טור אבן העזר נה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן נה | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

האשה משנתארסה - אף על פי שהיא כאשת איש לחייב הבא עליה, ואינה יוצאת אלא בגט, אינה חשובה כאשתו שהרי אסור לו לבא עליה, ואם בא עליה היו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קדשה בביאה, אסור לבא עליה ביאה שנייה עד שתכנס לחופה.

ואינו חייב במזונותיה. ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה, כתב רב אלפס שהארוס חייב במזונותיה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.

מתה - אין הארוס מטמא לה אם הוא כהן. ולא היא חייבת ליטמא לו אם מת הוא.

ולא יורשה ולא חייב בקבורתה, אלא אביה יורשה ואביה קוברה.

כתב לה אביה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה, אינה יורשה. פירש רש"י אם מתה מן האירוסין. ורבינו תם פירש אפילו ניסת, אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותם, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

מת הוא או גירשה מן האירוסין - יש לה מנה מאתים מתנאי בית דין, אפילו לא כתב לה כתובה, ואפילו ממשעבדי טרפה אף על גב שלא כתב לה. ותוספת שהוסיף לה, אינה גובה אפילו אם כתב לה.

במה דברים אמורים שנתאלמנה מן האירוסין, אבל אם ניסת וכלל מנה מאתים עם התוספת וכתבם מזמן הנשואין ונתאלמנה או נתגרשה, בין עיקר בין תוספת אינה גובה אלא מזמן הנישואין אפילו אם כתב לה כתובה מן האירוסין.

ורב שרירא גאון כתב: אפילו כתב לה מנה מאתים ונתאלמנה מן האירוסין, לא טרפה ממשעבדי. וכן כתב הרמב"ם: המארס אשה וכתב לה כתובה ומת או גירשה גובה העיקר מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל, ואם לא כתב לה אפילו מנה מאתים אין לה. ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל אלא מנה מאתים יש לה אפילו ממשעבדי אפילו לא כתב לה, ותוספת אפילו מבני חרי לא גביא אפילו אם כתב לה.

המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפילו כמה פעמים קודם שבגרה - כתובתה של אביה. נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין - אין לאביה בה כלום אפילו בראשונה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה משנתארסה אע"פ שהיא כא"א לחייב הבא עליה וכו' שהרי אסור לו לבא עליה במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכן פירש"י בפ"ק דכתובות (ז:) אצל מה שתקנו בברכת אירוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על ייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסוף סימן נ"ז:

ומ"ש ואם בא עליה מכין אותו מכת מרדות כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות והוא מבואר בירושלמי פרק ערבי פסחים:

ומ"ש ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה עד שתכנס לחופה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב ה"ה פ"ק דקידושין (דף י.) איבעיא לן ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ואמרו ב"מ ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת"ל נישואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרא כניסה לחופה ועוד דאף על גב דבעיא לא איפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא ס"ל דאירוסין עושה וכפשט המשניות עד כאן לשונו:

ואינו חייב במזונותיה ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה כתב הרי"ף שהארוס חייב במזונותיה וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן בפרק נערה שנתפתתה (דף נג:) תנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד זמן דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ובגמרא רב תני עד דתלקחין לוי תני עד דתבגרן ואסיקנא דפליגי בארוסה רב סבר לית לה ולוי סבר אית לה עד דתבגרן או עד דימטי זמניהון להתנסבא כתנאי עד מתי הבת נזונת עד שתתארס ר"א אמרו עד שתבגר והלכה כרב דקאי לה כת"ק א"ל רב חסדא (לר"י) מי שמיע לך מיניה דרב (יהודה) ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קיים ליה בגוה לא שדי איניש זוזי בכדי ואיכא לישנא אחרינא איפכא זו היא גירסת רש"י ומפרש לה ביתומה ארוסה אם ניזונת מן האחין ולא שמיע ליה פלוגתא דהנך אמוראי א"נ שמיע ליה ומיבעיא לי' הלכתא כמאן קי"ל כלישנא בתרא דאמר מסברא לית לה והיינו כרב והרי"ף גריס א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא אית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה דנא שדי איניש זוזי בכדי ל"א איפכא ומפרש לה במארס יתומה הניזונת מן האחין ומשום דידע ארוס שאחר שנתארסה אינה ניזונת מן האחין דקי"ל כרב מספקא ליה אי אירסה אדעתא דהכי שיזוננה או לא ופסק הלכה כלישנא בתרא דאית לה ופרש"י עיקר דלאידך פי' ה"ל לפרושי ארוסה יתומה יש לה מן הארוס או לא עכ"ל הרא"ש ז"ל ודעת הרמב"ם בפרק י"ק מהלכות אישות כדעת הרי"ף שכתב המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין שהרי אין לה מזונות מהאחין אלא עד שתתארס או עד שתיבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים עכ"ל והר"ן כתב על מה שכתב הרי"ף וקא פסקי רבנן כי האי לישנא בתרא נמצא בנוסחי הלכות מדוקדקות וה"מ לאחר י"ב חדש וה"פ דבארוסה שנתאלמנה עסקינן וכגון שכתב לה כתובה והגיע זמן בחיי הבעל וקא מיבעיא ליה אם יש לה מזונות מיורשי ארוס או לא ואסיק ללישנא בתרא דאית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל וניזונת היא מנכסיו וכיון דאכלה בחיי הבעל אוכלת אף לאחר מיתתו דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי קרינן ביה ואע"ג דתנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ההיא בשלא הגיע זמן אבל הגיע זמן בהדיא אשכחן בירושלמי ובתוספתא שניזונת היא מנכסיו והנגיד פירשה דיתומה שנתארסה קא מיבעיא ליה אם יש לה מזונות מן הארוס אפילו לא הגיע זמן נמי אמרינן דכי בעי הגיע זמן הני מילי בשנתארסה בחיי האב דלא מפסדי מזוני משום ארוסה דהא אין האב חייב במזונות בתו אבל יתומה דקי"ל דמפסדת מזוני מן האחין מי אמרינן דכיון דמפסדת מזוני משום לתא דארוס אית לה מן הארוסין או דילמא ל"ש ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות אישות ולפי זה איפשר דליתלה מזונות אלא עד שעת בוגרת דלא מפסדא טפי אמטולתי' כלומר על ידו עכ"ל: ומשמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן א' ובתחלת כלל נ"ג דמשודכת אין לה דין ארוסה כ"ז שלא קבלה קדושין ודבר פשוט הוא:

מתה אין הארוס מטמא לה עד ולא יורשה ברייתא שם (דף נג:): ומ"ש ולא חייב בקבורתה בפרק נערה שנתפתתה (דף מז.):

כתב לה אביה פירות כסות וכלים כו' (שם) ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופסקו הרמב"ם והרא"ש והר"ן הלכה כת"ק וכתב הרא"ש בפסקיו פירש"י ושר"ת הקשה עליו ופירש דבנשואין מיירי ומשמע לרבינו דכיון דכתב כן מסתמא הוא מסכים לפירוש ר"ת ולי אין משם ראיה שיהיה סבור כן דא"כ לא הוה שתיק מלמימר וכדברי ר"ת מסתבר והר"ן כתב שדברי רש"י נראין עיקר ובסי' נ"ז יתבאר דהרמב"ם נמי כרש"י ס"ל תשובת הרא"ש בכלל נ"ד דשייכא לענין זה כתבתי בסימן קי"ח. מהרי"ק בשורש צ"א האריך בדינים אלו דשייכי לענין זה. ואם נשאת ואח"כ המירה קודם שהגיע הנדוניא ליד הבעל ואח"ר תפס בעל הנדוניא האריך בכתבי מה"ר איסרלן סימן רס"ז :

מת הוא או גירשה מן הארוסין יש לה מנה מאתים מתנאי ב"ד אפילו לא כתב לה כתובה וכו' בפרק אע"פ (דף נד:) תנן נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר"א ב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ובגמרא (דף נו) אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר ב"ע וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מתה או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא נשאה אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב והרא"ש הביא דבריו וכתב עליו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה שהכתיבה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נשואין דאמרינן אחולי אחלה לשעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי כמו מן הנשואין עכ"ל: והר"ן כתב הלכה כר"א ב"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפי' מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין עכ"ל וז"ל ה"ה כתב רבינו מבני חרי למעט את המשועבדין וכ"כ רב שרירא גאון והם נסמכין בזה על מה שאמרו בפרק נערה שנתפתתה מגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמ' דאפילו מנה ומאתים מן הנשואין וכך כתב בעל העיטור ז"ל ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שעבודה מזמן ראשון עד זמן שני אבל אם אירס וכו' זה דעת כל הגאונים ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (פט:) ופ"ק דמציעא (יז:) אי איתא כתובה לארוסה הילכך אין לה כלום ורבותינו הצרפתים חלוקים בזה ואף דעת האחרונים ג"כ לחלוק בדין זה ודעת הרמב"ן ז"ל כדעת הגאונים ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל כדעת הצרפתים ז"ל עכ"ל וסוגיין דעלמא כרמב"ם דאין לארוסה כתובה כלל ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שהגבה לה כתובה כלל : דין הכותב לארוסתו צדאק בערכאות כתב הריב"ש בסימן צ"ז:

המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה וכו' עד סוף הסי' משנה בפרק נערה שנתפתתה (דף מג:) ומה שכתב אפילו בראשונה הוא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר התם (שם) הראשונה היא של אב הואיל וברשותה נכתבה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה וכו' ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה כתב רב אלפס שהארוס חייב במזונותיה וא"א הרא"ש לא כתב כן פי' דבפרק נערה שנתפתתה פליגי רב ולוי בארוסה דלא בגרה אם יש לה מזונות מן האחין ופסק רב אלפס דהלכה כרב דלית לה מזונות מן האחין דקאי כת"ק דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס ר"א אומר עד שתיבגר והלכה כת"ק ובתר הכי קא מיבעיא לן ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכתב האלפסי וקא פסקי רבנן הילכתא כי האי לישנא בתרא דקאמר מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל דהא לית לה מזוני מן האחין עכ"ל אלמא דמפרש לה הרי"ף ביתומה הניזונית מן האחין ומשום דידע הארוס דלאחר שנתארסה שוב אינה ניזונית מן האחין כדאיפסקא הילכתא כת"ק וכרב קמובעיא ליה מי נימא דאדעתא דהכי אירסה כדי שיזון אותה או לא ופסק הלכה דאית לה מזוני מן הארוס וכ"כ הרא"ש שזו היא דעת הרי"ף ולפי זה ל"ג בספרי הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חודש דט"ס הוא אלא אפילו תוך י"ב חודש אית לה מזונות מן הארוס והא דאיתא בריש כתובות דבלא הגיע הזמן אין הארוס חייב במזונותיה ה"מ בשנתארסה בחיי האב אבל יתומה דמפסדה מזונות מן האחין על ידי ארוס אית לה מן הארוס דלא ניחא ליה דתתזיל וזה מסכים למ"ש הר"ן בשם הנגיד אבל לאותן דגרסי בספרי הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חדש מפרשים דעתו דבארוסה שנתארמלה עסקינן וכמו שפירש הר"ן ולפ"ז לא גרסינן בדברי הרי"ף דהא לית לה מזוני מן האחין ובמרדכי משמע נמי שהיה גורס בספר הרי"ף וה"מ לאחר י"ב חדש שהרי לאחר שהביא דברי הסמ"ג שהם כדברי הרמב"ם דבמארס יתומה הניזונת מן האחין קא מיירי כתב שהוא דלא כפירש"י ודלא כהאלפסי ע"ש אכן רבינו במשך אחר פירוש של הרא"ש בדברי הרי"ף וכמ"ש הנגיד ז"ל:

ומ"ש רבינו וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן זהו לפי דבפסקיו כתב דפירש"י עיקר דקא מיבעיא ליה ביתומה ארוסה אם היא ניזונת מן האחים ולא שמע ליה הני פלוגתא דרב ולוי ודתנאי דברייתא ופסק הלכה דלית לה והיינו כרב וכת"ק ולפי דלהרא"ש שהסכים לפירש"י לא איירי תלמודא בהכי אם היא ניזונת מן הארוס אם לאו לכך כתב רבינו על דברי רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן דלפי' לא כתב שכן הדין כמו שפסק רב אלפס דתלמודא לא איירי בהכי:

כתב לה אביה וכו' צריך לומר דלאו דוקא כתב דבאמירה בעלמא סגי דהן הן הדברים הנקנים באמירה א"נ כיון דבנשואי שניים לא קני באמירה אלא בכתיבה משום הכי נקט כתיבה מילתא דפסיקא ליה וכ"כ במרדכי וע"ל בסימן ב"א ובסימן נ"ב:

ומ"ש פרש"י ופי' ר"ת ושמסקנת הרא"ש ככר"ת מבואר פסקיו פרק נערה מדכתב פרש"י ושר"ת הקשה עליו כמה קושיות ושלכן פירש בענין אחר אלמא דכך היא מסקנתו כפר"ת שכתב באחרונה ולא כתב דקשיא על פירושו שום קושיא וב"י גמגם על זה מדלא כתב הרא"ש דהכי מסתברא כר"ת ולא קשיא מידי דכך היא דרכו בספרו דדעתו לפסוק כסברא דמסיק בה באחרונה: כתב במרדכי פרק נערה דאפילו לר"ת אם כבר גבה והחזיר לחמיו גובה הכל ממנו וכתב עוד ע"ש הרא"ש בן ר"ב דאם יתפוס החתן המע"ה דמצי אמר קים לי כרש"י ועוד האריך לשם ומסיק דתקנת ר"ת הוא דאם מתה בשנה ראשונה מחזיר הכל ואם מתה בשנה השנייה מחזיר המחצה:

מת הוא וכו' משנה פרק נערה שנתפתתה (דף מג) והתוספות לשם (דף מ"ד) בד"ה והילכתא ובפ"ק דמציעא (סוף דף יז) כתבו הא דאיבעיא לן התם ובפרק הכותב אם יש לארוסה כתובה בדלא כתב לה ובעו למיפשט לה ודחינן להו היינו דממשנה ומברייתא ליכא לאוכוחי אבל מ"מ אמת הוא דאית לה כדמוכח בכמה דוכתי מדברי האמוראים ע"ש והרא"ש בפרק נערה הביא דברי רב שרירא גאון ודברי הרמב"ם והשיב עליהן והביא דברי התוספות דארוסה יש לה כתובה וכתב גם מה ביש לדחות הראיות ואח"כ כתב וכל הני שינויים דחיקי נינהו ומוכחא מילתא דתקנת חכמים היא אף מן האירוסין וגבי ממשעבדי מתנאי ב"ד אף בדלא כתב לה וכן נוהגין באשכנז ובצרפת עכ"ל וכ"כ עוד בפרק אע"פ להשיב ע"ד הרמב"ם וע"ש וז"ש רבינו מת הוא או גירשה וכו' דמנה ומאתים יש לה מתנאי ב"ד אפילו לא כתב לה ואפילו ממשעבדי כי היכי דאית לה מן הנשואין מתנאי ב"ד דחכמים לא חילקו בתקנה זו בין אירוסין לנשואין ותוספת אינה גובה אפי' כתב לה שלא הוסיף לה אלא כדי לכונסה ומ"ש דבנתאלמנה מן הנשואין וכלל הכל מזמן הנשואין דאינה גובה אלא מזמן הנשואין טעמו משום דמחלה השעבוד הנכתב לה מן האירוסין וכדכתב האשר"י פרק נערה:

ומ"ש ע"ש רב שרירא גאון והרמב"ם נראה דטעמם דמדקאמר ראב"ע דהילכתא כוותיה מן הנשואין גובה את הכל מן אירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משמע דלשון דכתיבה מן האירוסין אינו כשטר גמור לטרוף ממשועבדים דעיקר החוב אינו אלא בשעה שכונסה אבל מן האירוסין אין לו דין שטר ולא גבי אלא מבני חרי ואי לא כתב לה לית לה כלום דכיון דקמיבעיא לן ולא איפשטא לא מפקי' ממונא מספיקא אבל תמיה גדולה הא דאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון לבתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ופרש"י ברישא דאין משלמין ממון טובת הנאת כתובתה שרצו להפסידה שהרי לא הזכירו שם האשה ולמאן מפסדי עכ"ל דאי אפשר ליישב לדעת הרמב"ם ולדחות דמיירי בדכתב לה דכיון דלא הזכירו שם האשה אין לידע דכתב לה כתובה אלא ודאי דעת התוספות והרא"ש עיקר דארוסה אית לה כתובה אפילו בדלא כתב לה מתנאי ב"ד וטרפה אפילו ממשועבדים כך נ"ל: שוב ראיתי במ"ש הרמב"ם סוף פכ"א מהלכות עדות דמפרש להך דסנהדרין דממון דקאמר רבא לאו ממון דכתובה קאמר אלא ממון של קנס שהיה הבעל ראוי ליתן לה אילו לא העידו אלו עכ"ל והמרדכי ריש פרק נערה שנתפתתה כתב אפילו למ"ד יש לה כתובה היינו דוקא בימי קדם שהיה דרך לכתוב כתובה למקצת ארוסות אבל בזמן הזה שאין דרך לכתוב לא גביא בשלא כתב לה וראבי"ה כתב דוקא בימי התנאים שלא היה דרכם לכתוב כתובה אפילו מן הנשואין הילכך יש לה כתובה מן האירוסין אפילו לא כתב לה אבל בזמן הזה שנוהגין לכתוב כתובה מן הנשואין פשיטא דמן האירוסין לית לה כיון דלא כתב לה עכ"ל וריב"ש בתשובה סימן נ"ז כתב דכן נוהגין וכתב עוד דאפילו כתב לה לא מהני אלא בדכתב לאחר אירוסין אבל כתב קודם אירוסין אינו כלום דלא כתב אלא ע"מ לכונסה וע"ש ועיין עוד בתשובת מהרי"ל סי' ס"א וסי' ע' ובהגהות ש"ע כתב דנוהגין כהרמב"ם על פי דברי הריב"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובמרדכי ריש פ"ק דכתובות דאסור לייחד ארוס עם ארוסתו ולכן המנהג דארוס וארוסתו השוהין יחד בבית א' מברכין ז' ברכות פן יתייחדו עכ"ל וכ"ה לקמן סי' ס"ב בטור וכ"מ בתשובת הרא"ש כלל ל"ח דאסור להתייחד בלא ברכה ולקמן סי' פ"ו כתבתי אותה תשובה ובכלבו כתב בשם ראבי"ה דארוס וארוסתו אסורים לדור ביחד פן יתייחדו וגם יש לחוש משום שנאה שיקוצו זה בזה ומיהו כתב הרי"ף אם רוב עם בבית אין לחוש עכ"ל ונראה משום ייחוד קאמר דאין לחוש ובחידושי אגודה רפ"ק דכתובות כתב דנמצא בשם גדולים ואפי' שדוכין לבד בלא אירוסין אין טוב שיהיו ביחד בבית ולא משום איסור אלא שיקוצו זה בזה וכן איתא במדרש עד כאן לשונו:

(ב) וכ"כ המרדכי בשם ר"י הלבן אמנם במהרי"ק שורש צ"א הביא הרבה פוסקים שסבירא להו כרבינו תם והרא"ש מכללם. ובתרומת הדשן סימן שכ"א כתב דפסקינן כרבינו תם ולא מפקינן ממונא מן האב וכ"ה בהגה"ת מיימון וכ"פ מהרי"ק שורש צ"א הלכה למעשה וכתב המרדכי פרק נערה ע"ב ודוקא שלא באו לידו מעולם אבל אם באו לידו והחזירם אף לדברי ר"ת גובה הכל עכ"ל: והת"ה סי' שכ"א כתב בשם תשובת מיימון דאפילו נתנו ביד שליש אין הבעל גובה כלום. דברי התשובה היא סוף אישות סי' ל"ה. ובמרדכי כתב דאם המעות ביד שליש יחלוקו עכ"ל אמנם בהג"ה מרדכי דף תקמ"ח ע"ד תשובת מוהר"ם דדוקא שלא בא ליד החתן מעולם וגם לא זכה בהן אבל אם הקנה לו נדונייתו על ידי משכנות מונחים ביד נאמן אז ערבים קבלנים שנתערבו כנגדו והאב נשא ונתן בנדונייתא מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת הזוג ליכא מאן דפליג דזכה וקנה החתן עכ"ל מוהר"ם וכ"ה בתשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש שהאריך בדין זה וכתב בהג"ה אלפסי דף תכ"ו ע"ב דאם זוקפן עליו במלוה כאילו בא ליד החתן דמי ובתרומת הדשן ס"ס שכ"א חולק בזה ואפילו נתן עליה שט"ח ממש אפ"ה פטרו שם וכתב עוד שם דכ"מ דלא זכה אפילו יש לו בנים ממנה לא קנה וכתב המרדכי עוד כתב ר"ש ור' טוביה דאע"פ שהאשה נהנית משל בעלה ב' או ג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה הכל של אביה הואיל ולא בא עדיין לידו וכתב עוד שם מיהו אם תפס החתן אין מוציאין מידו דיכול לומר קים לי כרש"י והמע"ה וכתב בתרומת הדשן סי' שכ"א דתפיסה לא מהני אלא קודם שנולד הספק דהיינו קודם שמתה הבת אבל אחר שנולד הספק אפילו השאיל ממנה בחייה ולאחר מיתתה רוצה לתפוס לא מהני ועוד האריך בדינים אלו וע"ש ובתשובת מיימון סי' ל"ה כתב דאף מה שנתן האב לבעל צריך להחזיר מכח התקנה שנתקנה בקהילות כמו שיתבאר בסמוך וכתב עוד שם דהבעל אינו חייב בקבורתה הואיל ואינו יורשה וכ"מ מדברי המרדכי שאכתוב בסמוך עוד כתב שם דאם נדרה צדקה א"צ הבעל לפרוע אבל אם אמר תדיר כך וכך לצדקה חייב ליתן משלו עכ"ל ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"א אם יש לחלק בזה בין נדוניא לנ"מ. כתב מהרי"ק שורש פ"א דבאלו הדברים אין חלוק בין אם כותב לבתו או לחתנו כתב המרדכי וז"ל מצאתי כתב ר"ת החרים על יושבי צרפת ולומבריא והסכימו עמו חכמי נרבונא על נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד קיימא שיחזור כל הנדוניא ותכשיטים לנותנים לה או ליורשיה מה שנשאר בידו מן הנדונייא שלא כלתה ובלבד שלא יערים לכלות הממון רק לצורך קבורתה לפי כבודה ועד זמן ב"ד ל' יום ומצאתי בתשובת ר"ב ממגענצא שהקהילות עשו תקנה כל איש ואשה שעשו נשואין ונפטר אחד מהן בלא זרע קיימא בתוך שנתיים שיחזרו חצי הנדוניא ליורשי המת עכ"ל המרדכי ומשמע מדבריו דאין חילוק בין מת החתן או הכלה לענין תקנת ר"ת וכן הוא בהגהות מרדכי דף תקמ"ח ע"ד בשם מוהר"ם אמנם בהג"ה מרדכי דקדושין ע"ג דף תרס"ד כתב דאם מת הבן אין הנדוניא חוזרת. והמנהג כתקנת הקהילות שו"ם דאין לחלק בין בת לבת אלא בשתיהם שנה ראשונה חוזר הכל ובשנה שנייה חצי הנדוניא ומשמע מדברי ר"ת דלעיל דאינה חוזר אלא מה שהוא עדיין בעין אבל לא מה שהוציא או נגנב או נאבד וכן הוא בתשובת מיימון סוף אישות סימן ל"ה ודלא כתשובת בנימין זאב סי' ס' דמסתפק בדבר. וכתב בהגהות אלפסי פרק מציאת האשה ע"ב דף תק"א דאם הבעל רוצה למכור קרקע או נכסים של נדוניא אפי' האשה מתרצה יורשיה יכולין למחות: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ד דתקנה זו לא נתקנה אלא בנדוניא שמכנסת לו אבל אם נפלה לה ירושה בעודה תחתיו הבעל יורשה וע"ש שהאריך בזה וזה משמע שלא כדברי בנימין זאב שכתב סימן נ"ה דמתנות שנותנין להחתן חוזר אף שבא בידו עכ"ל: מהרי"ל סי' ס"א בתשובה האריך בדין זה ובחלוקים אלו גם בסי' ע"ו שם מדינים אלו גם בסי' פ' האריך שם מדינים אלו וע"ש ונראה לדקדק מדברי ר"ת שהתקנה היתה לחזור לנותני הנדוניא ולא ליורשיה וכן הוא בהדיא בתשובת מיימון השייכים להלכות אישות שכן עשה מוהר"ם הלכה למעשה וכן משמע מדברי המרדכי ריש אעפ"י וכן כתב לעיל ס"ס כ"ג מדברי הגאון שהביא הטור אבל כתב בתשובת מיימון סי' ל"ה וכו' דמנהג הקהילות לההזיר ליורשיה ולא לנותן וכתב שזהו מנהג פשוט לפסוק כך וכל זה במקום שאין מתנין למי יחזור או שאין מנהג אבל במקום שמתנין או שיש מנהג הכל לפי התנאי והמנהג: כתב בתרומת הדשן סימן שכ"א בשם תשובת מיימון דאין חילוק בין האב נותן הנדוניא או שאר קרובים ובתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דהתקנה לא הוי אלא כשאחרים נותנין לה הנדוניא אבל כשהם בעצמם נותנים הנדוניא לא תקנו עכ"ל: עוד כתב ותקנות הקהילות לא נתפשטו ברעגנשפורק ונגררים אחר בני אוסטרייך עכ"ל: ובמדינות אלו נוהגים לכתוב שטרי עדות וכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא כן כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ס"ח דאע"ג דלא כתב ככתוב דמי וכ"ה בתשובת מיימון סוף אישות סי' ק"ה אם לקח אשה במקום שאין זו התקנה אלא הבעל יורש את אשתו ואחר כך דר במקום שהיה תקנה זו ומתה אשתו שם הולכים אחר המנהג המקום שנשאה שם:

(ג) וע"ל סי' קי"ח עוד מדינים אלו ושם אם היו מחולקים אם הניח זרע קיימא גם לקמן סי' נ"ז בדינים אלו:

(ד) וכ"מ במרדכי דב"מ פרק השואל ע"ג ונראה דלא קאמר דסוגיא דעלמא כרמב"ם אלא דלא כתב לה ולזה קאמר דלא ראה מי שגבה כו' אבל בדכתב לה כתובה ודאי גובה אפילו לדעת הרמב"ם אלא שלדידיה ס"ל דלא גביא ממשעבדי ובזה לא נקטינן כוותיה אלא בדעת הגאונים האחרונים ז"ל ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"א שהאריך בדין זו ובחילוקים אלו סי' ע"ו האריך שם מדינים אלו גם בסי' פ' האריך שם מדינים אלו במרדכי פרק נערה שנתפתתה כתב אפי' במה דיש לה היינו דוקא בימי קדם שהיה דרך לכתוב כתובה למקצת ארוסות אבל בזמן הזה שאין דרך לכתוב לא גביא כשלא כתב לה וראבי"ה אמר הא דאמרינן דלארוסה יש כתובה הנ"מ בימי תנאים שלא היה דרכם לכתוב כתובה אבל בזמן הזה שהמנהג לכתוב כתובה מן הנשואין פשיטא דמן הארוסין לית לה כתובה כיון דלא כתב לה עכ"ל וכתב ריב"ש בתשובה סי' צ"ח דכן נוהגין וכתב עוד דאפילו כתב לה לא מהני אלא לאחר אירוסין אבל כתב לה כתובה קודם אירוסין אינו כלום דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וע"ש שהאריך עוד: