אינו נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבים נימא אין הכי נמי דאלמנה מן האירוסין לית לה כתובה ויש לומר דהא פשיטא דלא פלוג דמאי שנא דתקנו כתובה הכא ולא הכא דאלמנה מנישואין אית לה בכל מקום ולא דמי לגרושה שתוספות פירש דפשיטא דאית לה כתובה. דיש לומר היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה אי במקום שאין כותבים תקינו לה כתובה אם כן גם במקום שכותבים יתקנו לה כתובה ויכתבו לה כמו לנשואה אלא ודאי אי אית לה במקום שכותבין גם במקום שאין כותבין לית לה. גליון.
דילמא היכא דכתב לה וכי תימא מאי למימרא לאפוקי וכו': תמיה לי פשיטא דמתניתין לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף וכו' נתאלמנה או נתגרשה וכו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקינן לה בריש ההוא פירקא בגמרא. ואפשר משום דהוה ליה למיתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה וכו' אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחינן לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא. הרמב"ן.
שלא כתב לה וכו': פירש רש"י התוספת. פירוש דאפילו למאן דאמר ארוסה לית לה כלל מכל מקום כיון שכתב לה מנה או מאתים דהיינו כשאר כל הנשים ודאי להכי כתב לה מהשתא כי היכי דתגבה מהשתא דאי לאו הכי למאי כתב לה מהשתא הא בשעת נישואין יכתבם לה בעל כרחו. אבל תוספת אמרינן דכתב לה כדי שלא יחזור בו בשעת נישואין ואף על גב דאיכא למימר אגב תוספת כתב לה מנה מאתים והכל על מנת לכונסה מכל מקום כיון דאיכא דעבדי דכתבי מנה מאתים לבד ומן האירוסין לזכותה מעכשיו וכדפרשינן אי כתבי בהדי תוספת נמי הכי דיינינן ליה כיון דאיכא דיהיב מהשתא אבל תוספת לעולם אמרינן שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה