בבא בתרא קנה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכי קאמר ליה רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים אמר ליה מודינא לך בערער דבני משפחה אדלאו ערער הוא מאי קאמרי קטן היה בחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה שנה ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן גמבן עשרים שנה (והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר) מתיב ר' זירא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה בשלמא למאן דאמר בן שמנה עשרה שנה
רשב"ם
[עריכה]הכי קאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר - ואפכינא נמי מתני' דלרבנן אין צריך לקיימו כיון דמודה שכתבו היינו דמשכחת להו נכסי בידא דלקוחות ואתו יורשין וקמערערי כדאמר לעיל הכי נמי מסתברא מדקתני דאמר להו אי אתם רשאין לנוולו כו' הלכך שמא קיימו שטר או אפילו לא קיימו כיון דמודו בני משפחה בשטר שכתבו נותן אין צריך לקיימו והוחזקו לקוחות בנכסים:
אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים - ולדידך לא מתהפכא מתני' וכיון דאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו מקבל מתנה נכסי בידא דלקוחות היכי משכחת לה הא לית להו עדים שגדול היה:
לאו ערעור הוא - ומן הדין הוחזקו לקוחות בנכסים:
נעשה גדול - נותן ומקבל ועדים כולם גדולים וכשרים. ומסקנא דשמעתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדשמואל וכר' יוחנן לא שנא היכא דאיהו מרע ליה לשטרא למימר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא לא שנא היכא דעדים מרעי ליה לומר אנוסין היינו דהא אפכינא נמי הכא לההיא דכתובות לעיל דאין נאמנין לפסלו כו':
קטן - היורש נכסי אביו שמת:
מאימתי מוכר בנכסי אביו - בקרקעותיו ותהוי מכירתו מכירה דאילו גבי מטלטלי תנן (גיטין דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומפרשינן התם כבר שית כבר שב כל חד לפום חורפיה ומשום כדי חייו תקינו ליה רבנן במטלטלין דתהוי מכירה למזונותיו אבל במקרקעי לא:
בן שמנה עשרה - ויום אחד דפסקינן לקמן תוך זמן כלפני זמן ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן יפה כדמוכח לקמן בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מוכרת וכגון שהביאה שתי שערות כדמוכח לקמן:
תוספות
[עריכה]אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים נכסי ביד לקוחות היכי משכחת לה. דיביאו היורשין עדים שהיה קטן ואם לא יוכלו למצוא מאי מערערים היורשין פסק רבינו שמואל דקי"ל כרבי יוחנן ושמואל דאית להו הכא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואין נראה לר"י אלא נראה לו דקי"ל כרב נחמן דאית ליה בפרק שני דכתובות (דף יט. ושם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דכוותיה קיימא לן בדיני וכן פסק רבינו חננאל:
איתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו. הכי גרסינן בספרים ישנים וגם רבינו תם גריס כך רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה רב הונא בר. חיצבא אמר רב נחמן בן עשרים וגרסינן בתרה והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא דפחות מבן עשרים דזבין בנכסי דאבוה כו' עד אמר להו רבא מדאסברוהו וסבר מידע הוי ידע והא דעבד הכי חוצפא יתירא הוה ביה פירוש הגיע זמנו למכור בנכסי אביו ומתחלה היה סבור רבא שהיה שוטה ולכך לא הוה מקחו מקח וממכרו ממכר ולבסוף כיון דראה דאסברוהו וסבר אם כן אינו שוטה לגמרי כיון שהגיע זמנו למכור יכול למכור וא"ת תקשה דרבא אדרבא דהכא קאמר בן שמנה עשרה ואילו בגיטין פ' התקבל (דף סה.) גבי ג' מדות בקטן כו' קאמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואומר ר"י דנראה דגרסינן בההיא דהתקבל רבה חבירו של רב יוסף שהיה רגיל לעשות מדות כמו ההיא דסוף המצניע (שבת דף צה:) דחמש מדות בכלי חרס דגרס התם רבה מדאמר ליה. (רב אסי רבי) אתה אומר כן דאילו רבא לא עלה לארץ ישראל כמו רבה ומיהו אין זו ראיה כל כך כי גם רבא מצינו שהיה עושה מדות דאמר רבא בגיטין פ' הזורק (דף עט.) שלש מדות בגיטין ואמר רבא נמי פרק קמא דחולין (דף יז:) שלש. מדות בסכין אך לכאורה משמע דגרסינן התם רבה מכח הך קושיא דהכא כדפרישית ואי גריס התם רבה א"ש טפי בהכי הא דקאמר בג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ואם כן משמע דאית ליה לרבא קטנה חולצת ואילו בפ' יוצא דופן (נדה מו. ושם) אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ומסיק התם דוקא קאמר רבא לענין מיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה ואי גרס התם רבה אתי שפיר ורבינו שמואל תירץ שם וכנגדו בקטנה חולצת דהיינו בת שנים עשרה שנים ויום אחד שהקטנה היא אז גדולה ולא נהירא דאם כן לא הוה ליה למימר וכנגדו בקטנה אלא וכנגדו חולצת אלא משמע שכנגדו קטנה שהגיעה לעונת נדרים שהיא בת עשתי עשרה שנה ויום אחד ורבינו תם תירץ דודאי רבא סבר לה כדפסיק בפ' מצות חליצה (יבמות קה: ושם) ולקמן בשמעתין דלחליצה בעי גדולה ובגיטין איירי רבא אליבא דר' יוסי דאמר קטנה חולצת דאמרינן בפ' מצות חליצה לדברי ר' יוסי קטנה חולצת משהיא כפעוטות רבא אמר משתגיע לעונת נדרים משמע דלדברי ר' יוסי קאמר ואיהו סבירא ליה התם כמ"ד התם והלכתא משתביא שתי שערות ולספרים דגרסי כן בדרבא עד שיהא בן עשרים הוי אתי שפיר ההיא דגיטין פ' התקבל (דף סה.) אך אותה גירסא אינה נראית כלל שצריך למחוק הספרים דגרסי והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר שהרי הוא כתוב אחר שלח גידל בר מנשיא כו' ופירש רבינו שמואל היינו טעמא דאסברוהו ליה וסבר אם כן חכם גדול היה וידע בטיב משא ומתן משום דחייש לעובדא דגידל בר מנשיא אייתי ליה בתר הכי ואין נראה כלל וכי בשביל שהוא היה יודע לסבור זה היה חשוב חכם יודע בטיב משא ומתן על כן נראה יותר גירסת ספרים ישנים:
מוכר בנכסי אביו. פי' רבינו שמואל. דדוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שקנה ושנתנו לו במתנה יוכל למכור וכן פי' רב אלפס דבנכסים שקנה אין אנו חוששין אם מוכרן והא דאמרינן לקמן למקרקעי אין עדותן עדות פירוש לשום קרקעות כמו שאפרש בסמוך דהיינו דדעתיה מיקרבא לגבי זוזי ואינו בקי בשומא ורבינו תם פירש דהוא הדין נכסים שקנה אינו יכול למכור מטעם דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי ומה שהקשה ר"י שמא כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן לאו קושיא היא דטעמא לא משום שטות הוא אלא משום דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי:
מתיב רבי זירא מעשה כו' באחד שמכר בנכסי אביו. פירוש בזמן שהיה לו למכור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דמסתמא קודם לכן לא מכר והא סוגיא כמ"ד לעיל נכסי ביד לוקח הוו קיימי ולהכי קאמר כי בדקי ליה מאי הויא כו' אבל למ"ד בחזקת יורשים הוו לא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא הוה ליה למימר אמאי צריך בדיקה פשיטא דגדול הוה ולפי זה אין הוכחה גמורה דבזמן מכירה מכר וריב"ם פירש בשלמא למאן דאמר בן שמנה עשרה ונכסי ביד לקוחות הוו קיימי ואתו יורשים וקא מערערי לומר קטן היה והיו צריכים להביא ראיה שהיה קטן ולא מצאו עדים שהיה פחות משמנה עשרה שאם מצאו לא היו צריכים יותר אפילו הביא שתי שערות לא עשה ולא כלום אבל מצאו עדים שהיה פחות מבן עשרים והיו רוצים לומר שמא לא הביא שתי שערות עדיין ועודנו קטן אבל אם לא מצאו עדים שהעידו שהיה פחות מבן עשרים שנה היינו מחזיקין אותו כגדול דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול בן כ' דליכא למימר דלא היו מחזיקים ליה בן כ' לפי שהיה סריס הא ליכא למימר דאם כן מאי פריך אלא למאן דאמר בן כ' כי בדקי מאי הוי טובא וטובא הוי שאם אינו יודע בן כמה שנים הוא דע"י חזקה דאין עדים חותמים אלא אם כן נעשה גדול בן עשרים לא הוה משוינן ליה סריס אלא שמע מינה דעל ידי אותה חזקה משוינן ליה סריס והשתא פריך שפיר בשלמא למאן דאמר בן שמנה עשרה היינו דקאמרי מהו לבודקו אלא למאן דאמר בן עשרים כי בדיק ליה כו' והאי קושיא אתיא להאי דאסיקנא לעיל נכסי ביד לקוחות הוו קיימי כדפרי' לעיל מיהו למאן דאמר בחזקת היורשים הוו קיימי מצי למפרך שפיר בשלמא למאן דאמר. בן שמנה עשרה היינו דקאמר מה לי לבודקו שלאחר שהביא עדים שהוא בן שמנה עשרה היו היורשים טוענים שלא הביא שתי שערות עדיין וקטן היה אפילו בן שמנה עשרה ואין המכר כלום אלא למאן דאמר בן עשרים אפילו לא הביא שתי שערות היה גדול ואין היורשים יכולים לטעון כלום אבל הגמרא נקט לישנא למאי דאסיקנא דנכסי בחזקת לקוחות קיימי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קכח א מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף ג':
קכט ב מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ט', ומיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף ג' בהג"ה, וטור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ח:
קל ג מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף ט':
ראשונים נוספים
אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי. והא אזלי בתר עדים ולא אשכחן אלא ש"מ ראיה בקיום השטר. וריש לקיש אמר לעולם ראיה בעדים והכא טעמא מאי אזלינן בתר קיום השטר דמודינא לך דערער דבני משפחה לאו ערעור הוא. דמאי קאמרי קטן הוה לאו מילתא היא דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה המוכר או הנותן גדול:
אתמר קטן אימתי מוכר בנכסי האב. דאמרי' מכירתו מכירה:
[רבא] אמר רב נחמן בן כ' שנה ורב הונא אמר בן י"ח שנה. קס"ד מאן דאמר בן י"ח שנה צריך שיביא שתי שערות ולמאן דאמר בן כ' אע"ג דלא הביא ב' שערות מכירתו מכירה. בשלמא למאן דאמר מבן י"ח מכירתו מכירה בנכסי אביו ולא קודם האי קטן נמי דבני ברק מבן י"ח שנה היה ואיצטריך לבודקו בשערות. אלא למאן דאמר בן כ' מצי זבין בנכסי אביו ולא קודם לכן. ואי האי דבני ברק היה בן כ' למה ליה לבודקו בשערות והתנן בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות וקנו ממנו כלום בנכסי אביו יביאו ראיה שהוא מבן כ' ומכירתו מכירה אלמא אי הוה בן כ' אע"ג דלא הביא ב' שערות מכירתו מכירה. ומסיים (הברייתא) [המשנה] והוא סריס. כלומר מאחר שלא הביא עד כ' סריס הוא ולא חולץ ולא מייבם משום דכל העולה לייבום עולה לחליצה והא סריס אינו עולה לייבום משום אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב. וקשיא לרבא דאמר מבן כ' דאי בר הכי הוא לא צריך ליבדקיה בשערות. לעולם אימא לך דצריך למיבדק בן כ' אם הביא שתי שערות אי לא והכא טעמא מאי קתני הכי יביאו ראיה שהוא בן כ' ותו לא לאו מי איתמר עלה דההיא (ברייתא) [משנה] אמאי דתנא והוא סריס לא חולץ.[3] ואמאי קאמר יביאו ראיה שהוא בן כ' ותו לא. אמר שמואל והוא שנולדו לו סימני סריס קודם כ' שנה מאותן סימנים דקאמרי' במס' יבמות (דף פ ע"ב) אין בשרו מעלה הבל ואינו עושה כיפה ומשום הכי אינו צריך לבדוק בתר סימנים ומכירתו מכירה. אבל [לא] נולדו לו סימני סריס צריך למיבדק בתר סימנים אע"ג דאיהו כ'. דיקא נמי (דהא ברייתא) דבנולדו לו סימני סריס מיירי מדקתני והוא הסריס ש"מ דבסריס קא מיירי ומש"ה לא בדקינן בסימנים. וכי לא נולדו לו סימני סריס ולא הביא ב' שערות והוא כבן כ' עד כמה שנים מצפין לשערות דאמרי' קטן הוא דאין מכירתו מכירה. תני ר' חייא עד רוב שנותיו דהיינו ל"ו שנה כדכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. אבל כשיגיעו רוב שנותיו מכירתו מכירה אע"ג דלא הביא והכי דייקינן. הלכך אליבא דרבא עד כ' בעי דיביא ב' שערות והוא מבן כ' מכירתו מכירה. אבל אי לא הביא אפי' עבר כ' אין מכירתו מכירה עד רוב שנותיו. והכי נמי פחות מבן כ' אם הביא אין מכירתו מכירה עד שיהיה בן כ'. ואם נולדו לו סימני סריס עד כ' אין מכירתו מכירה למעלה מכ' מכירתו מכירה. וה"נ דריש אליבא דרב הונא לפי ענין מילתא כי האי גוונא אם הוא בן י"ח והביא ב' שערות מכירתו מכירה. אם לא הביא עד רוב שנותיו[4] ואם הביא קודם י"ח אין מכירתו מכירה. ואם הביא סימני סריס קודם י"ח מכירתו מכירה לאחר י"ח:
והא דאמר היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. משום דמסתברא נכסי בחזקת לקוחות קיימי ולא יפה ערערו בני משפחה, ואע"ג דאיתמרא דסוגיין לעיל דלאו כי האי סברא, פירושא דגמרא הות למאי דקס"ד ולא היו דברים מעולם.
ומיהו עיקר היה דר' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר דר' אליעזר שמעה מיניה ואמרה בשמיה והוא כפר ואמר ראיה בעדים אמרתי.
וכיוצא בסוגיא זו תמצא בכמה מקומות בתלמוד - ביבמות (ל"ה ב') גבי החולץ למעוברת, ובחגיגה (ז' א') גבי הראיון, ובמס' נדה (כ"ד א').
הא דאמרינן: שמכר בנכסי אביו ומת: בשמת מיד קאמר, דאי לא, אפילו כי בדקוהו ונמצא גדול עכשיו מאי הוי, דילמא קטן היה באותה שעה ואחר כך הגדיל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, קטן היה בשעת מיתה וכל שכן בשעת מכירה. וגירסת הספרים שלנו מסכמת לפירושו שכך גרסינן: ולימא קטן היה בשעת מיתה, ולא גרסינן קטן היה באותה שעה.
סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה: יש מפרשים עשויין לינשר, ואם בני משפחה באין לבודקו אמר להן שאין בדיקתם כלום קאמר, דשמא גדול היה באותה שעה ולאחר מיתה נשרו, ואם לקוחות באין לבודקו אמר להם אין אתם רשאין לנוולו בכדי, שסימנין עשויין לינשר אחר מיתה ובודאי אפילו היו נשרו.
ויש מפרשים משום דקיימא לן דבעיא שערות שיהו גומות בעיקרן, ולאחר מיתה העור והבשר מתרוקקין ונעשו בהן גומות. ור"ח ז"ל פירש עשויות להשתנות ולהשחיר. ומכלל דבריו דשערות שחורות בעינן הא לאו הכי שומא בעלמא נינהו. ונראה שהוא ז"ל מפרש מה שאמר עד שירבה שחור על הלבן כן, כלומר, שירבה שחור שבשער על הלבן, וכן פירש הוא בהדיא לקמן (קנו, א) גבי למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן, ולא כן פירשו שאר המפרשים, אלא שיהו שערות גדולות עד שיראה מקום שכיבתן שהן שחורות יתר על הלבן.
וקיימא לן כי הא דמודו רבי יוחנן וריש לקיש דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וכן פסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל. והא דאמרינן אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, לאו דוקא בגדול אמרה אלא הוא הדין לכל דבר שאפשר להם לעדים לעשות אנו אומרים כן דחזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה הדבר שהעידו עליו כהוגן, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) גבי ההיא דאנוסין היינו קטנים היינו דאמר רבי מאיר דאינן נאמנין, ואמרינן מאי טעמיה דרבי מאיר בשלמא פסולין היינו טעמא דמלוה גופיה מידק דייק ומחתם, קטנים היינו כדרבי שמעון בן לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וכן בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) גבי הודאה.
ואם תאמר אם כן גבי מתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי למה אמרו שצריך להביא ראיה בעדים. י"ל דלא דמי, דבכל הני דבאין לעקור עדותן אנו אומרין כן, דחזקה אינן עושין דבר שאי אפשר להן לעשות, אבל גבי מתניתין אפילו הוה שכיב מרע הרי עדותן קיימת, שאילו מת הנותן קנה מקבל המתנה, ובכי הא ליכא למימר בריא הוה כדחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן היה בריא, וכיון דלא כתיב בה כד הוה מהלך על רגלוהי חיישינן דילמא שכיב מרע הוה והמוציא מחבירו עליו הראיה.
ולענין מודה בשטר [שכתבו] אם צריך לקיימו, קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, דהא רבי ינאי אמר כן ורבי יוחנן נמי הודה לו ואמר משנתינו היא זו, ולא כדהפיך רב יוסף, דאם כן אדרבה אדמתמה עליה דלא צריכא ליה דמשנתינו הוא, הוה ליה לאקשויי ליה מדרבנן דאמרי צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, ואף על פי (שר' בר ר' חמי עזר) [שכפר ר' יוחנן בר' אלעזר] תלמידו, אי אפשר לו לכפור ברבי ינאי רבו ובודאי ר' אלעזר תלמידו מיניה שמעה. ורב נחמן נמי סבר הכין במסכת כתובות (יט, א) וכן נמי משמע במסכת שבת פרק המוציא יין (עב, א) גבי מוציא שטר חוב.
ויש מי שפוסק כמאן דאמר אין צריך לקיימו, מדרבי יוחנן וריש לקיש דהכא ובר קפרא ורב יוסף דאפיך לה למתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי, ועוד דמחלוקת רבי ורשב"ג אביו היא לקמן בפרק גט פשוט (קע, א), וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. והראשון נראה עיקר. כתב הראב"ד ז"ל דמתניתין וברייתא כפשטייהו וקיימא לן כדרבנן דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
לימא איפוך נמי תיובתא דבני ברק ולימא איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן. ומהדרינן אי משום הא לא תיפוך תיובתא, אלא רבי יוחנן הוא דמותיב ליה לריש לקיש, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, כדקתני בהדיא וערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה, אלמא נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה קא מערערי. ותו מדאמר להו אי אתם רשאין לנוולו ואשתוק, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר ולא צריך מידי אחרינא, היינו דמשכחת ליה דנחתי לקוחות לנכסי דקימו שטריהו ונחתו לנכסיהו. אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים, ואע"ג דאקיים שטריהו נמי אי מייתו סהדי דגדול הוה מחתינן להו לנכסי ואי לא לא מחתינן להו לנכסי, היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי. אי דאייתו סהדי דגדול הוה, האי בדיקה מאי עבידתיה, אלא לאו דלא אתו סהדי דגדול הוה, ואם כן היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי דאצטריכו בני משפחה למבדקיה ולברורי דקטן הוא. וכי תימא כגון דנחתי שלא על פי ב"ד, הא קיימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת, דאלקוחות רמיא לאייתויי סהדי דגדול הוה.
אמר ליה מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערעור הוא מאי קאמרי קטן הוה חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. כלומר אימור דאמרי אנא ראיה בעדים גבי שכיב מרע וכיוצא בו, דשטרא לית ביה ראיה אי בריא הוה ואי שכיב מרע הוה, וכי אמר שכיב מרע הייתי לאו לאורועי סהדותא דסהדי דשטרא קאתי, ואמטול הכי מהימן, ומקבל מתנה הוא דבעי איתויי ראיה דבריא הוה. אבל הכא גבי ערעור דבני משפחה מודינא לך דלאו ערעור הוא, מאי טעמא, (לאודועי) [לאורועי] סהדותא דשטרא קא אתו, מאי קאמרי, קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר של מכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול, הילכך מסתמא נמי כיון דחתימי אשטר זביני כמאן דאסהידו ביה דגדול הוה דמי ומכי מקיים ליה לוקח לשטריה מחתינן ליה לנכסי, ומאן דטעין דקטן הוה עליו להביא ראיה.
וקיימא לן כי האי טעמא דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, דסוגיין בפרק דיני ממונות (סנהדרין כט,ב) כוותיה. וכבר ברירנא ליה להאי דינא לעיל בירור יפה. [בבא בתרא ו]הני מילי גבי המוכר נכסיו ומת וערערו יורשיו לומר קטן הוא בשעת מכירה, דאי מקיים לוקח שטריה מוקמינן להו לנכסי בחזקתיה. אבל הנותן נכסיו במתנה סתם, הוא אומר שכיב מרע הייתי ומקבל מתנה אומר בריא היה, קימא לן כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואליבא דרב הונא דאמר ראיה בעדים. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפיכנא ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר לא סמכינן עלה למפסק הלכה כרבי יוחנן דאמר ראיה בקיום השטר. חדא דשינויא דחיקא הוא וסוגיין בכי האי גוונא דלא סמכינן אשינויא. ואי משום (דקימא) [דקשיא] לן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, לא דחקינן לאפוכא פלוגתא דאיכא למימר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא דקאמר מעיקרא קמיה רביה. ועוד דאפי' כשתמצא לומר דכי אפיכנא לפלוגתייהו דוקא אפיכנא ליכא למסמך עלה. חדא דהא רבה ואביי דבתראי אינון קא הוו בה וקא מסקי לה כמאן דאמר ראיה בעדים כדברירנא לעיל.
ועוד דרבי יוחנן גופיה אפילו תימא דבעיקר פלוגתיה ראיה בקיום השטר קאמר, על כרחיך הא הדר ביה מינה, מדאמר ליה לריש לקיש שאני אומר מודה בשטר שכתבו דברי הכל אין צריך לקיימו, והא טעמא ודאי לא מתוקם אלא לטעמא דמאן דאמר ראיה בעדים, דאי למאן דאמר בקיום השטר היא אומרת דברי הכל אין צריך לקימו. אלא לאו ש"מ דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וכי תימא דילמא ההיא נמי ריש לקיש אמרה, לא ס"ד, חדא דבהדיא אמרי דאפילו למאן דמפיך לה לפלוגתיהו לא מפיך תיובתיהו. ועוד מדאמר ליה דבר זה אלעזר אמרו ש"מ דרבי יוחנן הוא דקאמר הכי, דתלי ליה לטיעותא ברבי אלעזר תלמידיה, דאלו ריש לקיש לאו רביה דרבי אלעזר הוה. ועוד מדאמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו, שמע מינה דהאי מימרא דרבי יוחנן הוה, דאלו ריש לקיש לא הוה רבי אלעזר תלמידיה ולא רבי ינאי רביה.
וש"מ מהאי מימרא דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וקיימא לן בהא כוותיה. מיהו לענין מודה בשטר שכתבו לית הלכתא כוותיה, דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעינן לברורי לקמן. וכן הא דמפכינן לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בין במתניתין בין בבריתא לא סמכינן עלה. חדא דלא סוגיא דגמרא קא מפיך לה אלא רבי זירא הוא דמפיך לה לאוקומי טעמא דרבינו יוסף דמוקים לה למשנת בר קפרא לרבנן, וסוגייא דגמרא לית ליה האי סברא. תדע דהא אפיכנא נמי למתני' דרבי מאיר לרבנן ודרבנן לרבי מאיר וקם ליה טעמיהו דרבנן דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואפי' עדים נמי לא מהימני לאורועי שטרא, דהא אפיכנא נמי לברייתא דאין נאמנין לפסלו ואוקימנא הכי אין נאמנין לפסלו לרבנן ור"מ אומר נאמנין, וסוגיין בעלמא לאו הכי. חדא דאם כן קמא לה סתם מתני' דכתובות דלא כרבנן, דתנן (שם יח,ב) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים. ועוד דסוגיין התם כמאן דאמר גבי עדים מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאסיקנא התם כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא, ואי איתיה להאי סוגייא דשמעתין דקא מפכינן לה למתניתין דהכא ומוקמינן לה לטעמיה דרבי מאיר דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלמא נתבע גופיה נאמן לאורועי שטרא, כל שכן עדים דאלימי לאורועי שטרא. הילכך צריכת נמי לאפוכי פלוגתא דרבנן ורבי מאיר בברייתא גבי עדים, למימרא דרבי מאיר סבר נאמנין לפסלו ורבנן סברי אין נאמנין וקימא לה סתמא דמתניתין דלא כרבנן. תדע נמי דאפי' למאן דאפיך לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש מקמיה שמעתיה דרבי ינאי, צריך למימר דרבי יוחנן לא מפיך לה דפלוגתא דתנאי, דאם כן היכי מייתי ליה לר' ינאי ראיה ממתני' דצריך לקיימו, והא אמרת דרבי מאיר הוא דאמר ראיה בקיום השטר, ואדפשיט מדרבי מאיר דצריך לקיימו ליפשוט מדרבנן דאין צריך לקיימו. אלא ודאי ש"מ דהני כולהי אוקמאתא פריכתא נינהי ולא סמכינן עלייהי.
הילכך זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהוא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתת לי במתנה אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתי לך ולא נתת לי את הדמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר, שמעת מינה דאע"ג דלא איתקיים שטרא אלא מפומיה דהאי ערער דהא טוען ביה שטר פסים הוא שטר מתנה הוא, אינו צריך לקיימו מפי אחרים והלך אחר השטר, ומאן דטעין ביה ריעותא עליו להביא ראיה, אלמא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, על כרחיך רבי מאיר היא, ולא כרבינו יוסף דמוקים לה אליבא דרבנן, דהא מתניתא איפכא תניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וש"מ דהא דבר קפרא לרבי מאיר היא. ולית הלכתא כותיה. חדא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא תנן סתמא בפרק האשה שנתאלמנה כרבנן, וקיימא לן סתמא דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני'. הילכך לא מיבעייא למאן דשביק לה לבריתא כדאיתא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא אפילו למאן דמפיך לה נמי אין נאמנין לפסלו רבי מאיר אומר נאמנין דקימא לן סתם מתני' כרבי מאיר הלכתא כסתם מתני'.
ועוד דהא סוגיא דגמרא התם נמי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפי' גבי בעל דין, דאע"ג דמודה בשטריה דבעל דיניה מיהו קא טעין ביה טענתא דמבטיל לה לשטרא מאנפא אחרינא, טענתיה טענתא. דסוגיין בכולי תלמודין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא שנא גבי עדים ולא שנא גבי בעל דין. והא דמתמהינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דהא אסקה רב נחמן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט,א) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי לימא לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר, אמר ליה ומר היכי סבירא ליה, אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא. דשמעת מינה דשמעתיה דרב נחמן במודה בשטר שכתבו קיימא דצריך לקיימו, ולישנא דמודה בשטר שכתבו לשון יחיד משמע ולא לשון רבים, ועל כרחיך אלוה משמע ולאו אעדים. ועוד דכל היכא דמשכחת האי לישנא דמודה בשטר שכתבו בגמרא לא משכחת ליה אלא גבי בעל דין כדאשכחן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז,א) גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי היא ונפל ממני ומצאתו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך דפליגי בה ר' ורשב"ג ואוקימנא לפלוגתיהו במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והכא נמי גבי משנת בר קפרא וגבי שמעתיה דרבי ינאי א"ר בהכי קא מיירי. והוא הדין נמי התם גבי פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בהודאת לוה קאי.
ועוד דכי מעיינת בה שפיר משכחת דהאי דדחינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דמאי שנא עדים ומאי שנא לוה. אי משום דעדים תרי נינהו ורחמנא אמר על פי שנים עדים, הא גבי עד אומר תנאי ועד אומר אין תנאי (כתובות יט,ב) דאמר רב פפא תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרויהו נמי, כלומר אי חשבת ליה כמאן דאסהיד מעיקרא בלא תנאי אפי' תרויהו נמי כי אמרי תנאי היו דברינו לא (לממנינהו) [להמנינהו] דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא אמרינן הני.דח למעק[ר] סהדותיהו קא אתו, כלומר וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהני למעקר סהדותייהו, חד נמי למעקר סהדותיה קאתי וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכיון דחד נמי מהימן מהאי טעמא ממילא שמעתא דבעל דין גופיה.
ועוד בר מכל דין ומכל דין כד מעינת בה בשמעתין משכחת דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דהא בין לרב חסדא בין לרבה בר רב הונא בין לריש לקיש אליבא דלישנא קמא, בין לרבי ינאי בין לרבי בין לר"י דמסיע ליה ממתני' דמוקמי לה כולהו למתניתין דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה ראיה בקיום השטר, כולהו סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דהא כולהו מוקמי ליה לטעמיהו דרבנן בהכין. ואפי' הנך אמוראי דסבירא להו ראיה בעדים לא פליגי עליהו אלא משום דסבירא להו דלא בקיום השטר בלחוד תליא מילתא, דאפילו היכא דמיקיים שטרא בעדים נמי צריך מקבל מתנה לאייתויי עדים דנותן בריא הוה, ואי לא מייתי סהדי כי אמר אידך שכיב מרע הייתי מהימן. אבל בעלמא דתליא מילתא בקיום השטר כולי עלמא מודו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והרי אתברר לך דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וליכא מאן דסבירא ליה דאין צריך לקיימו אלא רבי יוחנן למאי דמוקים לה למשנת בר קפרא לדברי הכל. וכבר ברירנא דרבים פליגי עליה ובתראי נמי פליגי עליה. והוא הדין לרבי זירא דמפיך לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. וכבר ברירנא דההוא מימרא שינויא בעלמא הוא וליכא למיסמך עלויה.
נקיטינן השתא, דלא שנא עידי השטר ולא שנא חד מיניהו ולא שנא בעל דין גופיה, היכא דלא מיקיים שטרא אלא מפומיהו מהימניה לאורועי לשטרא, דמודה בשטר שכתבו צריך בעליו לקיימו מפי אחרים ואי לא מהימן ההוא דמודי ביה לאורועיה מאנפא אחרינא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לבר מעדים היכא דבעו אורועי באנפא דמשוו נפשייהו רשעים דלא מהימני. הילכך כל היכא דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, כגון טענת פרעון וטענת שטר אמנה ושטר פסים וטענת קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן, אע"ג דמודה ביה בעל דין בשטרא, כיון דלא מקיים אלא מפומיה כי טעין פרוע הוא אי נמי שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא אי נמי קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן מהימן. ואין צריך לומר היכא דאמר איני מכיר בשטר זה מעולם. הילכך אי מקיים ליה מריה מפי אחרים מגבינן ביה ואי לא נתבע מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
והני מילי בטענה דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, אבל טענה דלא תליא בקיום השטר לחודיה כגון מתנה דלא כתיב בה שכיב מרע ולא בריא הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה, כיון דקימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה ראיה בעדים שהיה הנותן בריא, כיון דמייתי עדים שהיה בריא לא שנא נתקיים השטר מפי אחרים ולא שנא מפי הנתבע מוקמינן להו לנכסיה בחזקתיה דמקבל מתנה, ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר דשטרא זייפא הוא כי אמר שכיב מרע הייתי מהימן, דכיון דאיכא סהדי דבריא היה הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
הילכך לענין מי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא הלה את אונו שמכרת לי או שנתת לי במתנה, דקאמרינן דבין שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם כיון שאמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתה לי ולא נתת לי את הדמים, אם יש עדים שהוא מזוייף או שטר פסים או שטר אמנה או שמכר לו ומסר לו השטר עד שלא נתן לו את הדמים, אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו הלך אחר עדים, דלא מבעיא גבי מזוייף ופסים ואמנה דחספא בעלמא ניהו אלא אפילו גבי מכר לו ולא נתן לו את הדמים, אע"ג דלא ידעי אי יהיב ליה דמי בתר הכי או לא, כיון דמסהדי דכי מסר ליה שטרא אכתי לא יהיב ליה דמי ואדעתא דיהיב ליה דמי בתר הכי הוא דמסר ליה, אשתכח דלא קני לוקח בהאי שטרא ולא מידי ואכתי ארעא בחזקת מוכר קיימא, ולוקח דקא טעין דיהיב ליה דמי בתר הכי הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. ואם אין עדים למערער יתקיים השטר בחותמיו, ואי מקיים ליה לוקח בחותמיו מוקמינן לה בידיה, (או) [ואי] לא אע"ג דמיקיים מפומיה דהאי מערער דקא טעין ביה ריעותא, כגון טענת פסים ואמנה ושלא נתן לו את הדמים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דקימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.
והני מילי דלא אכלה לוקח שני חזקה, אי נמי אכלה ומחי ביה מוכר בסוף כל שלש ושלש, אבל היכא דאכלה שני חזקה בלא מחאה, אע"ג דלא איקיים שטרא נמי מוקמינן לה בידיה. ודוקא דלית ליה למערער סהדי לבטוליה לשטרא, אבל אית ליה סהדי לבטולי לשטרא אע"ג דאכלה לוקח שני חזקה נמי לא מוקמינן לה בידיה. דתניא בתוספתא (ב"ב פ"ב ה"א) האוכל שדה מחמת אונו פסולה אינה חזקה. ובהדיא גרסינן נמי בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסט,ב) הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רשב"ג אומר אף בחזקה. וקיימא לן כרבי. ואף רבי לא אמר אלא לברר, דשמעת מינה דאי אתברר דשטר פסול הוא לא מהניא ליה חזקה ולא מידי כדבעינן לברורה התם. והדין נותן, דהא עיקר חזקה (דטעמא) [מטעמא] דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה הוא דאתיא, והכא כיון דאתברר דמכח שטר פסול קא אתיא לא עדיפא משטרא דאתיא מחמתיה:
קלח. איתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו אמר רבא א"ר נחמן מבן שמונה עשרה ורב הונא בר חנינא א"ר נחמן מבן עשרים שנה. וקי"ל כותיה. והוא דאיתי שערות. ואי קשיא לך דרבא אדרבא, הכא אמר רבא מבן שמונה עשרה, והתם בפ' האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) קאמר רבא עד שיהא בן עשרים שנה, לא קשיא, הא דידיה הא דרביה, דשמעתא דהכא משמיה דר"נ קאמר לה וליה לא סבירא ליה.
מתיב רבי זירא מעשה בבני ברק כו'. אלא למאן דאמר מבן עשרים כי בדקי ליה מאי הוי. פירוש כי בדקי ליה בני משפחה ונמצא שאין לו סימנים מה הועילו בכך הלא יש להחזיק שהוא סריס דרבי זירא סבירא ליה כמאן דאמר נכסים בחזקת לקוחות קיימי וכדאסיקנא שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול ובני משפחה היו באים לבודקו והיינו דקאמר כי בדיק ליה מאי הוי כיון שהיה בן עשרים אם היה סובר רבי זירא דנכסי בחזקת בני משפחה והלקוחות היו באים לבודקו שמא ימצאו לו סימנים היה לו לרבי זירא להקשות אלא למאן דאמר מן בן עשרים שנה למה להו לקוחות לבדקו הלא בחזקת גדול הוא והדין עם הלקוחות בלא בדיקה. וקשיא לי למאן דאמר מן שמונה עשרה שנה מי ניחא כיון דקסלקא דעתך דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות אף על פי שלא נולדו בו סימני סריס הוי סריס מכל מקום אף על פי שבדקו ומצאו שאין לו סימנים חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול הילכך כשבדקו ומצאו שאין לו סימנים לא היו חותמים אלא אם כן ידעו שהיה בן עשרים שהוא סריס. ויש לומר כגון שהיו שם עדים שלא היה כי אם בן שמונה עשרה שנה הילכך כי בדקי ליה בני משפחה ומצאו לו שאין לו סימנים היו באים לזכית בנכסים בכך ולא תימא משום דבעדים שבשטר ועדים המעידים שאין לו כי אם שמונה עשרה שנה הוו להו תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מרייהו אלא כיון דאיכא סהדי דאמרי שאין לו אלא שמונה עשרה שנה עולה חזקה דאין העדים חותמים על השטר כו' תדע דהא אפילו בנשירה לא תליא לקיים החזקה ההיא אלא אמרינן כיון דלא אשכחנא סימנים דקטן הוה. עליות.
אבל הראב"ד פירש מתיב רבי זירא כו'. בשלמא למאן דאמר בן שמונה עשרה היינו דאמרי ליה יורשים מהו לבדקו ונכסי ודאי בידא דלקוחות הוו קיימי או מדשתיקו ליה או מחזקת עדים שאין חותמים אלא אם כן נעשה גדול וקאמרי בני משפחה דעדיין קטן הוא שאין לו סימנים והא ודאי כשמכר בן שמונה עשרה הוה דאי לא אפילו היו לו סימנים אין ממכרו ממכר אלא למאן דאמר בן עשרים והאי נמי בן עשרים הוה אם כן בדקי ליה יורשים ולא משכחי ליה סימנים מאי הוי הא לאו קטן הוא אלא סרים גדול הוא. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה