בבא בתרא קכ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפשר בת מאה ושלשים שנה וקרא לה בת? דאמר ר' חמא בר חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות דכתיב (במדבר כו, נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים" לידתה במצרים והורתה שלא במצרים. ואמאי קרו לה בת? אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שנולדו בה סימני נערות - נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו. ויקח? ויחזור מיבעי ליה! אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שעשה לה מעשה לקוחין - הושיבה באפריון ואהרן ומרים משוררים לפניה ומלאכי שרת אומרים (תהלים קיג, ט) "אם הבנים שמחה". להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן. מסייעא ליה לרבי אמי דא"ר אמי אבישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה. א"ר אשי: בוהוא דמפליג בחכמה והוא דמפליג בזקנה. תנא דבי רבי ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו שנאמר "ותהיינה" - הויה אחת לכולן. אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר (במדבר לו, ו) "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" אלא מה אני מקיים (במדבר לו, ו) "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" - עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן. מותיב רבה (ויקרא כב, ג) "אמור אליהם" לאותן העומדים על הר סיני, "לדורותיכם" - אלו דורות הבאים. אם נאמר אבות למה נאמר בנים? ואם נאמר בנים למה נאמר אבות? מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות, באבות הוא אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה" והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות. הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות - הוצרך לומר אבות הוצרך לומר בנים. קתני מיהת: באבות הוא אומר "וכל בת יורשת נחלה"? הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לבר מבנות צלפחד. אמר מר: באבות הוא אומר "וכל בת יורשת נחלה" באבות אין בבנים לא?! מאי משמע? אמר רבא: אמר קרא (במדבר לו, ו) "זה הדבר" - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר ליה רבה זוטי לרב אשי: אלא מעתה (ויקרא יז, ב) "זה הדבר" דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה? שאני התם דכתיב (ויקרא יז, ז) "לדורותם"
רשב"ם
[עריכה]אפשר בת מאה ול' שנה - כדלקמן וקרי לה בת אשה הוה ליה למיכתב ומנלן דבת מאה ושלשים היתה:
דאמר ר' חמא בר חנינא - לקמן בפירקין דמבעיא לן דבכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא שבעים חסר אחת ועל זו א"ר חמא בר חנינא זו יוכבד כו' ובת לוי דקאמר קרא היינו בת לוי ממש בתו של לוי והא דלא קחשיב לה בהדיא לפי שלא באה למצרים אלא בבטן אמה ולידתה בין החומות כלומר בתוך מצרים ומשום דקאמר בדרך גבי הורתה קאמר נמי בין החומות גבי לידתה:
אשר ילדה - קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב בת לוי וישראל עמדו במצרים מאתים ועשר שנה שכן רמז יעקב לבניו רד"ו שמה ובסדר עולם יליף מקרא נאמר לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם איזה זרע זה יצחק שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק הוא אומר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ויעקב אבינו אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ס' דיצחק וק"ל דיעקב הרי מאה ותשעים ומאתים וי' עמדו במצרים הרי ד' מאות שנה שנאמרו לאברהם וכל ד' מאות שנה היו במצרים אי אפשר לומר שהרי קהת מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון קהת ומררי ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה ופ' שנה של משה הרי ש"נ א"כ מה ת"ל ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כ"ז שזרעך בארץ לא להם ת' שנה נמצאת יוכבד בת ק"ל שנה שהרי בתחלת ביאת מצרים נולדה ומשה בן פ' שנה היה בצאתם נשתיירו ק"ל ממאתים ועשר:
נתעדן הבשר - החליק כנער קטן:
ויחזור מיבעי ליה - שהרי עברו ימים רבים שלקחה שהרי כבר נולדו אהרן ומרים אלא שפירש עמרם ממנה מפני הגזירה שהיו משליכין הזכרים ליאור ועכשיו החזירה מפני מרים שנתבאה לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את ישראל כדנפקא לן (סוטה דף יב:) מדכתיב מרים הנביאה אחות אהרן בעוד שהיא אחות אהרן ולא אחות משה שעדיין לא נולד היתה היא נביאה שנתנבאה על משה שעתיד להוולד:
משוררין - מתוך שמחה שהיה עתיד משה רבינו לצאת מהן והיינו דכתיב לדעה מה יעשה לו מה יהיה סוף נבואתה כדאיתא בסוטה (דף יג.):
להלן - כשנישאו בנות צלפחד מנאן הכתוב דרך גדולתן דכתיב ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים ומסתבר דכך נולדו כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה (בראשית כט):
וכאן - כשעמדו לפני משה דרך חכמתם כסדר שהן חכמות זו יותר מזו הקדימן הכתוב מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה ומסברא אמרי' הכי דלא ליקשו קראי אהדדי:
בישיבה - בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה משיבין את החכם למעלה מן הזקן וכדמפרש לקמיה שהחכם מופלג מכל חביריו בחכמה שחכם הוא מאד אבל בשביל שהוא חכם מעט מן הזקן אין מכבדין אותו יותר מן הזקן שהוא חכם קצת ומבנות צלפחד איכא למילף דגבי שאילת הדין מקדים הכתוב חכמה תחלה:
במסיבה - של משתה וה"ה לנישואין:
והוא דמפליג - החכם בחכמה אז הלך אחר החכמה ולא אחר זקנה:
והוא דמפליג בזקנה - שזקן מאד אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם ואע"ג דמופלג ההוא חכם בחכמה וכגון שהזקן חכם קצת אבל אם אינו מופלג בזקנה החכם שהוא מופלג קודם לכבדו שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור, בישיבה הלך אחר חכמה להושיב החכם בראש ולדבר תחלה במסיבה הלך אחר זקנה והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכ"מ הלך אחר חכמה אפילו במסיבה והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הלך אחר זקנה ואפילו בישיבה הואיל והזקן חכם קצת אע"פ שהבחור חכם יותר ממנו והיכא דלא מופלג לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה מדאמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה דהיכא דהוו תרוייהו מופלגין הולכים בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן מכלל דהיכא דלא הוו תרוייהו מופלגין לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר אחד מהן ומדלא פירש איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שזקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד:
שקולות היו - ולכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא כדדרשינן נמי ה) (מגילה דף יב.) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מלמד ששקולין היו ולא תסייעיה לר' אמי:
ותהיינה - מיותר הוא דמצי למכתב בנות צלפחד לגבי דודיהן לנשים:
הותרו - אע"פ ששאר בת יורשת נחלה נאסרה:
עצה טובה - ואינה מצות עשה:
אמור אליהם לדורותיכם - כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו:
אמור אליהם - היינו לאותן העומדין על הר סיני נשנה פסוק זה ומכאן תלמוד לשאר מצות האמורות בתורה סתם שנאמרו בין לאבות בין לדורות הבאין:
וכל בת וגו' - ליוצאי מצרים נאמר כדמפרש לקמיה אבל לדורות הבאין ליכא איסור הסבת נחלה:
נצטוו בנים - מצות התלויות בארץ תרומה ומעשר חלה ערלה ורבעי לקט שכחה ופיאה וכן הרבה:
הוצרך לומר לאבות והוצרך לומר לבנים - שאם נכתב סתם ולא פירש לא אבות ולא בנים הוה אוקימנא ליה באבות מדלא כתב כי תבואו כדכתב בשאר מצות האמורות לבנים אי נמי הוי ילפינן או בגזירה שוה או בבנין אב או בקל וחומר מאח' ממצות המפורשות לבנים או לאבות והוי אוקימנא ליה באחת מהן להכי כתיבי תרוייהו ומהשתא נילף מהכא לכל מצות הסתומות שנוהגות בין בבנים בין באבות עד שיפרט לך הכתוב כי תבואו או יכתוב לך זה הדבר להעמידו בדור הזה כדלקמן:
לבר מבנות צלפחד - דהאי וכל בת יורשת נחלה לאו אבנות צלפחד קאי דהא גלי להו קרא לטוב בעיניהם תהיינה לנשים:
מאי משמע - דהאי קרא לא משתעי אלא באותו הדור:
זה הדבר - אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ולא תסוב נחלה ועל כרחך האי זה לאו אבנות צלפחד קאי אלא אוכל בת יורשת נחלה דכתיב בתריה ולא תסוב נחלה:
זה הדבר אשר צוה ה' דשחוטי חוץ - זה הדבר אשר צוה ה' איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה דהכי נמי דלא הוזהרו על שחוטי חוץ אלא אותו דור בלבד:
שאני התם - דכתיב חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם:
תוספות
[עריכה]מתיב רבה אמור אליהם לדורותיכם וגו'. תימה לרשב"א דמה צריך להקשות מברייתא מקרא הוה ליה לאקשויי דכתיב לא תסוב נחלה ואומר ר"י דה"א עצה טובה קמ"ל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לא א ב טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ד סעיף י"ח, [ ברב אלפס קידושין פ"א ד' רכא ]:
ראשונים נוספים
אפשר בת מאה ושלשים וקרי לה בת. ומנלן דבת הכי הואי דאמר ר' חמא בר חנינא לקמן (קכג:) זו יוכבד שהשלימה מנין שבעים נפש שהורתה היתה בדרך שירדו למצרים ולידתה בין החומות כלומר בתוך חומות של מצרים ישראל משעה שנכנסו למצרים ועד שיצאו רד"ו שנה ובאותו פרק נגאלו ישראל טול ממאתים ועשר שמונים שנה נשתיירו מאה ושלשים שנה ונמצא שבשעה שנולד משה היתה אמו בת מאה ושלשים:
ויקח ויחזור מיבעי ליה. שקודם לכן ילדה מרים ואהרן וגרשה כשגזר פרעה כל הבן הילוד:
להלן. כשנשאו לבעל בנות צלפחד:
מנאן הכתוב דרך גדולתן. כדרך שנולדו כדכתי' ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה:
וכאן. כשעמדו לפני משה:
מנאן הכתוב דרך חכמתן. כדכתיב ותקרבנה בנות צלפחד ואלה שמות בנותיו מחלה ונועה חגלה ומלכה ותרצה:
בישיבה. בבית המדרש היו יושבין לפי חכמתן אע"פ שהוא בחור והושיבו למעלה:
במסיבה. בסעודה:
והוא דמופלג בחכמה ובזקנה. יותר מן האחרים:
כולם שקולות. בחכמה:
אלא להגון להם. שהוא חשוב במשפחת אביהן:
מתיב רבא. האי קרא דכתיב גבי טומאת מקדש וקדשיו אמור אליהם לדורותיכם אלו הבנים משום הכי איצטריך למימר להו לתרוייהו מפני שיש מצות שנצטוו אבות ולא נצטוו בנים:
באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. שלא היה נוהג אלא באותו דור כדאמרי' לקמן:
והרבה מצות נצטוו בנים ולא אבות. כגון חלה ותרומה ומעשר וכל מצות הנוהגות בארץ מה שלא היו יכולין לקיים במדבר משום הכי הוצרך להזהיר אבות ובנים על טומאת מקדש וקדשיו:
קתני מיהת באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה וגו'. אלמא דבנות צלפחד לא הותרו לינשא אלא למשפחת אביהם ולא לכל מי שירצו וקשיא לרב יהודה:
לבר מבנות צלפחד. דהותרו:
אלא מעתה זה הדבר דכתיב גבי שחוטי חוץ. זה הדבר אשר צוה ה' לאמר איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור וגו':
לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' כיון שאמר הכתוב ראשי המטו' והכשיר כל ישראל על כרחך זה ביחיד וזה בנ' בדין שאר דינין, וזהו שדקדקו בה ולשמו' דאמר שנים שדנו דיניהם דין ה"נ נימא שנים, ולא מצינו שאמר כן.
והר"ש ז"ל מתרץ, כי אמר שמואל הכי מ"מ לשאר דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא כלום לגבי דיני נמי ב"ד חציף הוא ולא חשיד למישרי איסורי.
ואיכא דמפרשי אהרן חד ובניו תרי הרי כאן שלשה וכל ישראל כשרין בשלשה ואיכא מאן דאמר ראשי תרי ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן אחד וליתיה דהא ראשי המטות לא מיתר כלל ואיצטריך לאשמועינן ביחיד מומחה.
ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש. משום דאמר מקדיש אלו הייתי יודע שלבן יצא לא הייתי אומר שתור וקסברי ב"ש דאזלינן בתר דעתיה כדמפר' בהדיא במסכת נזיר (ל"ב) וכיון שכן אדרבה קסברי בית שמאי יש שאלה בהקדש דהא אזלי בתר דעתיה דמקדיש.
ומתרץ רבינו תם ז"ל דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה אלא משום שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפוך דבור וכל שכן שתופס בדבור אע"פ שהוא הפך מחשבה ולפיכך אין שאלה בהקדש.
זה הדבר דראשי המטות מיבעי' ליה לב"ש לחכם מתיר ואין בעל מתיר. וקשיא לן ר' יוחנן דאמר בעל שאמר בלשון תכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמרו כלום כב"ש דהא ב"ה לא דרשי הכי ואיכא למימר לב"ה נמי אית להו הך סברא ונפקא להו מדשני רחמנא בדבורי' ואמר לחכם בלשון התיר ולבעל בלשון הפרה. והא דדרשי ב"ש שאינו חייב על המולק נפקא להו לבית הלל במסכת זבחים מדרש' אחריתי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(טו) זו יוכבד שהיתה הורתה בדרך ראיתי מתמיהים והרי אסור לשמש מטתו בשני רעבון ונ"ל שאין לתמוה על מה שעשו הראשונים קודם מתן תורה דממי שהיה מקיים יש ללמוד ומי שלא היה מקיים אין ללמוד שעדיין לא נתחייב והרבה אתה מוצא לקדמונים שהיו קודם מתן תורה שעשו שלא כתורה מפני שעדיין לא ניתנה התורה הילכך מיוסף שלא שימש יש ללמוד איסור ומלוי ששימש אין ללמוד היתר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
ס. להלן בפרשת נחלות מנאן הכתוב לבנות צלפחד דרך חכמתן וכאן בנישואיהן מנאן דרך גדולתן בשנים, מסייעא ליה לרבי אמי דא"ר אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. אבל אם היה אחד מופלג מחבירו בזקנה ואין חבירו מופלג הימנו בחכמה אע"ג שהוא חכם ממנו בישיבה הלך אחר זקנה. וכן אם היה אחד מופלג מחבירו בחכמה ואין חבירו מופלג הימנו בזקנה אפי' במסיבה הלך אחר חכמה:
סא. תניא אמור אליהן לאותן העומדין על הר סיני לדורותיכם אלו דורות הבאים אם נאמר אבות למה נאמר בנים ואם נאמר בנים למה נאמר אבות מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. משא"כ בבנים שהותרו להנשא לכל השבטים. ויש בבנים מה שאין באבות. שהרבה מצות נצטוו בנים שנכנסו לארץ מה שלא נצטוו אבות, והן מצות שאינן תלויות אלא בארץ שלא נצטוו בם אלא באי הארץ, לכך הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים. וש"מ שגזרה זו שנגזרה שלא יבואו שבטים זה בזה לא נגזרה אלא לאותו הדור. מה טעם, כדי שיזכה כל שבט בחלקו שהבטיחו המקום לתתו לו, ואח"כ אם רצו לבוא זה בזה ולהסב נחלה ממטה אל מטה הרשות בידו. ודוקא נמי לבר מבנות צלפחד שהותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. ומה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן.
אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל כו' באבות אין בבנים לא מאי משמע אמר רבא דאמר קרא זה הדבר כו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה:
בישיבה הלך אחר חכמה כו'. אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה. כתב רשב"ם ז"ל דהיכא שאין אחד מהם מופלג בכל מקום זקן קודם. אבל הרז"ה ז"ל כתב דהיכא שאין אחד מהם מופלג הוו להו תרווייהו מופלגין ובישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה. הר"ן ז"ל. ועיין בהר"ן דאלפסי פרק קמא דקידושין.
מסייע ליה לרבי אמי דאמר רבי אמי בישיבה כו'. לפיכך כשבאו ועמדו בישיבה לפני משה וזקנים לדבר על עסקי נחלה שהוא דין מנאן דרך חכמתן. תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו יש לפרש שקולות היו בשנים כלומר קרובות היו זו מזו בשנים ולא היו מופלגות זו מזו. ויש לומר שקולות היו בחכמה ובצדקות. וזה ששינה הכתוב במנינם בשני מקומות להודיע ששקולות היו ואין ביניהם הפרש הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה