שולחן ערוך אבן העזר נה
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות.
- הגה: ואפילו ביחוד אסורים; ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד, מברכין שבע ברכות פן יתיחדו (מרדכי פרק קמא דכתובות). ויש אומרים דאין להם לדור ביחד, שמא יקוצו זה בזה (כל בו). ואפילו בשדוכין בלא ארוסין יש לחוש (חדושי אגדה פרק קמא דכתובות).
אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו; ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקדשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר. וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין.
- הגה: ויש אומרים דחופה אינו יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כן כתב הר"ן בשם יש אומרים ריש כתובות). ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הבית יוסף הביאו). ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתיחדו (תוספות פרק קמא דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סימן ס"ב סעיף ט' וסימן ס"א:
המארס את האשה וברך ברכת חתנים, ולא נתיחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא. שאין ברכת חתנים עושה הנשואין, אלא כניסה לחופה:
ארס וכנס לחופה, ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו:
אין הארוס חייב במזונות ארוסתו, אלא אם כן היתה בת הניזנת מהאחין, שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר, וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה.
- ויש אומרים דאינו חייב במזונותיה כל עיקר (טור בשם הרא"ש):
ארוסה שמתה, אם היה הארוס כהן, אינו מטמא לה. ואם מת הוא, אינה חייבת לטמא לו, ואינו יורשה, ואינו חייב בקבורתה, אלא אביה יורשה ואביה קוברה.
- והוא הדין אם נשאה במקום שלא זכה בנדוניא (סברת הרב), כדרך שנתבאר סוף סימן נ"ד. (וע"ל סי' ס"ט סעיף ה'):
המארס את האשה וכתב לה כתובה, ולא כנסה לחופה, עדיין ארוסה היא ואינה נשואה, שאין הכתובה עושה נשואין; ואם מת או גרשה, גובה עיקר כתובה מבני חורין, ואינה גובה תוספות כלל, הואיל ולא כנסה. אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה, ומת או גרשה והיא ארוסה, אין לה כלום, ואפילו העיקר, שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתב.
- ויש אומרים דארוסה יש לה כתובה (הרא"ש והר"ן והטור), אבל נוהגין כסברא הראשונה:
המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין, אפילו כמה פעמים, קודם שתבגר, כתובתה של אביה. נשאת, ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, אין לאביה בה כלום, אפילו בראשונה: